משנה גיטין ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ג · משנה ז | >>
המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני.
מתו, צריך ליטול רשות מן היורשין.
אם הלוון בפני בית דיןכו, אינו צריך ליטול כז רשות מן היורשין.
הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי,
- לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן,
- מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין,
- וְאֵינוֹ חוֹשֵׁש שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי,
- אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.
- מֵתוּ,
- צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין.
- אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין:
המלווה מעות - את הכוהן, ואת הלוי, ואת העני,
- להיות מפריש עליהן - מחלקן,
- מפריש עליהן - בחזקת שהן קיימין,
- ואינו חושש -
- שמא מת - כוהן או לוי,
- או שמא העשיר - העני.
- מתו -
- צריך ליטול רשות - מן היורשין.
- אם הלוון - בפני בית דין,
- אינו צריך ליטול רשות.
זאת ההפרשה לפי מה שאגיד, וזה שהוא יפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני, ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר.
ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שמקבל מזה הישראל, ואינו נותן גם כן לזולתו, הנה כל שהוא אצל זה הישראל מהמתנות כאילו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני, ואינו צריך זכוי על ידי אחר, אחר כך יחשבם בדמיהם וינכה ממה שנתן לו עד שיוציא ממה שיש לו עליו. לפיכך אם מת צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו ממנו הקרקע והגיע עליהם שעבוד החוב, לפי שהם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר, ויקחו מתנותיהם אחר כך.
ואמנם מעשר ראשון כבר בארנו בפרק תשיעי מיבמות (הלכה ד) שהוא מותר לזרים. לפיכך כשלקח זה הישראל החלק מן המעשר ראשון או מעשר עני הרי זה יאכלו, אבל התרומה שהיא חלק הכהן, הנה יש לישראל בה הנאה שהוא יכול ליתן אותו לכהן מקרוביו או ימכרנה לכהנים, ויכול לעשות כן לפי שהוא קנאה מן הכהן באלו הדמים שהלווהו:
להיות מפריש עליהן מחלקן - כשיפריש התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן. ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני. אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן או הלוי או העני שהלוה להן, אין צריך לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר, אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם כד. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים, אינו יכול לעכבן בחובו, עד שיזכה להם ע"י אחר תחילה, ואח"כ יחזור ויטלם בחובו:
צריר ליטול רשות מן היורשים - שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב כה, צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו, דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר:
להיות מפריש עליהן מחלקן. פירש הר"ב ואם הוא רגיל כו' א"צ לזכות כו' פירש"י כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוו כמאן דמטי לידייהו דהני וכ"כ הר"ן. ובהגהות אשר"י יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפרק הזהב. [ולשון עליהן מחלקן. עיין בדבור דלקמן]:
בחזקת שהן קיימין. וכן הנוסח בכל הספרים. ואף הרמב"ם העתיק כן בפ"ז מהלכות מעשר [הלכה ה']. ואע"פ שהוא מוסב אכהן ולוי ועני שייך למתני בנו"ן ולא במ"ם. שכן בלשון ארמית הנו"ן מורה על הרבים כמו על הרבות. וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' אם הלוון וכו':
צריך ליטול רשות מן היורשים. פירש הר"ב שירשו מהם קרקע משועבדת כו'. ומפרש בגמרא דאפי' לא ירש אלא מלא מחט. משום דגובה וחוזר וגובה [דומה למה שפי' הר"ב במשנה ו' פ' בתרא דשביעית] וכתב רמב"ם בפ"ז מה' מעשר דאי לא ירשו קרקע אין רשותו מועלת. ע"כ. ונראה בעיני דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כמ"ש הר"ב רפ"ו דערכין. דכל מה שירשו מהני ליטול רשות מהן. ולא ידעתי למה לא ביאר כן הרמב"ם:
אם הלוון בפני ב"ד. ע"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם הרמב"ם שם.
אינו צריך ליטול רשות. לשון רש"י דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. ע"כ. ובדוקא נקט כהונה ולויה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא. עשירות לא שכיח כדאמרי אינשי חברך מית אשר איתעשר לא תאשר. לא עבדי תקנתא ועיין מ"ש במ"ב פרק ט' דנדרים:
(כד) (על הברטנורא) כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני. רש"י והר"נ. ובהג"א יהיב טעמא, משום דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו:
(כה) (על הברטנורא) ואפילו לא ירש אלא מלא מחט משום דגובה וחוזר וגובה. גמרא. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) ב"ד. על מנת שיפריש על מעות אלו מחלקם. הר"מ:
(כז) (על המשנה) א"צ כו'. דהיה כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. רש"י. אבל על העני שהעשיר לא עבדו תקנתא דלא שכיח:
המלוה מעות: וכו' תוס' פ' יש מותרות (יבמות דף פ"ו) ודפ' שני דכתובות ד' כ"ו ודפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג) וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ"ז דהלכו' מעשר סי' ד' ה' ו' ז'. בפי' ר"ע ז"ל אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. אמר המלקט כדי שיהא מותר לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות כהונה שכבר נתן דמיהן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים ובגמרא פרכינן היכי נפיק ידי נתינה דהא לא אתו לידייהו דכהן ולוי וכיצד זכו בהם הכהנים הללו ומוקמינן לה במכירי כהונה ולויה כלומר שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו רש"י והר"ן ז"ל: ובהגהות אשרי יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפ' הזהב ע"כ. עוד בפי' ר"ע ז"ל ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו וכו'. אמר המלקט רב הוא דאוקי לה במכירי כהונה ולויה ושמואל הוא דאוקי לה במזכה להם ע"י אחרים ועולא מוקי מתני' כר' יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כגון עני המנקף בראש הזית ומצודות חיה ועופות ומציאת חרש דלקמן פ"ה ובבכורות פ' שני כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמ' דשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאע"פ שאין זכייה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן יש לומר מפני התקנה עשו דהכא נמי אע"ג דלא אתו לידי כהן הרי הן כאילו באו כבר לידו ומפריש עליהם וה"נ מוקי לה ר' אבהו בשם ריש לקיש בירוש' ובגמרא כולהו כרב לא מוקמי במכירי לא קתני ואע"ג דמזכה נמי לא קתני ניחא ליה לשמואל לאוקמוה במזכה דאיירי בכל כהנים כולהו כשמואל לא מוקמי במזכה לא קתני ואע"ג דמכירי נמי לא קתני ניחא ליה לרב לאוקומה במכירי משום דמפרישין עליהם סתם קתני משמע בלא שום זכוי כולהו כעולא לא מוקמי כיחידאה לא מוקמינן ואע"ג דשמואל פסיק בגמרא דפ"ק דב"מ כר' יוסי מ"מ מסתבר ליה לאוקמי מתני' אפילו כרבנן: וכתוב בתוי"ט בחזקת שהן קיימין אע"פ שהוא מוסב על כהן ולוי ועני שייך למיתני בנו"ן ולא במ"ם שכן בלשון ארמית הנו"ן מורה על הרבים כמו על הרבות וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' ואם הלוון וכו' ע"כ. ותימה הוא למה הוצרך לכתוב כן שזה הענין פשוט באלף אלפי מקומות במשנה בתלמוד ובאגדות ועוד דאם היה לו לדקדק כן הוא על מלות מחלקן הלוון דאע"ג דלא שייך אלא בנקבות אשכחן ליה ג"כ בזכרים בדוכתי טובא אכן מלת קיימין או קיימים לא אשכחן לה רק בזכרים דבנקבות לא שייך לומר רק קיימות אלא דבמתני' דבסמוך קתני קיימין אע"ג דקאי אפירות ומעות שהן לשון נקבה כדאמרינן בעלמא דבר תורה מעות קונות דו"ק:
מתו צריך ליטול רשות מן היורשים: מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצין שיתקבל חובו בשבילם יעכבם ממעשרות עצמו רש"י ז"ל. ובגמרא תניא ר"א בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהם בחזקת הקרוב להם מאותו השבט הראוי ליורשם ואם הלוה את העני בב"ד ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל דתקנת כל עניי ישראל היא כדי שימצאו מי שילוה להם ולאו גוזל את העניים הוא כי גבי משאר עניים אבל לא בחזקת יורשיו דשמא יורשיו עשירים הם ר' אחי אומר על העני מפריש בחזקת עני עולם ואפילו כותים אם אין עניי ישראל בעיר דס"ל דכותים גרי אמת הן ואף הם זוכים במעשר עני. בפי' ר"ע ז"ל צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב צריך ליטול וכו'. אמר המלקט מה שכתוב משועבדת לבעל חוב ר"ל לבעל חוב זה שהלווה אביהם ע"מ להיות מפריש עליהם מחלקן ולהפרע משם צריך ליטול רשות וכו' והוא פי' הרמב"ם ז"ל ודלא כפי' תוס' ז"ל שאכתוב בסמוך: ואם הלוום בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מן היורשין דיש כח על ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם היא שימצאו מעות להלואה רש"י ז"ל. ובגמרא בעי מ"ש למיתה דעבוד תקנתא ומ"ש לעשירות דלא עבוד תקנתא דתניא בהדיא בברייתא אם העשיר העני אין מפרישין עליו וזכה הלוה במה שבידו ומשני משום דמיתה שכיחא עבוד לה רבנן תקנתא אבל עשירו' דלא שכיח' לא עבוד לה רבנן תקנתא והיינו דאמרי אינשי חברך מית אשר פי' חזק והאמן הדברים חברך אתעתר לא תאשר. עוד גרסינן בגמרא תניא רבי אומר ביורשין שירשו קרקע שעליהם מוטלת המצוה לפרוע חוב אביהם ולא שירשו כספים ופירשו תוס' ז"ל דאסיפא קאי שאם ירשו קרקע מפריש עליהם אבל לא ירשו קרקע לא מפריש עליהם אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשין לא מצי קאי דכל שכן אם לא ירשו שצריך ליטול רשות מן היורשין יותר שאין עליהם מוטל לפרוע חוב אביהם ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר זרחיה הלוי דאסיפא קאי ונראה דלא כפירוש הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל כמש"כ בסמוך ופי' בכסף משנה שם פ"ז וז"ל ומפרש רבינו דארישא קאי וה"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים בעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ:
יכין
המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן: ר"ל על מנת שכשיגיע הקציר, יפריש התרומה וימכרנה כדי לקבל הדמים שהלוה להכהן. ואח"כ יפריש מעשר ראשון ומעשר עני, ויטלם בחובו שהלוה ללוי ולעני, רק שיפריש תחלה מהמעשר תרומת מעשר לכהן, דהרי זה אסור לו לאכלו. מיהו באינו רגיל ליתן לו מתנותיו, צריך לזכות להם תחילה המתנות ע"י אחר, קודם שיטלם בחובו:
מתו צריך ליטול רשות מן היורשין: שמא ירצו טפי במתנותיהן, וישלמו החוב מדבר אחר שירשו [דהאידנא מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח]:
אם הלוון בפני בית דין: על מנת שיטול אחר כך מתנותיהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת