תוספות יום טוב על גיטין ג

משנה אעריכה

יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו כו'. גמ' אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי היאך קמא דלא עביד לשום כריתות. אבל לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר. כתב רחמנא וכתב:

יתר מכן היו לו שתי נשים כו'. גמרא. אי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב ליה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתיב ליה. אימא כשר. כתב רחמנא לה לשמה:

יתר מכן אמר ללבלר. כתב הר"ב הא קמ"ל דלא אמרי' הוברר כו'. וכתבו התוס' דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה [כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי] הכא מודה משום דוכתב לה לשמה. משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע"כ. ועיין מ"ש בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים:

משנה בעריכה

מקום האיש ומקום האשה. ומשמע שם עירו ושם עירה דלא. וכן כתבו הגהות אשר"י בפרק דלקמן. ועיין מ"ש משנה ה' פ"ח:

ומקום הזמן. עיין מ"ש בשם הב"י במשנה ד' פרק דלעיל. ומ"ש הר"ב ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את כו'. שגם זה עקרו של גט. ומתני' ר"א היא. דאמר עדי מסירה כרתי. הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת העדים אינה אלא מד"ס מפני תיקון העולם. וכי כתיב וכתב לה לשמה. אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן. ועיין מ"ש במ"ג פ' בתרא:

ר"א מכשיר בכולן כו'. ומקשינן בגמרא קשיא דר"א אדר"א. דרישא דמתני' אוקמינן כר"א ושרי לכתוב לטופסי גיטין ובלבד שיניח. ומפרקינן תרי תנאי ואליבא דר"א:

חוץ מגטי נשים. כתב הר"ב וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה כר"א. והכי פסיק רב בגמ'. וכן דעת הרמב"ם בפירושו [ובחבורו פ"ג חזר בו ע"ש בכ"מ] ול"ק ממתני' ה' [פ' דלעיל] דשרינן בחש"ו אפילו לכתחלה לכתוב טופס ולא גזרינן אטו תורף. כדכתיבנא התם דחש"ו לא שכיח כלל לא גזרו. ומיהו איכא פלוגתא דרבוותא איכא דסברי ר"א פוסל בגטי נשים אף בדיעבד. ודייקי מדתנן מכשיר בכולן חוץ מגטי נשים. משמע דפוסל בגטי נשים. וכתבו דלא דמי למחובר דמשנה ד' פ"ב דכשר בדיעבד. דמחובר לא שכיחי כולי האי. אבל כתיבת טופס שלא לשמה גזירה מצויה היא דאם יתירו לסופרים לכתוב לטופס שלא לשמה בטרדייהו מנשי וכתבו אף תורף. הלכך פסלוהו אף בדיעבד וכ"כ הר"ן בפ"ב משנה ד'. והרא"ש דייק בהיפך דמדקאמר מכשיר בכולן חוץ כו'. משמע דפוסל בגטי נשים מה שמכשיר בכולן והיינו לכתחלה והוי דומיא דמחובר וכתב ומ"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו. ע"כ:

משנה געריכה

לאלתר. פירש הר"ב מיד. ולא ביאר כל הצורך דבגמ' פליגי איכא מ"ד [כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ"ד] שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט ע"כ. ויש מחלוקת בין הפוסקים כמו שאזכור בס"ד. ומ"ש הר"ב ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות כו'. [להרא"ש פסול] ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים. [כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם] ולהרמב"ם [אפילו עבר כשר דהלכתא] כמ"ד שלא שהה כו' אא"כ הוחזקו ג"כ. דאז אם עבר חיישינן אע"פ שלא שהה כיון דאיכא תרתי לריעותא. ולהרא"ש לעולם לא הוי לאלתר אלא [שראה] כל שלא עבר כו'. ומ"ש הר"ב אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות [כו'] להרמב"ם אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ולהרא"ש דוקא כשלא הוחזקו שנים כו' דאי הוחזקו חיישינן אע"פ שאין שיירות מצויות הואיל ולא ראה שלא עבר אדם שם. והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן במשנה ז' פ"ק דב"מ. ועיין מ"ש שם בס"ד. א"נ כשהיא נותנת סימן מובהק. ומ"ש הר"ב ואפילו אבד כו' אם יש לעדים סימן מובהק כו' פי' התוס' השליח נמי נאמן בסימן מובהק אלא דבעדים אע"פ שראוהו כבר מהימנו. ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה וכתבו התוס' משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו. נאמן. דלא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר ע"כ:

מצאו בחפיסה כו'. פי' הר"ב ויש בהן סימן שהם שלו. ועיין בדבור דלקמן. וכתבו התוס' וא"ת ונחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות [משנה ג'] וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה או הדלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו אין זה סימן כיון דדרך להניחם שם ע"כ. ועיין מ"ש ספ"ק דב"מ:

אם מכירו כשר. פירש הר"ב או שמכירו כו'. וכן בפירש"י שבידינו. וכן הסכמת המפרשים האחרונים. ופי' הר"ן בטביעות עינא וכ"כ בטור. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעות עינא. דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים. ובב"י הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דלמא משקר משום הפסד שכרו. א"נ דלא ליהוי למרי גיטא תרעומות עליה. אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורים בטביעות עין. ע"כ. ובעדות טביעות עין במת דמשנה ג' פרק בתרא דיבמות יש מחלוקת דר"ת סבר דמהני כמ"ש הטור סימן י"ז. וחלקו עליו האחרונים כמ"ש שם בב"י וי"ל דשאני התם כיון שעשוי להשתנות לא רצו להסמיך על טביעות עין:

או חולה. משא"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא:

בחזקת שהוא קיים. מדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין [דף י'] העמד דבר על חזקתו. רש"י:

בת ישראל כו'. צריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר [למיחש למיתה. דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות] אבל תרומה דאפשר [להיות נזונית בחולין] אימא לא. צריכא. גמ':

השולח חטאתו. צריכא דאי אשמועינן תרומה זימנין דלא אפשר [שהיא ענייה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות] אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה. צריכא. גמ':

מקריבין אותו. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה דאל"ה לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה דהא מעלין עליו כאלו לא כיפר כמפורש במשנה ח' פרק ט' דמנחות:

משנה דעריכה

ועל הספינה המיטרפת בים. פירש הר"ב ועדיין לא טבעה. וכן פירש"י ומשמע דאילו אבדה דבסיפא היינו שטבעה וקמ"ל דאעפ"כ נותנין עליו חומרי חיים דשמא יצא כדאשכחן במשנה ד' פט"ז דיבמות. וסתם ים מים שאין להם סוף הוא. והרמב"ם מפרש וז"ל ספינה המיטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינן יכולין להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו. הספינה שאבדה בים. הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה. ע"כ:

והיוצא ליהרג. בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא דוקא בב"ד ישראל אבל בב"ד נכרים מכי חתם פסק דין הדיין הגדול שבהן אין נותנין עליו חומרי חיים וכן פסק הרא"ש ולאידך לישנא דוקא בב"ד נכרים. אבל בב"ד של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים. והרמב"ם בסוף פ"ו מהל' גירושין כתב והיוצא ליהרג מב"ד של נכרים. והיינו כלישנא בתרא. ולא כתב בבאור דין ב"ד של ישראל. וכ' המגיד ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל ע"כ. ואין זה מספיק כי דרכו של הרמב"ם לבאר הכל. אבל נ"ל שסמך על מה שביאר בפרק ט' מהל' תרומות. דשם כתב בהדיא. אבל מי שנגמר דינו בב"ד [של ישראל] והניחוהו בבית הסקילה ליהרג. הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע"כ. ולפי שמשנתינו נמי אסברה לה בדין תרומה. לפיכך ביאר הדברים בהלכות תרומות ועליהן סמך בהלכות גירושין. ואע"פ שלפי סדר חבורו הלכות תרומות מאוחר להלכות גירושין [ועיין בפי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דערכין]:

בת ישראל כו'. וכ"ש לאיסור אשת איש. ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו. ואם נתנה לה הרי זו ספק מגורשת. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג. והטור סימן קמ"א:

משנה העריכה

וחלה משלחו ביד אחר. דשליח עושה שליח. כדמסיים בברייתא שהבאתי בריש מכילתין והיא רפ"ב דקדושין דף מ"א ושלח ושלחה [ב' פעמים נאמר בענין] מלמד שהשליח עושה שליח. וכתב הר"ן ואע"ג דקרא משמע בין חלה. בין לא חלה. דמידי חלה כתיב. אפ"ה אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו. אבל בחלה ליכא דקפיד. א"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא. ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד. ואיכא לישנא בגמ' דבהולך סתם יכול לשלחו על יד אחר אע"פ שלא חלה ובאתה הולך לא ישלחנו על יד אחר אא"כ חלה.

טול לי הימנה חפץ פלוני. פירש הר"ב כשתתן לה הגט וכן לשון רש"י. ומשמע דלא קפיד אם יטול החפץ תחלה אם לא. והרי זה כאומר תן לה הגט וטול החפץ שגם בזה כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין [הלכה ל"ז] הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אלא שכתב ואם שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שלא נתנה אלא לבסוף. ואם נפרש דברי רש"י דהכי קאמר טול חפץ תחלה כשתתן לה הגט. לפי זה כששלחו ביד אחר אינו גט אא"כ נתנה החפץ תחלה. ומכי נתנה תחלה ליד השני הוי גט דלא אמרינן שלא ישלח ביד אחר. אלא משום דחיישינן שמא כשימסור הראשון שליחות לשני. לא ימסור לו דברים כהוייתן. או השני לא יהא מדקדק בהם ויהא משנה ומיפסל גיטא. כדפירש"י בגמרא:

משנה ועריכה

ואין שליח אחרון כו'. פירש הר"ב דשליח שני ממנה שליח ג'. ובחלה דלא עדיף ממי שבא מכחו. מסקנת הפוסקים [ואע"ג דכתבתי במ"ג פ"ז דדמאי. דאחרון קרי כלפי הקודם לו. מ"מ הכא אי לאו דהאמת כך דיכול למנות ג' וכו' לא ה"ל למתני אחרון דדלמא אתי למטעי]:

משנה זעריכה

להיות מפריש עליהן מחלקן. פירש הר"ב ואם הוא רגיל כו' א"צ לזכות כו' פירש"י כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוו כמאן דמטי לידייהו דהני וכ"כ הר"ן. ובהגהות אשר"י יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפרק הזהב. [ולשון עליהן מחלקן. עיין בדבור דלקמן]:

בחזקת שהן קיימין. וכן הנוסח בכל הספרים. ואף הרמב"ם העתיק כן בפ"ז מהלכות מעשר [הלכה ה']. ואע"פ שהוא מוסב אכהן ולוי ועני שייך למתני בנו"ן ולא במ"ם. שכן בלשון ארמית הנו"ן מורה על הרבים כמו על הרבות. וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' אם הלוון וכו':

צריך ליטול רשות מן היורשים. פירש הר"ב שירשו מהם קרקע משועבדת כו'. ומפרש בגמרא דאפי' לא ירש אלא מלא מחט. משום דגובה וחוזר וגובה [דומה למה שפי' הר"ב במשנה ו' פ' בתרא דשביעית] וכתב רמב"ם בפ"ז מה' מעשר דאי לא ירשו קרקע אין רשותו מועלת. ע"כ. ונראה בעיני דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כמ"ש הר"ב רפ"ו דערכין. דכל מה שירשו מהני ליטול רשות מהן. ולא ידעתי למה לא ביאר כן הרמב"ם:

אם הלוון בפני ב"ד. ע"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם הרמב"ם שם.

אינו צריך ליטול רשות. לשון רש"י דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. ע"כ. ובדוקא נקט כהונה ולויה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא. עשירות לא שכיח כדאמרי אינשי חברך מית אשר איתעשר לא תאשר. לא עבדי תקנתא ועיין מ"ש במ"ב פרק ט' דנדרים:

משנה חעריכה

המניח פירות להיות מפריש עליהן. לשון התוס' בערבי שבתות ויו"ט איירי דשרי שלא מן המוקף ע"כ. דהא תנן בספ"ק דחלה ובפ"ב דבכורים מ"ה דאין תורמין אלא מן המוקף. אבל לשון הרמב"ם בספ"ה מהל' תרומות המניח וכו' אע"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף. אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין:

[מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. עיין מ"ש במשנה ב' פרק ד' דתרומות:

הרי זה חושש כו'. כתב הר"ב ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. וכן לשון רש"י. ומשמע דאילו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש. ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. אבל הרמב"ם בספ"ה מה"ת לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו. ויראה לי להשוות רש"י ורמב"ם ודלא פליגי דרש"י פירש במשנתינו שהיא דברי ר"א בן שמוע והוא אינו חושש אלא מעל"ע. א"כ יש לנו לחלק ג"כ בין נאכלו ללא נאכלו ומטעמא דפרישית כיון דחזינן דחששא דמקילין בה היא שלא לחוש לה רק מעל"ע. אבל הרמב"ם כתב לפי מה שפסק דלא כר"א בן שמוע כמ"ש בדבור דלקמן ודחייב למפרע על כל מה שתיקן א"כ חששא מעליותא היא. והלכך אין לנו לחלק בין נאכל ללא נאכל. וכ"ש דאף אליבא דר"א בן שמוע אין לנו הכרע לחלק אלא שרש"י מסברא כתב כן )(ואין חולק כמ"ש בד"ה רי"א כו')]:

דברי ר"א בן שמוע. ובגמרא חלוקים עליו חבריו דתנן [במשנה ב' פ"ב דמקואות] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע"ג למפרע בין ברה"י בין בר"ה טמאות. ולפיכך [הכי] נמי אין הלכה כר"א. כמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו ספ"ה מהלכות תרומות.

רבי יהודה אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחיבורו שם [הלכה כ"ה]. וכתב הכ"מ דמשמע להרמב"ם. דליכא מאן דפליג עליה ע"כ. ואע"ג דבלשון מחלוקת שנוי. נמצאים כיוצא בזה ואין חולק כמ"ש בפ"ג דבכורים:

בקדים של מוצאי החג. בגמ' תניא בתקופה. כלומר שמוצאי החג הוא בתקופת תשרי דאילו נמשכה תקופת תמוז ע"כ לא. [רש"י]. והרמב"ם לא העתיקה בפ"ה מה' תרומות וכתב עליו הכ"מ שאינו יודע למה השמיטו. ול"נ שמפני קושית התוס' הוא שהשמיטו שכתבו דבפ"ק דסנהדרין [דף י"ג] איתא דבעינן מקצת החג בתקופת תשרי וא"כ מעולם לא נמצא מוצאי החג אלא בתקופה. ומה שדחו מדאמרינן התם שעל התקופה לבדה אין מעברין. לא ס"ל להרמב"ם כדמשמע בה' קדוש החדש שלו פ"ד. כיון דמקרא ילפינן להא דמוצאי החג כמו דילפינן אביב מקרא ע"ש בכ"מ סוף דף רע"ז:

ובהוצאת סמדר. כתום פרח. וענביו נראין באשכול כסדרן. רש"י:

ובשעת כניסת מים בבוסר. פירש הר"ב כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכן לשון רש"י. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ה דמעשר שני. ומ"ש הר"ב וכשהלחלוחית נכנסת כו' היינו כניסת מים. והביאו בתוספות ראיה לזה הפי' מדתנן בפ"ד דשביעית [מ"ח] הבוסר משהביא מים: