ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ג


דף יב עמוד אעריכה

כל הגט ושמע קול סופרים כותבי גיטין:

יתר מכן מפרשינן בגמרא דהכי קאמר לא זה שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול:

ונמלך חזר בו מלגרש:

מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' ואם תאמר והיאך נתנו הגט לראשון והא אמרינן בפרק גט פשוט דשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה משום חששא דדילמא אזיל וממטי לאתתיה דהיאך ומהאי טעמא נמי הוא שאין נותנין אותו לאחד מהן אלא בשעת גירושין ממש ובפני חבירו ויש לומר דמיירי כגון שלא היו דרים באותה עיר שנכתב הגט שם ולא היה לסופרים לחוש ליוסף בן שמעון אחר כיון שלא הוחזקו והיינו דקאמר מצאו בן עירו דשמע מינה דההיא שעתא לאו בעירם הוו קיימי אבל הרי"ף נראה שגורס מצאו חברו:

יתר מכן מפרשינן בגמרא דהכי קאמר לא [מבעיא] זה שנכתב שלא לשם גרושין דידיה

דף יב עמוד בעריכה

[אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה] פסול וכולהו מוכחי מקראי בגמרא:

גדולה וקטנה לאו דוקא:

יתר מכן אמר ללבלר מפרש בגמרא דהכי קאמר לא [מבעיא] זה שנכתב שלא לשם גירושין [הא] אלא אף זה שנכתב לשם גרושין [הא] דהא אומר אי זו שארצה אגרש אפילו הכי פסול לגרש בו משום דאין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר דמשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה ואם תאמר ונהי דאין ברירה אכתי סתמא מיהא [איכתוב] וסתמא משמע דמהני כלשמה מדאמרינן במס' סוטה בפ' היה נוטל רבי יודא אומר היה רבי מאיר אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה רבי יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ואמרינן מאי בינייהו למחוק לה מן התורה איכא בינייהו והני תנאי יכ הני תנאי דתניא אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ר' אחאי בר יאשיה אמר מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת אמר רב פפא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר תנא קמא הכא אלא דכיון דאיכתיבה לשום רחל לא הדרא ומינתקא לשום לאה אבל תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן והא התם דבעיא לשמה דכתיב ועשה לה לשמה דמש"ה אמרינן דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ואפילו הכי אמרינן דסתמא כלשמה דמי וכי תימא הכא שאני דכיון דסבירא ליה אין ברירה שמא דעתו היה מתחלה לגרש האחרת ולדעתו נכתבו אכתי תקשי לך אידך מתניתין דתנן בסמוך הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' והיינו משום דבעינן לשמה ואמאי והא הנהו סתמא כתיבי יש לומר דאין ודאי דסתמא לאו כלשמה דמי וסוטה שאני משום דכי בעינן התם לשמה דוקא אמחיקה ולא אכתיבה דועשה לה כתיב ומאי עשייה מחיקה כדמסקינן התם וכי קאמרי רבנן דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת היינו משום דסבירא להו דכיון דכתיבה לשם אלות דרחל לא הדראר ומינתקא לשם אלות דלאה דלא מקללה באלות דחברתה אף על גב דכתיבה לא בעי לשמה אבל תורה דסתמא כתיבה אף על גב דסתמא לא מיקרי לשמה מקללה באלות דכתיבי בה כל מי שתמחה לשמה:

גרסינן בגמרא עלה דמתניתין דתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה וכו' קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה כלומר וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר שמא לא לזו נתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו דהואיל ונקיטא לגיטא בידה לדידה מחזקינן ליה:

אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים (ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב) כלומר אחד מהם שהוציא שטר חוב על אחרים אין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפלוני ששמו כשמך וממנו נפל ולאו בעל דברים דידי את אלא כיון דהאי תפיס לשטרא גבי ביה ומיהו אחר אינו יכול להוציא עליהן שטר חוב דאמר ליה לא אני לויתי ממך אלא חבירי לוה ממך ומסר לך שטר זה אמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני כתב לגרש את אשתו מצאו אחר ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו דשני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב פירוש אף על גב דלא דמיא לגמרי דהתם יכול לומר אני לא לויתי ממך אלא חברי לוה ממך והכא ליכא למימר הכי אכתי איכא למימר חברי נתנו לך שעיניו נתן בך ולהוציאך ממני נתכוון ומסקינן אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הכא נמי בעדי מסירה ור"א היא כלומר שמכירין את שניהם שזה מסר לזה אבל בעידי חתימה לא כדאמר שמא נמלך זה שכתבו וחתמו ולא גירש את אשתו ומסרו לזו לגרש אשת חבירו:

הכא נמי כלומר בבא דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה דדייקת מינה הא גדולה מצי מגרש ביה ובעית לאוכוחי מינה דשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים לא תליף מינה הכי דאיכא לדחויה בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הילכך ליכא למיחש שמא לחברתה נמסר אבל בעדי חתימה לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש דחיישינן לנפילה וגבי שטר חוב נמי אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן לנפילה ומיהו אף על גב דמימרא דרבא אידחיא ליה קושטא דמילתא הכי איתא דשני יוסף בן שמעון הדריןב עיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים והכי נמי מוכח בפרק גט פשוט ובפרק האשה שלום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהל' מלוה ולוה והקשו בתוספות כי דחי ליה אביי לרבא אמאי איצטריך לאוקמה מתניתין כרבי אלעז רלוקמה כרבי מאיר במגרש בעדי חתימה וכגון דאיכא סהדי שמכירין שזו היא אשתו ושבעלה נתנו לה ותירצו דלר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך הגט מי המגרש ומי המתגרשת והקשו לעצמם מדתנן לקמן בפרק המגרש שנים ששלחן שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר"א דאי כר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מ גרשה אלמא דלרבי מאיר אתיא שפיר ושתיהם מתגרשות בגטין הללו אע"פ שאין אחד מהם מוכיח מתוכו ותירצו דמוכחין הן מתוכן כגון שהן משולשין אלא שהלשיח אינו יודע אי זו בעלה של זו ואי זו בעלה של זו ואף הנשים אינן מכירות בשילוש בעליהן וזה דוחק דשני גיטין שוין קתני ודבריהם אינן שוין ועוד הקשו לעצמם מדתנן בפרק גט פשוט כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו ואקשינן עלה וליחוש לשני יוסף בן שמעון דילמא כתיב גיטא וממטי לאיתתא דהאיך ומפרקינן זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין לנשותיהן אלא זה בפני זהו והא ודאי לרבי מאיר קאמרינן דאי בעידי מסירה ור"א היא היכי איכא למיחש דילמא ממטיל יהל אינתתיה דהאיך יבואו עדי מסירה עמו ויעידו ועוד לר"א למה ניחוש לכך והלא הוא יכול לכתוב בכתב ידו ולאמטויי בעדי מסירה לאתתיה דהאיך וכל שבידו אין חוששין לו אלא ודאי לרבי מאיר קאמרינן ואפילו הכי מסקינן דזה בפני זה מגרשין לנשותיהן אלמא לא בעינן לרבי מאיר שיהא הגט מוכיח מתוכו והם נדחקים הרבה בתירוץ קושיא זו ובעקר קושייתם יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לאוקומה כרבי מאיר אלא משום דרישא דמתניתין דשמע קול סופרים מקרין דלא כרבי מאיר דלדידיה אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר אלא ודאי כרבי אלעזר אתיא אוקמא נמי לכולה מתניתין כרבי אלעזר הרמב"ן ז"ל:

רישא במאי רישא דתני איש פלוני גירש וכו' במאי אי לאו הכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך:

להתלמד לכתוב גיטין והיינו דתנן שמע קול סופרים מקרין [שהגדולים מקרין] את הקטנים כך וכך כשיבא איש לפניכם כתבוהו והזכירו שם איניש בעלמא:

וכולם פוסלין מן הכהונה כל הגיטין השנויים במשנתינו אע"פ שפסולין לגרשה להתירה לינשא פוסלין הן אותה מן הכהונה שאם בעלה כהן נאסרה עליו משום גרושה:

חוץ מן הראשון שלא נכתב לשם גירושין כלל אבל הנך בתראי פסלו דריח הגט פוסל בכהונה דתניא בפרק בתרא האומר לאשתו הרי את מגרושת ממני ואי את מותרת לכל אדם פסולה מןה כהונה שנאמר אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה:

ואפילו ראשון דריח הגט הוא:

חליצה פסולה פוסלת כל מקום ששנינו ביבמות חליצתה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם להם עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה:

שמאל חליצה בשמאל אמרינן ביבמות פסולה וכן בלילה פסולה:

ופוסלת דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית כהכשרה דיליף רגל רגל ממצורע דכתיב ימנית ולילה נמי נפקא לן התם:

קטן ואנפליא דהיינו קלצו"ן של בגד לאו חליצה נינהו כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה אם לא יחפוץ האיש:

חוץ מן האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופוסל לכהונה אבל אינך כולהו אפילו ריח הגט אין בהם ולא דמו למגורשת מאישה ולא הותרה לכל אדם דההוא להא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב:

ורבי יוחנן אמר אפילו אחרון אינו פוסל דאין ברירה:

והלכתא כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון נראה לי דאחרון לאו פוסל לכהונה בלחוד הוא אלא אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושיו דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרינן דאין ברירה ולפיכך אמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה לגרש וגירש הרי זה ספק גירושין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין:

גרסינן בגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו כלומר דאע"ג דתנן במתניתין אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה מהן לגרש פסול לגרש בו דלמא היינו טעמא משום דבתולה בדעת עצמו לית לן ברירה לפי שכבר גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים הילכך ליכא למימר הוברר הדבר דמעיקרא דעתיה להא אבל זה שתלה באחרים מסתמא גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא ומסקינן דמאן

דף יג עמוד אעריכה

דאית ליה ברירה לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים ומאן דלית ליה ברירה לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים לית ליה ופרכינן עלה דהא רבי יהודה דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' ר"י ורבי יוסי ור"ש אוסרין וקס"ד דהיינו טעמייהו משום דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו שהוא עצמו מוציא ההין ומש"ה לא אמרינן שכשהוא מוציא היין לשתייתו הוא הנברר לחולין ולכשיהיה לו כלים ויוציא מן הנוד הוא הנברר לתרומה ויש ברירה אלמא לית ליה לרבי יהודה ברירה בתולה בדעת עצמו ואילו בתולה בדעת אחרים אשכחן דאית ליה ברירה דתנן מה היא באותן הימין רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא פירוש לקמן בפרק מי שאחזו תנן דהאומר הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה אם מת מאותו חולי הרי זו מגורשת ואמרינן שכל ימי החולי הרי היא כאשת איש שאם כהן הוא אוכלת בתרומה ואם זינתה בחנק ולכי מיית הוי גיטא ומדקתני רישא אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואיירי רבי יהודה במה היא באותן הימים אלמא לא פליג ברישא ולא אמרינן גט לאחר מיתה הוא כיון דאמר מעכשיו ואע"ג דכשנתן הגט הוה מספקא ליה אם ימות אם יחיה ותלה התנאי בדעת מי שמיתתו וחייו בידו כשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מחולי זה והוה ליה גט מההיא שעתא שעל מנת כן מסרו ואין זה כשאר תנאין שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא הוא משום ברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים:

ואמר ליה רבינא לרבא והא ר"ש דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה תולה בדעת עצמו הא דאמרן כלומר גבי הלוקח יין מבין הכותים דר"י ורבי יוסי ור"ש אוסרין אלמא בתולה בדעת עצמו לית ליה לרבי שמעון ברירה:

ובתולה בדעת אחרים אית ליה דתניא הריני בועליך על מנת שירצה אבא אע"פ שרצה האב מקודשת כלומר הריני בועל לשם קדושין דאשה נקנית בביאה אע"פ שלא רצה האב מקודשת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר בלבו לקדושין גמורין ואפילו לא ירצה אבא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהא מקודשת ואף על גב דבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר הדבר דמשעת בעילה הוו קדושין:

ומפרקינן בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים אית להו ברירה והתם כדקתני טעמא אמרו ליה לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד נמצא זה שותה טבלים למפרע כלומר שהרי לא הובררה התרומה מעולם ואמר להם לכשיבקע כלומר כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיח לבקע זו היא הצעה של שמועה:

ואיכא למידק טובא עלה דמדפרכינן מדתנן מה היא באותן הימים משמע דכולהו גיטי דשכיב מרע למאן דאמר אין ברירה לא הוו גט והיכי אפשר והא איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה והכא קי"ל דכי מיית הוי גיטא ועוד דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה דאמר בפרק בית כור האחין שחלקו לקוחות הן ובפרק משילין נמי אמר לענין תחומין גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאפילו חבית נמי אסורה אלמא ס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה ואשכחן ליה דאמר במעכשיו אם מתי דכי מאית הוי גיטא דאמרינן לקמן דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט תירצו בתוספות דכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דאין ברירה ה"מ בדבר שאינו עומד להתברר משעה ראשונה כי ההיא דהתם דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דשמא לא יחלקו לעולם והיינו טעמא דשמואל דאמר התם אפילו חבית אסורה אבל בדבר העשוי להתברר משעה ראשונה כגון על מנת שירצה אבא וכגון הרי זה גיטיך אם מתי בהא קיימא לן דיש ברירה ומשום הכי אתקיןש מואל בגיטא דשכיב מרע [אם מתי] אם לא מתי והרמב"ן ז"ל תירץ דפלוגתא דברירה היא דוקא במתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה שהוא מתנה על זו ועל זו וכן האומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שהוא מתנה על כל שני לוגין שבחבית וכן אם בא חכם למזרח עירובי למבזרח למערב עירובי למערב אבל במתנה על דבר אחד בלבד כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל אפילו לאמן דלית ליה ברירה מהני והיינו טעמא דגיטא דש"מ דמהני ומש"ה אתקין ביה שמואל וכדמוכחין הכא דר"י אית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים מדתנן מה היא באותן הימים התם נמי על שני דברים הוא מתנה [משום דאמרינ' בפרק מי שאחזו] דהיינו טעמא דר"י דאמר דבאותן הימים הרי היא כאשת איש משום דהאומר מהיום אם מתי כאומר מיום שמתי כלומר שעה אחת קודם מיתה ונמצא שהוא מתנה על איזו שעה שתהא קודם מיתתו וכי תימא והא על מנת שירצה אבא אינו מתנה אלא על דבר אחד בלבד ואפילו הכי מוכחינן מינה בשמעתין דאית ליה לרבי שמעון ברירה בתולה בדעת אחרים התם היינו טעמא לפי שהוא דבר המסור ללב וכל כה"ג למ"ד אין ברירה אפי' במתנה על דבר אחד לא מהני דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה וכי קי"ל כסתם מתני' דתנן הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא אליבא דרב יוסף הוא דקיימא לן הכי דאמר התם בפרק האומר דקידושין דעל מנת שלא ימחה הוא:

מתני' הכותב טופסי גיטין שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה הוא שיהו מזומנים לו שפעמים שאדם בא לשוכרו וטרוד בשטרות אחרים:

צריך שיניח מקום האיש וכו' שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב את הגט כולו אלא צריך שיניח מקום האיש וכו' ואמרינ' בגמ' דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם שגם זה עיקרו של גט ומתניתין רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי היכלך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת העדים אינה אלא מדברי סופרים מפני תיקון העולם וכי כתיב וכתב לה לשמה אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן:

שטרי מלוה צריך שיניח שאם שמע אחד שהיה רודף את חבירו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהא השטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום המלוה והלוה והמעות ואע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין:

מפני התקנה מפרשינן בגמ' דמפני תקנת סופרים שיהו מזומנים לו התירו לכתוב טופסי גיטין הא לאו הכי לא שרי משוםד ילמא אתי למכתב תורף:

פוסל בכולן ואפילו הניחו מקומות הללו דגזר טופס אטו תורץ וגזר נמי שטרות אטו גיטין:

רבי אלעזר מכשיר בכולן ובלבד שיניח מקומות הללו:

חוץ מגיטי נשים דגזרי בהו טופס אטו תורף כיון דתורף פסול מדאורייתא שנאמר וכתב לה לשמה ומקשינן בגמרא קשיא דר"א אדר"א דרישא דמתניתין אוקימנא כר"א ושרי לכתוב טופסי גיטין ובלבד שיניח ומפרקינן תרי תנאי ואליבא דר"א ומפרשינן בגמ' דבכל גט לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין צריך שיניח מקום הזמן ופרכינן הניחא למאן דאמר משום בת אחותו אלא למאן דאמר משום פירי ארוסה מי אית לה פירי כלומר מי אית לה דין פירות והלא אינו אוכל פירות אלא משעת תנאי כתובה ואילך שהוא מתחייב בפרקונה כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה ומפרקינן אמר רב עמרם הא מילתא שמעית מיניה דעולא דאמר משום תקנת ולא ולא ידענא מאי ניהו כיון דשמעית להא דתניא האומר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולא מה טעם גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הכא נמי גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כלומר דכי היכי דאמרינן באומר כתבו גט לארוסתי מעכשיו ולא אתננו לה עד לאחר שאכניסנה דאינו גט דגט ישן הוא דשמא תתעבר כשיכנסנה ויאמרו גיטה קודם לבנה שיהו סבורין שנתנו לה ביום שנכתב הכי נמי במתניתין משום הכי צריך להניח מקום הזמן אף בטופס גט הארוסה שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד לאחר נישואין ויאמרו בלא קידושין וכתובה נתעברה לאחר אירוסין ופגם למשפחה הוא ואם תאמר דהכא אמרינן בגט ישן אינו גט דמשמע דאפילו בדיעבד לא הויא גט ואילו לקמן בפרק הזורק אסיקנא דאם נתגרשה בגט ישן תנשא לכתחלה יש לומר דהתם הוא בנתייחד בעלמא אבל הכא כיון שנישאת בודאי נבעלת חשבינן לה ובכי הא אמרינן דאינו גט:

גמ' הלכה כרבי אלעזר שפוסל בטופסי גיטין גזרה משום תורף:

טובינא דחכימי מאושר שבחכמים:

הלכך נקיטינן דבגיטי נשים לא התירו לכתוב אפילו טופס ולפיכך השמיט הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן בגמרא דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם משום דלא איתמר אלא אליבא דת"ק שמתיר לכתוב טופס אבל אנן דקי"ל כרבי אלעזר אפילו טופס לא שרי אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות גירושין מפני תקנת הסופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין וכו' נראה שהוא סובר דאע"ג דרבה פסיק הכא כרבי אלעזר לא קיימא לן הכי דדחינן לה מקמיה דרב יהודה אמר שמואל ורב הונא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חש"ו וכו' בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא סבירא להו דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שם שיש לחלק ביניהם ולקיים את שתיהן:

האי אשרתא דדייני קיום השטרת שהעדים

דף יג עמוד בעריכה

מעידין על כתב ידיהן בבית דין ובית דין כותבים במותב תלתא הוינן ואתו פלוני ופלוני סהדי ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי וחותמין:

מצאו באשפה ולא נכתב לשם אשה כלל אלמא לא חיישינן למחזי כשקרא כיון דנכתב בעתו וזמנו לבו ביום של חתימה:

ופרעו בו ביום:

אינו חוזר ולוה בו אפילו ביום מלוה ראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למוקדם והכי מפרשינן לה בשנים אוחזין:

שכבר נמחל שעבודו כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה נכתב שטר זה והויא לה מלוה על פה:

הא לשיקרא אם היה נחתם על מלוה זו אע"פ שנכתב קודם ההלואה כשר אם בו ביום נכתב:

ומיהו כי אמרינן דלמחזי כשיקרא לא חיישינן דוקא בהא דוכתא ודכוותה אבל איכא דוכתי דחיישינן בהו למיחזי כשיקרא כדאמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ואמרינן נמי כי יתביתו בהני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי דאי לא מיחזי כשיקרא ואמרינן נמי כי דכריתו יומא דקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה דאי לא מיחזי כשיקרא והיינו טעמא דמילתא דכי אמרינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן להו הני מילי כגון אשרתא דדייני דאף על גב דמקמי דלחזו סהדי אחתימות ידייהו מיחזי כשיקרא מיהו בתר הכי לא מיחזי כשיקרא אבל כל הני דחיישינן בהו למיחזי כשיקרא היינו משום דלעולם מיחזי הכי:

מתני' המביא גט ואבד ממנו וכו' ואם לאו פסול שמא מאחר נפל ואין זה שלו:

מצאו בחפיסה כלי ויש בו בכלי סימן והוא שלו:

אם מכירו גם לגט כשר אבל בלא חפיסה אפילו מכירו לא דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן כך כתב רש"י ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין ולא מיחחור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר את הגט דהא קיימא לן בפרק ואלו מציאות דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא דהא קטלינן ביה ומשום טביעות עינא דקלא נמי מותרין בנשותיהן בלילה וכדאיתא בפרק גיד הנשה וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן אבל איניש דעלמא לא לאו משום דעם הארץ לא קים ליה בטביעות עינא אלא משום דכיון שמצאוהו אחרים והוא בידם חישינן דילמא משקר משום הפסד שכרו והיינו טעמא נמי במאי דאמרינן גבי מציאה דלא מהדרינן לה אלא לצורבא מרבנן אבל לעם הארץ לא דחיישינן דילמא משקר אבל הכא שהוא עצמו למאי ניחוש לה אלא ודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר:

נותנו לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין העמד דבר על חזקתו:

מקריבין אותה ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא:

גמ' דייתיקי צוואת שכיב מרע דא תהא קאי למיקם ולהיות:

ומתנות מתנת בריא:

לא יחזיר לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כולם ומדתלי טעמא בשאני אומר ש"מ הא אמר בעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה:

במקום שהשיירות מצויות פסול שמא מעוברים ושבים נפל:

והוא שהוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן או דילמא יש עיר אחרת ששמה כעיר הזאת ובה אדם אחד ששמו ושם אשתו כזה שתובעו:

רבי זירא רמי מתניתין אברייתא בגמרא מייתי לה:

איכא דאמרי הא דשני רבי זירא דבמקום שהשיירות מצויות פסול והוא (שלא) שהוחזקו דבעי' תרתי וכדרבה:

ר' ירמיה אמר לא מתני' קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הנך דאמרי יחזיר לזמן מרובה כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו ובגמרא אמרינן אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל:

כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית דה"ל סימן מובהק ומהני מדאורייתא:

והלכה כרב אשי דהוא בתראה וכו' יש מי שאומר דר' ירמיה ורב אשי ס"ל

דף יד עמוד אעריכה

להו כלישנא בתרא דר' זירא דלא בעינן תרתי אלא כל ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו אי נמי הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות לא מהדרינן ומשום הכי נאדו מאוקמתיה דלא משמע להו דברייתא בשאין השיירות מצויות ולא הוחזקו דאי הכי פשיטא בשלמא לאוקמתייהו קמ"ל לר' ירמיה דלא חיישי' דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים ולרב אשי קמ"ל דסימן מובהק דאורייתא אבל אי הוה ס"ל לר' ירמיה ורב אשי כרבה דאמר דכל היכא דליכא תרתי דהיינו שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן מאי דוחקייהו לאוקמא לברייתא בהכי לוקמוה כרבה וקמ"ל דאע"ג דהוחזקו אי נמי דשיירות מצויות מהדרינן לפיכך פסק רי"ף ז"ל כלישנא בתרא דר' זירא לחומרא וכתב בפ"ק דמציעא דבשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו לא מהדרינן ולפי מה שכתבתי בהוחזקו נמי לא מהדרינן אע"פ שאינו מתברר בסוגיא זו שהוחזקו ליהוי כשיירות מצויות דאף על גב דרבי זירא פליג עליה דרבה ואמר דאפילו בשיירות מצויות לא מהדרינן דילמא מודה ליה דבהוחזקו לחודיה מהדרינן דאיכא למימר דטפי איכא למיחש בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו ממאי דאיכא למיחש בשהוחזקו כיון שאין השיירות מצויות ואף הרי"ף זכרונו לברכה לא הזכיר כאן ולא בפרק קמא דמציעא בפירוש במקום שהוחזקו לא נחזור בשאין השיירות מצויות אבל אפשר שרמז זה בכאן כמו שאכתוב אבל אפשר שרמז זה בכאן כמו שאכתוב בזה בסמוך בסייעתא דשמיא זהו על דרך הרי"ף זכרונו לברכה אבל בעל הלכות ורבינו חננאל ז"ל פסקו כרבה דהא עבד עובדא כשמעתיה כדאיתא בגמרא ומעשה רב ועוד דמשמע בגמרא דרב חסדא ורב הונא אודו ליה לרבה מדלא אהדרו ליה מידי ועוד דרבי זירא לחד לישנא כוותיה סבירא ליה ורבי ירמיה ורב אשי אפשר דלא מעיילי נפשייהו בהכי אלא הכי קאמר דאפילו בשיירות מצויות והוחזקו מהדרינן כגון דאיכא עדים או סימן מובהק:

כדי שתעבור שיירא ותשרה שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:

כדי שיהא אדם וכו' כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא יהא אדם עובר שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט והך ברייתא במקום שהשיירות מצויות היא לרבה בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון וללישנא בתרא דרבי זירא אע"פ שלא הוחזקו וזה שכתב הרי"ף ז"ל אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' אע"פ שהוא ז"ל פסק דבשיירות מצויות בלחוד לא מהדרינן אף על פי שלא הוחזקו היינו טעמיה לפי שלא ראה הרב ז"ל להחמיר כל כך למנקט חומרא דר"ז וחומרא דמאן דאמר כל שלא עבר אדם שם דהא איכא בגמרא מאן דפסק הלכה שלא שהה אדם שם ודלמא רבי זירא דפליג אדרבה בשיירות מצויות ולא הוחזקו הכי סבירא ליה ולפיכך לא רצה להחמיר בעבר אדם שם אלא במקום שהשיירות מציות והוחזקו וכך הם דברי הרמב"םז "ל בפ"ג מהל' גירושין או שמא דעת הרי"ף ז"ל דהם ברייתא מתוקמא אליבא דהלכתא בשאין השיירות מצויות ומשום הכי בעי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון דס"ל ז"ל דלרבי זירא כי היכי דלא מהדרינן בשיירות מצויות לחודיה הכי נמי לא מהדרינן בהוחזקו ב' יוסף בן שמעון לחודיה:

ודוקא חולה דרוב חולים לחיים וכו' בגמ' הכי איתא אמר רבא לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססים למיתה לא איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואיבעיא אימא כיון דאפלג אפלג והרי"ף ז"ל לא חשש לאיבעית אימא ונקט פשטא דברייתא וכן כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ו מהל' גירושין:

מתני' המביא גט בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: משלחו ביד אחר ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד:

ואם אמר לו בעל לשליח:

טול לי הימנה חפץ פלוני כשתתן לה את הגט:

לא ישלחנו ביד אחר ובגמרא מפרשינן לה:

גמ' א"ר כהנא חלה תנן דאנוס הוא והוא הדין לכל האונסים אבל אי לא אנוס לא ישלחנו ביד אחר ואע"ג דבפרק האיש מקדש דרשינן מושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ומשמע בין חלה בין שלא חלה דמידי חלה כתיב אפילו הכי אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו אלב בחלה ליכא דקפיד אי נמי קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא כי ההיא דסוף פרק המביא תניין ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד:

יש מי שאומר וכו' לישני נינהו בגמרא וללישנא מציעא דוקא כי אמר ליה את הולך הוא דבעי חלה משוםד משמע את בעצמך הולך אבל אי אמר הולך

דף יד עמוד בעריכה

אע"ג דלא חלה מצי משוי שליח והיינו כרבנן דברייתא בגמ' וללישנא בתרא אוקמוה למתני' כרשב"ג דאפילו לא אמר ליה אלא הולך דוקא חלה משוי שליח אבל לא חלה לא ומשום דהוה לישנא בתרא כתב רי"ף ז"ל דמסקנא דסתם מתני' כוותיה וכו' וכן הדעת נוטה וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' גירושין אבל הראב"ד ז"ל פסק כלישנא מציעא דדוקא באת הולך הוא דבעי חלה אבל בהולך אפילו לא חלה מצי משוי שליח והוקשה לו ז"ל עובדא דהכא דאמרינן לקמן חלה טעמא מאי משום דאניס הכי נמי הא אניס ולא שייליה אי אמר ליה הולך או את הולך שמע מינה דאפילו הולך דוק חלה ותירץ דכי אמרינן דבהולך לא בעי חלה דוקא בארץ ישראל אבל בחו"ל אפילו הולך חלה אין לא חלה לא דכיון שצריך לעשות שליח בב"ד אפשר דבעל קפיד אא"כ חלה ולא נהירא דהא בחדא לישנא תני תנא א"י וחו"ל דתנן המביא גט בא"י וחלה ותנן נמי המביא גט ממדינת הים וחלה ומשמע דתרווייהו בחדא גוונא מיתנו ועוד דכיון דמפליג בין א"י לחו"ל לענין ב"ד משמע דלענין חלה כי הדדי נינהו הלכך פשטיה דההוא עובדא מוכח דאפילו בהולך נמי בעיא חלה וכדעת הרי"ף ז"ל אלא אם כן נאמר דכיון דאיתניס לא איכפת ליה לרבא לשיוליה אי אמר לו הולך דכיון דאיתניס אפילו אמר ליה נמי את הולך מצי משוי שליח:

אמר ריש לקיש כאן שנה רבי במשנה זו:

אין השואל וכו' דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לאו משום בטול שליחותא דגיטא נקט ליה דאם שלחו ביד אחר הגט גט ואע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרשה מיהא שוייה אלא הא דתניא לא ישלחנו ביד אחר לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל:

זו אפילו תינוקות יודעין אותה דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו ונמצא זה מעביר על דעתו ומקניטו אלא משום שליחותא דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זמנין דגיטא נמי לא הוי גיטא ולקמן מפרש מאי זמנין:

אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל דלא שוייה שליח בהכי הכא נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל:

דכולי עלמא וכו' דמדאמר רבי יוחנן זימנין דגיטא לא הוי משמע דרוב הפעמים הוי גיטא ואפילו שלחו ביד אחר:

כולי עלמא לא פליגי דגיטא מעליא הוי שאף על פי שאין רצון הבעל שיהא פקדונו ביד אחר אין הגט נפסל בכך:

ואזל איהו ויבה לה גט ברישא וכו' רבי יוחנן פוסל בו בשליח ראשון משום דכי אמר ליה שקול חפץ ברישא קפידא הוא שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו את החפץ ולהיות בעיגונה עד שתתן הלכך תלוי הגט בחפץ לדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה והיינו דקאמר זמנין דגיטא נמי לא הוי דאין רצונו שיהא פקדונו דהיינו חפץ שלו ביד אחר דהיינו אשתו דלאחר שקבלה הגט הרי היא אצלו כאחר ומשום הכי אמר לא ישלחנו ביד אחר וכו' דשמא כשימסור הראשון השליחות לשני לא ימסור לו הדברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהם ויהא משנה ומפסיל גיטא וריש לקיש מכשיר דקא סבר דלאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא כי אמר ליה שקול מינה חפץ והדר בה לה גיטא לרבי יוחנן לא הוי גיטא אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אי עבד הכי הוי גט ואילו בפרק הכותב אמרינן דלא שנא אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא ולא שנא אמר ליה שקול שטרא והב זוזי מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תירצו בתוספות דשאני התם דזוזי תלו בשטרא ולא פרע איניש בלא שטרא אבל הכא דלא תלי חפץ בגיטא כלל דוקא כי אמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא אבל אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי הוי גט וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות גירושין והרמב"ן ז"ל כתב דה"ה דאי אמר ליה הב ביטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי דלא הוי גט אלא דגמרא הכא לא נחית בההוא דינא ולהכי אמרינן התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלוה דהא כי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא לא מוכיח דלשקול שטרא ברישא ואפילו הכי כיון שאין מוכיח מדבריו שיתן מעות תחלה משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי שדריה והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזיר לי את השטר תהא חייב לי בהם כשומר שפשע אבל כאן אע"פ שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו דהא תלמודא אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא אע"פ כן הרי שינה שליח ראשון מדעתו של בעל הבית שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל שליחות הגט בכך כיון שאין מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אע"פ שהיה לו ליטול חפץ תחלה כששינה ונתן הגט תחלה אין הגט נפסל כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"כ לענין שלומי זוזי משלם שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דאלמא דוקא כי אמר והדר אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסיל ואפילו בכה"ג פליג ריש לקיש והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר וה"ט לפי ששם תלוי החיו במצד הדין בעצמו וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא שיהא השליחות תלוי בו:

מתני' עושה בית דין שליח ומשלחו שצריך הוא לומר בפניהם בפני נכתב לפי שהאחרון לא יוכל לומר:

שליח ב"ד אני ומסתמא עשו בית דין את הדבר בהכשירו:

גמ' שמעינן דשליח השליח השני שנעשה בבית דין אם חלה משוי שליח:

בגמרא פשטינן דשליח שליח משוי שליח ולא מדכרינן חלה

דף טו עמוד אעריכה

והיה אפשר לומר דנהי דבקמא בעינן חלה היינו מפני שעשאו בעל ואפשר שהוא חפץ בו יות רמאחר כל זמן שלא חלה אבל בשליח השליח כיון שאין הבעל יודע בהן לא איכפת ליה כלל בין ב' לג' אלא שהרי"ף זכרונו לברכה החמיר וכתב אם חלה [אבל לא חלה לא] דלא עדיף ב' מראשון שמעינן דכל חד מינייהו לא משוי שליח אלא בבית דין שלא תאמר דוקא ראשון צריך בית דין מפני שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם:

ושליח בא"י וכו' לפי שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם והואילואין הראשון צ"ל בפני נכתב האחרון נמי אינו צ"ל שליח ב"ד אני ומינה נמי דכל שנתקיים בחותמיו כיון שאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך בית דין וכך כתב הר"ם במז"ל בפרק שביעי מהלכות גירושין:

אם מת ראשון עד שלא הגיע גט לידה:

בטלו כולן קסבר שמכחו באו:

דקטנותא היא בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עליה:

לא ידענא לה איני מכירה:

מסור מילך קמן אמור דבר שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפני נכתב ואנו נמסרנו לו ויהא שליח בית דין:

והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי הילכך לאו במקום בעל קאי למסרו ביד אחר ולאו למימרא דלשליח שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח דהא אמרינן בסוף פרק המביא תניין דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה אלמא דשליח שלא ניתן לגירושין מצי משוי שליח אלא הכי קאמר דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר ליה הבעל אלא צריך ליתנו ביד אבא בר מניומי עצמו כמו שאמר לו:

קפחינהו קיטע רגליהם שלא מצאו רגלים לדבר:

בטעותא שאינה תשובה אלא בטעות קפחם משום דס"ל לרבא דקמא נמי ניתן לגירושין הוא דהא אי הוה ידע לה הרי צוהו תחלה לגרשה ואמר ליה רב אשי דלאו טעותא הוא אלא שפיר קפחינהו דהכי קאמר ליה אבא בר מניומי יגרשנה ולא אתה דמאחר שאין מכירה הוא יהא שליח ולא אתה זו היא גרסת הרי"ף ז"ל וגם רש"י ולפיכך כתב דראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח ורבינו תם ז"ל גורס אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את כלומר בתמיה ולפי גירסא זו רב אשי נמי מודה דטעותא הוא ומפרש טעמא דטעותא דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את הא ודאי לא דאי הוה ידע לה האי הרי צוהו מתחלה לגרשה ואף הראשון ניתן לגירושין הוא דיכול הוא לגרשה ויש לחוש לחומרי הגרסאות ואחר אינו יכול לגרש וכל שכן שאינו עושה שליח אחר תחתיו ומיהו אם גירשה הוא או שלוחו הוי לה ספק מגורשת:

איתניס בגו תלתין יומין וידע שלא יוכל ללכת לאחר שלשים ליתן הגט לאשה:

שליח שלא ניתן לגירושין הוא בתוך ל':

וליחוש שמא בא הבעל אצלה ונתייחד עמה ופייס ובעל והוי גט ישן:

וליחוש שמא פייס בתוך י"ב חדש שיש שהות הרבה לבא ואין זה דומה לשולח גט למדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למימר שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח הקדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא:

ואמר רבה וכו' באומר בפני ב"ד בשעה שמסרו לשליח:

הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הרי אני מאמינה לומר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכל שכן דאנן לא ניקום ונערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש:

אם אמרו בנשואה שחביבה עליו מחזר לפייסה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות גירושין דכי חיישינן בנשואה שמא פייס היינו דוקא כשהיה בעלה עמה במדינה והוא אזיל לטעמיה שפסק כהנהו לישני דפרק מי שאחזו שאין חוששין שמא בא לפי שאין דרך לבא בצינעא כמו שאכתוב שם בס"ד אבל לדברי מי שפוסק דחיישינן שמא בא אפילו לא היה בעלה עמה במדינה חיישינן:

אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי משוי בית דין שליח מי בעי בפניו דשליח קמא:

או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב וילך לדרכו:

שלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו ומינה ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו ואף בשליח קבלה כתוב בה"ג ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבל גיטא מיד בעלה וכו' אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מגרשה הדא עגונה עד כאן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל בפרק התקבל דמסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוו להו מילי ומילי לעולם לא מימסרין לשליח אלא באומרת ומינתו היא שליח שלא בפניו ואכתוב עוד שם בסייעתא דשמיא:

ואתא ופסקיה מברא מעבר המים שלא מצא את הספינה:

לא שמיה מתיא שאינו כאילו בא לפי שאין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא אי נמי יש אונס הא אוקימנא בשמעתא קמייתא בכתובות הא אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי:

אי לא מפייס עד תלתין יומי ליהוי גיטא מעכשיו ומסר לה הגט על תנאי זה:

אזל פייסה בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצית להשליח:

אטו מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אפייסה וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואף על פי שאין לו לא אמרינן אנוס הוא דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא והקשו בתוספות ואפילו אי יהיב לה תרקבא דדינרי להוי גיטא דמכל מקום לא איפייסה ותירץ רבינו יצחק זכרונו לברכה דאי לא מפייסנא משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אף על גב דלא איפייסה אבל אי לא יהב לא קיים תנאו ואף על גב דאניס אין אונס בגיטין ומדאצרכינן לטעמא דאין אונס שמעינן דבדיני ממונות דיש אונס האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסנא לפלוני ופייסיה בכל מה שבידו לעשות ולא איפייס פטור דאנוס הוא:

אי לא נסיבנא כתב גט ונתן לארוסתו על מנת שאם לא יכנס לריש ירחא דאדר יהא גט:

דף טו עמוד בעריכה

אי משום אונסא של היה יכול לכונסה ואנוס הוא:

אין אונס בגיטין והוי גיטא:

ואי אמרת ליבטיל משום גילוי דעתא שהרי גלה דעתו שאינו רוצה שיהא גט פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בריש פרק השולח וקי"ל בהא הלכתא כאביי והוי גיטא:

ושמעינן מינה דהלכתא אין אונס בגיטין וג' מיני אונס הם אונסא דשכיח טובא ושכיח ולא שכיח ולא שכיח כלל אונסא דשכיח אפילו בממון לא הוי אונס מדהוה ליה לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות ואונס דלא שכיח כלל אפילו בגיטין טוענין ביה טענת אונס כדאמר לקמן בפרק מי שאחזו אכלו ארי אין לנו וכמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגיטין דבממון טוענין בו טענת אונס אבל בגיטין לא וכתוב בספר העיטור דאיתשיל קמיה אם יש אונס בקידושין אי לא ולא איפשיטא:

מתני' המלוה מעות וכו' להיות מפריש עליהן מחלקן המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכן מעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שיהא מותרין לזרים מכיוןש אין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים ובגמרא פרכינן היכי נפיק ידי נתינה דהא לא אתו לידיהו דכהן ולוי ומוקמינן לה במכירי כהונה ולויה כלומר שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא פשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו:

צריך ליטול רשות מן היורשין מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיקבל חובו בשבילם ויעכבם ממעשרות עצמם:

אין צריך ליטול רשות דיש כח על בית דין להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה:

המניח פירות להיות מפריש עליהם וכו' סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקצתי לכך וכן עושה תמיד:

אום אבדו הלך לבדקן ומצאן שאבדו הרי זה חושש לאותם טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודים:

מעת לעת בגמרא מפרש שחושש שמא מאתמול בעת הזה אבדו וטפי מהכל לא אחמור רבנן למיחש אלא סמכינן אחזקה של הנחה:

בודקין את היין שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבדוק שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

בקדים של מוצאי החג כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

הוצאת סמדר כתום פרח וענבים נראים באשכול כסדרן:

ובשעת כניסת מים לבוסר כשהן גדולים כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכן שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים לשון אחר היו כותשין העניבם כשהם בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשה חומץ לטבל בו:

גמ' אמר רבי אלעזר וכו' ר"א בן פדת דגמרא ר"א בן שמוע דמתניתין:

חלוקין עליו חביריו דלדידהו לעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתיקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש:

מקוה שהיתה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר:

כל טהרות שנעשו על גביו כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו באותו מקוה מטומאתן מעולם בין שהמקוה ברשות היחיד דספיקו טמא בין שהמקוה ברשות הרבים דקיימא לן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור הכא טמאות דכי אמרינן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למיחש לשמא לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק:

לשותפי שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צורך לימלך עמו ואם מכר ונתיקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום:

פירקיה למכור:

הדרן עלך פרק כל הגט