חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כח עמוד אעריכה

אמר להם הממונה צאו וראו:    כו' פרש"י ז"ל הממונה סגן צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה לפי שצריך לעשות שחיטת קדשים ביום כדכתי' וביום זבחכם אבל מביום צוותו לא נפקא שפיר כיון דשחיטה כשרה בזר.

אם הגיע הרואה אומר ברקאי:    כלומר שהשחר הוציא ברקאי ולומר שמתחיל השחר לעלות מתיא בן שמואל או' האיר פני מזרח רש"י ז"ל פי' במס' תמיד כי מתיא בן שמואל היה ממונה על כן והוא או' כן וכן משמע במסכת תמיד ובגמ' לקמן אמרי' מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות ובתוספות הקשו על זה דהא בגמ' איכא חד לישנא שהרואה הוא האומ' האיר פני מזרח ומסתמא לא היה הממונה עולה לגג לראות מדקתני אמר להם הממונה צאו וראו ואין זו קושיא כל כך לפי מה שפרש"י ז"ל דהממונה דקתני רישא היינו סגן דכל היכא דקתני סתמ' הממונה היינו סגן כדאיתא התם ואלו מתיא בן שמואל לא היה סגן אלא ממונה על הפייסות כדאיתא בגמ' ואולי בזמנו הוא עצמו היה הרואה. אעפ"כ אין לשון המשנה ולשון הברייתא דגמ' מוכיח כן דהוה ליה למיתני מתיא בן שמואל היה אומר האיר פני מזרח לכך הנכון כי דברי מתיא בן שמואל בתורת תנא נשנו בכאן כי הוא היה אומר שכן היו רגילין לומר בבית המקדש וכן מוכיח בגמ' דבפלוגתא דתנאי מייתי לה למילתיה וכן נראה כאן מפי' רש"י ז"ל והא דקאמר האיר פני מזרח עד שבחברון לפום פשטא דגמרא דילן משמ' משום דכשהיה מאיר בחברון היה השחר ברור אבל בפי' רש"י ז"ל מייתי מה שאמרו בירושלמי ולמה מזכיר בחברון כדי להזכיר זכות ישני חברון כלומר זכות אבות הקבורין בחברון:

והוא אמר הן בגמ' מפרש מאן קאמ' לה אי מאן דקאי אארעא או מאן דקאי אאיגרא:


והוציאוהו לבית השרפה:    פי' לפי ששחיטה בלילה פסולה מביום זבחכם כדאמרן:


הורידו כהן גדול לבית הטבילה:    פי' על יום הכפורים קאי שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול וארישא קאי כדאיתא בגמרא:

כל המסך את רגליו טעון טבילה אבל הכא אפילו בלא עבודה טעון טבילה. ואליבא דרש"י ז"ל שפי' דלקמ' אפילו בביאה ריקנית טעון טבילה. י"ל דהכא אפי' בשהסיך רגליו לפנים מן העזרה באותן לשכות כגון לשכת פרהדרין וכיוצא בו:

וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים הקשו בתוספות דהא במסכת גיטין איבעיא לן יציאה לחוץ אם היא פוסלת בקדוש ידים משום הסח הדעת או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פשטוה מהכא דדוקא מפני שהטיל מים הא לאו הכי אינו טעון קדוש ותירצו דמשום שהיה מועטת כזו לא מיבעיא לן התם וכי מיבעיא לן כששהה יותר מהטלת מים ושמא הסיח דעתו עוד י"ל דהא מיירי אפילו בשלא יצא לחוץ והטיל מים בלשכת פלהדרין וכיוצא בה וסדר קדוש ידים ורגלים מפורש בפרק שני דזבחים דתניא כיצד מקדש מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ושתי רגליו זו על גב זו ומקדש ויעמוד מן הצד בסמיכה על גב חבירו דבלאו הכי לא היה יכול לעשות ובהא פליגי דר' יוסי ברבי יהודה סבר עמידה מן הצד שמיה עמידה וקרינא ביה לעמוד ולשרת ורבנן סברי עמידה מן הצד לא שמיה עמידה והלכתא כרבנן ומכאן הביא ראיה הר"י ז"ל כי הקורא בתורה צריך לעמוד כדאיתא במסכת מגלה צריך ליזהר שלא יסמוך דעמידה מן הצד לא שמה עמידה ורבנו יחיאל ז"ל היה דוחה דדוק' הכא שלא היה יכול לעמוד רק על ידי סיוע לא שמה עמידה אבל היכא שיכול לעמוד בלא סמיכה אף כי עושה סמיכה שמה עמידה ובירושלמי משמ' כפר"י ז"ל שאמרו שם על ההוא דקאי אעמודא וקרי כנתינת' כך קריאתה כשם שנתינתה באימה ובזיע אף קריאתה כן הלכך צריך ליזהר בדבר זה ואף לדברי ה"ר יחיאל ז"ל כל שהוא חגר וכיוצא בו שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה אין לו לקרוא בתורה. ולפי שטה זו כך צריך ליזהר לענין תפלה דבעינן מעומד.

גמרא אמר רב ספרא צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי:    פירשו הגאוני' ז"ל וכן כתו' בספר הערוך דאברהם לאו דוקא אלא תפלת האבות ונקט אברהם שהוא אב לכולם ועקרם וא"ת והלא יצחק תקן תפלת המנחה כדאיתא בפרק תפלת השחר תירצו בתוספות דאף אברהם היה מתפלל אותה אלא מפני שיצחק תקן אותה לכל העולם תלה אותה הכתוב ביצחק כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והא דאמרי' מכי משחרי' כותלי היינו מתחלת שבע שהוא חצי היום שהשמש עומד בחצי השמים והכותלים המערבים שהשמש זורח בהם בשחר משתחררים בתחלת חצי היום ונפק' לן מדכתיב לפנות ערב כשהשמש פונה למערב שזהו בתחלת חצי היום ורב ספרא ודאי בעקר הדין אתא לאשמועינן שיתפלל אדם בעת ההיא דאי לאשמועי' מאי דנהיגי אבות מאי קמ"ל מאי דהוה הוה:


אמר רב יוסף ואנן מאברהם נקום ונגמר אמר ליה עולא תנא מאברהם גמר וכו':    פרש"י ז"ל דהשתא קס"ד דרב יוסף קשיא ליה וכי מאברהם בא רב ספרא ללמדנו ומי יוכל להיות זריז כמותו והלא אין שום אדם יכול להיות זריז כמותו והיינו דאהדר ליה עולא דהא חזי' דתנא יליף זריזות מאברהם לענין מילה כדתניא כו' ואתא רבא ופי' דהא לא קשיא ליה לרב יוסף אלא קשיא ליה דמתני' דפסחים משמע שאין לו להתפלל תפלת מנחה באות' שעה עד שש שעות ומחצה זו שטת רש"י ז"ל לפי פירושו. אבל ר"ת ז"ל פי' ואנן מאברהם נגמר שהיה קודם מתן תורה הא ודאי מאי דעבד לגרמיה עבד וקס"ד דבעי לומר רב יוסף דאפילו במידי דלא אשכחן דפליג אדאורייתא לית לן למיגמר מאברהם כי שמא נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ופריך עולא דהא תנא ודאי שפיר גמר מאברהם לענין מילה ואע"ג דלא אשכחן הכי בדאורייתא כלל ואמר רבא דרב יוסף הכי קשיא ליה דתנא דפסחים פליג על הא דאברהם ואנן אתנאי אית לן למסמך ולא על דברי האבות שהיו קודם מתן תורה שהרי חכמים יודעים כי נתנה תורה ונתחדשה הלכה הא במאי דלא פליג על דברי חכמים ודאי שפיר גמרי מן האבות זה דרך ר"ת ז"ל ובדרך זה פירשו הגאו' ז"ל וכתוב בספר הערוך ויש מקש' על פי' זה גם על פי' רש"י ז"ל ובמה שכתבנו נתיישבה הסוגיא יפה לכל חד וחד:


דתנן ערב פסחים שחל להיות בשבת תמיד נשחט בשש ומחצה וכו':    פי' והיו מקדימי' שעה אחת מפני שהיו צריכין לשחוט את פסחיהם לאחר התמיד ולצלותם מבעוד יום ואילו היה אפשר להקדים שחיטת התמיד קודם לכן היו מקדימי' אלא ודאי שאי אפשר להקדים זמן שחיטתו ותפילות כנגד תמידים תקנום דאלמא אין להתפלל תפלת המנחה אלא לאחר שש שעות ומחצה והא דלא כאברהם אבינו שהיה מתפלל מתחלת שבע ודחי' ודילמא שאני כתלי בית המקדש דלא מיכווני פרש"י ז"ל לפי שהיו עבות מלמטה ומתקצרות מלמעלה ולא היו משתחררים הכתלים עד לאחר שש שעות ומחצה ולפיכך לא היו שוחטין את התמיד קודם לכן ותמיהא מילתא מאי קא משני תלמודא וכי בכתלי בית המקדש תליא מילתא או בכתלי בית המקדש היה סימנא דאברהם הא בחצי היום תליא מילתא וי"ל דאנן ה"ק דרבנן לא בעו למקבע זמן שחיטת התמיד אלא בסימן הנראה במקדש ועוד דמשחררי כתלי בית המקדש לא משמע להו לאינשי שהוא חצי היום ואם באנו להקדים קודם לכן סבורי' לומר כי מותר לשחוט את התמיד קודם חצות ויביאוהו לבית הפסול ויבאו גם כן להתפלל תפלת המנחה קודם חצות ולפיכך תלו הזמן בכותלי בית המקדש:


אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו:    פי' דאברהם שהיה בקי בשעות יכול לצמצם ואל יבא להקדים אבל שאר כל אדם הרויחו להם חכמים זמן עד שש שעות ומחצה מפני שאם אנו מתירין להם בחצי היום בצמצום וכי משחררי כתלי יבאו קודם לכן:


אי נמי שאני אברהם דזקן ויושב בישיבה:    פי' של דבר מדהוה חכם גדול באיצטגנינות שלא יטעה בשעות היה חכם בתורה ויושב בישיבה קבוע ולא יטעה להקדים קודם זמן:

גרסת הספרים היו במצרים ישיבה עמהם דכתיב לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם דכתיב אספה לי כו' ויש נוסחאות שונות שגורסין היו במצרים ישיבה שנאמר אספה לי שבעים וכו'. ולפי גרסא זו אסיפיה דקרא סמיך דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ודרשי ליה במדרש שהם היו זקני העם ושוטריו במצרים ולאשמועינן האי דרש' נקט האי קרא ושבק מאי דכתיב לך ואספת את זקני ישראל שנאמר במצרים והכין אורחא דתלמודא:


יצחק יושב בישיבה הוה דכתיב ויהי כי זקן יצחק:    פי' ואין זקן אלא זה שקנה חכמה ואיכא למידק והא בסופיה כתיב ותכהין עיניו מראות וביעקב נמי דכתיב כבדו מזוקן הא כתיב ביה לא יוכל לראות אלמא זקנה דרוב ימים משתעי קרא וי"ל דחס ושלום דמשום רוב ימים כבדו עיניהם דהא כתיב וקויי ה' יחליפו כח אלא אדרבה מרוב רגילותם בישיבה ותושיה שמתשת כחו של אדם כבדו עיניהם ולא יכלו לראות ובשבחם בא הכתוב ולא בגנותם:


ודילמא שבע מצות ומילה:    פי' והיינו מצוותי חוקותי ותורותי כי המילה חק אשר שם בשארו כמו שתקנו בברכת המילה:

אפילו עירובי תבשילין אומרים בתוספות שנסתפק ר"י ז"ל אמאי נקט עירובי תבשילין יותר מכל מצוות דרבנן ואמאי קיל טפי ונראה דהיינו קילותא שאינה אלא לזכר בעלמא שיברור מנה יפה לשבת ואקילו בה דסגי בכזית לכל העומדים בתוך התחום כדאיתא התם:


ואי בעי' אי' מאן דקאי אארעא אמ' איהו האיר פני מזרח עד שבחברון:    פרש"י אמר העומד בגג כבר האיר פני מזרח עד שבחברון ואמר ליה אידך דקאי אארעא הן כלומר די בכך וזה אני שואל:


יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן:

    פירוש תימור הלבנה היה מפציע לכאן ולכאן מפני עננים שהיו עומדין בפניו והתימור מתפצל ויוצא בין בקעי העבים:


ש"מ יומא דעיבא כוליה שמשא:    פי' שהוא מתפזר ויוצא בין בקעי העבים לכאן ולכאן והשמש יוצא בכל שכנגדו אפילו במקום שלא היה נוגע כשהיום ברור ונפקא מינה לשטוחי עורות פירוש כי לשון חכמים דרש אי נמי לכדדרש רבא אשה לא תלוש בחמה שביום המעונן לא תלוש בשום מקום שהוא כנגד השמש בכל הרוח ההוא וכדפרי' בדוכתה:


דף כט עמוד אעריכה

אלא למ"ד לא נתנה ליכתב מאי איכא למימר והקשו בתוספות ומי איכא מאן דאמר לא נתנה ליכתב והא בעי' שתהא כתובה על הספר ובדיו ותנן קראה על פה לא יצא ותירצו דההיא מדרבנן בעלמא אבל לא מתקנת אנשי כנסת הגדולה והנכון דלכולי עלמא ניתנה ליכתב לקרות בה ולצאת בה ידי חובה. ומ"ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב בכלל כתבי הקדש לענין שכתי' קדושה לענין לטמא את הידים דהא מ"ד לא נתנה ליכתב ה"ק לה דאסתר אינה מטמאה את הידים וכדפרש"י ז"ל ובמקומה פירשתיה בסד"י:


מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות:    פירוש מוספת כח וגבורה אף תפילתן של צדיקים וכו'. ואילה נקבה לאו דוקא דהא נקבה אין לה קרנים אלא מין אילה קאמר ומפני כנסת ישראל:


לא סגיא בלאו כהן גדול:    וא"ת נהי דאפשר בלא כ"ג מ"מ אפשר בכהן גדול ומעשה שהיה כך היה. י"ל שאין דרך התנא לתפוס כהן גדול אפילו על ידי מעשה שהיה אלא ללמדנו שום חדוש:


מאור הלבנה מי איכא:    פי' סמוך לעמוד השחר הא אין זה אלא בסוף החדש ויום הכפורים הוא בעשרה לחדש:


ה"ק וביום הכפורים כי אמ' ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה:    פי' האי והורידו כ"ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפש' היא וארישא קאי כי התנא הכניס בנתים המעשה שאירע שהוצרכו לראות אם הגיע זמן השחיטה ואחר כך חוזר התנא להשלים מה שהתחיל בדיני יום הכפורים:


לא זו בלבד אמרו:    פירוש לענין שחיטת קדשים שפסולה בלילה אלא אף עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה פרש"י ז"ל דגמר משחיטה דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן ואחרים פי' דנפקא לו מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבנהם והאי נמי קרבן הוא ופי' רש"י ז"ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתי לה סתמא משחיטה גמרי' לה דכתיב ביום זבחכם וא"ת וקמיצה בלילה היאך תפסל והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והא ליתא שכבר הקשו כן בגמרא דתמורה ותירצו דההיא במנחת נסכים הבאה עם הזבח והכא במנחה הבאה בפני עצמה והקשו בתוספות למה לי' למפסלה למליקה בלילה משום מליקת לילה תיפוק לי שנמלקת קודם פתיחת דלתות ההכל שאפילו ביום פסולה כדאמרי' התם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות פסולין ותירצו דהכא פסלינן אפילו בשהיו דלתות ההיכל פתוחות דאע"ג דתנן לא היה שוחט את התמיד עד ששומע קול השער הגדול שנפתח ההיא מדרבנן היא ואורעא למילתא הכא שפתחוהו קודם לכן עוד תירצו דהתם דוקא בשחיטת שלמים משום דכתיב ביה ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול מה שאין כן בזה דלא כתיב ביה פתח אוהל מועד וזה יותר נכון עוד הקשו ותיפוק לי מפני שמלק קודם הקרבת התמיד וקיימא לן וערך עליה העולה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר וכי תימא דההיא למצוה בעלמא והתניא בתוספתא קדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין ותו דהא בפסח שני תניא ניטמאו הבעלים או שמתו או שמשכו ידיהם ממנו ישרף מיד והוינן בה ש"מ פסח בעי עקירה דאי ס"ד לא בעי עקירה הא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא משום מאי מפסיל משום שנשחט אחר התמיד של בין הערבים עבור צורה בעי אלמא קרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול דלא קשיא לן אלא דבעו עבור צורה אלמא הא דדרשי' וערך עליה השלם כל הקרבנות כולן אינו למצוה בלחוד וה"ה לענין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דמחד קראי נפקי תרויהו כדאיתא לקמן בפירקין וי"ל דההוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא פסיל הקרבן אי נמי דאפילו מדאורייתא פסול וה"מ כשהקריבו אבל משום שחיטה בעלמא לא מיפסיל כשקדם לתמיד של שחר אבל כששחטו אחר תמיד של בין הערבים כיון שאסור להקריבו מן התורה נפסל על כל פנים מפני שהוא מחוסר זמן אלא שצריך עבור צורה להשרף הלכך ליכא למיפסלה אלא משום דנמלקה בלילה דאי משום דקדם לתמיד של שחר לא מפסיל מדאורייתא אלא ימתין עד לאחר תמיד ותקרב. ואי משום שנמלקה אחר תמיד של בין הערבים הא לא חשיב אלא כשנמלקה ביום לאחר התמיד. וא"ת מ"מ תפסל מפני שאינו יכול להקריבה עד למחר והוי פסול לינה בעמוד השחר וי"ל דאהני פסול לילה שתשרף מיד בלא לינה. כל זה פלפלו בתוספות וכי מעיינת בה שפיר לא קשיא כולי האי דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם לתמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו שנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה:

ומנחה שנקמצה תצא לבית השרפה הקשו בתוספות למה לי למימר שנקמצה אפילו לא נקמצה נמי פי' כיון שנתקדשה בכלי כדמסקי' בסוגיין תצא לבית השריפה בפסול לינה דהא תנן בפ"ב דמעיל' קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים וביוצא ובלינה והכא הא איכא לינה ותירצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת חמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקיעת החמה וכ"ש כשנקמץ בלילה ממש. תדע דתנן בפ"ב דמעילה בתר' מתני' דלעיל הקומץ והלבונה הוכשרו ליפסל בטבול יום וכו' ובלינה ואמאי תנא הקומץ כיון דהא קתני מנחה אלא ודאי דמנחה בכלי שרת אינה נפסלת אלא בעמוד השחר אבל קומץ נפסל בשקיעת החמה וטעמא דמילתא משום דקומץ דמנחה כדם דזבח שנפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים. ובההיא בבא דקומץ תנא דם:

בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ נהדרה ונהדר וליקמצה. איכא למידק אע"ג דסבי' ליה למקשה שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן מ"מ כיון שנתנה בכלי שרת מבעוד יום למה לא תפסל בקמיצת לילה לרבנן דפליגי עליה דבן בתירא בפרק ב' דזבחים ובפ"ק דמנחות דפ"ו יע"ש וסבי' להו קמץ זר או קמץ בשמאל לא יחזיר ויש מתרצי' דהכא פרכי' בלא נתקדשה בכלי מבעוד יום דהויא כאלו נקמצה בעודה חולין דכולי עלמא יחזיר. ועוד י"ל שאפילו נתקדשה מבעוד יום שאני התם דעבד קמיצה בשעתא וקמיצה בשמאל או בזר פסלה בה ולית לה תקנה אבל הכא כיון דסבי' לן שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם הרי הוא כאלו היתה בכלי חול לגמרי וקמיצה דעבד כמאן דליתה דמיא:


דף כט עמוד בעריכה

הוא תאני לה והא אמר ליה כלי שרת מקדשין שלא בזמנם:    פי' כשהוא מדעת לדברי הכל אבל שלא מדעת פלוגתא דאמוראי היא כדאיתא פרק לולב וערבה וחזקיה סבר דכלי שרת בזמנם מקדשין שלא מדעת אבל שלא בזמנם אין מקדשין אלא מדעת וכדכתי' התם בסד"י והכא קושיין אפילו לחזקיה דהא מדעת נקמצה בכלי שרת:


מתיבי זה הכלל כל הקרב ביום וכו':    ביום אין בלילה לא אלמא שלא בזמנן אין מקדשין כלל ואפילו מדעת ופרקי' דילמא אינן קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל:


מתי' ר' זירא סדר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה וכו':    כך הגרסא בכל הספרים ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' פסולה וליתיה בנוסח' דרבי' חננאל ז"ל ותדע דאי פסולה היכי קתני כיצד יעשה דהא בתר דנפסלה לית לה תקנתא ומיהו הא לא קשיא דהאי כיצד יעשה ארישא קאי וה"ק סדר את הלחם ואת הבזיכין במוצאי שבת והקטיר את הבזיכי' לשבת הבאה אחריה פסולה. דהקטרה זו מחוסרת זמן כיון שלא עמד שם הלחם מיום השבת שעבר וכיון שהקטרה פסולה נפסל הלחם שהרי נפסלו מתיריה ואין בזיכין להתירו. כיצד יעשה מי שסדרו כך שלא בזמנו שלא יקטיר הבזיכין אלא שיניח הלחם והבזיכין למקומו ויסדרנה לשבת הבאה להיות שם עוד שבעה כדינה דמשום יתור זמן לא מיפסלה שאפילו שהא על השולחן כמה ימים אין בכך כלום. ומיהו אידך פירכא דפריך רש"י ז"ל קשיא טפי שאפילו הקטיר הבזיכין במחוסר זמן למה תפסל מערכת הלחם דהא אסיקנא דנעשה כמי שסדר הקוף שלא קדשו השולחן כלל וכאלו היה מונח חוץ לשולחן וכיון דכן לא מיפסלא ובתוספות קיימו גרס' הספרים אף לשיטת רש"י ז"ל דהא דקתני פסולה לא שנפסל הלחם אלא לומר שהקטרה פסולה ואינה מתרת את הלחם והיינו דקתני כיצד יעשה להתיר את הלחם.

ואמאי ליקדוש וליפסל:    כלומר אם איתה דכלי שרת מקדשין שלא בזמנם ליפסל הכא נמי ליקדוש השולחן את הלחם אע"פ שסדרו שלא בזמנו ויפסל במחוסר זמן שסדרו שלא בזמנו אלא ודאי ש"מ שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם אפילו ליפסל ומשום הכי חשיב כאלו היה מונח הלחם בכלי חול דלא מיפסיל משום מחוסר זמן:

אמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב ואבוה דר' אבין נמי דקאמר דמנחה שנקמצה בלילה פסולה לאו שמעתא דנפשיה קאמר דנימ' דניתותב דהא איהו מתנייתא קתני ולא סגיא דתיהוי פסולה אלא מטעמא דכלי שרת מקדשין ליפסל שלא בזמנם וצריכין אנו לחזר אחר טעם דלא ליקשו מתנייתא אהדדי דאי לא דקים ליה לרבי אבין דמתנייתא מתרצתא היא לא הוה תני לה בהדיא בבי מדרשא ועל כרחין אית לן למימר דקסבר דלילה לא חשיב מחוסר זמן יום חשוב מחוסר זמן הילכך מנחה שנקמצה בלילה לא חשיב מחוסר זמן לענין זה והרי הוא כאלו היה זמנו להיות כלי שרת מקדשין אותו ליפסל כשם שהיו מקדשין בזמנם אבל סדור לחם הפנים שהיה מרוחק מזמנו יום אחד הרי הוא מחוסר זמן וכל מחוסר זמן כזה אין מקדשין שלא בזמנם דמחוסר יום שלא בזמנם קרינא ביה. ופרכי' כי מטא בי שמשי דהיינו ליל שבת תקדוש בשלחן ותפסול אמר רבינא שקדם וסלקו מן השולחן מבעוד יום ולא היה שם ליל שבת כלל:


רב אשי אמר אפילו תימא שלא קדם וסלקו כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמי שסדרו הקוף:    פי' דכי אמרי' לילה אינו מחוסר זמן ה"מ כשנתנו שם בלילה או עשה מעשה פסול בלינה אבל הכא שלא סדרו אלא קודם לכן וממילא הוא דהוי התם בלילה בלא שום מעשה הרי הוא כאלו לא היה שם כלל וכל מה שעשה זה אינו אלא כמי שסדרו הקוף דיום מחוסר זמן הוא. כן פרש"י ז"ל ועיקר והקשו בתוספות מיהא דאמרי' בפרק לולב וערבה דף מ"ח גבי ניסוך המים כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו ממלאין מערב שבת בחבית שאינה מקודשת. ופרכי' וליתו במקודשת ומהדרינן אמר זעירי כלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי מייתי לה מבעוד יום בחבית מקודשת איפסילו להו בלינה ולמה נפסלו בלינה דכיון דמבעוד יום הניחה שם שלא מדעת מאי דהוי תמן בי שמשי וממילא נעשית כמי שמילאו הקוף שאינו מקדש כלום ותירצו דזעירי לית ליה הא דרב אשי ורב אשי דאמר כחזקיה ואידך אמוראי דהתם דאמרי כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת כיון שהונחו שם שלא בזמנן ומאי דלא מייתו בחבית מקודשת אינה אלא משום גזירה כדאיתא התם. ועוד י"ל דאפילו לזעירי נמי אתיא הא דרב אשי דכי אמרי' הכא נעשית כמי שסדרו הקוף ה"מ במידי דבעי כהונה כי עבדי ליה כראוי כגון קמיצה וסידור הלחם מה שאין כן במילוי המים לנסוך שיכול זר להניחם בכלי שרת וכיון דכן מאי דהוה תמן בי שמשי אע"ג דממילא הוא הרי כלי שרת מקדשו כיון דלילה אינו מחוסר זמן. והנכון יותר דשאני התם דכיון דעל כרחיה מייתו ליה למים מבעוד יום דאי אפשר להביאו בלילה במקום הכנת לילה עומדת הבאת יום ולא חשיבה כמי שהניחו קוף וזה נראה לי נכון:


דף ל עמוד אעריכה

זאת אומרת מצוה לשפשף:    פרש"י ז"ל מצוה לשפשף בידים ניצוצות שברגליו שלא יראה ככרות שפכה. והכא מפני ניצוצות ששפשף בידיו צריך קדוש ידים גם כן ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהנכנס להשתין מים קטנים אינו צריך ליטול ידיו אם לא שפשף ואפי' לתפלה ודברי תורה דלא עדיפי מכניסה לבית המקדש דלא בעיא קדוש. ואפשר לדחות ראיה זו דדילמא קדוש ידים ורגלים בכיור לא בעי אבל נטילת ידים ונקיות בעי אבל יש להביא ראיה ממה דתניא בסמוך אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס והתם בשנכנס לשתות אוקימנא ואע"ג דבעי לברוכי תחלה וסוף אפילו הכי אינו צריך ליטול אלא ידו אחת ששפשף בה וגם בזו יש לדחות דדילמא התם בשקם מתוך הסעודה אחר שהתחיל לשתות דכי הדר לקבעי' הדר ואינו צריך לברך לפניו ובששתה פחות מרביעית שאין ברכה לאחריו אבל זה דוחק גדול ומיהו אע"ג דאקילו בברכות אין מקילין בתפלה וק"ש משום ארחץ בנקיון כפי ואעפ"י שלא שפשף צריך נטילת ידים במים או במידי דמנקי ולענין ברכה כתב ר"ת ז"ל שאפילו שפשף אין צריך לברכה של נטילת ידים וגם אינו מברך אשר יצר אלא על נקבים גדולים ור"י ז"ל היה מברך אשר יצר ונראי' דברי ר"ת ז"ל לענין אשר יצר שלא תקנוה אלא לנקבים גדולים כדכתי' בפ"ב דברכות אבל לענין ברכת הנטילה כל ששפשף שהוא צריך נטילת ידים לתפלה ודברי תורה לדברי הכל צריך הוא לברך ברכת נטילת ידים דכל שהנטילה חובה חייב לברך עליה. אבל יש אומרים שאין לברך ברכת נטילת ידים אפילו לתורה ולתפילה אלא בשיצא מנקבים גדולים וכן כתבו בשם הר' ר' מאיר האשכנזי ז"ל וכל שנפנה בנקבים גדולים לתפילה ודברי תורה מברך אשר יצר ועל נטילת ידים אבל שלא לתפלה ודברי תורה דעת רבותי שאינו מברך אלא אשר יצר אבל הנראה לי דכיון שחייב לברך אשר יצר ואסור לברך כן בלא נטילה הרי הנטילה חובה עליו ומברך עליה:


ומאי שנא מיה' דאיתמר צואה על בשרו וכו':    כבר פרשתיה בפרק מי שמתו בסד"י ופרש"י ז"ל דקושיין הכא אפילו מדרב חסדא דהתם הוא משום כל עצמותי תאמרנה אבל משום זוהמא לא פי' לפירושו דכיון שעומד ואינה נראית לא חשיב מקום גלוי לדון בו משום כל עצמותי ולא נהיר אלא קושיין מדרב הונא ונוסחי איכא דגרסי ומאי שנא מדרב הונא וכן פי' הגאון ורבי' אלפאסי ז"ל וגם בתוספות ופסקו כרב הונא חדא דהכא פרכי' מיניה לרב פפא ועוד דרב חסדא תלמידיה דרב הונא כדאיתא בפרק אלו מציאות חסדא חסדא את צריכת לן עד ארבעין שנין וכן הסכימו כל הפוסקי' ז"ל אלא שרבי' חננאל ז"ל פסק כרב חסדא לחומרא.

דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס:    פי' נוטל שתי ידיו ונכנס מפני הסח הדעת שפוסל בנטילת ידים ומיהו אינו צריך לחזור ולברך ברכת הנהנין דכי הדר לקבעיה הדר וכדכתי' בפרק ערבי פסחים בס"ד:


לא אמרן אלא לשתות:    פרש"י ז"ל דקאי אסיפא דדבר עם חבירו והפליג והקשו עליו דהסח הדעת אינו פוסל משום ידיו עסקניות אלא לענין אכילה כי הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דטעון נטילה שמא ימלך לאכול ואם נוטל מבחוץ חושדין אותו שאוכל בלא נטילה ואינו מחוור דכיון דעכשו אין דעתו אלא לשתות אין לנו לחייבו בנטילה משום חשש המלכה ואפילו נכנס למקום שאחרים אוכלין סעודת קבע לפיכך פי' בתוספות דארישא קאי שהשתין מים ושפשף בידו שהוא צריך נטילת ידו אחת לכל הפחות וה"ק לא שנו שנוטל מבפני' אלא ברישא דמיירי שנכנס לשתות אבל כל שנכנס לאכול כמו בסיפא אינו צריך ליטול מבפנים אלא נוטל שתי ידיו אפילו מבחוץ ונכנס והא דקאמ' אבל לאכול נוטל מבחוץ נוטל שתי ידיו קאמ' כדפרי' ולא הוצרך לפרש. ואע"ג דרישא קיימי' שנוטל ידו אחת דהא פשיטא דכל לאכול בעי נטילת שתי ידיו:

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול:    כך הגרסא בפרש"י ז"ל ומיהו פי' הוא ז"ל דלעבודה לאו דוקא ונוסחי איכא דלא גרסי לעבודה אבל ר"י ז"ל פי' דלעבודה דוקא ומיהו לאו לעבודה ממש דהא קתני אין אדם נכנס ומשמ' אפילו ישראל. אלא לצורך עבודה קא' כגון לשחיטה או לסמיכה או להזאת עליו דומיא דמצורע דאמרינן בגמרא אמתני' דהכא. ולאפוקי ביאה רקנית שאינו טעון טבילה ופשט' דסוגיין דלקמן הכי ריהטא אבל בתוספות אמרו שיש סיוע בירושלמי לדברי רש"י ז"ל ונראה שיש לסייע דברי הר"י ז"ל מיהא דתנן במסכת כלים גבי עשר קדושות עזרת נשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבי' עליה חטאת. וש"מ דדוקא מחוסר כפורים אינו נכנס שם ביאה ריקנית אבל טהור גמור יכול ליכנס ומיהו רבינו שמשון ז"ל פירש שם דלאו דוקא נקט מחוסר כפורים דאפי' טהור גמור נמי אלא דבמחוסר כפורים איכא חיוב חטאת. א"נ דמחוסר כפורים אסור אפילו בטבילה דכל מחוסר כפורים כבר טבל ומתני' דהתם אפילו בנכנס סמוך לטבילה. ועוד י"ל לפי דרך רש"י ז"ל דמשום דבגמרא איכא תנא דפליג אמתניתין בטבילה זו דהיינו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה במשנת מדות גבי לשכת המצורעין לא נחית תנא דכלים בפלוגתא וקתני מחוסר כפורי' דאיסורא דאורייתא וחייבין עליה כרת ומיהו עיקרא דמלתא כר"י ז"ל משמע לפום סוגיין וכל שכן לנוסחי דגרסי במתני' לעבודה. ומסרך ומטיל מים דקתני כולהו לצורך עבודה נינהו:


ומה המשנה מקדש לקדש:    פי' רש"י ז"ל ממקום קדוש למקום קדוש כגון מן העזרה ולפנים והקשו עליו בתוס' דא"כ היינו ממקום שענוש כרת למקו' שענוש כרת שאף בעזרה ענוש כרת הנכנס שם בטומ' וכדפרש"י ז"ל. ותרתי למה לי לכך פר"י ז"ל המשנה מבגדי קדש לבגדי קדש וקשיא לי דהתם ליכא למימר המשנה מבגדי חול לבגדי קדש דהא טבילה דמתני' בלא שינוי בגדים לכל הנכנס לעזרה:

ואפילו תימא דמיירי בנכנס לעבודה כדפר"י ז"ל דהא איתא בכהן שהיה לבוש בגדי קדש ונכנס או בזר שנכנס לשחוט או לתנופה או להזאת עליו לכך נראה יותר כפרש"י ודקאמרת תרתי למה לי הא לא קשיא דאורחא דתלמודא היא דפתח בקילתא וסיים בחמירתא דאפשר דהוי ממקום קדוש למקום קדוש ולא הוי ממקום חיוב כרת למקום חיוב כרת וא"ת ולבן זומא יהא צריך קדוש ידים ורגלים מהאי ק"ו גופיה. וי"ל דלא דמי דגזרת הכתוב הוא שאין קדוש אלא בכהני' ושנכנסין לשרת כדכתי' בהדיא בפ' קדוש ידים ורגלים ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת:


ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו:    פי' דמדאורייתא אפי' כהן הנכנס לעבודה אינו טעון טבילה ולא חייביה רחמנא אלא בקדוש ידים ורגלים:


דף ל עמוד בעריכה

ומי מחיל עבודה אפילו לבן זומא והתניא כהן גדול שלא טבל וכו':    פי' ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שביום הכפורים לא מחיל עבודה בטבילה זו נמי לא מחיל עבודה. וטעמא דלא מחיל עבודה משום הכי ביום הכפורים נפקא לן בזבחים מדכתיב ורחצו אהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו הלכך קדוש ידים ורגלים דשאר ימות השנה דאיתיה באהרן ובניו מעכב בו אבל קדוש וטבילה שבעבודות יום הכפורים שאינן כשרות אלא בו אינו מעכב בו לאחולי עבודה:

ה"ג אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה פסולה. ול"ג ושלא טבל דהא אפילו לבן זומא אין טבילה זו מעכבת כדפרשי' דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון ומאן דגריס שלא קדש ולא טבל פסולה משום חסרון קדוש בלחוד הוא ופשוט הוא.

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא:    פי' שיהא הנכנס לעזרה טעון טבילה כלל ואפי' מדרבנן והתניא מצורע טובל בשמיני שלו ועומד בשער ניקנור להזא' עליו מדם האשם ומלוג השמן. רבי יהודה אומר אין צריך טבילה בשמיני שכבר טבל והעריב שמשו מבערב. אלמא לרבי יהודה אין אדם טהור הנכנס לעזרה טעון טבילה וליכ' למימר דשאני הכא מפני שאינו נכנס כלו לשם וביאה במקצת לא שמה ביאה דא"כ אמאי נקט טעמא מפני שטבל מבערב אלא ודאי דלענין טבילה זו ביאה במקצ' שמה ביאה והכי פשטי' לה לקמן מהכא וא"ת לפי' ר"י ז"ל מאי קושיא מהכא דהא במשנתנו נכנס לעבודה תנן. וי"ל כדכתי' במתני' דלא סוף דבר לעבודת שירות אלא בכל שנכנס שם לצורך ואפילו להזאה או לשחיטה או לסמיכה:


שאני התם שכבר טבל מבערב:    פי' ולא אמר ר' יהודה אלא במי שהיתה עליו טומא' ישנה אבל זו טומאה חדשה היא דליכא למגזר בה כיון שמבערב טבל.

רבי יהודה אומר לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם:    אלמא מודה רבי יהודה דמצורע טעון טבילה ואלו לעיל קתני דמצורע אינו צריך לטבול.

מצורע דיש בטומאה:    כלומר רגיל בטומאה ושמא אינו נזהר שאר כל אדם לא דישי בטומאה וכיון שהם טהורים אינם צריכין טבילה. ולית להו להני רבנן מתני' דאין אדם טהור נכנס לעזרה עד שיטבול והא דאמרינן נימא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה כבן זומא סבירא להו כבר פי' רש"י ז"ל דעל רבנן דמתניתא קמייתא איירי' דאמרי מצורע טובל ועומד בשער ניקנור דאלו אידך רבנן לית להו טבילה באדם טהור כלל וכן פרש"י ז"ל.


דף לא עמוד אעריכה

חוצץ או אינו חוצץ:    פי' למאן דאמר טבילה זו דרבנן אם נמצא עליו דבר חוצץ מעכב בטבילה זו או לא כיון שאינה אלא להזכיר טומאה ישנה.

ביאה במק' שמה ביאה:    פרש"י ז"ל לענין טבילה זו והיינו דפשטי' דשמה ביאה מדקתני מצורע טובל ועומד ואע"פ שאינו נכנס שם אלא לבהונות שהיא ביאה במקצת. ה"ג תיבעי לבן זומא תיבעי לרבנן וכן גרש"י ז"ל והכי פי' תבעי לרבנן דמשנת מדות דסביר' להו שאין אדם טהור הנכנם לעזרה טעון טבילה ולא גרסי' תיבעי לר' יהודה.

אלא דלא עביד עבודה:    פי' דלא עביד עבודה בידים דהא דומיא דמצורע קאמרי' שאינו עושה עבודה בידים אלא שהכהן מזה עליו מה שאין כן בזו דעביד עבודה דהיינו שחיטה ואע"ג דשחיטה כשרה בזר עבודה היא מ"מ דהא בעיא פייס או דילמא לא שנא תיקו. וא"ת ואמאי לא פשטי' לה מהא דתניא דטמא במוקדשין לא ישחוט כיצד יעשה מביא סכין ארוכה ושוחט בה. וי"ל דשאני התם שהוא טמא גמור ואם נכנס שם חייב כרת הילכך מזהר זהיר מה שאין כן בזו דאפילו לבן זומא אין בו חיוב כרת דליכא אלא עשה דאתי בק"ו דרחץ בשרו במים ולבשם כדאיתא לעיל.

וכולן בקדש על בית הפרוה:    פי' דבטבילות שהן בין בגד לבגד כתיב במקום קדוש:


ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות וכו':    דתנן וכו' והתם בזבחים אמרי' להדיא דעין עיטם גבוה מבית המקדש ובעו למבניינה התם אלא דאמור ניחתי פורתא משום דכתיב ובין כתיפיו שכן והשתא אכרח אביי מהכא דגובהא דידה כ"ג אמות כדמפרש ואזיל שהרי היו נמשכין למקוה שעל השער ואין מים נמשכין אלא ממקום גבוה לנמוך או משוה לשוה:

והתניא ורחץ בשרו במים עד שלש אמות יש שפירשו שהם חוץ מראשו של אדם והגאו' פי' אפילו עם ראשו וכבר פי' בפרק בית כור בסד"י והכא אע"פ שמעין עיטם בא לשם כיון דבאשבורן היה צריך מקוה של מ' סאה וכדכתי' במסכת נזיר בס"ד וכן פי' רשב"ם ז"ל וא"ת ומנא לן שהמקוה הזה שעל השער היה גבהו ג' אמות ורחבו איזה ושהיה טובל מעומד דילמ' היה גבהו אמה באורך ג' אמות והיה טובל שוכב או בשיעור אחר שיש בו מ' סאה וי"ל דא"כ מיגנדר כהן גדול כבינתא ועיקר טבילה לעשותה יפה שלא בקמטין היינו מעומד כן תירצו בתוספות:


דף לא עמוד בעריכה

כדאמר רב הונא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ הכא נמי כו' והא דרב הונא לקמן איתמרא גבי סיפא נמי דקתני פירשו סדין של בוץ בינו לבין העם ותמיה' מילתא אמאי איתמרא התם טפי מהכא וי"ל דלקמ' שהוא טובל לצורך עבודה שהיא בבגדי בוץ שייך לומר שלפיכך פרסו סדין של בוץ שם אבל בכאן שהעבודה שיש לו לעבוד עכשיו היא בבגדי זהב לא שייך כולי האי לפרוס סדין של בוץ מהאי טעמא ומשום הכי אמרה רב הונא אדלקמן ותלמוד' קאמ' דהיינו נמי טעמא דהכא שלא חלקו בין טבילה לטבילה ונוסחי איכא דגרסי הכא אמר רב הונא כדי שיכיר כו'. והכי נמי גרסי' לקמן ולפי זה אכולה מתני' אמרה רב הונא בחדא אלא שהתלמוד מביאה על כל חדא וחדא ודכותא בתלמודא:


דלא כר' מאיר:    פי' אלא כרבנן דסבי' להו דתרי קדושי חד הוי אפשיטה וחד הוי אלבישה והכא ליכא אלא חד משום לבישת בגדי זהב שהם קדש. אבל אפשיטה ליכא קדוש כיון דבגדי חול נינהו:


רבי מאיר סבר מקיש פשיטה וכו' ורבנן סברי:    כו' וא"ת מכדי קראי כר' מאיר וכרבנן דייקי וא"כ במאי פליגי. י"ל דרבנן סברי דלא מסתבר דליעביד קדוש בעזרה בעודו ערום ור' מאיר סבר דכיון דקדוש משום פשיטה בתחלה יש לו לעשות דבר שהוא גורם הקדוש שלא יהא הטפל קודם לעיקר ואי משום ערום יכסה עצמו בשום דבר בשעת קדוש.

והתניא פרשו סדין:    כו' פי' ומדלא תני לרבנן בסיפא אלא קדוש אחד מכלל דבטבילה ראשונה קיימינן שפושט בגדי חיל ואפילו הכי קתני ר' מאיר שני קדושין אלמא לר' מאיר אפי' בטבילה ראשונה איכא תרי קדושי דתרויהו אלבישה עביד להו:


אי תניא תניא:    וא"ת וכיון דאתברר דר' מאיר פליג אטבילה ראשונה מאי שנא דתני תנא דמתני' מאי דפליג בטבילה שנייה ולא קתני מאי דפליג בטבילה ראשונה וי"ל דמשמ' ליה דאי תני לה ברישא לא הוה שמעי לסיפא דהוה אמרי' להכי קתני ר' מאיר שפושט ואח"כ מקדש מפני שלא יקדש בבגדי חול קמ"ל דלבוש בגדי קדש פושט ואח"כ מקדש וכל שכן ברישא ומיהו משום דלא תסוק אדעתין דחדא אפשיטה וחדא אלבישה עביד להו אתא תנא ברא וקתני מאי דפליג ברישא ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא:


דף לב עמוד אעריכה

אלא לרבנן תשעה הוו:    פי' דהא בלבישה ראשונה ליכא אלא קדוש אחד ומהדרי' דבאורייתא כשמשלים כל העבודות ופושט בגדי זהב ללבוש בגדי חול בעי למיעבד חד קדוש אפשיטה דבגדי קדש. מה שאין כן לר' מאיר דלא עביד שום קדוש אלא אלבישה.

ת"ר ובא אהרן אל אהל מועד:    כו' פי' הפסוק הזה בפרש' אחרי מות כי אחר שהשלים עבודת היום שבבגדי לבן אמר הכתוב ובא אהרן אל אהל מועד יפשט את בגדי הבד אשר לבש וכו' ואמרי' למה הוא בא כי הכתוב לא פי' למה ובודאי אינו בא לפשוט בגדיי שם כפשוטו של מקרא ולהכי קתני שנכנס להוציא את הכף ואת המחתה שהניח שם כשעשה הקטורת וכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה פי' כי לפי סדרו של פסוק הוא מוציא כף ומחתה כשגמר עבודת היום בעוד שהוא לבוש בגדי לבן שלבש לעבודת היום וזה אי אפשר ואמרי' מאי טעמא כלו למה אנחנו אומרי' שנכתב שלא במקומו ומהדרי' גמירי דחמש טבילות ועשרה קדושין עביד כהן גדול ביום הכפורים ואם עכשיו הוא נכנס להוציא כף ומחתה הרי אינו צריך ללבוש בגדי לבן אלא פעם אחת ביום ואינו משנה בגדיו אלא ג' פעמים כיצד עבודת תמיד בבגדי זהב עבודת היום והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן אילו ואיל העם ושאר מוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב אלא על כרחין פסוק זה שלא במקומו נכתב ואין הוצאת כף ומחתה אלא לאחר שפשט בגדי לבן ולבש בגדי זהב ועשה אילו ואיל העם שאז פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן ונכנס לפנים להוציא כף ומחתה וכדאמרינן בסמוך בסדר חמש עבודות והא דאמרי דגמירי חמש טבילות ועשרה קדושין תמיהא מלתא דהא לקמן מוכחי מקראי דבעי טבילה ושני קדושין בין עבודה לעבודה. וי"ל דמ"מ לא מוכח לקמן כמה פעמים צריך לשנות בגדים לשנו? העבודו? ודילמא אינם אלא שלש. הלכך אתאי הלכתא וגמירי בה שהוא משנה בגדי' חמשה פעמי וממיל' אתי לן מינה דאיכא חמש טבילו' ועשרה קדושין.

ת"ל ופשט ורחץ רחץ ולבש:    פירוש דלהכי שדייה רחמנא לרחיצה בין פשיטה ללבישה דנשדייה אכל חדא מינייהו והוו להו שתי רחיצות.

ומה במקום שאין טעון טבילה:    פירו' דרבי אלעזר ב"ר שמעון כרבי יהודה סבי' ליה דאמר לעיל שאין הנכנס למקדש אפילו לעבודה טעון טבילה מן התורה אלא מדברי סופרי' לזכור טומאה ישנה שעליו וכן פרש"י ולקמן אוקמינן ליה דרבי יהודה כרבי אלעזר ב"ר שמעון סבירא ליה בהא. ומהכא נפקי ליה קדושין:


מה לבישה טעון קדוש אף פשיטה טעון קדוש:    וא"ת והא פשיטה גופה לא באה אלא בק"ו ואמרינן בזבחים דבקדשים דבר הלמד בשום בנין אב אינו חוזר ומלמד בבנין אב אחר ואפי' היקש פי' רשב"ם ז"ל דהשתא מלבישה ראשונה של בגדי זהב לתמיד שטעון קדוש מן התורה ילפינן ולא נהיר דהא קרא דכתיב אשר לבש בבואו אל הקדש דילפי' מיניה הכא בגדי לבן הם. ור"ת ז"ל תיר' דהא דאין למדין למד מלמד בקדשים דוקא בעבודת קדשים עצמן אבל לבישת כהן אינה עבודה אלא הכשר לצורך עבודה:


ורבי יהודה אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב:    פי' דהא דכתי' הכא ופשט את בגדיו היינו שפושט בגדי לבן ולובש בגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנא לן:


דף לב עמוד בעריכה

תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו ומה בגדי זהב שאין נכנס בהן לפני לפנים כו':    פי' דאע"ג דמה שאין נכנס בהן הוי משום שאין קטיגור נעשה סניגור מה שאין כן בבגדי לבן. מ"מ מהי טעמא דליהוו בגדי לבן עדיפי שנכנס בהן לפני לפנים.

איכא למפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה:    פרש"י ז"ל שעושין בהם חטאת ואשם שמכפרין בשאר עבודות תאמר בבגדי לבן שאין מכפרין אלא על טומאת מקדש וקדשיו כגון הזאת פר ושעיר דכתיב בהו וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. והקשו בתוס' שהרי ודאי שעיר המשתלח שהוא בבגדי לבן ומכפר על כל העבודות כדכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם. לכך פירשו שכך כפרתן מרובה שמכפרין בהן כל ימות השנה מה שאין כן בבגדי לבן שאין מכפרין בהן אלא פעם אחת בשנה.

נפקא ליה מדר':    פי' מקרא דכתנת בד קדש דמיירי בפושט בגדי זהב שעבד בהן קרבן תמיד ולובש בגדי לבן לעבודת היום וכדאמרי' בסמוך:


תנא דבי רבי ישמעאל ק"ו:    כו' ואע"ג דלעיל עביד דברי רבי ישמעאל ק"ו בהפך חד הוא אליבא דרבי יהודה וחד הוא אליבא דר' ואפי' הכי פרכי' מהאי להאי ואזיל הכא ומדחי ואזיל הכא ומדחי אבל ליכא לפרושי דחד תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמרינן בפ"ק דיבמות מדלא פריש לה תלמודא הכא כי התם.

פשט ורחץ רחץ ולבש:    וא"ת מאי שנא דכי דרשינן קרא בטבילה לא דרשינן הכי ונימא דבעי שתי טבילות בין בגד לבגד. וי"ל דבטבילה ליכא למימר דתיהוי חדא אפשיטה שלא מצינו טבילה אלא להכשיר להבא ועדיין צ"ת. והנכון דהא מגמרא דחמש טבילות ועשר קדושין אתיא לן.

ונכתביה רחמנא בלשון קדוש:    פי' דאלו ורחץ במים את בשרו לשון טבילה הוא. ופרקינן הא קמ"ל דטבילה זו כקדוש. מה קדוש זה במקום קדוש פי' דהא כתי' ביה ורחץ במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן גבי טבילה ונימא אשכחן קדוש מבגדי לבן לבגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנא לן וי"ל דכיון דפרכי' הכי גבי טבילה ואשכחן דגלי קרא דלא שני לן בטבילה בין בגדים לבגדים ממילא נפקא לן דה"ה לענין קדוש ובתוספות תירצו דבשלמא בטבילה שאינה אלא לצורך לבישה איכא למיפרך הכי אבל לענין קדוש כיון דילפי' דאיכא תרי קדושי חד אפשיטה וחד אלבישה הא אשכחן קדוש בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן ומפשיטה ילפי' ללבישה וכן מלבישה לפשיטה:

ור' יהודה קדוש מנא לן דהא לדידיה תרויהו קראי בטבילה דריש להו חד לבגדי זהב וחד לבגדי לבן ופרקי' דנפקי ליה קדושי מדר' אליעזר בר' שמעון אבל ר' לא דריש ההוא ק"ו ומקרא דכתנת בד קדש נפקי ליה טבילות כדכתי' בגדי קדש הם ומאידך קרא דפשט ורחץ רחץ ולבש נפקי ליה קדושי אמר רב חסדא הא דר' מפקא מדר' מאיר ומפקא מדרבנן פי' דסבי' ליה לרב חסדא דכיון דר' נפקי ליה תרי קדושי מדכתיב פשט רחץ ורחץ ולבש. היא הנותנת לו דתרי קדושי כשהוא פשוט וערום עביד להו בין פשיטה ללבישה. או דליהוו תרויהו אלבישה או דלהוו חד אפשיטה וחד אלבישה ואלו רבנן תרויהו כשהוא לבוש מקדש ולר' מאיר קדוש שני מיחת [צ"ל מיהת] כשהוא לבוש.

דא"כ הוו להו חמש סרי קדושין:    פי' דהא הוו ג' קדושין בין בגד לבגד בין פשי' ללבי' וחד בתר לבישה ואילו אנן עשרה קדושי' מיירינן בלחוד לכולי עלמא אלא ודאי דלא רב חסדא אית ליה דרב אחא ולא רב אחא אית ליה דרב חסדא הלכך לרב חסדא אליבא דר' לית ליה ההיא דרשא מי שאינו מחוסר אלא גישה ולרב אחא אע"ג דכתב רחמנא פשט רחץ רחץ וקדש ההיא למנין רחיצות אבל לעולם מבגשתה אל המזבח נפקא לן דעל כרחין קדוש שני כשהוא לבוש מקדש וא"ת ולרב חסדא אליבא דר' היכי הוו עשרה קדושי' כיון דתרויהו כשהוא ערום מקדש וי"ל דאי סבי' ליה דתרויהו אלבישה טבילה ראשונה נמי עביד שני קדושין ואחר כל העבודות לא עביד שום קדוש והוו להו עשרה כדאמרי' לעיל לר' מאיר ואי חד אפשיטה וחד אלבישה הוו להו עשרה כרבנן. בטבילה ראשונה קדוש חד אלבישה ואחר כל העבודות קדוש חד אפשיטה. ודעת רש"י ז"ל דלרבי חד אפשיטה וחד אלבישה כרבנן כמו שכתב בפירושין:


א"כ הויא לה עבודת יום הכפורים באחר ואינה כשרה אלא בו:    פי' דא"כ דמירוק סמנין מעכב בשחיטה הויא לה עבודה ופסולה באחר וא"ת והא שחיטת תמיד כשרה בזר ובשחיטת פרו הוא דפליגי לקמן בפרק טרף בקלפי וי"ל נהי דלא בעיא כהן גדול מדאורייתא מדרבנן מיהא בעיא. אם איתא דמעכב בשחיטה מדאורייתא והיינו דמהדרי' יכול יהא פסול מדרבנן. פי' דאע"ג דמירוק מעכב בשחיטה מדרבנן לית לן למיפסליה ביום הכפורים דלא ליהוי באחר כיון דמדאוריי' כלה שחיטה כשרה באחר.


דף לג עמוד אעריכה

לכך שנינו ורוב שנים בבהמה:    פי' דאפילו בקדשים ברוב שנים סגי ואין בו אפילו פסולה דרבנן. ופרכינן דכיון דאפי' פסול' דרבנן ליכא למה לי למרק. פי' דאע"ג דאמרינן התם כי לכתחלה צריך לכוין היינו שישחוט כל השני סמנין ואפילו בחולין. מ"מ כיון שאין בו שום פסול אפילו מדרבנן הכא ביום הכפו' מוטב שלא ימרק כלל כדי שלא יהא אחר עושה בו שום מעשה דכל מאי דאפשר למיעבד הכל בכהן גדול טפי עדיף. ופרקי' מצוה למרק פי' מצוה למרק כדי שיהא מקבל כל הדם יפה:

מסדר מערכה משמיה דגמרא אליבא דאבא שאול והא דלא איירי בתרומת הדשן משום דלא מיירי אלא בעבודת היום. אי נמי דלא בעי לאורויי אלא מסדור מערכה ואילך.

מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת:    פי' כי שתי מערכות היו עושין אחת להקטיר עליה איברי הקרבנות והאימורין וחדא ליטול ממנה גחלים לצורך קטורת שבהיכל על מזבח הזהב. ופרש"י ז"ל כי מערכה של קטורת היתה נעשית במערבית דרומית של מזבח משוכה לצפון ד' אמות כדאיתא במסכת תמיד עד כאן. ובפרק קדשי קדשים מייתי לה לההיא מתני' דתנן ביררו משם עצי תאנה יפין לסדר מערכה שנייה לקטורת כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי הצפון כו'. ושקלי' וטרי' עליה ואמרי' דקסבר האי תנא כולה מזבח בצפון קאי והני ד' אמות מאי עבידתייהו אמה יסוד ואמה סובב ואמה מקום קרנות ואמה מקום הלוך רגלי הכהנים פש ליה חדא אמתא דאי מסגי ביה לקמן תו ליכא כנגד הפתח דהא נפיק מכוליה פיתחא ע"כ. ופירושו דגבי גחלים של קטורת כתיב מן האש אשר לפני השם. ובעי' שתהא מערכה של קטורת רואה כנגד פתח ההיכל. ולמאן דאמר כוליה מזבח בצפון קאי מתחיל יסוד המזבח הדרומי כנגד חצי פתח ההיכל ששם אמצע עזרה בצמצום. הלכך כי מדלית אמה של יסוד ואמה של סובב ואמה של קטרת ואמה של מקום רגלי הכהנים אין לך מפתח ההיכל של צד צפון אלא אמה כי חצי פתח ההיכל רחבו חמש אמות הלכך צריך להתחיל המערכה באותה אמה שאם מתרחק כלפי צפון אותה אמה שוב לא תהא מערכה לפני ה' דהיינו פתח ההיכל דאלו למאן דאמר כוליה מזבח בדרום קאי אדרבה מתחיל יסוד מזבח הצפוני מכנגד חצי פתח ההיכל של דרום. וכי שקלת ד' אמות של יסוד וסובב וקרנות ורגלי הכהנים לא נשאר מן הפתח אלא אמה וצריך לעשות מערכה זו באמה חמישית של קרן מערבית צפונית. ולמאן דאמר מזבח ממוצע בעזרה צריך להתרחק מן הדרום כלפי צפון י"א אמות שהרי חצי המזבח מתחיל כנגד חצי פתח ההיכל וחצי המזבח י"ו אמות טול חמש כנגד הפתח פשו להו חד סרי. ומיהו איכא מאן דמוקים לה התם אפילו כר' יהודה דאמר מזבח ממוצע וכמאן דאמר קדושת ההיכל ואולם חדא היא דהוה ליה חצי רחב פתח האולם עשר אמות פשו להו ו' אמות עד הקרן והני ד' אמות דקתני ד' אמות ממש מראשו של קרן החיצוני והוו להו בר מאמה יסוד ואמה סובב. ולהאי לישנא אתייא כפשטה ד' אמות משוך מן הקרן. אבל ללישנא קמא דכתיבנא כנגדן בקרקע קאמר כדאיתא התם וכדכתיבנא לה להא לפרושי לישנא דכתב מרן רש"י ז"ל.

סידור שני גזירי עצים:    פי' דמצוה מן התורה לתת על המערכה הגדולה שני גזירי עצים והיינו דכתיב ובער עליה הכהן עצים ומיעוט עצים שנים.

קטורת קודמת לאיברים:    פי' להקטרת האיברים שעל גבי המזבח. ואיברים למנחה פי' למנחת נסכים של עשירית האיפה כדכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה. ונסכים למוספים פי' בזמן שיש מוספי' נסכי היין של קרבן התמיד קודמין להם.

והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן:    פי' שאין שום דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים והכי מדריש קרא דהאי קרא מיירי במערכה של שחרית ואמ' שיקריב עליה עולת תמיד של שחר כדכתיב וערך עליה העולה ובתר הכי כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים. כי על עולת התמיד של שחר דוקא מקריב חלבי השלמים ושאר כל הקרבנות ולא על עולה של בין הערבים כי אין אחריה כלום חוץ מן הפסח בי"ד דנפקא לן בפסח שני מקראי שהוא קרב לאחר תמיד של בין הערבים.

ואיפוך אנא:    פרש"י ז"ל ואיפוך אנא להקדים מערכה שנייה של קטורת למערכה גדולה וקרא לאו בסדרא איירי דהא בהקטר כל הלילה קאי. עד כאן. פי' דודאי לכולי עלמא סדורא דקרא כדאמרן הוי דמוקדה זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שנייה אלא שאנו באים לומר דקרא בסדרן לא מיירי אלא לאשמועינן מנינא וא"ת ומהיכא תיתי דלא ליהוו מערכות כסדר שכותבין. י"ל דמשמע ליה דתוקד בו מעיקרא משמע ולא נהיר. אבל הנכון דטעם כדמפרש בסמוך דמערכה שניה עדיפא לאקדומי שמכניסין ממנה לפני לפנים.

שכן כפרתה מרובה:    פרש"י ז"ל שעליה כל ההקטרות שעליה מקריבין כל החטאות ואשמות. והקשו בתוספות דהוה ליה למימר שכן תקרובתה מרובה. ולא קשיא דלתקרובת קרי כפרה בכמה דוכתי. ובתוספות פירשו שכן כפרתה של עולת התמיד דאיירי בהאי מערכה מרובה כ"ש שמכפרת על כל עשה ולא תעשה שניתק לעשה כדאי' בסיפא וכדבעינן לומר לקמן. מה שאין כן בקטורת שאינו מכפר אלא על לשון הרע:


אי לא משכח עצים למערכה שנייה:    פי' דלא אשכח עצים הראויין לה מי לא מעייל להיכל גחלי' ממערכה גדולה להקטיר קטורת.

מכלל דאיתה בחברתה:    פי' דאי ליכא אלא מערכה גדולה למה לי למי' עליה למעוטי שלא יתנם על חברתה. ופרכינן והאי מיבעי ליה לגופיה שיתנם על המערכ' ממש ולא מן הצד או בפני עצמם ומהדרי' תרי עליה כתיבי. תמיה' מילתא דהא תלתא עליה איכא. וביער עליה וערך עליה והקטיר עליה תו קושי' דהא כולהו תלתא צריכי חד לגופיה וחד לכדאמרי' לעיל עליה השלם כל הקרבנות כולן וחד לכדאמרי' לקמן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר כדכתי' וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה וכדפרש"י ז"ל לקמן. דכיון דכתיב וערך עליה העולה משמע שתחלת מה שיסדר על המערכה תהא עולת תמיד. וי"ל דכיון דכתי' והקטיר עליה חלבי השלמים. מהתם נפק' לן תרתי כי על עולת תמיד דוק' ישלים שאר קרבנות שלמים ומינה דעולת שחרית קודמת לכלם וכי כל הקרבנות יהיו קודם תמיד של בין הערבים על עולת התמיד של שחרית. פשו להו תרי עליה דמיירו בענין המערכה ובער עליה וערך עליה כלומר על המערכה חד לגופיה וחד עליה ולא על חברתה דאילו והקטיר עליה על העולה בעינן למימר וזה נראה ברור. והא דאצטריך קרא לאקדומי מערכה שנייה לגזירי עצים. טעמא דמלתא פי' בתוספות דאע"ג דשני גזירי עצים ביום כיון דכשרין בלילה הוה ס"ד לאקדומינהו ולא מיחוור אבל הטעם משום דכיון דגזירי עצים מהכשר מערכה גדולה היא הוה אמינ' דכיון שהתחיל במערכה גדולה גומרה.

אפילו הכי מכשיר עדיף:    פי' בתוס' דסברא הוא כי היאך יעשה המצוה אם לא יתקן מכשיריה תחילה ועוד שבלאו גחלים לא יוכל להקטיר אבל בלא דישון אפשר להקטיר. וא"ת ותיפוק לי' משום דאין מעבירין על המצות וסדור שני גזירי עצים דמערכה קודמין לו לקטורת דכיון דבמזבח קאי במערכה גדולה פגע ברישא. יש מתרצים דכל הני טעמי דנקטי' בהא לאביי דלא הוה ידע ההוא טעמא דאין מעבירין על המצוות כדאי' בסמוך ולא נהיר. ור"י ז"ל תירץ דכיון שהיה צריך ללכת מלשכה ליטול משם גזירי עצים אין כאן משום אין מעבירין על המצות ואע"גב דפגע במערכה שאין מצות גזירי העצים עד שיטול העצים וזה נכון:

גמרא גמירנא סברא לא ידענא:    בהא מלתא מיהת דאלו באידך שפיר ידע טעמא.

אין מעבירין על המצוות:    פי' ומצוה שבאה לידו תחלה יש לו להקדים כדי שלא יתעכב ויתאחר מעשות המצוה ומהאי טעמא אמרינן במנחות שמביאין העומר מן הקרוב לירושלם לפי שאין מעבירין על המצות.


דף לג עמוד בעריכה

ולוקמיה בהדיהו:    פי' בין המנורה והשולחן. יש מקשי' מנא ליה דהתם בעי למיהוי עד דפריך הכי ולא פריך דלא נוקמיה התם כלל ולאו קושיא היא דכיון דקתני ומשוך קימעא כלפי חוץ מכלל דקים לן דהתם בעי מיהוי קרוב להם כל מה שאפשר. ולהכי שיילינן דכיון דלקרובינהו טפי עדיף לוקמיה בינייהו דמקרב להו טפי.

ש"מ עבורי דרעא אטוטפתא אסיר:    פרש"י ז"ל שאסור להקדים הנחת תפלה של ראש לתפלה של יד דהא בזרוע פגע תחלה והוה ליה מעביר על המצות אלא היכי עביד מנח דדרעא ומדרעא אזיל לטוטפת' והקשה ר"י ז"ל דמטעמא אחרינא נפקא לן בפרק הקומץ כשהוא מניח מניח של יד תחלה וכשחולץ חולץ של ראש תחלה משום דכתי' והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כשהן בין עיניך יהיו שתים לכך פר"י ז"ל דעבורי לשון אקדומי כמו ויעבור את הכושי ותו מיירי כשמניחין בכיס שלהן שאסור להקדים להניח בכיס תפלה של יד קודם תפלה של ראש שאם כן תהא תפלה של ראש למעלה וכי אתי בתר הכי להניח תפליו יצטרך להעביר על המצות כי הוא צריך להניח של יד תחלה והשתא כי פגע בתפלה של ראש פגע בריש' וזה הפי' נכון אלא שיבא עליו בדוחק הא דאמרי' היכי עביד מדרעא לטטפתא והוה ליה למימר מטוטפתא לדרעא כלומר שיניח בכיס טוטפתא מעיקרא ויש אומרי' דלא גרסי' ליה ויש להלום אותו דהכי קאמ' היכי עביד יניחם בענין כי בשעת ההנחה של תפילין לזיל מדרעא לטוטפתא שתהא תפלה של יד למעלה בכיס ורבי' אליהו מפריש ז"ל פי' דהא קאי אמאי דאמרי' חייב אדם למשמש בתפליו דאסור להעביר תפלה של יד לפני של ראש אלא שימשמש של יד תחלה ואח"כ של ראש והיינו דקא' היכי עביד מדרעא לטוטפתא:


ההוא בבקר בבקר דשני גזירי עצים דלא צריכי:    פי' דלגופיה לא צריך דמסתייה דלכתוב ובער עליה עצים ביום ואי לאשמעו' שיהו קודמי' לדישון מזבח הפנימי. פרש"י ז"ל דלהא לא צריכי כלל דבלאו הכי נמי מכשיר עדיף ואע"ג דנקטי' לעיל דאע"ג דהכא כתיב בבקר בבקר והכא כתיב בבקר בבקר לרוחא דמילתה נקטי' ליה ובנוסחי דמקני הכי גרסי' דאע"ג דהכא כתיב בבקר בבקר מכשיר עדיף פי' מכשיר עדיף מבבקר בבקר דגבי דישון המזבח:


חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדימה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי:    וא"ת בלאו הכי נמי תיפוק לי דגבי נרות איכא תרי בבקר וגבי תמיד ליכא אלא חד תירצו בתוס' דאין הכי נמי מיהו הא בעי למשדי חד אתמיד לאקדומי לשתי נרות וכיון דכן אי לא שדינן חד תלתאי על הטבת חמש נרות הוו להו תרי ותרי ומכפר עדיף וא"ת ולוקמינהו לתרויהו בבקר בבקר דעצים על התמיד והוו להו תלתא ולקדום תמיד לכולהו וכי תי' א"כ במאי מפס' להו כדאמרי' לקמן. הא ליכא למיפרך אלא דומיא דלקמן שהדרשות שוות. אבל הכא הא מסתבר דעדיפא חדא דלקדום דם התמיד אכולהו דמכפר עדיף ותו דלמשדי תרויהו בחד דוכתא טפי עדיף ותירצו דאדרבה כיון דרחמנא כתב בחד דוכתא תרי ובאידך לא כתב אלא חד לית לן למשדי תרי אחד ושיהא התוספת גדול מן העיקר.

וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות ואע"ג דהכא תרי והכא תרי דמכפר עדיף וא"ת אפילו לא נשדי חד מנייהו אדם התמיד אית לן לאקדומי על שתי נרות. דהא טעמא דמכפר עדיף משני בבקר כדאמרי' גבי שני גזירי עצים דמשום טעמא דמכשיר עדיף לחוד מקדמי' להו לדישון מזבח דכתיב ביה תרי בבקר וי"ל דטעמא דמכשיר עדיף מטעמא דמכפר' ובתוס' פי' דכל היכא דלא כתיב ביה שום בקר ודאי סמכי' אטעמא דמכשיר או מכפר דעדיף מתרי בבקר. אבל כי טרח רחמנ' למכתב ביה בקר ולא כתב ביה אלא חד ההוא דכתב ביה תרי בבקר גלי רחמנא דבעי לאקדומי ועוד הקשו ואפילו לא כתב רחמנא אלא חד בבקר גבי תמיד אית לן לאקדומי להטבת שתי נרות דאי לא במאי מפסקת להו דהכי פרכי' בסמוך וי"ל כדפריש' לעיל דלא פרכי' הכי אלא היכא דליכא שום הכרחה אחרי' לאידך דרשא דבעי' למעבד מה שאין כן בזו דודאי כיון דתרי בבקר בעו לאקדומי לחד בקר וכדכתי' דהא הכי גלי רחמנא תו לא סתרי האי דרשא משום טעמא דא"כ במאי מפסקת דההיא אינה אלא פירכא כל דהו כדבעי' למי' בסמוך איכא דקשיא ליה דלא ליכתוב רחמנא גבי תמיד בבקר כלל דהשתא ודאי קדים לשתי נרות או משום דמכפר עדיף או משום טעמא דבמאי מפסקת להו ולאו מילתא היא דההוא בבקר דכתיב בתמיד בפי' לגופיה אצטריך לבאר דין תמיד של שחר ודין תמיד של בין הערבים.

אמר ליה רב פפא לאביי ואימ' חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדייה לדם התמיד וכו':    פי' אבל לא מצי' לומר חד שדייה לדם התמיד דנקדמיה לדשון דאע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. דא"כ אידך חד למה שדינן ליה אי שדינן ליה אדישון לאקדומי להטבת שתי נרות היא הנותנת דליקדום גם לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי ובכלה סוגיין משמע דעדיפי מתרי בבקר ומכפר ועוד דלהקדים דישון מזבח להטבת נרות לא צריך קרא דתיפוק ליה דאין מעבירי' על המצות הילכך ליכא למיפרך אלא כדאמרן והוי יודע דהאי בבקר בבקר דאמרי' דכתיב בדישון המזבח ובהטבת נרות. וכן לקמן גבי קטורת כולהו מחד קרא נינהו דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וקימי בין אהטבה בין אקטרת וכיון דקאי אהקטרה לא סגיא דלא קאי אדשון שאי אפשר להקטיר בלא דישון. ומיהו איכ' למידק דהא כולהו נרות שבעה כחדא כתיבי ואלו בסוגיין זימנין דשדינן חד בקר דעצים אחמש נרות ולא שדי' אשתי נרות. ולא על הקטורת ולא על הדשן. או דשדינן ליה על הדשון לחודיה. וי"ל דודאי להכי לא כתביה רחמנ' לההוא בבקר שלישי בהדי אידך ממש כי היכי דלא לישדייה אכל מאי דכתי' בקרא ודכותה אמרי' לקמן גבי איברים.

א"כ נרות במאי מפסקת להו:    פי' דליכא למימ' דליפסקינהו בקטורת דלאבא שאול משמע ליה בהטיבו את הנרות יקטירנה דה"ק בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה וכל היכא דאפשר למדרש הכי הכי עדיף לן למימר כל היכא דליכא שום הכרחא באידך דרשא. אבל היכא דאיכא שום עדיפותא באידך דרשא הא לאו פרכא היא לומר במאי דמפסקת. דמנא לן דמפסקי' וכי מפסקי' מנא לן דבדם התמיד. דילמא בקטרת ואמר רחמנ' לענין הטבה תהא הקטרה כדדרשינן לרבנן.

הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וכו':    פירש רש"י ז"ל דתשלום שינוייא דאביי הוא. והכי קאמר במאי מפסקת לה בשלמא לריש לקיש לא בעי לאפסוקיה במידי אחרינא דעביד בינייהו אלא שימתין בנתים ויהלך בעזרה למעבד הרגשה. אלא לר' יוחנן דאמ' חלקהו לשני בקרים הא ודאי אי אפשר לחלקו אלא בשיעשה עבודה ביניהם. ובדישון מזבח ליכא לאפסוקיה דהא אף לתמיד אית לן לאקדומיה. ועוד שאין להקדים חמש נרות לדישון מזבח דאין מעבירין על המצוות וליכא עבודה אחריתי להפסיק ביניהן שכבר כלן סדורות כך פרש"י אבל רבינו חננאל ז"ל פירש בשם גאו' ז"ל דהא מלתא באנפי נפשה היא דקשיא לן אסוגיין דאמרינן דכתיבי שתי בבקר אהטבת חמש נרות ולא אשתי נרות דהניחא לריש לקיש מצינן למימר הכי אלא לר' יוחנן חד בבקר קאי אחמש נרות וחד קאי על שתי נרות ועלתה בקושיא. ולא נהירא דא"כ הוה ליה לתלמודא לומר קשיא. ועוד דלרבי יוחנן אע"ג דדריש בבקר בבקר לחלק הטבת הנרות לשני בקרים. מ"מ לא סגיא דלא למדרשינהו תרויהו אכולהו נרות כיון דאתרוייהו כת' בהיטיבו את הנרות:


יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד:    פי' לגבי איברים לא כתיב ביה אלא בקר אחד כדכתי' תעשה בבקר. וא"ת והא אמרינן לעיל דחד מהנך דעצים שדינן ליה על דם התמיד דהכא וא"כ ה"ה לאברים דאתרוייהו כתיב תעשה בבוקר. תירץ רש"י ז"ל דההוא דעצים אדם התמיד הוא דשדינן ליה. ולא על (כל) האיברים וא"ת מכפר עדיף אין כפרה אלא בדם דמסתמא להכי לא כתביה רחמנא הכא להדיא כי היכי דלא לדרשיה אלא אחד מינייהו ההוא דהוי עיקר. ולא עוד אלא דאפילו תימא נשדייה אאיברים לא מהני ליה דקטורת דהוי בפנים דטעמ' דמכפר עדיף לא שייך אלא בדם שאין כפרה אלא בדם.


