תוספות יום טוב על יומא ג
<< · תוספות יום טוב · על יומא · ג · >>
הממונה. פירש הר"ב הוא הסגן. וכפירש"י. והטעם שנקרא ממונה פירש הר"ב ברפ"ב דסנהדרין. והתוספת בפי"א דמנחות דף ק' דחו זה הפירוש. וכתבו ממונה אחר היה ושמא היה זה שהוא ממונה על הפייסות. דמקרי ממונה סתם. ע"כ:
[הרואה אומר כו'. ועד אחד נאמן במלתא דעבידי לגלויי. ירושלמי]:
מתתיה בן שמואל. כתבו התוספות דמנחות שם שזהו שעל הפייסות דתנן ליה ברפ"ה דשקלים. [ואולי דמשום הכי פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם]:
כל המיסך את רגליו. פי' הר"ב כנוי לנקבים גדולים. ומסיים רש"י. ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצורך בנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו. וכן בשאול כתיב (שמואל א כד ג) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו:
קדוש ידים ורגלים. מן הכיור. רש"י. ובגמרא בשלמא רגלים משום ניצוצות. אלא ידים מ"ט. אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף בידו הנצוצות הנתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין. ויוציא לעז על בניו שאינם שלו:
לעזרה. לעזרת ישראל כן פי' הר"ב במשנה ח' פ"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע"א:
[לעבודה. פי' הר"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ"ל]:
עד שיטבול. פי' הר"ב שהדברים ק"ו ומה כ"ג המשנה מקדש לקדש כו'. אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש. ואע"פ שהוא כ"ג דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך. ומחמת שכפרת היום מרובה אפ"ה צריך טבילה וכו' כל אלו חומרות צריך להכניס בק"ו דאלת"ה איכא למפרך. כ"כ התוס':
חמש טבילות ועשרה קדושין. דכתיב, (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה. ומניין שכל טבילה צריכה ב' קדושין. ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אם אינו ענין לטבילה דנפקא מבגדי קדש תנהו ענין לקדוש. דכתיב (שם טז כג) ופשט את בגדי הבד. וסמיך ליה ורחץ וגו' ולבש את בגדיו שדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב [ורחץ] תרי זמני. גמרא [ורש"י]:
וכולן בקודש וכו'. עיין בפי' משנה ו':
על בית הפרוה. עיין משנה ח' פ"ג דמעשר שני. [ועיין במשנה ו']:
חוץ מזו בלבד. פי' הר"ב הראשונה. וכתבו התוס' סברא הוא כיון דאכתי לא נתחדש בבגדי קדש שיטבול בחול:
פשט ירד וטבל כו'. כתב הר"ב וטבילה ראשונה זו כו' לא הוצרך קדוש כו'. ואקשינן בגמרא דתשעה הוו ולעיל תנן עשרה קדושין. ומשנינן קדושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם. [ועיין במשנה ו']:
[ונסתפג. פי' הר"ב ונתקנח עיין מ"ש במשנה ה' פ' כ"ב דשבת בס"ד:
וקדש ידיו ורגליו. פי' הר"ב מן הכיור וכן פי' רש"י. ולא דייקא דהא תנן בפרק דלקמן משנה ה' והיום בקיתון של זהב. וכן כתב הרא"ש בכאן]:
קרצו. כדכתיב (ירמיה מו כ) קרץ מצפון בא בא. ומתרגמינן [עממין] קטולין מציפונא ייתון עלה. גמרא:
ומרק. נקרא השלמת הפעולה איזה פעולה שתהיה. הרמב"ם. והושאל ממורק ושטף (ויקרא ו כא) ומרקו הרמחים (ירמיה מו ד) שענינם צחצוח וגמר כלי על שלימת צחצוחו:
על ידו. כתב הר"ב בשבילו. וכתב רש"י כמו קוצץ אדם ע"י עצמו (דתנן במשנה ו' פ"ז דב"מ):
ולהטיב את הנרות. עיין במשנה ב' דפרק קמא:
ואת האברים ואת החביתים. תימה דלא תנן והסלת והרמב"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה בפ"ב מהלכות עבודת יום הכפורים:
בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ"ש הר"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ"ק וריש פרק ג' דתמיד:
של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כח ח) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]:
אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ"ב דברכות:
שתפיג. עיין במ"ז פ"ק:
הביאוהו וכו'. עיין במ"ג פ"ז:
הפרוה. פי' הר"ב מכשף כו' בנאה כפי' רש"י ובמ"ג פ"ה דמדות כתב גם כן פי' הרמב"ם. וכן כתבו התוס' בשם הערוך:
רבי מאיר אומר פשט קדש כו'. דס"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בין בגד לבגד תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא. ולדידיה במשנה ד' פשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל כו' ולבש וקדש כו' אלא ההיא מתני' כרבנן דהכא. גמרא ד' ל"א ע"ב:
לבש וקדש ידיו ורגליו. הכל מודים בקדוש שני שלובש ואח"כ מקדש. מ"ט דאמר קרא (שמות ל כ) או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. גמ' דף ל"ב ע"ב:
הנדואין. כתב הר"ב מארץ הודו. ותוספת הנו"ן לא פירש. ורש"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו (ירמיה יג כג) הינדואה ע"כ. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר"ב:
של שמנה מאות זוז. הקשו בתוספות אמאי לא קאמר ח' מנה. דליכא למימר דזוזי היינו פשיטי כי ההיא דמ"ח פ"ה דכתובות ומשנה ה' פ"ו. והיינו שמינית דמנה צורי דאכתי תקשי לימא של מנה. ועוד דמסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מינייהו רק שליש דומיא דרבנן. ושמא י"ל דאין הלשון נופל בטוב לומר שמנה מנה. והואיל ולא קתני כולה מלתא בלשון מנה להכי לא קתני סך הכל כמו רבנן. ע"כ. ור"ל שבשמנה יש ג"כ אותיות מנה וקריאתם מתחלפות שזה המ"ם בחולם וזה בקמץ. וב' תיבות השוות באותיותיהם ומתחלפים בנקודתם כבד על הלשון לאומרם תכופות. ולי היה נראה לתרץ דאפשר דבפלוסין מונין כל חשבון וסך גדול בכללות לכל ק' זוז קורין מנה. ובהינדואה פורטין החשבון ואע"פ שהוא גדול. ונקט ר"מ מדינה ומדינה כלשונה. וכדמות ראיה לזה בפ"ה דף נ"ה בגמרא. ר"מ אומר מונה אחת ושתים אחת ושלש. ור' יהודה אומר שתים ואחת שלש ואחת. ול"פ מר כי אתריה דמונין הפרט תחלה. ומר כי אתריה דמונין הכלל תחלה:
וחכמים אומרים בשחר כו'. דכ"ע מיהת דשחר עדיפי דאמר קרא ד' זימני בד בלבישת בגדי שחר. חד לגופיה. וחד ל' לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כמו בשאר ימות השנה. וחד לומר שהוא מובחר מבד של שאר הימים. וחד לומר שטוב משל ערבית. גמרא ותוס':
משל צבור. עיין במשנה ה' פ"ז דשקלים. וממשנה זו נראה לי שלמד הרמב"ם מה שכתב בפ"ד מהל' שקלים דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. דס"ל דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה לענין זה. וכ"מ לא הראה מקום בזה:
פרו. כמו שנאמר בפרשת אחרי מות, בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ומשלו היה כדכתיב אשר לו:
בין האולם ולמזבח. פירש הר"ב כל צפון העזרה היה כשר כו'. עיין במשנה דלקמן:
ומתודה. דכתיב (ויקרא טז) וכפר בעדו וגו' ואי אפשר לומר כפרת דמים שעדיין לא נשחט הפר אלא כפרת דברים דומיא דשעיר המשתלח. דכתיב גבי' (שם) לכפר עליו. גמ':
אנא. כתיב הכא כפרה וכתיב בחורב (שמות לב ל) אולי אכפרה. ונאמר שם אנא חטא העם הזה. אף כאן באנא. גמ':
השם. דילפינן מכפרה דעגלה ערופה. דכתיב ביה (דברים כא ח) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בה'. גמ'. ולפי שהוא אמר השם ככתבו לפיכך לא הזכירו התנא אלא תני השם. וכן אנו עושין בפיוט. ומדתנן לפני ה' תטהרו בלשון הכתוב אע"ג דכהן גדול ככתבו אמרו. ש"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי אלא שנאו בכנויו. והכי שפיר למעבד בפיוט גם כן. ותסייע לסברת הרי"ץ ן' גיאות בטור סימן תרכ"א. [וגירסתינו הכא השם. וכן בפרק דלקמן משנה ב' ולא כן בפ"ו משנה ב' שהגירסא בשם ושם אפרש בס"ד]:
עויתי פשעתי חטאתי. עיין במשנה ב' דפרק דלקמן. ותימה על הר"ב והרמב"ם דנטרי להו עד התם ולא פירשו הכא. ובגמרא אמתני' דהכא מתנייה:
והן עונין אחריו בשכמל"ו. ובגמרא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. רמב"ם:
לצפון המזבח. מקשינן בגמרא מדקאמר לצפון המזבח דמשמע שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. מני ראב"י היא דס"ל הכי. והא מתניתין דלעיל דתנן בין האולם ולמזבח מדמכשר בין האולם ולמזבח שמע מינה דס"ל דמקצת מזבח בצפון קאי וראב"ש היא. ומשנינן תני כבין האולם ולמזבח. כלומר סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של המזבח ולא כנגד מערב המזבח ולבין האולם דלאו בצפון הוא. ולפי לשון הר"ב דלעיל שכתב כל צפון העזרה היה כשר כו' היינו כרבי דף ל"ו דסבירא ליה דאף הצפון שבמזרח העזרה כשר דאילו ר' אליעזר בר"ש לא מכשיר אלא כנגד המזבח לצפון ובמערב עד האולם. והר"ב נמשך בפירושו אחר פסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות בית הבחירה שהכשיר כל צפון העזרה מכותל האולם עד כותל מזרחי של העזרה כו'. אבל צריך עיון בדבריו שם שהוא מונה והולך מכותל צפונית של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים ומחצה. [ובפירושו ריש פרק ה' דזבחים כתב שכך מוכח בתוספתא וראיתיה שם רפ"ו ונדפסה בטעות] וברפ"ה דמדות תנן שרוחב העזרה קל"ה נמצא שמחציתו ס"ז ומחצה. וא"כ הוה ליה להוסיף בצפון העזרה הכשירה לשחיטת קדשי קדשים עד ס"ז ומחצה. ועוד קשה דבפרק ד' מהלכות עבודת יו"כ העתיק המשנה דלעיל כלשונה בין האולם ולמזבח. שמעת מיניה דס"ל דכל היכא דיש צד צפון אפילו כנגד המזבח כשר. ואילו הכא אינו מכשיר אלא מה שבין המזבח ולצפון וכנגדו למערב ולמזרח. איברא דבעל כ"מ בפרק ג' מהלכות עבודת יו"כ אדכתב הרמב"ם היכן מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח, ביאר שדעת הרמב"ם לפסוק כראב"י דמזבח לאו בצפון קאי. כדאמר הכא בגמרא. והוקשה לו הלשון דבפ"ד בין האולם ולמזבח וכתב שנראה שצריך להגיה כבין האולם ולמזבח עכ"ד. ואם תיקן והגיה לחבר פרקיו שבהלכות עבודת יו"כ עדיין לא נתקן מ"ש בפרק ה' מהלכות בית הבחירה כמ"ש. דבהדיא מוכח דס"ל דמזבח בצפון נמי קאי. ולכן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דלא כראב"י. וטעמו דאזיל בתר סתמא דסוף מדות דלפום ההוא חושבנא מזבח בצפון נמי קאי כמ"ש שם בס"ד. ולפיכך פוסק כאותו סתם. (ובפ"ק דמכלתין דף י"ו עיין בפירש"י בגירסא ש"מ דלאותה גירסא משנה דמדות לאו ראב"י היא) ואיזהו צפונו ג' מחלוקת בברייתא מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה. וכנגד כל המזבח דברי רבי יוסי בר"י. ר"א בר"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ורגלי ישראל. אבל מן החליפים כו'. ולכולהו הני תנאי מזבח בצפון נמי קאי. וס"ל להרמב"ם דרבי דמוסיף לא הוסיף בכולי צפון אלא כל שכנגד בין המזבח ולכותל וטעמא משום דס"ל כרבי יוסי בר יהודה בחדא ופליג עליה בחדא. דר"י בר"י סובר דדוקא כנגד כל המזבח. וטעמו דבעינן על ירך המזבח צפונה. בהא דס"ל על ירך כלומר מקיר המזבח כו' מודה ליה רבי ופליג עליה דס"ל דכל שכנגד הירך למערב ולמזרח נמי בכלל צפון. וניחא ליה להרמב"ם להשוותן בכל מה שנוכל ודוקא ר"א בר"ש דנקט בלישניה אף בין האולם ולמזבח לדידיה ודאי צ"ל דס"ל אף כנגד המזבח במערב כל שהוא בצפון הכל כשר. אבל רבי נוכל לומר דמודה לר"י בחדא כדאמרן והיינו נמי טעמא דבעינן בגמרא למוקים מתני' דבין האולם ולמזבח כר"א בר"ש משום דאיהו נקט הך לישנא אבל רבי אע"ג דמרחיב הצפון למערב ולמזרח. מ"מ אפשר דס"ל דוקא בכנגד מה שבין כותל מזבח לכותל צפונית העזרה. אלא דבעי תלמודא אפילו תימא רבי כו'. וסובר הרמב"ם דדחויא הוא ולפי האמת לרבי אינו כשר אלא כנגד מה שבין הקיר וכו' ומשום דהלכה כרבי מחבירו פסק כמותו והשוהו לר"י בר יהודה מה שיוכל. ובירושלמי לגרסא אחת איזהו צפונו של מזבח שהוא כשר לשחיטת ק"ק מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה המזרחי. ע"כ. וכל שכן עד כותל האולם ומאן שמעת ליה דמכשיר עד כותל מזרחי רבי ואפ"ה לא קאמר אלא מקירו של מזבח אלא כדכתיבנא. וא"ל דלירושלמי כוליה מזבח בדרום קאי דא"כ לימא כל צפון העזרה וק"ל. והשתא מ"ש בפ"ג מה' עבודת יו"כ בצפון המזבח ניחא דהא אמרן דלדידיה אינו כשר אלא מקיר וכו' והלכך דוקא בצפון המזבח משוך וכו' ולאו מטעמא דסבר ליה כראב"י דאין מזבח בצפון אלא כרבי וכדאמרן. וז"ש בפ"ד בין האולם ולמזבח אם נפשך להגיה יש לך על מי לסמוך [על] בעל כ"מ ז"ל. ומיהו לאו מטעמיה אלא כרבי וכדאמרן. א"נ אין להגיה וי"ל דסמך על פירושו ובאורו דבמקומו פרק ה' מה' בית הבחירה דשם ביאר איזהו מקומן של עבודות הצפונית [ונמצא לו כך בפ"ג מה' הקרבנות שהעתיק ל' המשנה ותיכף לסמיכה כו' אע"ג דבגמרא אמרי' דה"ק שתכף כו'] כ"ז לדברי הרמב"ם כפענ"ד ומקצת כתבתי ג"כ בזה בספר צ"ה סי' מ"ג. [ועיין מ"ש בס"ד ספ"ב דתמיד] אבל ללשון הר"ב שכתב לעיל כל צפון העזרה היה כשר נראה ודאי דס"ל כשנויא דגמ'. דמתני' דבין האולם כרבי. והשתא רבי ס"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר. ומדלא כתב במשנתינו זאת דקדוק דלצפון דבגמרא. נראה דסבירא ליה דאין הלכה כראב"י בזה. אלא דמזבח בצפון נמי קאי. וכמשנה דלעיל כרבי. ומטעם שכתבתי להרמב"ם דמתני' דסוף מדות נמי מוכחת דסברה דמזבח בצפון נמי קאי:
אשכרוע. כתב הרמב"ם והוא בל' עברי ברוש. אבל בתרגום יונתן בפסוק ברוש תדהר ותאשור בירוון מורנין ואשכרועין ישעיה מ"א וס'. [וכך העתיק הרמב"ם בעצמו רפ"ב דנגעים. וכן כתב שם הר"ב]:
מוכני. פי' הר"ב גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברין כו' וכן כתב רש"י וכ"פ בסוף פ"ק דתמיד ואע"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלהו כאדם החס על כליו כל שכן כלי קדש. ומיהו לסוגיא דפ"ב דזבחים דף כ"א ע"ב דפליגי רב חסדא ור' יוחנן דלר"י מבערב משקע ליה ולר"ח קודם עמוד השחר דזהו זמן פסולו, מוכח מהתם דלר"י דמשקע ליה בערב לא היה צריך לגלגל לשקעו דמשלשלו ונופל מאליו לבור אלא להעלותו בשחר היה צריך הגלגל כדי להשמיע הקול כדאיתא בתמיד פ"ק ופ"ג. ולר"ח דמשקע ליה סמוך לעלות השחר הוי השקוע בגלגל להשמיע הקול שהוא סמוך לעלות השחר. ונמצא לפי זה דמפרשי להו רש"י והר"ב אליביה דרב חסדא שהשקוע היה ע"י גלגל והיה סמוך לעלות השחר דאז זמן פסולו בלינה. ובסוף פ"ד דסוכה מפרשים שהיו משקיעין אותו בערב. והיינו כר"י ועיין פ"ג דתמיד משנה ח'. עוד עיין פירוש הרמב"ם שכתבו הר"ב בספ"ק דתמיד. ועיין מ"ש שם בס"ד. ומ"ש בעל כף נחת בפ"ק דתמיד שאינו גלגל אלא קנה בתוך קנה חלול, כדמות מכחול בשפופרת ותקוע במים ועל ידי ניענוע המכחול מעלין המים ע"כ וזאת התחבולה מפורסמת במקומינו ואינו נ"ל מהגמ' דקאמר גלגלא דמשקע ליה וכן בזבחים דמשני לרב חסדא דמשקע ליה. ופריך אי דמשקע ליה מי משתמע קליה. משקע ליה בגלגלא. ש"מ דשקוע משמיע קול ובתחבולה זאת כשמנענעין ומשמיעין קול מעלין המים ולא משקעין. גם מה שהקשה בכף נחת שהיקף הכיור היה י"ב אמות למיעוט כנגד י"ב דדין שנעשו לי"ב כהנים והיה צריך שרוחב פי הבאר יהיה רחב כמותו. ולא מצינו מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור. ע"כ. כלומר דלמאי דתנן במשנה ו' פ"ג דמדות די"ב מעלות היו שם וכו' לא היה מקום פנוי אלא ג' אמות כדפי' הר"ב שם ובשלמא הכיור עצמו בי"ב דדיו שהיה גבוה על הארץ והיו דדיו מטין על המעלות. אבל הבור היכי הויא קאי. וי"ל דבמקום הבור חסרו מן המעלות עד כדי שעורה והיינו אמה א' שאף אם עגולו י"ב אמות לא היה אלכסונו רק ד' אמות. ועוד יש לומר דהקיפו לא היה אלא ט' אמות ואע"ג דאמרן בפ' י"א דמנחות ד' צ"ח תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו. הכא שהיו עומדין חוץ לכיור היה להם לכל שנים מהם יותר מאמתא ופלגא ומסתגי להו. וכיון שהקיפו ט' אמות אלכסונו ג"א וכן היה מקום פנוי כן נראה בעיני. ומ"ש כף נחת בפירוש מלת מוכני שהוא לשון הכנה והזמנה בערוך כתב שמוכני זה ל' יון בגלגל המתגלגל כו'. וי"א מוכני מלשון ואת כנו:
שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש"י:
כל ידות הכלים. באותן כלים שא"א לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא:
נברשת. פירש הר"ב מנורה ודומה לו בספר דניאל (ה ה) לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלטשצר רש"י וכן הוא בירושלמי:
של זהב. [על פתחו של היכל]. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש. גמ':
הגרוס בן לוי. עיין בריש פ"ה דשקלים:
ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב. פי' הר"ב בית גרמו ובית אבטינס הגרוס בן לוי וכו'. ובריש פ"ה דשקלים נמנו אלו בין הממונים ואתיא הא דהכא דמפרש על בית גרמו וכו' כפי' השני שפירש הר"ב שם דממונים הראשונים הוא מונה [ועיין עוד מ"ש שם פי' שלישי בשם הירושלמי דאליביה אתיא נמי] דאילו לפי' א' דהחסידים הוא מונה לא נאמר ושם רשעים ירקב אלא על בן קמצר וחבריו. כלומר הדומים לו והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין ודשקלים. וטעמא שכיון שמצאו תשובה לדבריהם נתקבלו. וכן נראה ג"כ בברייתא בגמ' דידן דעל בית גרמו וכו' לא נאמר ושר"י. ומה שלא מצא בן קמצר תשובה לומר ג"כ שמא ילמוד וכו' פי' ביפה מראה דמאי איכפת להו למכתב כל אותיות שמות האליל בבת אחת אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך ע"כ [ואני תמה על שלא מצא הגרוס ב"ל ג"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון וכו']:
משנה יומא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב