ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יומא/פרק ג

< רש"י על הש"ס


תוספות יומא - פרק ג

עריכה


והרי איברים ופדרים - לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא דהא מנינן להו לגבי פלוגתייהו דרב ולוי בעבודה שאין אחריה עבודה ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דרבי זירא הדר וגרסינהו בלישנא בתרא וה"ג יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר אלא אי איתמר כו':

הואיל ועבודה תמה - דשלים ליה סידור: למימרא דעבודה תמה בעי פייס כו' עד משום מעשה שהיה לא גרסינן:

אף אנן נמי תנינא - דסידור גזירין עבודה תמה היא כרבי יוחנן ודלא כרב ולוי דלא מנו לה בעבודה שזר חייב עליה משום דיש אחריה סידור איברים:

ואילו זמן שני גזירין לא קתני - אלמא עבודת לילה היא והוא גמר סידור מערכה וסידור האיברים שהוא עבודת יום תחילת עבודה אחרת היא ולא גמר סידור המערכה היא:

פרק שלישי - אמר להם הממונה


מתני' אמר להם הממונה - הוא הסגן:

צאו וראו - על החומה או על הגג:

זמן השחיטה - שחיטת התמיד כלומר אם האיר המזרח שהשחיטה פסולה בלילה כדכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם:

הרואה - זה שעלה לגג:

ברקאי - לשון צוהר כמו למען (היות לה ברק (יחזקאל כא) האירו ברקים (תהלים עז):

עד שהוא בחברון - עד שנראה הצוהר עד חברון:

והוא אמר להן הן - מפרש בגמרא:

למה הוצרכו לכך - לעלות לגג ולראות:

עלה מאור הלבנה - צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית:

ודימו - וחישבו:

והוציאוהו לבית השריפה - כשהבינו שנשחט בלילה:

הורידו כ"ג כו' - מפרש לה בגמ':

מיסך רגליו - נקבים הגדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ (נזיר דף נד:) לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתיב (שמואל א כד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו:

קידוש ידים ורגלים - מן הכיור:



גמ' עלה ברקאי - האיר יותר מברק:

לשכור פועלים - האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור:

צלותיה דאברהם - תפלת הערב שלו:

מכי משחרי כותלי - חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב:

אנן מאברהם ניקום ונגמר - באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם:

חל להיות בערב שבת - הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע:

דלא מכווני - לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב:

איצטגנינות - להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות:

דולה ומשקה - נוטריקון של דמשק:

שבע מצות - שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו:

אפילו עירובי תבשילין - שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן:

ואיהו מפשר - פותר החלום כלומר הוא שואל הוא משיב:

אמר איהו - זה שעל הגג:

עד שבחברון - שאילה היא:

ואיבעית אימא האי דקאי אארעא - אמר הן כיצד אמר הא דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאילה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ג ה"א) כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון:

ומי מיחלף - צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה:

תימור של חמה - עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג) על שם שזוקף ועולה:

יום המעונן - הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב:

שמע מינה - מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה:

יומא דעיבא כוליה שימשא - אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט' עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן:

לשטוח עורות - לייבש:

לא תלוש - בפסח:

זוהמא דשמשא - אותו חום של יום המעונן:

דנא דחלא - שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים:

שברירי דשמשא - סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר:

וסימניך דילפא - קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים:



הרהורי עבירה - תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה:

ריחא דבישרא - המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו:

שילהי דקייטא - אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו:

וסימניך תנורא שגירא - תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים:

אישתא דסיתווא - קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ:

וסימניך תנורא קרירא - צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה:

מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא - מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד:

וסימניך טינא בר טינא - טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש:

מאי טעמא דרבי - דאמר תימור של חמה מפצע:

אילה זו - לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה:

למה נמשלה אסתר כאילת - במס' מגילה (ד' טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני:

הניחא למ"ד - פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ"ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא:

מוקים לה כרבי בנימין בר יפת - כלומר דריש להאי שחר כר' בנימין בר יפת:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו' - דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיהו כו) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ"ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד:

אימת אילימא כו' - קא סלקא דעתיה הורידו כהן גדול לבית הטבילה סיפא דמתניתין הוא וביום שטעו לשחוט את התמיד בלילה קאמר הורידו כ"ג לבית הטבילה לשחוט תמיד אחרי הטבילה אימת הוה האי טעות:

אי נימא בשאר ימות השנה - דלאו יוה"כ ובסוף אחד מן החדשים כשהלבנה צומחת סמוך לעלות השחר:

לא סגי דלאו כהן גדול - לא דיי עבודת שאר ימים דלאו בכהן גדול:

מאור הלבנה מי איכא - לצמוח סמוך לשחר:

ה"ק וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי כו' - והוציאוהו לבית השריפה מסקנא דמילתא הוא והורידו כ"ג מילתא באפיה נפשיה היא ומהדר לאורויי בסדר עבודה דיוה"כ והכי קאמר כשהרואה אומר ברקאי היו מורידין כ"ג ביוה"כ לבית הטבילה שחרית:

לא זו בלבד - לא זבח לבדו שנשחט בלילה אמרו ישרף:

אלא אף מליקת העוף וקמיצת המנחה בלילה תשרף - דגמרי להו משחיטה דמליקת העוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת הזבחים הם:

מאי דהוה הוה - אי אפשר להחזירה:



הוא תני לה - להא מתניתין והוא אמר לה האי תירוצא מדעתו:

כלי שרת מקדשין שלא בזמנו - והקומץ טעון מתן כלי וכיון שקידש הקומץ בכלי לשם קומץ אינו חוזר להיות טבל כמנחה שלא נקמצה ועל כרחיה מאחר שזה קרוי קומץ אינך הוו שירים:

כל הקרב ביום - כגון המנחות והלבונה והדם והקטורת:

קדוש - בכלי שרת ביום ויקדש קדושת הגוף:

כל הקרב בלילה - כגון מנחת נסכים דאמר מר (מנחות מד:) ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה:

קדוש - בכלי שרת קדושת הגוף אם נתנו בהן בלילה:

קתני מיהת כל הקרב ביום קדוש ביום אבל בלילה לא - אינו קדוש:

ליקרב - להיות כשר ליקרב אבל קדוש להיות מוכשר באותה קדושה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים אם נגע בו וביוצא אם יצא ובלינה אם לן וזו גם היא נפסלת בלינה דקי"ל בזבחים (דף פז.) עמוד השחר עושה לינה ונפסלת קמיצת לילה שאין חוזרת עוד לטבלה:

פסולה - שלא נסדרה בשבת לעמוד שם שבעת ימים כמשפטם והרי היא מחוסרת זמן [ול"נ דל"ג פסולה דהא מסקנא דשמעתין לא חשיב סידור יום ראשון סידור אלא כסידרו הקוף וכמונח בקופסא דמי ולמה יפסול הלחם בהקטרת הבזיכין והלא לא קידש השלחן ללחם כלל אא"כ פירקו בשבת הבאה ויחזור ויסדרנו והכי מוכח נמי מדקתני כיצד יעשה אלמא יש תקנה לדבר וה"נ גריס בפירוש ר"ח איש רומי מתיב רבי זירא כו' והקטיר הבזיכין בשבת כיצד יעשה וכו' ורבותא הוא דנקיט אע"ג דהקטיר הבזיכין בשבת כמו שרגילין לעשות יביא בזיכין אחרים ויסדר עם הלחם]:

כיצד יעשה יניחנו - על השלחן עד שבת הבאה:

תיקדש ותיפסל - כיון דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל ויקדש השלחן את הלחם מאחד בשבת ליפסול בסידור שלא בזמנו:

אמר רבא האי דקא מותיב שפיר קא מותיב ואבוה דרבי אבין - דמותבי ליה מיניה לאו שמעתתא דאמוראי אמר דנימא דאיתותב אלא מתניתא תנא וצריכין אנו ליישב דלא ליקשו מתניתא אהדדי ותרצינהו הכי קסבר תנא דאבוה דר' אבין לילה לא הוי חסרון זמן הואיל והיתה ראויה ליקדש בכלי שרת שחרית הלכך כלי שרת מקדשין הקומץ בלילה:

אבל יום מחוסר זמן - דבר שאין זמנו היום עד מחר והרי הוא מחוסר זמן יום שלם הוי חסרון זמן וכ"ש זה שאינו זמנו לקדש עד יום השבת:

כי מטי בי שמשי - דלילי שבת שהיא ראויה לקדש מחר תקדש על השלחן דקאמרת לילה אין מחוסר זמן ותיפסל משום סידור לילה ולשחרית נפסל בלינה:

שקדם וסילקו - סמוך לחשיכה ערב שבת:

שלא כמצותו - בחסרון זמן:

נעשה כמו שסידרו הקוף - שלא מדעתו שהרי נסדר קודם ליל שבת על השלחן בשעה שהוא מחוסר זמן דלא דמי לקומץ שנקמץ בלילה ולחם שנסדר בליל שבת דלאו מחוסר זמן הוא וקדוש ליפסל (ועתה בשבת כשמגיע זמן עריכת לחם הפנים הכהן יכנס שחרית ויסלק ויסדר שנית) וכשמגיע זמנו אין השלחן מקדשו עד שיסלקנו ממנו ויחזור ויסדרנו:



מצוה לשפשף בידו - ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו:

במקומה - בנקב פי הטבעת אסור זה לקרות ק"ש. ידיו בבית הכסא מחיצה מפסקת ובית הכסא לפנים מהמחיצה וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה:

ורב חסדא אמר אסור - משום כל עצמותי תאמרנה וגו' (תהלים לה) טעמא משום כל עצמותי אבל משום זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא מתרוייהו:

במקומה נפיש זוהמא - שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה:

הלכה בסעודה - כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:

אדם - שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות:

והפליג - שהה:

נוטל שתי ידיו - דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות:

לא יטול מבחוץ - שלא יאמרו עליו לא נטל:

ומחזיר הטפיח על האורחין - ה"ג לה בתוספתא [פ"ד] דברכות טפיח פך שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובין והשמש מחזירו עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו:

לא אמרן - דלא יטול בחוץ אלא שאינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו:

מידע ידיע דאנינא דעתיה - ולא חשדי ליה:

מתני' לעבודה - לאו דוקא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וטעמא מפרש בגמרא:

חמש טבילות וכו' - יליף לה בגמרא:

על בית הפרוה - על גג לשכת בית הפרוה:

חוץ מזו - הראשונה שאינה באה חובה ליום הכפורים דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתיב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות:

גמ' טבילה זו - של כל שחרית למה לטהור:

ומה המשנה מקודש וכו' - כהן גדול בחמש עבודות ביוה"כ המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ ששני המקומות קדש ועל שניהן ענוש כרת הנכנס בטומאה:

טעון טבילה - בין עבודה לעבודה כדיליף בפרקין (דף לב.) וזה הבא מביתו לעזרה שהוא מחול אל הקדש וכו':

סרך טבילה היא זו - אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין ולתת ללבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה ולא יעבוד היום:



באחולי עבודה - אם לא טבל שחרית ועבד:

לבן זומא - דאמר דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת:

לרבי יהודה - דאמר דרבנן היא לא מחיל:

ולבן זומא מי מחיל - והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה עבודתו כשירה:

אחד כ"ג כו' עבודתו פסולה - בפרק שני דזבחים (דף יט:) ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה:

לבן זומא קאי עליה בעשה - מק"ו דכ"ג שעובר בעשה כדכתיב (ויקרא טז) ורחץ את בשרו במים ולבשם:

ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא - דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה:

מצורע - בשמיני שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב (שם יד) והיה ביום השביעי יגלח וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו:

ועומד בשער ניקנור - להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג:

כדתני טעמא שכבר טבל בערב - רבי יהודה לטעמיה דאמר אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה וזה אין צריך לכך שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו:

ודקארי לה מאי קארי לה - מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק הלא טעם מפורש בה:

לשכת מצורעין - למה נקראת לשכת מצורעים:

ששם מצורעים טובלין - בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה:

אלא כל אדם - הנכנס לעזרה מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע:

דלא טביל - מבערב לצרעתו:

אסח דעתיה - משמירת גופו צריך הזאה שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו:

לדידי מצורע אין צריך טבילה - שכבר טבל:

דייש בטומאה - אותה טומאה והורגל עד עכשיו ליגע בטומאה לפיכך הוא בחשש טומאות שמא אחר טבילה נגע:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י - במתני' קמייתא דקתני מצורע טובל ועומד וכו' כבן זומא סבירא להו דאמר דאורייתא היא לכל אדם הילכך לא שנא טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו היינו רבנן דמתני' דפליגי עליה במשנה דמדות או דילמא חדא תנא היא ושאני מצורע דדייש בטומאה:



חוצץ או אינו חוצץ - לר' יהודה דאמר מפני סרך טבילה בעלמא היא פסלה בה חציצה כשאר טבילות או דילמא כיון דאינה באה אלא להזכירו על הטומאה ישנה ולא לטהר בה היא באה לא פסלה בה חציצה:

שמה ביאה - לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאיבריו לעזרה:

מהו שיעשה סכין ארוכה - לפטור עצמו מן הטבילה ויעמוד חוץ לעזרה ויושיט ידו לפנים וישחוט מי מיפטר בהכי מן הטבילה או דילמא בעי טבילה ולענין הכשירה דקרבן לא קא מיבעיא ליה דאף על גב דעמד מבחוץ ושחט כשירה דתניא בזבחים (דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה':

תיבעי לבן זומא - דמחמיר בה:

תיבעי לרבנן דפליגי עליה דר"י - ואמרו כל אדם לא בעו טבילה:

לגואי - הנכנס לה:

עין עיטם - ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה ולפי ענין המקראות נראה לי שהוא מעיין מי נפתוח האמור בספר יהושע (טו) שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב והוא הגבול בכל ארץ ישראל והך מילתא דאביי משום דאמרינן בזבחים (דף נד:) סבור למיבנייה לבית המקדש בעין עיטם אמרי ניחתי ביה פורתא דכתיב (דברים לג) ובין כתפיו שכן דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל ולא פריש מנא ליה ופריש ליה אביי הכא:

גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות - כמדת גובה שער המים ובנין כלי של שלש אמות מלמעלה להחזיק ארבעים סאה שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין שם:

חוץ משל אולם - שגבהו ארבעים ורחבו עשרים:



והאיכא אמה - עובי תקרה על חלל השער:

ואמה מעזיבה - של טיט וחול מגובל יחד להיות המים נוחין שם לבד עומק החלל שלש אמות שחשבת:

במשהו עביד ליה - תקרה שלהן:

שעבודת היום בבגדי בוץ - שיש היום עליו עבודה שהיא בבגדי בוץ לפי שאינו רגיל לשרת בלא שמנה בגדים ויש מהן של זהב כגון ציץ וחשן ואפוד ופעמוני המעיל:

מתני' ונסתפג - מתעטף באלונטית של בגד לספוג מים שעל בשרו ונסתפג ונתקנח:

וקידש ידיו ורגליו - מן הכיור כדיליף לקמן (דף לב.) שצריך לכל חליפות בגדי היום קידוש לפשיטה קידוש ללבישה וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא לא הוצרך לקדש על הפשיטה:

קרצו - מפרש בגמרא:

ומירק אחר - וגמר כהן אחר שחיטה לפי שאין קבלת הדם כשירה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל:

על ידו - בשבילו כמו קוצץ אדם ע"י עצמו (ב"מ דף צג.) אי נמי על ידו לשון אחריו וסמוך לו והרבה יש בספר עזרא על ידו החזיק פלוני את החומה (נחמיה ג):

קטורת של שחר היא היתה קריבה וכו' - בגמ' מפרש:

מחמין לו חמין - מבערב יום הכפורים ומטילין ביום הכפורים לתוך חקק בנין בית טבילתו:

שתפיג - להמיר מיד צינתו במקצת כמו ויפג לבו (בראשית מה) מפיגין טעמן (ביצה דף יד.) וריחו לא נמר (ירמיהו מח) מתרגמינן וריחו לא פג:

גמ' רבנן - תלמידי דרב פפא אמרו כך לפניו:

הא - מתני' דלא תנן בה שני קידושים בטבילה ראשונה:

דלא כר"מ - דפליג במתני' בטבילה שניה אדרבנן שהיו מקדימין קידוש לפשיטה והוא הקדים פשיטה לקידוש דתנן ר' מאיר אומר פשט וקידש ושמעינן מיניה דס"ל דשני קידושין שהוצרך הכתוב בין בגד לבגד כדיליף לקמן תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא וקאמרי מתני' לאו דכוותיה תנן דאי ר"מ בטבילה ראשונה נמי ניבעי תרי קידושי דהא בגדי קדש הוא בא ללבוש:

חד אפשיטה - והלכך הכא דפשיטה דבגדי חול היא לא בעיא קידוש והכא גבי טבילה שניה שנחלק ר' מאיר להקדים פשיטה לקידוש לאו משום דס"ל קידוש ראשון שכל טבילה מחמת לבישה בא אלא בגזירת הכתוב פליגי:

ופשט ורחץ ורחץ ולבש - ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה והאי ורחץ דרשינן ליה לקמן לענין קידוש וילפינן מיניה תרי קידושי דשדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב ורחץ תרי זימני:

ר"מ סבר מקיש - קידוש פשיטה לקידוש של לבישה מה לבישה לובש ואח"כ מקדש קידוש השני כדאמרינן לקמן הכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש ויליף לה מקראי אף קידוש של פשיטה פושט ואח"כ מקדש ורבנן סברי מה לבישה כשהוא לבוש מקדש ולדברי הכל קידוש בתרא אחר לבישה אף פשיטה כשהוא לבוש בגדים שהוא בא לפשוט מקדש ואח"כ פושט:

ומי מצית אמרת - דלא מצריך ר"מ אטבילה ראשונה תרי קידושי:

והתניא כו' - וגם טבילה ראשונה תניא מדלא מצרכו ליה רבנן אלא חד קידוש אלא טעמא דר"מ משום דקסבר תרוייהו משום בגדים שהוא לובש הוה:

אמר להו אי תניא - בהדיא דמצריך ליה תרי קידושי תניא ומההיא איכא למשמע דטעמא דר"מ משום תרוייהו אלבישה אבל אי לא אשכחייתו מתני' בהדיא לא הוה שמעינן ליה מפלוגתא דטבילה שניה דמתני' איכא לפרושי כדאמרינן להו:



עשרה קידושין - לחמש טבילות:

תשעה הוו - דחסרא ליה טבילה ראשונה חד קידוש:

אמרי לך רבנן - קידוש עשירי החסר כאן:

קידושא בתרא - כשגמר עבודת כל היום ופושט בגדי קודש ולובש בגדי חול:

עביד ליה התם - כשבא לפשוט בגדי קודש דלדידן סבירא לן קידוש חד אפשיטה וחד אלבישה ולר' מאיר לא מקדש מידי שהרי אינו בא ללבוש בגדי קודש:

ובא אהרן אל אהל מועד - נאמר אחר שגמר הקטרה ומתן דמים פר ושעיר:

למה הוא בא - אל ההיכל הרי גמר עבודותיו אף במקרא זה לא פירש מה יעשה לשם:

אינו בא אלא להוציא כף ומחתה - שהניח בין הבדים כדכתיב ונתן את הקטרת על האש וגו':

שכל הפרשה - נאמרו המקראות על סדר העבודות המחלפות כסידרן בפרשה כך סדר עבודתם חוץ ממקרא זה שכתב הוצאת כף ומחתה עם עבודות הפנימיות ולא הפסיק עבודת אילו ואיל העם בנתיים והיה לו לכתוב בתחילה ויצא ועשה את עולתו וגו' ואח"כ ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואח"כ ופשט את בגדי הבד והניחם שם ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו שמונה של כל השנה ועשה המוספין ותמיד של בין הערבים:

מאי טעמא - צריך להפסיק באילו ואיל עם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה:

אמר רב חסדא גמירי - הלכה למשה מסיני:

חמש טבילות - בו ביום:

ואי כסידרן - של עבודות כתיב מקרא זה:

לא משכחת בהן אלא שלש טבילות - אחת לתמיד של שחר ואחת בינו ובין עבודת היום כולה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב:

ולבש את בגדיו - שמונה בגדים המיוחדים לו כל ימות השנה:

מעבודה לעבודה - מעבודת פנים לעבודת חוץ וה"ה מחוץ לפנים ולקמן מסיים מילתיה וקתני חמש עבודות הוו הרי חמש טבילות:

כתונת בד קודש ילבש ורחץ במים וגו' - הרי כשהוא משנה מעבודת התמיד להתחיל בעבודת היום שהיא פנימית כדכתיב בתריה ולקח את שני השעירים וגו' וכוליה עניינא:

ואומר בגדי קדש הם - בתוך מקרא זה עצמו לדרוש יש לך שלש תיבות הללו שהן יתירות כולן ולקמיה מפרש מאי דרשה:

וחמש עבודות הן - אתיא בין לרבי בין לר"י:

ת"ל ופשט ורחץ וגו' - הך מילתא רבי קאמר לה דגמר טבילות מורחץ במים דכתיב בבגדי לבן ואייתר ליה האי קרא דר"י ודריש לה לקידושין ופשט ורחץ ורחץ ולבש הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה:

מה מקום שאין טעון טבילה - כל ימות השנה הבא לעבוד אין טעון טבילה מן התורה אלא מדברי סופרים לזכור טומאה ישנה:

טעון קידוש - דכתיב (שמות מ) בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו:

מקום שטעון טבילה - ביוה"כ לכל חליפות בגדים:

מה לבישה טעון קידוש - דנפקא לן מק"ו מטבילה כדאמרן ומופשט ורחץ לא דריש ר"א בר"ש שטעון קידושין דמיבעי ליה לטבילה להחליף בבגדי זהב כר' יהודה:



כפרתן מרובה - שמשמש בהן כל ימות השנה אבל עבודת פנים דיום הכפורים אינה מכפרת אלא על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ז:):

נפקא ליה מדרבי - כתונת בד קדש ילבש ורחץ במים ולבשם:

א"ר וכו' - לפרושי מתניתא דלעיל קא מהדר:

היינו דקתני - במילתא דרבי ואומר בגדי קדש הם והכי דריש ליה תלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש בו ביום טעונין טבילה ובגדי זהב גם הם קדש:

האי בטבילה כתיב - דהא כתיב בשרו: הכי גרסינן אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קדש הם תנהו לענין קידוש:

הא קמ"ל - מדאפקי' בלשון טבילה דילפינן טבילה מיניה:

מה קידוש במקום קדוש - כדכתיב בה במקום קדוש אף טבילות הבאות מחמת מחלפות היום במקום קדוש אבל טבילה ראשונה לא ילפת מיניה דהא לאו דאורייתא היא:

ור' יהודה - דמפקא ליה להאי קרא לטבילת בגדי זהב לא דריש בגדי קדש הם קידוש מנא ליה:

אמר רב חסדא כו' - קסבר רב חסדא דוקא א"ר ופשט ורחץ ורחץ ולבש שני קידושין בין פשיטה ולבישה אחד לפני טבילה ואחד לאחריה קודם לבישה:

מפקא מדר' מאיר - מוצאת היא מכלל דבריו של ר"מ לא סבירא ליה כר"מ דאע"ג דאמרינן במתניתין פשט וקידש ידיו ורגליו דס"ל קידוש שלפני הטבילה אחר פשיטה הוא פליג עליה מיהא בקידוש שני דקאמר אחר לבישה הוא כדקתני ברייתא דר"מ לעיל לבש קידש ידיו ורגליו:

הכל מודים - ואפילו רבי שהקידוש הסמוך לפני העבודה כשהוא לבוש מקדשו. לא רב חסדא. דאמר מילתיה דרבי דוקא בעי שני קידושין בין פשיטה ללבישה:

אית ליה דרב אחא - דאמר קידוש אחר לבישה בעינן:

לא רב אחא - דבעי קידוש סמוך לעבודה:

אית ליה דרב חסדא - דבעי לרבי שני קידושין כשהוא ערום דאם כן דאית להו בהדדי הוו ליה לרבי ג' קידושין בכל טבילה ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא [לבוש]:

ברוב שנים - הכשר שחיטה בצמצום:

וכי מאחר ששנינו - בשחיטת חולין ורובו של אחד כמוהו ממילא שמעינן רוב שנים כשנים:

למה שנינו - בצדה רוב אחד בעוף וכו':

יכול יהא פסול מדרבנן - הואיל וכל עצמו לדם הוא צריך פסול וכי תנן רובו של אחד כמוהו בחולין תנן:



לכך שנינו כו' - ממשנה יתירא חדא בחולין וחדא בקדשים מדקאמר ר"ש בן לקיש דלפרושה הך דסדר יומא תנן לה דשחיטת חולין שמע מינה קרצו דהכא ברוב שנים:

מצוה למרק - כדי להוציא את הדם יפה:

אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא - מנה סדר עבודות של כל יום ויום:

משמיה דגמרא - דכוליה ישיבה דרבנן דבי מדרשא:

ואליבא דאבא שאול - דאמר בפ"ק הטבת כל הנרות קודמות (לכל) לקטורת:

מערכה גדולה - שעליה יקטירו כל הקטרות:

קודמת - לסדר לפני המערכה שניה שעושין בקרן מערבית דרומית משוך מן הקרן ד' אמות לצד צפון כדתנן במסכת תמיד (דף כט.):

של קטורת - שממנה חותין גחלים להכניס למזבח פנימי שחרית וערבית להקטיר עליה קטורת תמיד פרס שחרית ופרס בין הערבים:

לסידור שני גזירין - שמסדרין על מערכה גדולה וכולהו טעמי מפרש לקמיה:

לדם התמיד - לשחיטה ולזריקה:

קטורת - של מזבח הפנימי קודמת לאברים להקטיר אברי התמיד על מזבח החיצון:

למנחה - מנחת נסכו של תמיד ונסכיהן דכתיב (במדבר כח) ועשירית האיפה סולת למנחה וגו':

לנסכין - לנסך יינו של תמיד:

ונסכין למוספין - אם שבת הוא:

שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים - ודרש ליה לשון השלמה עליה על העולה תמיד של שחר האמורה בראש המקרא שנאמר וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על שבין הערבים למד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות: מוקדה לשון מדורת עצים וכן תוקד:

זו מערכה שניה - ולימדך שתהא על מזבח החיצון ומשם יכניסו גחלים על הפנימי:

ואיפוך - להקדים מערכה של קטורת [וקרא] כסידורה דהא בהקטר כל הלילה קאי:

כפרתה מרובה - שעליה מקטירים כל הקטרות חוץ מן הקטורת לפנים להיכל:

מי לא מעייל כו' - נמצאת אף הגדולה ראויה לפנים:

ובער עליה - אמערכה גדולה קאי דסמיך ליה וערך עליה עצים ב' עצים:

ולא על חברתה - של קטורת:

והכא כתיב - בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה (שמות ל) קאי למידרשיה אדישון פנימי ואהטבה והקטורת כדכתיב יקטירנה ואין קטורת אלא לאחר דישון:

מכשיר עדיף - המכשיר ומתקן את הדבר הזה קודמו ועצים מכשירי קטורת הם שהרי עצים הן המכשירין את הקטורת:

מכשיר מאי נינהו - מכשיר דהכא במאי עסקת בשני גזירי עצים:

והא למערכה גדולה אזלי - ואינם מכשירי קטורת:

שום עצים - אף על גב דהני לאו לקטורת אזלי שם עצים מכשירי קטורת הן:

גמרא גמירנא - שכן סידרן:

סברא לא ידענא - לתת טעם לדבר מדעתי:

אין מעבירין - הפוגע במצוה לא יעבור ממנה ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן:



וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא - קודם שיגיע למנורה שהמזבח משוך כלפי מזרח קימעא:

משוך מן הכותל - מרוחק מן הכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיעור דרך שני כהנים זה אצל זה המסדרין שתי מערכות של לחם הפנים בשבת ומצוותו לסדרן ולסלקן יחד וארבעה נכנסין שנים מצד זה של שלחן לסלק את המערכה הישנה של לחם הפנים ושנים מצד זה לסדר החדשה:

משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה - כמדת השולחן דהא כתיב (שמות כו) נכח השלחן זה בצד זה:

כלפי חוץ - כלפי מזרח לצד פתח ההיכל:

לוקמא בהדייהו - מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ:

מדריש לקיש - דאמר אין מעבירין על המצות:

עבורי דרעא אטוטפתא - לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין של ראש אסור דהא בזרוע פגע תחילה:

היכי עביד מדרעא לטוטפתא - מן הזרוע יבא על ראש יניח שבזרוע תחילה ואח"כ יניח של ראש:

בבקר בבקר דשני גזירין - דלא צריך דהא אמרן מכשיר עדיף:

שדינהו להכא - שזו מדה בתורה דבר שאינו ענין לו תנהו ענין לחבירו:

דהכא תלתא והכא תרי - הכא תלתא בהטבת נרות כתיב בבקר בבקר והא דשדינן עליה חד הא תלתא ובתמיד כתיב (שמות כט) את הכבש האחד תעשה בבקר והאי דשדינן עלייה כדאמר חד שדי לדם התמיד:

אע"ג דהכא תרי והכא תרי - הני מכפרי שהעולה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה לקמן בפירקין (דף לו.):

א"כ - דמקדמת ליה לדם התמיד אפסוקיה במאי פסקת להטבת הנרות לאבא שאול כיון דאית ליה מיטיב ואח"כ יקטיר דם התמיד תקדים והקטורת תאחר ובאיזו עבודה תפסיקו וא"ת מאי איכפת לך הניחא לר"ש בן לקיש דאמר אין הפסקתן אלא להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה:

שפיר - יש לך לומר יפסיק ביניהם להמתין בין אלו לאלו לצאת וליכנס ולא תהא עבודה בינתיים:

אלא לרבי יוחנן - דדריש בבקר בבקר בהיטיבו חלקהו לב' נרות לשני בקרים אלו יקדמו לעבודה אחת אלמא יש עבודה ביניהם והא ליכא למימר אפסקיה בדישון מזבח הפנימי דאם כן דמקדים הטבת ה' נרות לדישון הוה ליה מעביר על המצות ועבודה תו ליכא להקדים מקומה לתתה ביניהם שכולם סדורות כאן ע"פ המקראות:

לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד - התמיד נאמר בו תעשה בבקר וא"ת הא שדינן עליה חד מהנך דשני גזירין אדם התמיד הוא דשדינן עליה ולא על האברים ואם תאמר מכפר עדיף אין כפרה אלא בדם:

מניין שלא יהא דבר - ניתן על מערכה גדולה קודם לאברי התמיד:



ת"ל וערך עליה העולה וגו' - העולה משמע תהא ראשונה דאי לאורויי בעלמא אתא שיקטירו עליה עולה ושלמים נכתוב וערך עליה:

עולה ומנחה - להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כג) עולה ומנחה לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד:

שום מנחה - הואיל וחביתין אף הן מנחה והזקיקם הכתוב עם התמיד דכתיב בה (במדבר כח) ועשירית האיפה סולת למנחה תמיד אף היא תהא סמוכה לתמיד אחר מנחת נסכים כדכתיב עולה ומנחה:

זבח ונסכים - למדנו שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים:

תנאי היא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בה בפסחים בפרק תמיד נשחט (דף נח.):

ביום - ביום השבת יערכנו (ויקרא כד) ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו:

חוקה חוקה - בחביתין כתוב (שם ו) חק עולם לה' כליל תקטר ובבזיכין כתיב (שם כד) קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ואכולה מילתא קאי וגמרינן מיניה שתקדים למוספין כחביתין:

וליגמרה לכולה מילתא - להקדימן אף לנסכים:

אי רבנן - דאמרי בפ' קמא (דף טו.) בקטרת מפסיק להטבת נרות:

בין דם לנרות מיבעי ליה - בין עבודת הדם לעבודת הנרות קודם שיגמרם:

לעולם רבנן היא - ניחא ליה לאוקמה כרבנן:

ובסידרא לא קא מיירי - לא דק:

בין איברים לנסכים - למנחת נסכים:

כמנחת הבקר - תהא מנחת ערב:

מה מנחת הבקר - תהא מאוחרת לקטורת שהרי אף איברים מאוחרים לה:

אף מנחת הערב - קטורת קודמת לה:

מי כתיב כאיברי הבקר - כן יהיה איברי הערב ותידוק מינה מה איברי הבקר מאוחרים לקטרת אף איברי הערב מאוחרים לה:

כמנחת הבקר - תהא מנחת הערב:

ולא כאיברי הבקר - איברי הערב:

ונסכו רביעית ההין לכבש האחד - גבי תמידין כתיב ולימד על האחד שטעון נסכים ומיהו האחד הוא של ערבית דהא מיניה סליק דכתיב לעיל מיניה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה סולת וגו' עולת תמיד העשויה וגו' ונסכו רביעית ההין:

ילמד שחרית משל ערבית - מה זה טעון נסכים אף זה טעון נסכים:



רבי אומר של ערבית משל שחרית - דלכבש האחד אדשחרית קאי שנאמר בו את הכבש אחד תעשה בבקר:

וצריכי - יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע חובו משלם:

עששיות - חתיכות עבות כמו עשת שן (שיר ה) ואף לשון חכמים מנורה באה מן העשת (מנחות דף כח.) משי"ש בלע"ז:

והלא מצרף - הנותן ברזל מן האש למים מצרפו מחזקו ומקשהו:

שלא הגיע לצירוף - כבר היה מצונן במקצת אף על פי שהיו נותנין בלילה בתוך גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך שיהא לו חיזוק ע"י מים:

מי אמר אביי הכי - דדבר שאינו מתכוין מותר:

קרא ל"ל - בשר לרבות המנוגע דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו ל"ל קרא הא דבר שאינו מתכוין הוא:

ואמר אביי וכו' - אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא למישרייה:

בכל התורה - באיסורא דאורייתא כגון קוצץ בהרת דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר:

ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין:

מתני' הביאוהו לבית הפרוה - לטבול טבילה שניה שהיא טעונה מקום קדוש כדפרישית לעיל:

ר"מ אומר - פשט תחלה ואחר כך קידש והא פרישית לעיל פלוגתייהו:

בשחר - בגדים שלובש בטבילה זו היו מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה:

ובין הערבים - בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה:

הנדוין - שהיו מפשתן של ארץ הינדוין והיא ארץ כוש כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיהו יג) היהפוך כושי עורו הינדוואה:



גמ' פרווה אמגושא - מכשף אחד בנאה ושמו פרווה:

תנא מניינא אתא לאשמועינן - דקתני הכל שלשים מנה וכי אין אנו יודעין ששמונה עשר ושנים עשר הרי שלשים:

הא קמ"ל - להכי הדר כיילינהו לאשמועינן דהא דשלשים מנה סך הכל הוא דיהיב שיעורא ליטול מן ההקדש ובציר משלשים מנה לא ליעביד סך הכל:

הא אי בציר מהני - דשחרית משמונה עשר וטפי אהני דערבית משנים עשר לית לן בה:

בד בד - ארבעה זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוי בד בד המובחר בבד:



מיתיבי גרסינן ברישא והדר גרסינן תני רב שמואל: מיתיבי ולבשו בגדים אחרים - ולא גרסינן וקרבו אל אשר לעם דההוא קרא לא גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהן ולא אפשר לאוקומי ביוה"כ אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל חצר החיצונה וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת וחושן ואפוד דאית ביה תכלת וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים וקא סלקא דעתיך דהכי קאמר וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ולבש בגדי בד אחרים ולא את הראשונים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והילכתא הוו גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ולא יקדשו את העם דכתיב בסיפא מילתא אחריתי היא וכשיתערבו עם העם ילבשו בגדי חול:

מאי לאו אחרים חשובין מהן - דאי לאו לעילוינהו למה לי למכתב אחרים דמשמע שלא יהיו דומין לראשונים:

לא פחותין מהן - לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחין שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות:

עבודת יחיד - הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד:

ובלבד שימסרנה לציבור - דסוף סוף מעבודת ציבור היא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן [במתני'] (לקמן דף סח:) קורא באיצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור:

פשיטא - דעובד בה כיון דאמרת מוסרה לציבור דציבור היא:

משתי ריבוא - מנה:

האמר מר חוטן - של בגדי כהונה כפול ששה לקמן בפרק בא לו (דף עא:):

כחמרא במזגא - כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית ואע"פ שהזכוכית עבה כך היה הפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה:

לעני אומרים וכו' - כלומר אם באו ב"ד שלמעלה לחייב עניים ע"י הלל ועשירים ע"י ר' אלעזר וטרודי היצר על ידי יוסף יש פתחון פה לבעל הדין לחייבם:

טרפעיק - סלע מדינה שהוא חצי דינר כך מפורש בכתובות (סד.):

פירקוהו - פירקו משוי השלג מעליו:

אנגריא - עבודת שר העיר ועבודת עצמו היתה והם אינם מכירים בו וסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליהם:

משדלתו - מפתה אותו כי יפתה מתרגמינן ארי ישדל (שמות נב):

שלבשה לו - בשבילו:

מתני' ראשו לדרום ופניו למערב - מפרש בגמרא שעוקם ראשו לצד ההיכל וקא בעי טעמא אמאי לא מוקי ליה להדיא זנבו למזרח וראשו למערב:

והכהן עומד במזרח - אחוריו למזרח:



מאן שמעת ליה דאמר בין אולם ולמזבח - קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים מחצי פתח ההיכל ולצפון בין האולם למזבח דתנן במתני' ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ותנן בפרק דלקמן (דף מא:) שבמקום וידוי שחטו דקתני בא לו אצל פרו שניה וסמך שתי ידיו כו' שחטו וקיבל במזרק כו':

וכנגד כל המזבח כולו - שלשים ושתים אמה שכנגד המזבח בצפון קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים אבל שלא כנגד המזבח לצד מערב ולצד מזרח אע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון לשחיטה דבעינן על ירך המזבח כדכתיב (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

אף בין האולם למזבח - כל חלק צפוני לצד מערב אע"פ שאינו ירך ממש אבל חלק צפוני שמן המזרח ולמזבח לא (שמן מזבח):

רבי מוסיף - אף כל צפון העזרה שבאחת עשרה אמה של מקום דריסת רגלי הכהנים עד כותל מזרחי של עזרה:

אבל מן החליפות ולפנים - רוחב האולם עודף על רוחב ההיכל ט"ו אמה לצפון וכנגדו לדרום ומשך אותו עודף אינו אלא עשר אמות ממזרח לצד מערב ואותו עודף קרוי בית החליפות שהיו בהן עשרים וארבע חלונות חלון לכל משמר ששם גונזים סכינים של קודש וסכין קרוי חילוף בלשון ערבי ואויר שאחורי אותו עודף למערב ואויר שבין צפון כותל העודף לבין כותל העזרה קרוי לפנים מן החליפות:

הכל מודים שפסול - דכיון שאין המזבח נראה שם אינו קרוי ירך המזבח:

לימא - דוקא רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולא רבי:

השתא ר' אדרבי יוסי מוסיף וכו' - כלומר מאי תיבעי לך פשיטא דלאו דוקא קא אמרי וכי רבי דמוסיף את צפון של צד מזרח שהוא מרוחק מקדושת היכל אדרבי יוסי הוא דמוסיף לה אבל דרבי אלעזר לית ליה אפשר לומר כן המרוחק כשר והמקורב פסול:

אנן הכי קאמרינן - כלומר הא ודאי פשיטא לן דרבי נמי אית ליה בין האולם ולמזבח צפון והאי דקא אמרי מתני' לימא דלא כרבי הכי קשיא לן דתנא דמתניתין לית ליה דרבי דמכשיר כל צפון העזרה דאי כרבי למה לי לקרוביה לבין האולם ולמזבח נוקמיה בחלק צפוני דכל העזרה באיזה מקום שירצה: אלא מאי רבי אלעזר ברבי שמעון נוקמיה בין כותל מזבח צפוני לכותל עזרה צפונית. דהא לכולי עלמא עיקר צפון דירך המזבח ממש התם הוא:

אלא מאי אית לך למימר - אמאי מקרב ליה כולי האי:

משום חולשא דכהן - שלא יכבד עליו משוי מזרק הדם מרחוק:

לרבי נמי - אע"ג דכל עזרה כשירה בצפון שלה מקרב ליה לצד הפתח משום חולשא דכהן:

ונוקמיה להדיא - אחוריו למזבח ופניו להיכל:

שמא ירביץ גללים - וגנאי הוא להראות בית הריעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו לצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח:

כיצד סומך - כל סמיכת קדשי קדשים:

עומד בצפון - שקדשי קדשים טעונין צפון:

ופניו למערב - ואחוריו למזרח:

והסומך - הבעלים:

עומד במזרח - אחוריו למזרח:

עון חטאת - אותו חטא שהוא מביא עליו:

ועל עולה עון לקט שכחה ופאה - שאין להן וידוי הכי גרסינן לה בתוספתא דמנחות (פ"י) ולא גרסינן בה מעשר עני דהא יש לו וידוי וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון ליתום ולאלמנה זה מעשר עני (מעשר שני פ"ה : רבי עקיבא אומר אין עולה באה כו'. טעמא מפרש בתוספתא על מה עולה באה אם על כריתות ומיתות ב"ד הרי עונשן אמור אם על לא תעשה הרי עונשן אמור מלקות הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שאין לוקין עליו:


בלאו דנבילה קא מיפלגי. דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים יד) ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה דהא נתינתה לגר אי אפשר לאחר שעבר על לא תעשה של אכילה ועל כרחך עשה מעיקרא משמע לא תאכלו כל נבילה אלא לגר תתננה ולא תאכלוה:

רבי עקיבא סבר לאו מעליא הוא - ולוקין עליו ולאו דלקט שכחה ופאה נמי עשה דבתריה מעיקרא משמע והכי קאמר קרא (ויקרא יט) ולקט קצירך לא תלקט אלא לעני תעזבנו ולא תלקטנו ולקי עליה ואין עולה באה עליו:

ור' יוסי הגלילי סבר - לאו דנבילה אע"ג דעל כרחך עשה דבתריה מעיקרא משמע הואיל ובתריה דלאו כתיב. אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה ובאה עליו עולה ולאו דלקט שכחה ופאה נמי אפילו אמרינן דעשה דבתריה מעיקרא הוא משמע לא לקי עליה:

אביי אמר דכ"ע לאו דנבילה - דע"כ עשה דבתריה מעיקרא משמע ולאו מעליא הוי ומלקינן עליה:

והכא בתעזוב - הכתוב אחר לאו של לקט שכחה ופאה קא מיפלגי:

רבי יוסי סבר השתא משמע - אחר שלקט ועבר על לא תעשה נתקו הכתוב לעשה וצוהו לעוזבו שם לעני ולגר ולפיכך אין לוקין עליו:

ור"ע סבר - מעיקרא קודם לקיטה קאי עשה ולקי עליה דלא ניתק לעשה ואין עולה באה עליו:

וכן בשעיר המשתלח הוא אומר - עונות תחילה ואח"כ פשעים ואחר כך חטאים:

המרדים - העושה להכעיס:

מלך מואב פשע בי - מרד בי:

אז תפשע לבנה - מרדו יושבי לבנה על מלך יהודה:

חוזר ומתודה כו' - בתמיה אם על זדונות ימחלו לו אין צריך לבקש שוב על השגגות:

עשה להן זדונות כשגגות - והכי קאמר נושא עון ופשע כחטאת שוגג:

דקא מסייע ליה קרא - דוידוי יוה"כ גופיה:

ההוא דנחית - שליח צבור שמסדר בתפלתו של יום הכפורים סדר עבודותיו של כהן גדול על שם ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד):

וכפר - מה שאמור בפרו וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) דברי וידוי נאמר להלן בשעיר המשתלח יעמד חי לפני ה' לכפר עליו (שם):

ואם נפשך לומר - להשיב תשובה על גזירה שוה זו לומר שאין וכפר אלא במתן דמים על כרחך מיניה וביה תיפוק לך דלא אפשר למימר הכי שהרי הוא אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ואחר כך ושחט את פר החטאת וגו' על כרחך וכפר בעדו ועדיין לא נשחט אלמא כפרה זו בדברים היא:

מאי אם נפשך לומר - מה היה להשיב לו דאיצטריך ליה טעמא אחרינא:

וכי תימא נילף - האי וכפר מכפרה דכתיבא בשעיר הפנימי דכתיב וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל וההיא במתן היא דבתר מתן דמים כתובה ועוד שאין בו וידוי:



ומנין שבאנא - יהא וידוי זה:

נאמר כפרה בחורב - במעשה עגל (שמות לב) אולי אכפרה בעד חטאתכם:

מה להלן באנא - אנא חטא העם הזה וגו':

ומנין שבשם - אנא ה':

בעגלה ערופה - כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כא):

בשלמא חורב מעגלה לא יליף - לומר שיהא שם הזכרת השם:

מאי דהוה הוה - כבר עבר ואי אפשר לחזור:

אלא עגלה ערופה נילף מחורב - ותיבעי אנא:

והתנן - בהדי' מעשה עגלה ערופה במסכת סוטה (דף מו.) הכהנים אומרים כו': הכי גרסינן בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה כו':

מתני' בא לו למזרח - חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב (ויקרא טז) והעמיד אותם לפני ה אבל לא לקרבן כל כך לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו כדתנן לקמן (דף נג:) הביאו לו את השעיר שחטו וכו':

לצפון המזבח - כלומר משוך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד אויר שבין מזבח לצפון דאע"ג דלא שחיט ליה הכא מ"מ כל מעשיו טעונין צפון ואשמועינן שאין צפון כנגד מזרחו של מזבח:

קלפי - אשקור"ן בלע"ז:

של אשכרוע - ברוש:

יהושע בן גמלא - כשנתמנה בכהונה גדולה:

בן קטין - כ"ג היה:

עשה י"ב דד - ליציקת המים:

מוכני - מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שיהו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים:

נברשתא - מנורה ודומה לו בספר (דניאל ה) לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלשאצר.

שפרשת סוטה כתובה עליה - ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנו מגילת סוטה במקדש:

נקנור נעשו נסים לדלתותיו - שם האיש נקנור ונס שלו מפורש בגמרא:

גמ' מדקאמר לצפון המזבח - שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון:

מכלל דמזבח לאו בצפון הוי קאי - אין כלום מן המזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי:

צפונה על ירך המזבח - צפונה לשון אויר משמע הך ה' יתירה אל צפון שהוא האויר הפנוי:

והא רישא ר"א בר"ש - דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח:

כולה ראב"י ותני - ברישא פר היה עומד בבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבן אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכהן ויותר מכאן לא יכול לקרבן דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא:

הרי זה בור - אפי' בדרך ארץ אינו בקי:

ג' שהיו מהלכין בדרך - לא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת וכן מצינו במלאכי השרת מדכתיב (בראשית יח) שלשה נצבים עליו מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה דאי זה אחר זה קיימי אין זה נצבים עליו אלא ראשון:

כדי שיתכסה בו רבו - הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב ממש: ה"ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח:

דמצדד אצדודי - לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו:

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה - והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים:

ת"ל גורל אחד לה' - אין כתיב שם אלא על אחד מהם ואין כתיב עזאזל אלא על אחד מהם:

יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה - לקיים ונתן גורלות שנים על כל אחד משניהם ואיזה שירצה יעשה לשם:

ת"ל אחד - ממשמע שנאמר גורל לה' יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשה כתביה:

יכול אף זה כן - גורל שהשם כתוב עליו:

לדידהו - לכלים:



בידות סכינין - שאי אפשר לעשות סכינין עצמן של זהב:

כני כלים - בסיסי מושבן:

ואוגני כלים - בית אחיזתן:

וידות סכינין וידות כלים - קתני סכינין וקתני כלים:

בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות:

ניצוצות - זהרורית שהחמה זורחת מן המזרח ונטה על פתח ההיכל שהוא לצד מערבי:

שהגיע זמן ק"ש - כדתניא (ברכות דף כו.) מצותה עם הנץ החמה:

שאנשי משמר - שהכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם היום שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו לקרות:

ואנשי מעמד - ישראל העומדים בשליחות הצבור על הקרבן שנאמר (במדבר כח) תשמרו להקריב לי מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנם הכי דריש ליה בספרי ובמסכת תענית (דף כו.):

מאחרין - לקרות עד כלות עבודת התמיד:

לשאר עמא - הבאים בעזרה הוא סימן להודיע זמן קריאת שמע:

שמע מינה כו' - ופלוגתא היא במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף ס.):

באלף בית - אותיות של ראשי התיבות:

כשהוא כותב - כהן הכותב את המגילה להשקותה:

כמה שכתוב בטבלא - לפי סימני האותיות:



בסירוגין - אם לא שכב אחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא יתן ה' אותך ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ובאו המים ואחריו ראשי תיבות (אם שכב ואת כי שטית):

להביא דלתות - לשער המזרח של העזרה ושל נחושת היו:

נחשול - סערה:

והטילוה לים - להקל לספינה:

וכרכה - חבקה:

לנמלה - פורט"ו מקום שהספינות נמשכות שם ליבשה:

רהיטנו - לשון דלת שהוא רץ ונועל רץ ופותח:

אלא ברית ים - כאילו כרתו ברית זו עם זו ויש אומרים בריית ים:

נשתנו - כשהעשירו:

קלניתא - מזוקקת וכן שם מין נחושת והוא נחושת קלל:

מתני' בן לוי - כלומר מן הלוים:

פרק - הכרעת קול נעימה:

על מעשה הכתב - קושר ד' קולמוסין בד' אצבעותיו וכותב שם בן ארבע אותיות כאחד:

גמ' לרדות - מן התנור:

שהללו - שבאו מן אלכסנדריא לפי שלא יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר לפי שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה כמין ספינה היו יראים לדבקם מבפנים לתנור ואופין אותן מבחוץ:

כפלו להם שכרם - מתרומת הלשכה: ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח שמעולם כו':

לפטם - לכתוש הסמנין ולערבם יפה כמו שנאמר (שמות ל) ממולח:

להעלות עשן - שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה את העשן זוקף ומתמר כמקל:

מיעט כבודם - בחורבן ביתו:

מעלה עשן - עשב שהוא מעלה עשן ראיתי כנגדי:

מגילת סמנין - שכתובין בה שמות סמני הקטורת:

מכאן אמר בן עזאי - ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותם ממקומם ולא יכלו:

בשמך יקראוך - לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי כי על כרחך בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך:



ומשלך יתנו לך - כלומר לא משלהם הוא מתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים:

ואין מלכות נוגעת בחברתה - משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת לא יאחר זמן כמלא נימא אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה שנאמר (דניאל ה) ביה בליליא איתקטל בלשצר ושזמנה ביום נופלת ביום שנאמר (יחזקאל ל) ובתחפנחס חשך היום:

לבין הנימין - בין חליקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם:

נזקרים בבת ראש - נרתעין מהכרעת הקול:

רקביבות - רדולי"א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו:

דלא מסקי בשמייהו - לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע:

מודדתו בטפחים - לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת:

כהן ונביא - זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו:

חזי מאי דסליק ביה - ראה מה עלתה ביה שנשחט:

צדיק מעצמו - ע"י מעשיו נזכר לטובה:

רשע אף ע"י חבירו - נזכר לרעה:

שם רשעים - ולא כתיב שם רשע:

המכסה אני מאברהם - וכיון שהזכיר שמו ברכו וסמיך ליה ואברהם היו יהיה וגו':

עובדיה - היה דר בין אחאב ואיזבל:

מברכתן של צדיקים כו' - במקום שהקב"ה מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים:

וירא את האור - ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב:

וישת עליהם תבל - פיזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל:

רגלי חסידיו - בשביל חסידיו כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל):

שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור - סופי חסידיו ישמור:

פעם ראשונה ושנייה כו' - רגלי חסידיו משהנהיג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים ישמור אותו מן החטא:

כיון שבא אדם לטמא - להיות רשע:

פותחין לו - פתח הטומאה ליכנס בו מספיקין בידו ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו:

אם ללצים הוא יליץ - אם ללצים הוא בא להתחבר הוא יליץ לא ימנעוהו ולא יעזרוהו:

אם לענוים - הוא בא להתחבר יתן לו חן מי שבידו ליתן:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ג"