דף לד עמוד אעריכה

ת"ל וערך עליה העולה:    דכיון דכתי' וערך עליה העולה משמע שהיא תהא ראשונה לקטורת דאי לאורויי אתא שיקטיר עליה עולה ושלמים לכתוב וערך עליה (העולה) אלא ודאי ה"ק שיערוך עליה בתחלה העול' הידועה שהיא עולת התמיד. ולישנא דהעלה על עולת התמיד משמ' כדאמר הבא העולה ראשונה יש שפי' שהיתה ראשונה לכל הקרבנות. וכמאן דאמ' במסכת חגיגה עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד היתה. אי נמי שהיא היתה ראשונה לכל הקרבנות שנאמר על המזבח בפרשת פנחס.

מנחה לחביתים דכתי' עולה ומנחה:    פי' דלהכי כתב עולה ומנחה ללמדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד. ואיכא דקשיא ליה ואמאי לא דרשינן נמי מהכא שיקדימו איברים למנחה מדכת' עולה קודם מנחה ולמה לי למדרשיה מדכתי' וערך עליה העולה. וי"ל דדרש' דלעיל עדיפא דאלו מדכתי' עולה ומנחה לא שמעי' אלא שתקדים למנחה בלחוד ואפשר דקרבנות אחרות קדמי לעולה אבל מדרש' דלעיל שמעי' שהיא קודמת למנחה ולכל דבר. וכדי שלא נאמר דאיכא מידי דמפסיק בין איברי' למנחה כתב רחמנא עולה ומנחה.

ביום ביום לאחר:    פי' דכי היכי דבבקר בבק' משמע להשכים הרבה בבקר הכי נמי משמ' ביום ביום להמתין עד שיבא ע"י עצמו של יום. וגבי בזיכין כתי' ביום השבת ביום השבת. וכל היכא דנקטי' בסוגיין לישנא דבזיכין בעי' לומר על סדור הלחם והבזיכין דתרוייהו בחדא עבודה נינהו ואין להפסיק ביניהם.

גמר חק חק מחביתין:    פי' דבתרוייהו כתיב חק עולם ופרכי' אי מהתם גמר ליגמר לכולה מלתא מהתם פי' להקדימו אפילו לנסכים ומהדרינן דלהכי אהני ביום ביום לאחר אותו קצת שיהיו נסכים קודמי' לבזיכין מיהת. גרסת מקצת הספרים אי רבנן בין נרות מיבעי ליה אבל רש"י ז"ל גורס בין דם לנרות ופי' הוא ז"ל בין דם לגמר הנרות דהיינו קודם שתי נרות. וא"ת אמאי לא אמרינן בין נרות לנרות מיבעי ליה. תירצו בתוספות דכיון דמתני' קתני בין דם לאיברים אי נמי בין איברים לנסכים דקתני לקטורת בין שתי עבודות שחלוקות זו מזו אנן נמי נקטינן דם ונרות דהוו שתי עבודות נחלקות דכולהו נרות חדא עבודה היא דשם נרות אחת היא. עוד י"ל דניחא לן למינקט בין דם לנרות ללמד דדם בעי לאקדומי לקטרת ואע"ג דקטורת הוי לפנים משום דמכפר עדיף.

לעולם רבנן ובסדרן לא קא מיירי:    פרש"י ז"ל דלא דק תנא בסדורן ובדין הוא דמצינן למימר דאבא שאול הוא אלא דניחא לן לאוקומה כרבנן ולישנא דבסדרן לא קא מיירי אכתי לא מתפרש שפיר. ועוד כיון דקתני היכן היתה קטרת קרבה בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים היכי אמרי דבסדרן לא מיירי או דלא דייק ביה:

ונראה לפרש דאנן ה"ק דתנא דמתני' ודאי כרבנן סבירא להו דרבים נינהו מיהו לא נחית השתא לפלוגתא דרבנן ואבא שאול. אלא למימר מאי דהוי דברי הכל כי לד"ה הקטורת של שחר היא בין דם לאיברים דלכולי עלמא הדם קודם לקטורת והקטורת קודמת להקטרת האיברים ובסדרן של רבנן ואבא שאול דמסדרי ?את הקטורת בין נרות לנרות או לאחר כל הנרות לא מיירי וא"ת ולרבנן דסביר' להו דדם התמיד קודם לכל הנרות ההוא בבקר בבקר דעצים מאי עבדי ליה. וי"ל דדרשינן ליה כדפריך רב פפא לעיל לאביי אליבא דאבא שאול דשדינן חד אדישון מזבח דקדים לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדי' על דם התמיד דליקדום לכל הנרות ואע"גב דהכא תרי והכא תרי אפילו הכי מכפר עדיף וסדר מער' לרבנן כך היא שני גזירי עצים קודמין לדישון מזבח הפנימי ודישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם לנרות והטבת חמש נרות קודם לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים כו' כדמסיים אבא שאול.

והא דתנן קטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים למנחת נסכים. אמרי' עלה בגמרא מה"מ אמר רבי יוחנן דאמ' קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטורת קודמת לנסכים אף כאן קטורת קודמת לנסכים. ותמיהא מלתא מנא לן דהאי קרא מיירי לענין קטורת דלא איירי בה כלל הא לא בא אלא ללמד שיעשה לתמיד של בין הערבים מנחה ונסכים כדרך שעשה לתמיד של שחר עשירית האיפה ורביעית ההין הניחא למ"ד ילמד שחרית מן ערבית אלא למאן דאמר ילמד ערבית משחרית מאי איכא למימר. וי"ל דאפי' למ"ד ילמד ערבית משחרית לאו מהאי קרא גמר לה אלא מגופיה דקרא קמא דאקשינהו וכת' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואידך קרא שבסוף הפרש' דהדר כתב רחמנא בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו מיותר הוא לדרשא וקים לה דאתא לענין הקטרת דלא איירי בכולה פרשה ואלו בפרשה ואתה תצוה איירי בקטרת של שחר והכא רמז לך שתהא קטורת של ערבית בין איברים לנסכים מה מנחת הבקר קטרת קודמת למנחת נסכים דהא אפי' לאיברים קדים. אף מנחת הערב קטורת קודמת לנסכים. ופרכי' ונימא כמנחת הבקר לגמרי ותקדום אף לאיברים ומהדרי' מי כתי' כאיברי הבקר כן יהו איברי ערב וכו' פי' דהא דכתי' קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו' ה"ק כשם שמנחת הבוקר מנחת הבוקר וכנסכו סמוכין זה לזה והקטרת קודמת להם כך בערב יהיו סמוכי' ותהא הקטורת קודמ' להם שאי אפשר שתהא הקטורת באחרונה. הלכך אי בעי קרא לומר שתהא קטורת ערבית קודמת לאיברים הוה ליה למימר כאיברי הבוקר וכמנחתו ונסכו תעשה דהוי משמע שיהו האיברים והמנחה והנסכים סמוכים ללמד שתהא הקטורת קודמת להן. ואפשר דלהאי דרש' דר' יוחנן קרא הכי מדריש כשתרצה לעשות כעין מנחת הבוקר וכנסכו אז תעשה הקטורת אשה ריח ניחוח לשם אלא שלא מצינו לשון אשה ריח ניחוח על הקטורת לפי' הראשון יותר נכון. ואכתי למה ליה למהדר ולמכתב בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וי"ל דהא אתא למאי דאמרינן במנחות פרק התכלת הקריבו תמיד שחרית יקריבו בין הערבים לא הקריבו שחרית לא יקריבו בין הערבים בד"א בשלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אעפ"י שלא הקריבו שחרית יקריבו בין הערבים. ואמרי' מה"מ שאם לא הקריבו שחרית לא יקריבו בין הערבים דאמר קרא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים דהכי אמר קרא כשתעשה כבש אחד בבקר אז תעשה כבש שני לו בין הערבים ומיירו בתחלת חנוכת המזבח שאין מחנכין אותו אלא בתמיד של שחר דהאי קרא כתיב בפרשת ואתה תצוה בחנכתו דכתיב לעיל וזה אשר תעשה על המזבח אבל כשנתחנך המזבח כבר אע"פ שלא הקריב בשחר יקריבו בין הערבים. דלהכי הדר וכתב רחמנא בפר' פנחס האי ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שבסוף הפרשה ולא כתיב התם את הכבש אחד תעשה בבקר ותניא בסיפרי פסוק זה למה נאמר והלא כבר נאמר בפרש' זו למעלה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבקר יכול שאם לא הקריבו בשחר לא יקריבו בין הערבים ת"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מגיד שאעפ"י שלא הקריב של שחר יקריב בין הערבים. ואת הכבש השני האמור בפסוק עליון בפרשת פנחס דריש ליה התם לדרשא אחרי' דמשום דכתיב בחנוך המזבח וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה כו'. וכאן הוא אומר זה האשה שומע אני יקריב ד' ליום ת"ל את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שנים הוא מקריב ולא ארבעה וכן פרש"י ז"ל בפרק התכלת. ויש בזה לשון אחר אבל זהו הנכון. הלכך איצטריך למכתב בפרשת ואתה תצוה ללמד על ימי המלואים ולדורות ואצטריך למכתב בפ' פנחס קרא קמא ללמד שלא יהו ד' וקרא בתרא שאם לא הקריבו שחרית יקריבו בין הערבים.

ת"ר ונסכו רביעית ההין לכבש האחד ילמד שחרית מערבית:    פי' לענין מנחה ונסכי היין דאלו מנחה ונסכי' בשל ערבית כתיבי לפום פשטיה דקרא דלעיל מינה כתי' ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועליה כתיב ועשירית האיפה כו' ונסכו רביעית ההין וכו'.


דף לד עמוד בעריכה

ר' אומר של ערבית משל שחרית כו':    ומפרש טעמיה ואזיל ומשמע לפום פשטא דליכ' בין רבנן ור' בהא אלא משמעות דורשין בעלמא ואפשר דאיכא בינייהו לענין אם לא הקריבו נסכי היין באחד מהם אותו שהוא עיקר שלא יקריבו בשני שלמד ממנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל קשה על זה דא"כ היאך לא הזכירו בגמרא דהא איכא בינייהו והוה ליה לתלמודא נמי לאתויי התם בפרק התכלת כדמייתי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן לענין הכבש שאם לא הקריבו שחרית וכו' וגם כן קשה לפי' הראשון למה לא אמרו בגמרא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כדאמרינן בכמה דוכתי. אבל י"ל דהכא פשי' להו הא ולא הוצרכו לומר כן שאין התלמוד אומר כן אלא היכא דאיכא למ"ד דאיכא מידי בינייהו והא הלכתא למשיחא כשיבא אליהו יורה צדק:


חד בחובה וחד בנדבה וצריכי:    פי' דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד הוה אמרי' דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר אבל נדבה אין לנו אלא כנדבתו בין רב למעט דאינו אלא דורון בעלמא. ואי כתב רחמנא נדבה הוה אמרי' דרך השולח דורון הוא להביא מן המובחר אבל כשאינו מביא אלא לחובתו אין עליו חובתו במה שאפשר לו ומיהו לר' סביר' ליה דשפיר ילפי' חובה מנדבה.

והלא מצרף:    פי' שהכלי שהיה מלובן באור כשנותנין אותו בצונן מתחזק ומתקשה אמר רב ביבי בשלא הגיע לצירוף פי' שלא היו עששיות אלו מלובנין כ"כ שיגיעו לצירוף:


אביי אמר אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר:    פי' דהכא אינו מתכוין לצרף אלא להפיג צנתן של מים ופרכי' ומי אמר אביי הכי פי' דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין מותר דהא מתניתא דהכא ר' יהודה היא והתניא כו'. וא"ת ואפילו תימא דר' יהודה שרי בדבר שאין מתכוין שאני הכא דפסיק רישיה ולא ימות הוא כיון שהגיעו לצירוף ואפילו ר' שמעון דשרי בשאין מתכוין מודה הוא בפסיק רישיה ולא ימות. ואי משום מלאכה שאינו צריכה לגופה הוה ליה הכי למימר בהדיא. וי"ל דהא לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד שאין כל המתכות מצטרפות בכניסה למים וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשי' פסיק רישיה כדברירנא בכמה דוכתי. ועוד דההיא דאמרינן אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר שמעון וכו'. הא פרכי' מינה לאביי בפרק ר' אליעזר גבי ההיא דערלה דמייתי בסמוך ופרקי' דאכתי לא שמיעא ליה ולבתר דשמעה מרבא סברא וכיון דכן הא דאמר הכא נמי מקמי דשמעה מרבא אמרה ותדע דהא פרכי' ליה מההיא דערלה דאתמרן מקמי דשמעה מרבא וא"ת ולמה לן למפרך לאביי מהא מתניתא דמייתי' השתא והלא משנה מפורשת היא ותלמוד ערוך דר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ממתני' דגרירת מטה וספסל דאוסר ר' יהודה. וי"ל דאין ה"נ ואפי' הכי מדאביי גופיה עדיפא לן לאקשויי מלמפרך ממתני'. ועוד דדילמא מודה אביי שר' יהודה אוסר מדרבנן והכא מדאורייתא קאמר שהוא מותר ובמקדש לא גזרו מפני צורך השעה או משום דאין שבות במקדש כדלקמן. ואע"ג דמשמ' דהשתא לא ידעי' דאתי כולה מההוא טעמא דאין שבות במקדש:


קרא למה לי:    פי' למשרייה תיפוק לי' דהוי דבר שאין מתכוין. אמר אביי לר' יהודה נצרכה דאמר דבר שאין מתכוין אסור פי' אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למשרייה. ורבא אוקמוה התם אפילו כר' שמעון ומשום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב.

גרסת הספרים ישנים גם חדשים ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש מלאכת מחשבת אסרה תורה:    ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ואין שבות במקדש. דהשתא אוקמתא דאביי מפרשי' ואיהו כולה מילתא בדבר שאין מתכוין בלחוד תלי לה. ופי' הוא ז"ל ה"מ בדבר שהוא אסור מן התורה כשהוא מתכוין כגון הקוצץ בהרתו בהא ודאי לר' יהודה אף בשאין מתכוין אסור מן התורה. אבל הכא צירוף אפי' במתכוין אינו אלא מדרבנן. ונראה מדבריו ז"ל דסבי' ליה דלר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר בדבר שאיסורו במתכוין מדרבנן והקשה עליו ר"י ז"ל חדא דהא מתניתא דגרירת מטה דאסר ר' יהודה איסורא דרבנן היא כדאיתא בפרק כירה ועוד דבההוא פרקא גבי מתני' דמיחם שפנהו אמר אביי גופיה ה"ק מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאלמא סברא דאביי דר' יהודה אוסר צירוף שאינו מתכוין ואלו הכא שרי ועוד דבכולהו נוסחאי קדמאי גרסי' ואין שבות במקדש לכך פר"י ז"ל ה"מ בכל התורה כולה כו'. ה"מ דדבר שאינו מתכוין אסור לר' יהודה מן התורה בשאר איסורין של תורה דלאו אסור שבת כגון קוצץ בהרת ודכותה דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת אבל הכא לענין שבת צירוף שאינו מתכוין לו. מדרבנן בעלמא הוא דאסור ואין שבות במקדש. דאלו מדאורייתא משרא שרי דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מה שאסר ר' יהודה לענין שבת דבר שאין מתכוין לא אסר אלא מדרבנן ולפי' זה במתכוין איסור תורה הוא משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה. ובאמת כי לפי זה מתיישב לשון הגמרא אבל בתוס' הקשו על זה דאשכחן לר' יהודה דאוסר בשבת דבר שאין מתכוין באיסור תורה מהא דאמרינן בכריתות שאם היה חותה בגחלים והיה מכבה את העליונות והובערו התחתונות חייב שתים. ואוקי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והתם חייב שתים מן התורה קאמ' גם מה שאומר רבינו ז"ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסיר משום דלא כתיב ביה מלאכה מחשבת. לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוק' בפרק כל שעה בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת דאלמ' דין שאר איסורי בדבר שאין מתכוין כדין שבת וכן בפרק הנחנקין אמרי' גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דר' שמעון ורבנן ואמרינן נמי המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור. לר' שמעון משום דהוי דבר שאין מתכוין דומיא דשבת. וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה דכל כי האי גונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתי' בהא מלאכת מחשבת אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה ועוד דהתם בפרק כירה משמע כפי' רש"י ז"ל דצירוף דרבנן אפילו בשאין מתכוין מדפרכינן התם ולצרף לכתחלה מי שרי וכיון דלא קשיא לן אלא בלכתחלה מכלל דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו דהכא ה"ק ה"מ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה באיסורין של תורה כגון קוצץ בהרתו אבל הכא אפילו במתכוין אינו אלא מדרבנן וכדפרש"י ז"ל ואין שבות במקדש כלומ' דאע"ג דצירוף כיון דבמתכוין אסור מדרבנן אסר רבי יהודה בשאינו מתכוין כמתכוין. במקדש הקלו להתיר בשאינו מתכוין דאין שבות במקדש. והא דאצטרכי למהדר ולומר מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכיח בפרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס"ד. הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה והא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה נראה לפי' זה דלאו בדוק' נקטינן ליה דהא לרבי יהודה קיימי' דאסר בשאינו מתכוין במלאכות דשבת נמי כדברירנא. אלא לישנא בעלמא נקטי' דצירוף בשאינו מתכוין קיל להו לאינשי. מימר אמרי ומרגלא בפומייהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולרבי יהודה מלאכת מחשבת דאמר רחמנא למעוטי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע ודכותה שלא נעשית מחשבתו:


בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו':    יש שפי' פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר נקראי' כן על שם מקומן כדאמרי' בסופ' הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו. ויש שפי' שנקראי' כן מלשון פלס ומאזני משפט לחשיבותן. שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין היום לבגדים חשובים בלעז מלבושים של משקל.


דף לה עמוד אעריכה

אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה:    פי' והוא דטפי אצל שחרית.


דף לה עמוד בעריכה

ה"ג וכן גירס' רש"י ז"ל. מתיבי ולבשו:    כו' עד פחותין מהם ובתר הכי גרסי' תני רב ושמואל כו' ונוסחי דגרסי מאי דתני רב ושמואל מעיקרא והדר גרסי מיתיבי טעותא היא וכן כתבו בתוספות מתיבי ולבשו בגדים אחרים וכו' כתב רש"י ז"ל לא גר' וקרבו את אשר לעם דההוא לאו גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהם ולא אפשר לאוקומי ביום הכפורים שאין בו אכילה אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל החצר החיצונה וגו' דאיכא לאוקמוה ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שער החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר וגו' והא ודאי ביום הכפורים דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת. וחשן ואפוד ואבנט דאית בהו תיכלא וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם וגו' ולבשו בגדים אחרים עכ"ל ז"ל.

מאי לאו בגדים אחרים חשובין מהם:    פי' אלמ' בגדי לבן שלובש כהן גדול ביום הכפורים בין הערבים חשובין מאותם שלובש שחרית. וא"ת ומנא לן דהא דכתי' ולבשו בגדים אחרים הם בגדי לבן של בין הערבים אדרבא מיירי בבגדי זהב שהוא לובש כשפושט בגדי הבד כדכתי' בספר אורייתא דמשה. י"ל דמשמע לן דיחזקאל לא אתא אלא לפרושי מידי דלא כתיב באורייתא אלא דהוי גמירי לה ואתא איהו ואסמכה אקרא. כדאמרי' דכותה בכמה דוכתי וכן פרש"י ז"ל בכאן וזה לשונו וקס"ד דה"ק קרא וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ילבש בגדים אחרים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והלכת' גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא עד כאן. עוד כתב רש"י דהא דכתי' בסופיה דקרא ולא יקדשו את העם בבגדיהם לא תיקשי לן למאי דדרשינן הכא דסופיה דקרא לאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתי היא שלא ילבשו בגדי קדש במדינה. ופרקי' לא פחותין מהן. וק"ל ומהיכא הוה משמע לן מעיק' דאחרים חשובים קאמ' ומאי דפרש"י ז"ל דאי לא לעלוייהי אתי למה לי למכתב אחרים דמשמע שאין דומין לראשונים. זה אינו מספיק דאדרבא גבי הוצאת הדשן דכתי' אחרים אמרי' פחותין מהן קאמ' כדאי' לעיל. וי"ל דשאני הכא שנכנס לקדש הקדשים ומסתברא מעלין בקדש ולא מורידין כי מה גנות ראה שם פעם ראשון שחוזר שם בבגדים פחותין. ואנן פרקי' דאדרבא בגדים פחותין קאמר קרא כיון שאין עבודה זו חשובה כראשונה שאין נכנס עתה אלא לפנות מקום להוציא משם כף ומחתה. ובגדים שמזג כוס והקטיר לפני רבו אל יסלק בהם כלים משולחן רבו. עבודת יחיד יש שפי' יחיד ממש ולא נהיר דקרבן יחיד בגדי כהונה גמורה בעי. לכך פרש"י ז"ל דלהוצאת כף ומחתה קרי' עבודת יחיד לפי שאין בה צורך צבור אלא גמר עבודה שלא לצורך לפנות המקום שנתן בה כלים אלו. ובשם רבותיו ז"ל פי' דקרי עבודת יחיד לעבודת מקרא פרשה שהיה כהן גדול קורא בבגדי לבן בעוד שמשלחין השעיר למדבר כדאי' לקמן ואמרי' לקמן שאם ירצה קורא אותה באצטלית לבן משלו. והקשה רש"י ז"ל דהא לא קתני התם ובלבד שימסרנה לצבור. ואיכא לפרושי דבריתא מאי דלא פריש במתני' אתי' לפרושי והתם הוה ליה לאתוייה:


ובלבד שימסרנה לצבור:    פי' דסוף סוף עבודת צבור היא קצת.

מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה קמ"ל:    והקשו בתוספות אכתי מאי קמ"ל דהא גבי שקלים תנן שאם רצה להוסיף יותר ממחצית השקל מוסיף ובלבד שימסור לצבור ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי"ל דשאני התם שמוסרו לצבור ומתרוקן ממנו מה שאין כן בבגדים אלו שהוא עצמו לובש אותן. והוה ס"ד דניחוש שמא לא ימסרם כראוי וא"ת והא גבי ספיחין דשביעית אמרי' בשילהי בבא מציעא דפליגי תנאי אם באין משל יחיד וחיישי רבנן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי"ל דהתם בדבר שאין הכל יודעין שצריך לבא משל צבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה:


משתי רבוא:    פרש"י ז"ל משתי רבוא מנה:


אנא ה' חטאתי:    כו' אנא ה' כפר נא והא דמהדר את השם תרי זימני. פי' בתוספו' משום דעשרה פעמים יש לו לכהן גדול להזכיר את השם ביום הכפו' חד כשעולה הגורל לה' בידו שאומר לה' חטאת כדלקמן ובג' וידויין שמתודה מזכירו ג' פעמים בכל אחד ואחד הני תרי ואידך לפני ה' תטהרו. והן עונין בשכמל"ו. אמרו במדרש כי בכל השנה אין לומר בשכמל"ו בקול גדול אבל ביום הכפו' יש לאומרו בקול גדול כדרך שהאופנים וחיות הקדש עונין אותו ברעש גדול בכל ימות השנה.


דף לו עמוד אעריכה

מאן שמעת ליה דאמ' בין האולם ולמזבח צפון:    פי' שהוא חשוב צפון לענין שחיטת קדשים דהכא כיון שמעמידו בין האולם ולמזבח מכלל דצפון הוא לשחיטה כדאמרינן לקמן כי במקום שמתודה עליו הוא נשחט:


וכנגד כל המזבח כולו:    פי' כל שיש בעזרה לצד צפון כנגד רחב המזבח שהוא ל"ב אמות אבל מה שהוא למעל' מזה כלפי מערב או כלפי מטה לצד מזרח אעפ"י שהוא צפון לגבי עזרה אינו חשוב לענין שחיטה דכתי' ביה על ירך המזבח צפונה דסבירא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה דלא חשיב ירך המזבח אלא מה שעומד כנגד רוחב המזבח כלפי צפון. ור' אלעזר ב"ר שמעון מוסיף אף מה שהוא למעלה מזה עד האולם ור' מוסיף אף מה שהוא למטה מזה עם כל דריסת רגלי ישראל שבעזרה לצד צפון. אבל אותן בתי החליפות שיש בצד האולם במה שיש בו עודף על ההיכל אעפ"י שאותן בתים פתוחין לגבי המזבח והן כעין מבואות פתוחות לו פסולין הן לשחיט' ולא חשיבי חורי רשות שהם כרשות דכיון שאין המזבח נראה שם אינו חשוב ירך המזבח וכדפרש"י ז"ל. ונקרא המקום ההוא בית החליפו' מפני שהיו בהם כ"ד חלונות לכ"ד משמרו' להצניע שם הסכינין שהיו משתמשין בהן בבית המטבחיים של עזרה וכתב רש"י ז"ל כי הסכין קרוי חלף בלשון ערבי ואין צורך כי על שם שחותכין בו קרוי כן מלשון כליל יחלוף וכן כתוב בספר עזרא מחליפות תשעה ועשרים והם הסכינין:


אדר' יוסי ב"י מוסיף ליה אדר' אלעזר ב"ר שמעון לית ליה:    פי' בתמי' קאמ' היאך אפשר שיהא המרוחק כשר והמקורב פסול. ופרקי' דאנן ה"ק דכיון דדחיק נפשיה לאוקומה בדוחק בין האולם ולמזבח ולא מוקים ליה בהרוחה במקום דריסת רגלי הכהנים מכלל דלית ליה דר':


הכא נמי משום חולשא דכהן גדול:    פי' שלא יצטרך לטרוח להוליך מזרק הדם ממקום רחוק. תמיה' מלתא אמאי הוה קשיא לן מעיקרא דר' טפי מדרבי אלעזר ב"ר שמעון דלא מוקמינן ליה בין כותל למזבח. וי"ל דהוה משמע לן דשאני הא דר' שהיה המקום מרווח ופנוי מכל דבר והוה עדיף טפי לשחיטת הפר ואנן פרקי' דאפי' הכי למיחש לחולשא דכהן גדול עדיף לן:


כדי שלא ירביץ גללים:    פי' שהיה צריך להעמידו בין למזבח ואם היה עומד פניו למזרח וזנבו למערב היה מטיל גללים לפני מזבח אבל עכשו שראשו לדרום וזנבו לצפון היה מעמיד יריכותיו חוץ מבין האולם למזבח. ובמדרש אמרו מעולם לא הרביץ גללים אלא שאין לנו לסמוך על הנס:

גרש"י ז"ל עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי וכתב דלא גרסינן ומעשר עני דהא מעשר עני וידוי יש לו דכתי' וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה ולגר וליתום ולאלמנה זה מעשר עני. ואו' ז"ל שכן מצא בתוספתא דמנחות והקשו עליו בתוספות חדא דהא בלקט שכחה ופאה יש וידוי כדנפקא לן בסיפרא מההוא קרא גופיה שהרי נאמר בהם לגר ליתום ולאלמנה ועוד מה ענין וידוי זה לוידוי דהתם דאלו התם מתודה שהפרישו כדין וכמצוה ואלו הכא מתודה על מה שחטא ולא הפרישו כדין הלכך שפיר גרסינן ומעשר עני ולא גרסי' ומעשר שאין להם וידוי והתוספתא ההיא משובשת ואפשר דגרסי' שאין להם וידוי כו' לומר שאין להם כפרה ככריתות ומיתות ב"ד וחייבי לאוין שיש בהן מלקות שהם מתכפרים בעונשם ובוידוי שמתודין כשמומתין או כשלוקין דהא כל המומתין מתודין. ומסתמא לא סגיא שלא יהא הלוקה מתודה לכפר עליו והרי זה כאותה שאמרו בסופה ונרצה לו לכפר עליו על מה היא מכפרת אם על כריתות ומיתות ב"ד הרי עונשן אמור אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור. הרי אינה מכפרת אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה. וזו היא הסברא של רבי עקיבא כדפרש"י ז"ל ואף רבי יוסי הגלילי הכי אית ליה. אלא דנקיט עון לקט שכחה ופאה מטעמ' דמפר' בסמוך בגמ' והיינו דאמרינן מאי בינייהו. ושקלי' וטרי' עלה משום דקים לן דלרבי יוסי הגלילי לאו דוקא הני דפריט. אלא ה"ה לכל עשה ולא תעשה שניתק לעשה כאידך מתני' דסיפרי דההיא דברי הכל היא ובודאי שכל הדברים שהעולה מכפרת אפילו על המזידין היא מדקתני אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור ואין במלקיות עונש על השוגגין וכן פירש הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו הלכך שפיר גרסי' שאין להם וידוי כלשון התוספתא וזה נראה ברור:


דף לו עמוד בעריכה

בלאו דנבלה קא מיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר דלאו לאו מעליא:    פרש"י ז"ל דבנבילה כתיב עשה אחר הלאו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודכולי עלמא לא הוי לאו שניתק לעשה כיון שכבר אכלה היאך אפשר לו עוד ליתנה לגר. הילכך על כרחין ההוא עשה מעיקרא משמע קודם עקירת הלאו ואפי' הכי סבי' ליה לר' יוסי הגלילי דאהני מאי דכתביה לעשה אחר הלאו דלא לילקי עליה דלא ליהוי כלאו דחסימה וכיון דלית ביה מלקות העולה מכפרת על זדונו ולר' עקיבא לאו מעליא הוא ולוקין עליו ואין העולה מכפרת אלא על לאו שניתק לעשה וא"ת ומהיכן משמ' מלישנא דרבי יוסי הגלילי ור' עקיבא דפליגי בלאו דנבילה דהא אפילו ר' יוסי הגלילי לא אדכר אלא לקט שכחה ופאה. י"ל דהשתא סבי' לן דלכולי עלמא עשה דכתיב בלקט שכחה ופאה בתר לאו דידהו עשה דמעיקרא הוא ואין הלאו ניתק לעשה כלל אפילו הכי סבר ר' יוסי הגלילי דאין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דכן ה"ה ללאו דנבילה. ולפרושי הא אמרי דודאי כי היכי דפליגי בלקט שכחה ופאה הכי נמי פליגי בלאו דנבילה:

אביי אמ' בלאו דנבילה כולי עלמא לא פליגי דלאו מעליא הוא כיון דלא אפשר בשום צד לתקוני לאו. ולא פליגי אלא בלקט שכחה ופאה בלחוד ר' עקיבא סבר תעזב מעיקרא משמע ואין הלאו שלפניו ניתק לעשה ולוקין עליו ור' יוסי סבר דהשתא משמע ולאו שנתק לעשה הוא ואין לוקין עליו וכל שאין לוקין עליו עולה מכפרת עליו:

מהו דתימא מסתבר טעמא דר' מאיר דמסייעי ליה קראי:    פי' קראי וכדאמרי' בסמוך אנא כר' מאיר סבי' לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. וכן פרש"י ז"ל דמסייע ליה קרא דכתיב ביום הכפורים עצמו בוידוי השעיר והא עדיף מכולהו קראי ויש שפוסקי' הלכה כרבי מאיר דסתם מתני' כותיה וכההוא דנחית קמיה דרבה דהא רבה שתיק ליה ולא אהדריה. אבל הגאונים פסקו כרבנן כדפסק רב בהדיא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ורבא נמי הכי סבי' ליה ואתמה על ההוא דהוה נחית קמיה ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר וכן עיקר. וכן המנהג בכל הארצות האלו. אבל יש מקומות בספרד ואשכנז שנוהגין כדברי ר' מאיר. ורבי' הגדול הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל ותו לא מידי:


דף לז עמוד אעריכה

מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי:    פי' רש"י דלאו לישנא דקתני דייק לה אלא מעיקר דינא. פי' כיון שהוצרך למשכו מכנגד המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי שאין כלום ממזבח לצפון עזרה ואלו הוו קיימי נגד מזרחו של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי דאי לא למה לי למיתני שיעמידם לצפון המזבח שהמקום דחוק לוקמינהו למזרחו של מזבח שהוא מרווח יותר אלא ודאי משום דבעי' העמדתן במקום שחיטת השעיר הנשחט ומזרחו של מזבח לאו צפון הוא לענין שחיטה.

ומני ר' אליעזר בן יעקב היא דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה שיהא פנוי מכלום ויש גורסי' שיהא פנוי מכלים ואפילו ממזבח וכן היא במסכת זבחים פר' קדשי הקדשים ומשום דסבי' ליה לר' אליעזר דכוליה מזבח בדרום קאי והכי נמי אמרי' לה לעיל בפ"ק. ודייק לה ר' אליעזר להאי סברא מדכתיב צפונה פרש"י ז"ל דכיון דכתיב ירך המזבח צפונה הך ה"י יתירא משמע שימשך מן המזבח לצד צפון שהוא אויר פנוי כי צפון משמע שהוא אויר פנוי וכיון דכתי' צפונה משמע שאין המזבח שם והקשו בתוספות והלא הרבה כלים היו לשם שולחנות וטבעות וקלונסאות ותירצו דהנהו לצורך שחיטה ומסתמא האי דקאמר פנוי היינו משום צורך שחיטה ושיהא מופנה משם כל שאינו לצורך שחיטה. עוד הקשו דהא לעיל אמרי' מאן תנא מדות ר' אליעזר בן יעקב היא ואילו במסכת מדות משמע דמזבח בצפון קאי דתנן כיור היה נתון בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום ומאן דאית ליה האי סבירא ליה דמזבח בצפון ומושכו כלפי דרום כדי שיהא צפון פנוי וכדאמרי' בפרק קדשי הקדשים תניא ר' יוסי הגלילי אומ' ונתתה את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח יכול יתננו בין האולם ולמזבח ת"ל ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד מזבח פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הא כיצד נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי דרו' ואמרי' עלה מאי קסב' אי קסב' כוליה מזבח בדרום קאי לוקמיה מכותל אולם ולדרום בין אולם למזבח ואי נמי סבר מזבח חציו בצפון וחציו בדרום לוקמיה מכותל היכל ולדרום בין האולם ולמזבח לאו משום דסבר כל המזבח בצפון קאי דכי מוקים ליה מכותל היכל ולדרום קאי ליה כמבין לאולם ולמזבח ולוקמיה מכותל היכל ולצפון בין האולם ולמזבח אמר קרא צפונה שיהא פנוי מכלים. וי"ל דלעולם מתני' דמדות סבי' ליה דכוליה מזבח בדרום והא דקתני שיהא הכיור משוך כלפי דרום היינו שיהא משוך ד' אמות כנגד כותל דרומי של עזרה כי המזבח מתחיל כנגד חצי הפתח הדרומי של היכל ואי אפשר שיהא הכיור נתון שם שלא יפסיק בין המזבח לפתח משום דכתיב ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הלכך מושכו חמש אמות לצד דרום עד שיעבור מכנגד הפתח ונמצא עומד בין האולם ולמזבח בדרום ויהא צפון פנוי מכלים אבל בההיא דר' יוסי כיון דקתני מושכו קימעא כלפי דרום מכלל דמזבח קאי בצפון ולפי' אינו יכול להניח הכיור בצפון בין האולם ולמזבח דבעי' שיהא צפון פנוי מכלים:

ואם נותנו לחוץ לגמרי כלפי דרום חוץ מכנגד המזבח נמצא שאינו עומד בין האולם ולמזבח כלל והכתוב אומר בין אהל מועד ובין המזבח הילכך מושכו כלפי דרום קמעא דאלו סבי' ליה דמזבח בדרום היכי קתני מושכו קמעא אפילו טובא נמי יכול למשכו אלא ודאי מדקתני משוך קמעא מכלל דמזבח כוליה בצפון כך תירצו בתוספות זבחים:


תני כבין האולם ולמזבח:    פרש"י ז"ל אצל מקצוע צפוני של מזבח שהיה מקרבו אל הפתח בכל יכולתו משום חולשא דכהן גדול ויותר מכן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל לי' נגד מזבח לאו בצפון קאי ע"כ וקשי' אסוגיין דהא לעיל אסקי' להדיא דמתני' ר' אלעזר בר' שמעון היא והיכי קא מוקים לן הך סופא דמתני' גופה דאתיא דלא כותיה. וי"ל דלעיל לא דייקי עלה אלא לאפוקה מדר' יוסי ברבי יהודה ומר' ולמימר דאי מתני' כפשטה רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולכשתמצא לומר דתנא דמתני' סבי' ליה דכוליה מזבח בדרום תני כבין האולם ולמזבח ואכתי הויא כרבי אלעזר בר שמעון נמי דוק ותשכח.

שלשה שהיו מהלכין בדרך:    הרב באמצע וכו' והקשו בתוספות דהא קימא לן שאין מכבדים בדרכים ותירץ ר"י ז"ל דהתם בשלא יצאו ביחד מן העיר אלא שפגעו זה בזה בדרך אבל כשיצאו מן העיר ביחד מכבדין ויש שמחלקין בין ההולכים בדרך להולכים בעיר ובדוכתה כתיבנא לה בס"ד:

וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם:    פי' דהא כתיב נצבים עליו ואלו היו באין זה אחר זה לא היה נצב עליו אלא הראשון בלבד:

תרגמה רב ושמואל בר אבא כדי שיתכסה בו רבו:    פרש"י ז"ל הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו זה לצד ימין וזה לצד שמאל ושניהם מאחוריו:

גרסת הספרים והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו איתמר. והתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי. וגרסא זו נראית משובשת מאי קא פרכי' מדתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור דהא היינו מאי דסבי' לן והא מקשי' ופרקי'. ורש"י ז"ל מחק גרסא זו וכתב דה"ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי וזו הגרסה נוחה. ויש לדחוק ולישב גרסת הספרים דהא דאמרינן והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור. בניחות' גרסינן לה וסיעת' לפירוקא דידן והדר פרכי' מפירוק דידן. וכי אחורי רבו איתמר האי פירוקא כלומר אכתי היכי ניחא לן בהא פירוקא דהתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח ומהדרינן דלאו אחורי רבו ממש אוקי' למתניתא דלעיל אלא דמצדד אצדודי.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה:    פי' שנים שכתו' בהן שם על זה ושנים שכתוב בהן עזאזל על זה ת"ל גורל אחד לה' וגורל א' לעזאזל אין בו אלא גורל אחד שיהא כתוב לה' וגורל א' שיהא כתוב לעזאזל. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה פי' כי אחר שיגריל בהליכתו לקיים מצות הגורל ויתברר העליה מתוך הקלפי אי זה הוא לשם ואי זה הוא לעזאזל שיתנם שניהם על כל אחד מהם לקיים נתינת הגורלות כדכתי' ונתן על שני השעירים גורלות. אבל לא בעינן לומר שיתנם שניהם על זה ושניהם על זה בלא גורל דא"כ בטלת תורת הגרלה ואין כאן גורל אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא וכן הוא בירושלמי.

ריבה של זית ושל אגוז ושל אשכרוע:    פי' לאו דוקא אלא ריבה כל דבר ואפילו עץ ורבנן אמרו באלו למצוה מפני שהם חזקים ויפים:

גלגלא דמשקעי ליה:    פי' שעשה חוץ לבור גלגל שהיו מורידים בו את הכיור לתוך הבור כדי שלא יהו נפסלין בלינה שיירי המים שבכיור שקדשו בכיור שהוא כלי שרת. ומוכני לשון גלגל הוא וחברו בפ"ק דחולין:


דף לז עמוד בעריכה

הקורא ק"ש עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא:    פי' לאו דוקא אלא שלא קיים מצותו כראוי. ודכותה הא דאמרינן התם לא קיימת מצות סוכה מימיך ואמרי' נמי כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכבר פרישנא לה בפ"ק דברכות בס"ד:

אמר אביי לשאר עמא דירושלם:    פי' דההוא סימנא דנברשת אינו לאנשי משמר ואנשי מעמד אלא לשאר כל העם שבירושלם. ודקארי לה סבר דכיון שבתוך המקדש היה הסימן מסתמא לא היה אלא להיות סי' למשרתים במקדש. והקשו בתוספות דבהא אמר אביי שזמן ק"ש לאחר זריחת חמה ואלו בפ"ק דברכות אמרינן אמ' אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין דתניא ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. אלמ' זמן ק"ש קודם הנץ החמה ור"ח פי' דגומרין אותה ר"ל שאומרין אותה עם הנץ החמה כדכתי' ייראוך עם שמש. והיראה זו ק"ש שיש בה קבלת עול מלכות שמים ולא נהיר כדמוכח התם. והנכון דהא דהכא לעיקר דינא וההיא דהתם למצוה כדי להתפלל תפלה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש דהיינו תפלה וכדי לקיים סמיכת גאולה לתפלה מקדים ק"ש קודם הנץ החמה ודוקא לותיקין שמדקדקין בכך אבל לשאר עמא שאינם יכולין לעשו' כותיקין זמנם לאחר הנץ החמה כדאמ' הכא וא"ת והא אמרינן התם הלכה כאחרים דאמרי' זמן ק"ש משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו. וליכא למימר דהא דאביי פליגא אההוא פסקא חדא מדלא חזינן לאביי דפליג התם עלה ועוד דא"כ למאן דפסק התם הלכה כאחרים הא מתנייתא דהכא היכי מפרש לה ר"ל דההיא דהתם ליחידי' אבל הא דהכא לצבור שמתאחרין להתאסף לתפלה וכמו שנוהגין היום בצבור ובדוכת' פריש' לה שפיר בס"ד:

אם שכב ואם לא שכב:    לא דק דהא לא כתיב בכל הפרשה אם שכב. והכי כתיב ואת כי שטית תחת אישך וגו' ואיידי דנקט ואם לא שכב נקט נמי אם שכב והכין אורחא דתלמודא:


דף לח עמוד אעריכה

אלכסנדריא של מצרים:    פי' דאע"ג דכתי' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כבר פירשו בסיפרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ. ומיהו תמיהא מלתא על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים. ויש אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן וה"ר אליעזר ממיץ תירץ שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים דהכי כתיב קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה. והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ.

אל תקרי ברותים אלא ברית ים כן גורס רש"י ז"ל:    ופי' שעשו ברית זה עם זה. והגאונים ז"ל גורסי' אל תיקרי ברותי' אלא בִּרְיָתים:

והללו פתן מתעפשת יש שפירש דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם ביום הלקחו. ואחרים פירשו דאפילו היה הנס קיים מה שהיה אפשר לעשות ולתקן בידי האדם לא היה הב"ה רוצה לתקנו בנס:

לא רצו ללמד על מעשה הכתב:    פרש"י ז"ל שהיה קושר ארבע קולמוסין בד' אצבעותיו והיה כותב שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א ביחד:


דף לח עמוד בעריכה

דלא מסקינן בשמהתיהו:    פירשו בתוספות דכי מה שנהגו לקרא שם צדיק ישמעאל כשמו של ישמעאל בן אברהם שהיה רשע דהיינו משום דסבירא לן כמאן דאמ' כי ישמעאל עשה תשובה. אי נמי דשאני ישמעאל שהקב"ה קראו באותו השם:

צדיק מעצמו:    פי' על ידי מעשיו הטובים צריכין כל היום להזכירו לשבח ולברכו ורשעים מזכירין אותם על ידי אחרים כי על ידי מעשה רשע אחד יש לנו לקלל כל הרשעים כדכתיב שם רשעים ירקב:

כל המשכח דבר מתלמודו:    פי' שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו:

בא ליטמא פותחין לו:    פי' שאין מונעין מלפניו ואין מוחין בידו ויש גורסין פתחים לו וגרסה נכונה היא. דהא אמרי' לעיל רגלי חסידיו ישמור. בשלא בא הוא ליטמא במזיד. אבל אם הולך בדרך לא טובים בכונה הא ודאי נכשל כמו שמצינו ביוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:


דף לט עמוד אעריכה

מטמאין אותו מלמעלה:    כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו כדכתי' והשטן עומד על ימינו לשטנו. ואם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו המלאכים הקדושים מלמעלה. ובהכין סליק פירקא ת"ל: