חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד ב

גמרא: אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים:    כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה (קטו, ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין [בנדפס: לכך], שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

גמרא: אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (קעב, ב) ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב:    דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו [בכת"י: ממני], הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו.

אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא:    אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו.

אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין. והא דתנן לקמן בפרק המגרש (פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן (בב"ב פרק גט פשוט קסז, א) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא.

ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל [בנדפס: שותק]. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

דף כה עמוד א

רב אסי אמר כולן פוסלין חוץ מן האחרון:    ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, משום שאין ברירה, אפשר דהכא אזיל לחומרא והכא לחומרא, דרב אסי מספקא ליה גבי אחין שחלקו אי יורשין הוו, ויש ברירה, או לקוחות הוו ואין ברירה, כדאיתא (בבבא בתרא, בשילהי בית כור, קז, א) הילכך, זיל הכא לחומרא פוסל לכהונה משום ברירה, ופסול לגרש בו משום דילמא אין ברירה, וביובל מחזירין לחומרא.

אי נמי כתחילה של ארץ ישראל:    פירש רש"י ז"ל, כשם שמתחלתה היתה בלא חלק לאיש אחר, לאברהם אבינו, כך תחזור ביובל, וטעמא לאו משום ברירה הוא, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, ונראה דהכי קאמר, היינו טעמא דחוזרת ביובל, משום דלא חשבינן ליה כחלוקה לגמרי לגבי יובל, מהא דאין חלוקה אלא כחלוקה שבתחלתה של ארץ ישראל, שנחלקה בגורל ואורים ותומים וכל ישראל וכדאיתא בבבא בתרא (שילהי בית כור, קז, א).

הא דאמרינן: אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר:    הקשו בתוספות מהא דאסיקנא (בנדרים פרק אין בין המודר, לו, ב) דשה לבית לא דאורייתא, דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי דמזכי להון, ואלא למה דאמר להון אבוהון, כדי לזרזן במצות, ואם כן, מאי קאמר דאמנינהו, אלא אי אמרת דלא אמנינהו, והא לא צריכי מנוי. ותירצו, דסוגיא דשמעתין איירי אי אמרינן שה לבית דאורייתא, ונראה, דלרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך התלמוד בכך לארווחי פירוקי, והכא פירוקא רויחא קא מפרק ליה וכסברתיה דמקשה מינה, ולומר לדידן ליכא למיפרך מינה, דשה לבית לאו דאורייתא, וברייתא כדי לזרזן במצות, כדאיתא התם, אלא אפילו לדידך, דספיקא לך דמחמת מנוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון, אי אמרת בשלמא דאמנינהו בפירוש לזה ולאחרים בשעת שחיטה שפיר.

הא דאמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים:    פירשו בתוספות דעל זה שהיה מקשה ליה מתולה בדעת אחרים, לא היה מתמיה אביי, דשפיר קא מותיב ליה. וכמדומה שאינו מחוור, דאינו בכדי, היה אביי מאריך בדבריו, והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. ונראה לי, דאתרווייהו קא מתמה, ארב יהודה שהשיב לו ממתניתין, דתולה בדעת עצמו, וארב משרשיא שחזר להקשות עוד מתולה בדעת אחרים דעלמא, משמע דקבולי קבלה מיניה, דליכא לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דאי לא, הוה ליה לרב משרשיא לאהדורי ליה שאני התם דתולה בדעת עצמו וכי מיבעיא לי תולה בדעת אחרים מאי. כן נראה לי.

בגמרא שלנו הגירסא: רב הושעיא.

הלוקח יין מבין הכותים וכו':    פירשתיה בפרק קמא דשחיטת חולין בסייעתא דשמיא. והתם כדקתני טעמא, אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד אמרו לו לרבי מאיר, ונמצא שותה טבלים למפרע, ואם תאמר ודקאריה לה מאי קאייריה לה, יש לומר, דרבינא היה סבור, שאין זה עיקר טעמן של חכמים אלו, אלא משום דאין ברירה, ולדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה, והתם (בעירובין פרק בכל מערבין לז, ב) פרכינן לה גמרא, מתנה אדם על עירובו, דאקשינן התם דרבי שמעון אדרבי שמעון ופרקינן דטעמם דרבי שמעון דנוד, משום דבעינן שיריה ניכרין, ואי בעית אימא כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו', אקשינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה נכרין, מאי קאמרי ליה, הכי קאמרו ליה, לדידן בעינן ראשית ששירה נכרין, לדידך אי אתה מודה שמא יבקע הנוד.

דף כו עמוד א

צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם:    בהרבה מקומות נראה, שהיו רגילין לכתוב לשון זה בגיטין, וכדתנן נמי לקמן בפרק בתרא (פה, א), גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן נמי התם, כגון דכתיב הרי את מלמטה, ומותרת מלמעלה. וכן הנהיג רבינו תם ז"ל לכתוב בגיטין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בנוסח הגט בספרו. אבל בטופסי גיטין ראשונים לא נמצא כן. וכתבו בתוספות, דמכל מקום אין להוציא לעז על גט שאין כתוב בו, שהרי מאריכים בלשונות מעולים, שעומדין במקום הרי את מותרת לכל אדם. ועוד, שהרי כתוב בגט למהך להתנסברא לכל גבר דתצביין.

אבל הא מדסיפא רבי אלעזר רישא לאו רבי אלעזר צריכא:    קשיא לי, וכיון דאין כאן הוכחה דרבי אלעזר היא, ואדרבה, צריכין לדחוק ולהעמיד משנתינו בתרי תנאי אליבא דרבי אלעזר, מאי דוחקיה לאפוקה מדרבי מאיר, דסתם מתניתין כוותיה. ונראה לי, דלישנא דמתניתין קשיתיה, דקא תני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' מפני התקנה. ורבי יהודה פוסל, וכי מה ענין פוסל גבי לישנא דתנא קמא, דהא תנא קמא לא קאמר כשר, אלא צריך שיניח, והיה במשמע, רבי יהודה פוסל במניח, אלא דעל כרחין תנא קמא הכי קאמר, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, ואם עשה כן כשר, מפני התקנה, ורבי יהודה פוסל. אלמא מדקאמר תנא קמא כשר מפני התקנה על כרחין רבי אלעזר היא, דאילו לרבי מאיר אדרבה, בדין היה שאפילו תורף נמי ליכתוב, ולא אמרו משייר אלא מפני התקנה, כלומר מפני הקטטה כרבי שבתאי אמר חזקיה, אי נמי כרב חסדא, ומפני תקנת עגונה דלא ליזרוק להא ומעגן ומותיב לה כדאיתא לקמן בסמוך, ואם כן, היכי קתני כשר מפני התקנה, אדרבה אינו כשר בכתיבת תורף מפני התקנה.

וכן נראה מגמרא דבני מערבא, כמו שכתבתי, דגרסינן התם, מהו מפני התקנה, רבי שבתא בשם חזקיה מפני תקנת בנות ישראל שלא יהו מצויות להתגרש, ר' שמואל בר רב יצחק שאל לר' חייא ברבא, כשר ואת אמרת אכדין, אין תימר פסיל יאות, מאי כדין שאמר ר' אבין, מפני תקנת הלבלר כדי שיהו חייו מצויין לו.

מתני': רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים:    כתוב בתוספות אם תאמר בשחרורי עבדים נמי פסיל, לתנייה בפרק קמא, גבי דרכים ששוו אל גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתניא וכדברי רבי אלעזר בארבעה, וכדקתני נמי וכדברי רבי מאיר בארבעה. נראה מדבריהם ז"ל, דרבי אלעזר אינו פוסל אלא בגיטי נשים בלבד. וזה אינו, שכך מצאתי בתוספתא דמכילתין (פרק שני הלכה יא) רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

ואם תאמר, אם כן, לימא התם וכדברי רבי אלעזר בארבעה. הא אקשינן ליה התם דאמרינן ותו ליכא והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא, ואסיקנא דמילתא דאיתא בקדושין לא קתני, והלכך לרב נמי הא בכלל מוליך ומביא היא, דכיון דקתני מוליך ומביא, ולאשמועינן דשוו בלשמה, וודאי שוו נמי לטופסי גיטין, דהא הכא משום דכתיב לה לשמה הוא דגזרינן כדאמרינן הכא אלא משום שנאמר וכתב לה ספר לשמה, ולרבא נמי הא אסיקנא דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני, ובקידושין נמי הא בעינן לשמה, וכיון שכן לא איצטריך למיתני לכתיבת טופסין דההיא עיקרה משום דבעינן לשמה הוא כדפרישית, והילכך לא תנא התם ודברי רבי אלעזר בארבעה. כן נראה לי.

נראה שצריך להדפיס את המאמר הזה בראש הדף.

הא דאמרינן: זימנין דהוה לה קטטה וזריק לה ומעגן ומותיב לה:    פירש רש"י ז"ל, דכי משכח גט מזומן יהיב ליה ניהלה ומעגן ומותיב לה, כשהיא מגורשת. וקשיא לי, שאין לשון מעגן נופל בשום מקום במגורשת, אלא במי שעומדת בלא בעל ואינה יכולה לינשא. ועוד, דלשון זריק לה אינו מתחוור לפירושו, דהוה ליה למימר ויהיב לה. ונראה לי לפרש, דזימנין דרתח עלה וכי משכח גט מזומן זריק לה בריתחיה ואזיל ליה ופעמים דמעגן ומותיב לה שיהא ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומיעגנה וודאי ויתבה.

בשלמא מן הנשואין למאן דאמר משום בת אחותו איכא:    שאם יכתוב לה זמן מעתה, והוא לא יגרשנה עד לאחר זמן, איכא משום בת אחותו, שמא יחפה עליה בגט זה

ומאן דאמר משום פירי איכא:    דהא מאן דאמר דקתנו כאן בגיטין משום פירי, לאו משום פירי דלקוחות קאמר, אלא משום פירי דידה. והכא משום פירי דידה ליכא. ונראה דהכי פירושא, למאן דאמר משום בת אחותו דחיישינן לזנות איכא, ולמאן דאמר משום פירי דזנות דבת אחותו לא שכיחא, הכא נמי איכא למיגזר משום לקוחות, ופירי דנקט הכא לאו משום דחששא דהכא משום פירי, והוה ליה כמאן דאמר בין למאן דאמר דחוששין לזנות ובין למאן דאמר אין חוששין איכא למיחש למר משום תרתי משום בת אחותו ומשום טרפת [בנדפס: טריפת], ולמר משום חדא משום טירפת [בנדפס: טריפת] הלקוחות. כן נראה לי.

אלא ארוסה מי אית לה פירי:    תמיהא לי, דודאי אף בגט ארוסה איכא למיחש לפירי, דילמא נסיב לה, ומזבין להו לפירי דידה, והדר מחתים לה גט זה שזמנו משעת אירוסין, ואזלא וגביא פירי שלא כדין. ואם תאמר דלא חיישינן שיחתמו העדים לבסוף את הגט כיון שהוא מוקדם, הא ליתא, דלהכי ודאי חיישינן בין בארוסה בין בנשואה, דלאחר זמן מישתלו סהדי וחתמי בגט זה אף על פי שהוא מוקדם, דאי לא למאי ניחוש ואמאי משאיר מקום הזמן. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דכתוב בו ארוסה והיא עכשיו נשואה, רמו אנפשייהו ומיזדהרי ולא חתמי, אבל בנשואה לא מיזדהרי לדקדוקי אזמנו של גט, וכן נמי בעודה ארוסה, וכדאמרינן בעלמא לא אכולה מילתא קא מסהדי, וכדגרסינן בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמין דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו, דאלמא פעמים שאין דרכן לדקדק על הזמן, אבל ודאי אם היא נשואה וכתוב בגט ארוסה, בכי הא ודאי מיזדהרי ולא חתמי.

ואי נמי יש לומר, דבארוסה למאן דאמר משום פירי ליכא כלל, לפי שכיון שכתוב בה ארוסה, כשתבא לטרוף את הלקוחות, ודאי העדים [בנדפס: הלקוחות] יחקרו את הדבר, וימצאו שהגט מוקדם מפני שכתוב בו ארוסה והיא וודאי נשאת לו וקול יוצא לנשואה, ולעולם אומרין לה הבו ראיה אימת מטא גיטא לידך, ואינמי [ואי נימא] מגרשה בעודה ארוסה כל שכן דליכא למיחש, דארוסה אין לה פירי.

אבל למאן דאמר משום בת אחותו, מכל מקום איכא אם מגרשה בו מן האירוסין ואם תאמר אם כן אפילו משום תקנת ולד ליכא, שהרי קול יוצא לנשואה, התם ודאי איכא למיחש, דבשלמא גבי לקוחות כשתבא לטרוף מהם [בנדפס: הם] יחקרו אחר הדבר, וכן נמי אם זנתה, על ידי חקירת בית דין יתברר שנשאת לו, וגט זה עכשיו נמסר לה, וכענין שאמרו בגיטין הבאים ממדינת הים, אבל בלעז הבנים מי ידקדק אחר הענין, ועם מי יתיישבו הבנים בדין, ולעולם כיון שכתוב בגט ארוסה וכתוב בו זמן משעת האירוסין, ודאי יאמרו גיטה קודם לבנה, אבל כשאין כותבין בגט אלא זמן של עכשיו, זה קרוב להוציא מידי לעז וידקדקו יפה שימי עיבורה היו קודם זמנו של גט.

אמר רב עמרם הא מילתא שמעית מיניה דעולא וכו' ולא ידענא מאי ניהו עד דשמעיתא להא דתניא כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט:    פירש רש"י ז"ל משום דהוה ליה גט ישן. והקשה רבינו תם ז"ל, דאינו גט משמע אינו גט כלל, ואילו גט ישן אם נתגרשה בו תנשא לכתחילה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (עט, ב), וכדמשמע נמי מדקתני בית הלל אוסרין ולא קתני בית הלל פוסלין. ופירש הוא ז"ל, דהכא גט פסול לגמרי הוי ואם נשאת תצא דשאני הכא, דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא, אבל הכא דכנסה איכא ודאי ביאה.

ואם תאמר והא ביבמות פרק רבן גמליאל (נב, א) אמר רב דימי הרי אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, לכשאכנסנה אגרשנה, הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. ובשלמא לפירוש רש"י ז"ל ניחא, דהתם דבר תורה קאמר דמשום גט ישן לא מיפסיל מדאורייתא ומיהו גט ישן הוי וכן פירש שם רש"י ז"ל, והכא אינו גט משום גט ישן. אבל לרבינו תם ז"ל קשיא, דהכא אינו גט כלל קאמר. ותירץ רבינו תם ז"ל, דהתם מיירי בשכתב בו זמן של נתינה דאפילו גט ישן נמי לא הוי, אבל הכא בשכתב בו זמן של עכשיו.

והשתא אתי שפיר אי אמרי' דגט מאוחר כשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בגט מאוחר שפסול. ואף על פי שהארכנו בזה בפרק שני, ונראין הדברים שהוא כשר, אף לדבריו יש לתרץ, דההיא בשצוה לכתוב לה גט לכשיכנסנה, וקא משמע לן שאף על פי שאינו מצוה להם לכתוב עתה, כיון שהוא בידו לגרשה מעתה [בנדפס: לכשיכתבו לה אחר נשואיה כאילו כתבוהו מעתה, אבל באשה דעלמא כיון שאין בידו לגרשה מעתה כשיכנסנה גם כן אין יכולין לכתוב, אלא אם כן צוה להם אחר שנשאה, דהוה להו כאילו כתבו בלא צואת הבעל.

ומיהו ודאי מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש לזו אינו גט משום גט ישן כדברי רש"י ז"ל. והרי זה גט דהתם, לומר שאם גרשה בו כשר. וזה לשונו, אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי, לכשאכנסנה אגרשנה בו, ונכתב ונשאה וגרשה בו אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב, אבל אם אמר כתוב גט לארוסתי כשאשאנה אגרשנה בו, וכנסה וגרשה בו כשר. עד כאן.

והא דמפרש עולא כאן טעם הברייתא, משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולא פירש משום בת אחותו, נראה לי שרצה להעמידה אף כמאן דאמר דלזנות דבת אחותו לא חיישינן דלא שכיחא.

הא דאמר רב הלכה כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף:    כבר כתבתיה בארוכה בשילהי פרק שני גבי הכל כשרין לכתוב את הגט בסייעתא דשמיא.

ואפילו בשאר שטרות נמי והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני וכו' אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא:    מכאן יש לדקדק דרבי אלעזר אפילו תורף מכשיר בשאר שטרות, דאם אינו מכשיר בהם אלא טופס, ומשום דקסבר דטופס דשטרות אטו תורף הגט, גזירה לגזירה היא, כדברי רש"י ז"ל שפירש למעלה גבי שטרות אטו גיטין לא גזר, טופס דשטרות או גיטין לא גזר, אם כן מאי מיחזי כשיקרא איכא בכתיבת טופס שאינו מזכיר שם המלוה והלוה והמעות והזמן. ועוד, דאם איתא דאפילו בכתיבת טופס אמרינן דמיחזי כשיקרא, מאי קא מקשה ואזיל מדרב פפי לרב, דמשמע דאי לא פסקינן כרבי אלעזר לא תקשי לן, דהא אף כשתמצא לומר דהלכה כתנא קמא דרבי אלעזר, היא גופה תיקשי לן, דבשאר שטרות לא פליגי, אלא ודאי על כרחין אית לן למימר דרבי אלעזר אף תורף נמי מכשיר בשאר שטרות.

ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא הא, דילמא רבי אלעזר בטופס לבד הוא דקא מכשר כתנא קמא. תירץ רבינו יצחק ז"ל, דאם איתא דכולהו תנאי בטופס לבד קא מיירי, היה לו לקבוע דברי רבי אלעזר אחר דברי תנא קמא, והיה מקצר בלשון וכך יפה לו לפי סדר הענין, וליתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' שטרי מלוה צריך שיניח וכו' רבי אלעזר פוסל בגיטין ורבי יהודה פוסל בכולן. ועכשיו כל אחד היה מוסיף והולך על דברי חברו. אבל עכשיו שרבי אלעזר מכשיר לגמרי בשאר שטרות אתי שפיר, דתנא קמא הכשיר בכל טופסין ואסר בכל תורף, ורבי יהודה אסר אפילו בכל טופסין, ורבי אלעזר הכשיר מקצתן לגמרי ואסר מקצתן לגמרי, והשוה מדותיו כשאסר אסר בכל וכשהתיר התיר בכל, ודוקא במשייר מקום הזמן כדי שלא יהא שטר מוקדם דלגבי כתיבת זמן שוו גיטי נשים לשאר שטרות, דבין בזה ובין בזה משום מוקדם הוא, או משום בת אחותו או משום לקוחות, וכיון דבגיטי נשים לכתחילה לא יתוב, שמא ישכחו העדים ויחתמוהו למחר וליומא אחרי, אם כן אף בשטרות דאיכא משום לקוחות, אין כותבין לכתחיילה ואפילו לרבי אלעזר. כן נראה לי.

וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר וכו' אבל לשיקרא לא חיישינן:    ואם תאמר, השתא מסקינן דליתא לדרב פפי, ורב נמי לא סבר לה כותיה מדפסק כרבי אלעזר, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כא, ב) גבי שלשה שישבו לקיים את השטר, ושנים מהן מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר, אמר רב הונא עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ופריך עלה הא מיכתב כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדיינא וכו' ומסקינן אימא עד שלא כתבו. ויש לומר דודאי ליתא לדרב פפי כדדחי לה הכא ורב נמי לא סבר לה, והתם לדרב הונא קא פריך מינה ואההוא לישנא, לא דמסיים בה אמר רב הונא אמר רב, אבל לההוא לישנא דמסיים בה אמר רב לא פריך כלל, דהא בהדיא שמעינן ליה דלית ליה דרב פפי, ואף על גב דרב הונא תלמיד דרב הוה ומסתמא כרביה סבירא ליה, מכל מקום היה רוצה ליישב דברי רב הונא אליבא דרב פפי, ומכל מקום כיון דאידחיא לה הא דרב פפי, תו לא צריכים למימר התם עד שלא כתבו, אלא כדאמרינן מעיקרא עד שלא חתמו אבל מיכתב כתבינן. וכן פסק רבינו אלפאסי ז"ל שם.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בגט פשוט אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעית יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מיתחזי כשיקרא, כלומר אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבי ליה לא, אף על גב דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבו אינהו, משום דמיחזי כשיקרא, אלמא למיחזי כשיקרא חיישינן וקיימא לן כותיה. ותרצו בתוספות דהתם הכי פירושא מיחזי כשיקרא דאתי לאחלופי במוקדם דודאי מוקדם ממש לא הוי ומכל מקום אתי לאיחלופי במוקדם.

וקשיא לי, דאי משום האי טעמא מכל מקום תיקשי לן עדיין מהא דאמר להו רב לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי, ואף על גב דאי מסר לכו מילתא בהיני, דאי לא, מיחזי כשיקרא, והתם במאי מיחלף. ונראה שכל דבר שגמר מעשהו הוא אמת אלא שנראה קודם גמרו כשיקרא בכי האי לא חיישינן כיון דמכל מקום לבסוף יהיה הענין כאמתו, כי האי דאשרתא דדייני דאי כתבא מקמי דליחזי סהדי חתימות ידייהו שהרי לבסוף יעידו עליו, וכגון הא דשטרות דרבי אלעזר שהרי לבסוף כשיחתמו עליו העדים יהיה אמת, דעד שלוה ראובן משמעון מנה כמו שכתוב בשטר זה לא יחתמו העדים, והיינו דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקניאתא [בנדפס: ואפילו לדברי הרב אלפאסי ז"ל שסבור דאפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד אלא אם כן יגיע השטר לידו, וכמו שכתבתי בבבא מציעא (יב, ב) גמרא מצא שטרי חוב, דלכשיבוא שטר זה ליד מלוה משעת קנין משתעבד לו הלוה].

וכן ההיא דכתובות פרק הכותב (פה, א) דההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דין תיתי ותישתבע ליה במאתין, אמרה להו כתובו לי זכוותא דכי משתבענא יהבו לי, אמר להו רב ביבי כתובו לה, ואמר רב פפי עלה משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא הכי אמר רבא האי אשרתא דדייני וכו', ואסיקנא התם דליתא, דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, ההיא נמי מהאי טעמא הוא דכתיבנא, דהא לבסוף כשיתנו לה זכותא נמצא דלמפרע אמת היה, אבל בההיא דהיני ושילי איכא ודאי משום מיחזי כשיקרא, דהיני ליכתוב בהיני, והם אין כותבים אלא בשילי מעולם לא היה זה, והא נמי דרבה בר שילא אי כתבי יומא בלא יום קנין ולא יום כתיבה וודאי מיחזי כשיקרא ואדרבה אי לאו דאמרו אינהו וקריוה מיחזי כשיקרא, הוה משמע דשיקרא ממש הוא, ואף על גב דלא נפק מיניה מידי לענין דינא מכל מקום שיקרא קא כתבי, ותו לא מידי. והשתא דאתינן להכי ליכא לדחויי ההוא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (ע, א) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא, דלמיחזי כשיקרא ודאי כי ההוא חיישינן, אף על פי שרבינו תם ז"ל דחאה משום דדחינן הכא הא דרב פפי ומסקינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. כך הענין מתחוור כמו שכתבנו.

דף כז עמוד א

המביא גט ואבד ממנו ומצאו לאלתר כשר. דכיון שמצאו לאלתר מימר אמרינן דזהו שנפל ממנו. ואם לאו שלא מצאו עד לאחר זמן פסול דחוששין שמא זה מאחר שנפל ושלו נאבד.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא:    פירש רש"י ז"ל בדלוסקמא שלו ויש לו סימן בדלוסקמא ומכירו כשר. אבל אם מצאו שלא בדלוסקמא אפילו מכיר לא, דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן. וזה תימה, דמצאו משמע שהוא עצמו מצאו, ואם איתא דחדא מילתא היא מצאו בחפיסה ומכירו למה לי מכירו, כיון שמצאו בכליו שיש לו סימנין,ואף על פי שאינן מובהקין, ואפילו מכירו בלא חפיסה אמאי אינו כשר, דהא דאמרינן דלא מהימנינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן היינו כשמצאו אחר דלא מהימנינן ליה דדילמא משקר דמימר אמר דאית ליה טביעות עינא ולית ליה, אבל הכא ודאי נאמן במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם. ואי אמרת דמכל מקום, מימר אמרינן דלא בקי בטביעות עינא אלא צורבא מרבנן, ליתא, דהא אמרינן בחולין פרק גיד הנשה (צו, א) דטביעות עינא לגבי איסורא עדיף מסימנין, דאי לא, היאך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה והאיך סומין מותרין בנשיהן אלא בטביעות קלא. ותדע, דאלו סהדי דאמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה קטלינן ליה.

והא דאמר רבה בר בר חנה בגמרא (� ב) ולא ידענא אי משום טביעות עינא אהדרוה ניהליה ודוקא צורבא מרבנן התם הוא דאשכחונא אחריני, ואי לאו דצורבא מרבנן הוא ולא משקר חיישינן דילמא לית ליה טביעות עינא בגויה ושקורי משקר, כי היכי דלא ליפסיד אגריה, אי נמי דלא ליהוי למארי גיטא תרעומת עילויה, אבל הכא דאיהו גופיה אשכחיה, ודאי הימוני מהימן משום מגו.

ועוד, דאמרינן בבבא מציעא פרק אלו מציאות (כח, א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנא ליה, משמע הא לא ידעה, דחפיסה הוי סימן ומיגרשה בו, ולדידיה מיהא מהדרינן ליה ומסתמא אפילו לגרש בו. אלא שראיתי בתוספות תירוץ לקושיא זו, דאיפשר לומר דההיא בדידעינן דגט זה נכתב לשמו ולשמה, כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, אי נמי דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית, אלא שאין ידוע ממי נפל מן האיש או מן האשה.

ומיהו לענין משנתינו פירשו בתוספות, דתרי מילי נינהו, והכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הכלי, או שאינו מכיר הכלי אלא שמכירו כלומר הגט, כשר, כיון שהוא בעצמו מצאו, דכולי עלמא בטביעות עינא בקיאין כדאמרן. ומקצת ספרים יש דגרסי, ומכירו ואו מכירו קתני. וכן פירש הרב אב בית דין זצ"ל ומכירו מילתא באפי נפשה היא, או שמכירו אפילו מצאו בכל מקום, עד כאן לשונו. ומיהו לספרים דגרסי אם מכירו, אינו מתישב היטב, דאם משמע שחוזר על מצאו בחפיסה ודלוסקמא.

וראיתי עוד בתוספות שפירשו עוד דהכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אף על פי שזכור שלא אבדו בחפיסה ולא בדלוסקמא, ועכשיו מצאו בחפיסה אפילו הכי אם מכיר הגט ויש לו בו טביעות עינא כשר, דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כגט, אלא אמרינן אינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו. וזהו ודאי מצאו בחפיסה לרבותא נקט ליה, ולא משום דתיהוי חפיסה סימן לגט. והרמב"ם ז"ל כתב מצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות העין בארכו ורחבו של גט, כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. וזה כדברי רש"י.

גמרא: מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו':    שמועה זו כולה עד סופה, כתבתיה בבבא מציעא פרק קמא בסייעתא דשמיא.

דתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר:    ומשמע ליה לרבה דכל מעשה בית דין ועם בית דין קאמר, אבל ללישנא בתרא דרבי זירא דבסמוך דאמר ואף על גב דלא הוחזקו לא נהדר, משמע ליה דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דוקא בשמצאו חוץ לבית דין אבל בבית דין לא, דהוה ליה כמקום שהשיירות מצויות.

דף כז עמוד ב

הא דאמרינן: איכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה:    תמיהא לי, דהא משמע דרבי זירא לא אמרה בהדיא אלא אנן הוא דמפרשינן הכי, דרבי זירא פליגא אדרבה בהאי, ומי הזקיקם לומר דפליגי, שהרי באותו הלשון שאמרה רבה אמר רבי זירא, ולפיכך נראה לי, דדברי רבה בעצמן הוקשו להן, דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן, ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוית לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן, אם כן לדבריו אפילו הוחזקו שני יוסף בן שמעון נהדר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני, ולנפילה דאותו השני לא חיישינן לנפילה, דהא לא חיישינן, אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים, דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא, ושמא רובא, מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילת דרבים חיישינן. ואם תאמר אם כן רבא מאי טעמיה, ורב הונא ורב חסדא היאך קבלו ממנו, יש לומר דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל. כן נראה לי.

כל הקטע אין בכת"י.

הא דמוקי ליה רב אשי למתניתין דמצא גיטי נשים ולברייתא דמצא גט אשה כגון דקאמרי נקב יש בצד פלונית, ורבי ירמיה כגון דקאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. לא פליגי אדרבה ואדרבי זירא, אלא לארווחה למתניתין ולמתניתא דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחא שיירתא והחזקו בסימנין מובהקין כזה או בעדות כזה, מהדרינן דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא.

והא דאמרינן: מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא [וכו']:    לאו למימרא דבלא הוחזקו עסיקינן, אלא הכי קאמר ניחוש דילמא איתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו, עדים כעידים שהחתים זה, להכי לא חיישינן.

תנו רבנן אי זהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי:    פירש רש"י ז"ל ותחנה. ורבינו תם ז"ל ותסעוד מלשון כלבא ליכול שירותיה, שעל ידי כך כל אחד ממשמש בכליו להוציא מאכל ומתוך שממשמשין בכליהם פעמים שהגט שבתוכן נופל לארץ.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם:    תימה בין לרבה בין לרבי זירא דמוקמי מתניתין במקום שהשיירות מצויות, מאי איכפת לן, בין עבר אדם או שהה שם אחר שנפל גט מיד זה, שהרי אין הכל הולך אלא אחר השיירות שכבר עברו, לומר כיון שמקום זה הוא מקום מעבר הרבים חוששין שמא זה שנמצא מאחד מעוברי דרכים נפל שם, וגיטו של זה לא נודע מקומו, אבל במקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר, דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחידים לא חיישינן. ואם כן, אי בתר השיירות שכבר עברו אזלינן, אפילו לא שהה אדם שם, ואפילו לא עבר אדם שם נחוש לו. ואי משום חשש נפילה של זה שעבר שם או שהה שם, נמצאת אומר, דלנפילה דחד חיישינן, ואפילו במקום שאין השיירות מצויות ניחוש.

ואפילו לרבי נתן נמי דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, מאי שנא עברה לבסוף מלא עברה, כיון שרגילות לעבור שם שיירות, דאמאי ניחוש לנפילת השיירא האחרונה מן הראשונה, ואם לא ניחוש לנפילת הראשונה שכבר עברה, לא ניחוש אף לאחרונה שעברה לבסוף.

וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידים לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן, אלא דרבי נתן דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, ולא חיישינן לנפילה דשיירות הראשונות משום דאמרינן אם איתא דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם היה מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך, הילכך מאחר שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר זה שם, ודאי אמרינן שזהו שנפל ממנו. ומיהו כשעבר שם שיירא אחר כך חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי הרבים שעברו שם.

ורבי שמעון בן אלעזר סבר, אפילו עבר שם אדם יחידי תולין שכבר היה שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות, ואף על פי שלא מצאו ולא ראוהו שם כשעבר, אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין על הארץ, או שהיה בצדי דרכים, ואף על פי שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא זולתי זה, אין אומר של זה להיכן הלך, אלא אומר שמא ברגלי העובר ואף על פי שעבר יחידי נדרס ונדחף. ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן, אלא אם כן שהה שם דאיכא תרתי דאומר נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש בו ומצאו ונטלו בידו, ואף על פי ששאלוהו ולא נמצא בידו לא פלוג רבנן משום חומר עריות, וכדגרסינן בירושלמי הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות.

אלא שראיתי בגמרא דבני מערבא, דבעון תמן עבר נכרי מהו, נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנא אייתי גיטא, אבד מיניה אשכחינה חד סרקיי, אתא עובדא קמוי רבנין ואכשרון, הדא אמר עבר נכרי כשר. נימר סימן הוה ביה, ולא כן תני אין סימן בגיטין כהוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד, אלמא, מכאן משמע דטעמא דמילתא לא משום שנדחף ברגלי העוברים הוא, שאם כן מה לי נכרי מה לי ישראלי אלא אם כן נדחוק שמתחילה השואל ומי שהשיבו נשמעינה מן הדא, היו סבורין שהטעם משום חשש נפילה של זה העובר, וכיון שכן עבר נכרי דאינו שייך בהבאת גיטין כשר, ונדחו דבריהם דעובדא דאבא בר בר חנא דאבד גיטא ואשכחינא סרקיי ואכשרו סימן מובהק הוה בו ועליו סמכו והחזירוהו, ולעולם טעמא כדאמרן. וצריך עיון.

ולענין פסק הלכה: הרב בעל ההלכות ז"ל כתב דהלכתא כרבה דסוגין כותיה. וכן כתב רבינו חננאל זצ"ל בפירושיו, ורמינהו בבבא מציעא פרק שנים אוחזין (יח, ב) מצא גטי נשים וכו', ופריך רבה דהכא שנמצא במקום שהשיירות מצויות דחיישינן שמא מן השיירות נפל והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ומתניתין דהתם במקום שאין השיירות מצויות דליכא למיחש וכן שמועה זו סלקא. על כן נראה שסובר כרבה. וכן נראה מדעבד רבה עובדא כשמעתיה ומעשה רב, ורבי זירא נמי לא מיפלג פליג עליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן דאיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה וללישנא קמא נמי רבי זירא לא פליג כלל אדרבה אלא אף הוא כרבה אמר דשיירות מצויות והוחזקו דוקא הוא דלא נהדר. וכיון דלחד לישנא רבה ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא ורבה עבדה בה עובדא, ורב הונא ורב חסדא נמי לכאורה קבלהו מרבה, מדאמר ליה רב חסדא פוק עיין בה דאורתא בעי לה רב הונא מינך ונפק דק לה מדתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ולא אשכחן דפליגי עליה ולא דחו לה רב חסדא ורב הונא כדדחי ליה רב עמרם בשילהי פרק קמא דבבא מציעא (יט, ב) היכי פשיט מר איסורא ממונא, שמע מינה דאינהו קבלוה מיניה.

והא דאמר ליה רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא, הא אהדר ליה התם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן, והא דאוקמה רב אשי למתני' כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכן נמי רבי ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, לא מיפלג פליגי אדרבה ורבי זירא אלא לארווחה למילתא בפירוקא ותדע דאם כן לעולם לא נחזיר אפילו במקום ש ין השיירות מצויות ולא הוחזקו אלא בכי האי גונא ונחוש לשני שורין ולשני יוסף בן שמעון דהא אינהו לא אדכרו כלל מקום שהשיירות מצויות וכן נמי לא הזכירו בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון.

והרב אלפאסי ז"ל כתב בפרק קמא דבבא מציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה שלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על פי דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

ולענין מצאו לאלתר כתב אלפאסי ז"ל כאן ראינו לגאון ז"ל שפסק מילתא שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו'. והר"ז הלוי כתב וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו פסק בבבא מציעא כלישנא בתרא דרבי זירא אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר. והשיב הראב"ד זצ"ל דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אף על פי שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שם שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזור. עד כאן.

נמצא לפי דברי רבינו אלפאסי ז"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן, ותמה על עצמך, רבי זירא מאי שנא דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו.

והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שהשיירות מצויות אם מצאו עד שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר אדם שם והיינו לאלתר, אבל במקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כיון שעבר אדם שם אף על פי שלא שהה אדם שם אינו כשר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת, ולא ידעתי מה הפרש יש לדבריו בין שיירות מצויות להוחזקו אם הכשיר במקום שהשיירות מצויות כל שלא שהה אדם שם אף בשהוחזקו נכשיר בשיעור זה, ואם חששו בשהוחזקו בשעבר אדם שם אף בשיירות מצויות נחוש לו.

דף כח עמוד א

אמר רבה לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא:   ^[1] ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים. וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא, ואף על גב דאמרינן אי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג שנויא היא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע לגבורות. ומצאתי בירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. משמע דטעמא לא משום דאיפליג דאם כן מאי אפילו אדרבה בשהגיע למאה טפי עדיף.

דף כח עמוד ב

והרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גירושין הי"ג) נראה שפסק כאיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם, אבל בבית דין של ישראל לא, דכיון דנגמר דיניה לא חיישינן דילמא בתר הכין חזו ליה זכותא, דמילתא דלא שכיחא היא, שכך כתב והיוצא ליהרג מבית דין של גויים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים.

דף כט עמוד א

{{דה מפרש|מתני': המביא גט ממדינת הים [בנדפס: בארץ ישראל] וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ואמר רב כהנא עלה בגמרא

חלה תנין דלא תימא דהוא הדין אף על גב דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קא משמע לן חלה דוקא. ואקשינן היכי דמי אי דאמר ליה הולך כלומר דלא אמר ליה את הולך אף על גב דלא חלה נמי ואי אמר ליה את הולך אף על גב דחלה נמי [לא]. דבקפידא דבעל תליא מילתא.

ואי רבי שמעון בן גמליאל, אפילו הולך נמי וחלה לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי הרי זה לא ישלחנו ביד אחר רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח:    וקא סלקי דעתיה דרבי שמעון בן גמליאל אפילו חלה קאמר, והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, בשגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד בכך. ואמרינן איבעית אימא הולך והוא דחלה. והא דאמרי רבנן את הולך לא ישלחנו ביד אחר אפילו חלה דכך הקפיד שלא יתננו לה אחר זולתו, ומתניתין רבנן היא.

ואיבעית אימא את הולך ואף על פי כן חלה שאני. וברייתא בשלא חלה ואפילו הכי בהולך משלחו ביד אחר.

ואיבעית אימא רבי שמעון בן גמליאל וחלה שאני:    כלומר בין בהולך בין באת הולך כסתמא דמתניתין דבין כך ובין כך בחלה עושה שליח ובלא חלה אין עושה שליח.

וכתב רבינו אלפאסי ז"ל: יש מי שאומר הולך גט זה לאשתי משלחו ביד אחר ואף על גב דלא חלה, את הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה כרבנן דברייתא. ויש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה או נאנס כרבי שמעון בן גמליאל ומסקנא דסתם מתניתין כותיה, ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא. וכן הדעת נוטה, עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו:    פירושו, אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי אין צריכין ליתן דעשאן בית דין והם יצוו לאחרים לכתוב וליתן, אבל כשאמר להם כתבו הקפיד על הזבר שיכתבו הם בעצמם.

אינהו אין שליח לא, ופריק אביי טעמא מאי משום בזיון דבעל:    שדרכו לכתוב את הגט ומתבייש כשאינו כותבו שידעו הכל שאינו יודע לכתבו. והילכך מימר אמרינן דמיקפד קא קפיד, אבל בנתינתו של גט מאי בזיון איכא. ואף על גב דהכא נמי תנן יכתבו ותנו דמשמע דאף הנתינה צריכה שתהיה על ידיהן, איכא למימר דלאו דוקא קתני יתנו אלא איידי דתנא יכתבו תנא נמי יתנו ואין הקפידה אלא על יכתבו, ואי נמי איכא למימר דדוקא קתני ושאני הכא כשאינו כותבו חושש הוא שמא ירגיש הנותן שלא כתבו, והילכך מקפיד הוא על הנתינה כעל הכתיבה.

ומיהו נראה ודאי דאליבא דרבא דמפרש לה משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח דיתנו לאו דוקא, דהשתא לאו משום קפידתו של בעל נגעו בה, אלא דינא קתני דלא מימסרן לשליח. והילכך נתינת הגט דלאו מילי נינהו אף על גב דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלשה נינהו עשאן בית דין ויכתבו הם ויעשו שליח ליתנו אם ירצו, ומיהו בשנים דלאו בית דין נינהו, אף על גב דלא אמר להו אלא תנו יכתבו ויתנו.

וקיימא לן כרבא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואפילו שליח מתנה דליכא בזיונא יכתבו ויתנו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח. ודוקא דאמר להו כתבו ותנו הוא דאמרינן דלא מימסרן לשליח כלומר כיון שהוא אמר להם לכתוב דברים אלו שנמסרו להם הם אינם יכולים למוסרן לאחרים. אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרן, דלא אינהו מסרי להו למילי אלא כאילו הבעלים עצמן מסרום, וכדאיתא לקמן בפרק התקבל (סו, ב) דאף רבי יוסי דאית ליה מילי לא מימסרן לשליח מודה הוא באומר אמרו.

ואם תאמר והיכי מכשרינן באמר אמרו הא עד מפי עד הוא, תירצו בתוספות דלא חשוב עד מפי עד שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו הם עומדין. ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל על פי עד אחד לא.

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל:    כתוב בתוספות אפילו למאן דאמר בבבא מציעא בפרק המפקיד (לו, א) דשומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת, ואין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, נהי דלא מיחייב מכל מקום לכתחילה אין לו לעשות. אבל בירושלמי מצאתי במקום זה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, פירש בניחותא דרבי יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב, רבי חייא בר בא אמר משום תניי גיטין מהנפק מן ביניהון קודם הבעל ונטלו, אין תימר משום תניי גיטין אות ואין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ולפי גירסא זו איפשר לומר דרב דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הכא שאני דמשם תנאי גיטין נגעו בה בהקפידא דבעל תליא מילתא.

דף כט עמוד ב

אמרי לה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו, בעי מיניה דרבי אבהו שליח דשליח משוי שליח שלישי או לא, אמר להו הא לא תיבעי לכו, דודאי משוי, דתנן ואין השליח האחרון:    ולא קתני ואין השליח השני.

אלא כי תיבעי לכו בבית דין או שלא בבית דין:    דכיון דאין השני והשלישי צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם נימא דהוו להו כשליח בארץ ישראל דאינו צריך למנותו בבית דין ופשטוה מד

תנן אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני:    וכן הלכתא דשליח שליח משוי שליח ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין לא. ונראה טעמא דמילתא דבשלמא בארץ ישראל דמצויין לקיימו ליכא למיחש למידי דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה ויתקיים בחותמיו, אבל בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ואין צריך קיום, אי אפשר להכשירו אלא בעדות השליח בעצמו שקבלו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או בעדות השליח שיאמר שליח בית דין אני וחזקת בית דין עושין כתקונו ובפניהם נתקיים או מפני שליח או מפי עדים קיום, והילכך אם אין השליח השלישי אומר שליח בית דין אני איכא למיחש שמא השליח הראשון טעה ונתנו לה בינו לבינו והוא לא נתקיים בבית דין מפיו ולא מפי עדי קיום, והילכך אף השני אינו יכול למנותו אלא בבית דין, ומיהו אם נתקיים בחותמיו עושה שלא בבית דין לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

הא דאמר רבא [רבה] שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין:    נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל דמנפשייהו קא משוו ושלא בבית דין אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו דמכח הבעל קא אתי אבל השני דמכח השליח קא אתי לא. ורב אשי נמי קאמר

ואם מת ראשון בטלו כולן:    דוקא שלוחין שבארץ ישראל קאמר משום דסבירא ליה דכולהו מכח שליח ראשון קא אתו, אבל בשלוחין שבחוץ לארץ לא דלאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא כל אחד מינייהו מכח בית דין קא אתו. וקיימא לן כרבא דאפילו בארץ עושין כמה שלוחין, ומיהו דוקא בשחלה או נאנס. אבל בלא חלה לא. בין בהולך בין באת הולך כדפסק רבינו אלפאסי ז"ל.

והא דרב אשי דאמר אם מת ראשון בטלו כולן. לא קיימא לן כותיה, אלא כמר בר רב אשי דאמר הא דאבא דקיטונתא היא. כלומר בקטנותו אמרה ובלא טעם, דכולהו לאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא מכח דבעל ואיתיה לבעל איתנהו לכולהו.

ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה:    איכא דדייק מינה דשליח הגט צריך להכיר האיש המגרש והאשה המתגרשת. ועוד דאמרינן לעיל בשילהי פרק המביא בתרא (כג, א) אלא סומא מאי טעמא, כלומר אינו כשר להביא את הגט, ומשני לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, אלמא צריך להכיר. וליתא, דסומא שאני כיון שאינו יכול להכירו לעולם אלא על ידי אחרים [בנדפס: ופעמים] דמשקרין ליה. אבל אינש דעלמא דיכול להכיר מעצמו אם יתעכב בעיר אף על פי שאינו מכיר עכשיו אין בכך כלום. ותדע, מדאמרינן הכא ללישנא בתרא

מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. כלומר דבין הוא בין אבימי יכולין ליתנו לה. ואף רבא נמי דאמר דאוקמינהו לתלתא סבי בטעותא. אלמא אף על גב דלא ידע לה נעשה לה שליח והא דאמר ליה לא ידענא לה הכי קאמר לא טרחנא בתרה דלא ידענא לה. וכן עיקר.

הא דאמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא:    כתבתיה למעלה בשילהי פרק המביא בתרא.

אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמכי:    כלומר נצחם בדין דודאי שליח שלא ניתן לגירושין הוא. ואינו יכול לעשות שליח, דהכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואמר רב אשי דליתה, דשליח שניתן לגירושין הוא, דמי אמר ליה אבא בר מניומי ולא את, והכא גרסינן מי. ואיכא דאמרי אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן בטעותא. דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ורב אשי אמר ודאי כדין קפחך דמאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. בניחותא. והכא גרסינן מאי. כך פירש רש"י ז"ל.

נמצא לפי גירסא זו דשליח כזה אינו עושה שליח דקיימא לן כרב אשי וכלישנא בתרא ולחומרא. אבל רבינו חננאל זצ"ל גריס בכולהו לישני מי קאמר ליה. רב אשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא סבירא ליה דבטעותא קפחינהו ושליח שניתן לגירושין הוא, דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואיכא דאמרי אמימריה דרבא קאי ולא אדרב אשי, ורב אשי ללישנא בתרא פירושי הוא דקא מפרש מאי טעותא, וכיון דקם ליה רב אשי בכולהו לישנא בחדא שיטתא דשליח שניתן לגירושין הוא, קיימא לן דיכול למנות שליח, והוא עצמו יכול ליתנה לה, דבעל אינו מקפיד עליו שלא יתננו לה אלא דמימר אמר ליה אם אין אתה מכירה ואינך רוצה לטרוח לחזור אחריה תנהו לאבא בר מניומי, ומיהו אנן כחומרי הגירסאות נקיטינן, והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן דאינו עושה שליח תחתיו.

הא דאמרי להו לרבא וליחוש שמא פייס:    כבר כתבתיה בארוכה בפרק המביא בתרא בסייעתא דשמיא.

אמר רבא הא ודאי מבעיא לי כי משוו שליח בית דין בפניו או שלא בפניו:    נראה שכך היא גירסתו של רש"י ז"לּ. ופירש כי משוו בית דין שליח, מי בעינן בפניו של שליח ראשון או לא,

והדר פשטה דבין בפניו בין שלא בפניו כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן. ובתר דאזל ליה משוו לה שליח לאחרינא למיהביה ניהליה:    אבל ספרים יש דגרסי כי משוי שליח בבית דין בפניו או שלא בפניו, והכי פירושו שליח ראשון כי משוי שליח בבית דין מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו והדר פשטה דאפילו שלא בפניו, וכן פירשה הרמב"ם ז"ל.

דף ל עמוד א

ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא. ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא:    תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא:    ואוקימנא לה כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין. ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

מתני': המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם. ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו'.

ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

גמרא: ואף על גב דלא אתא לידיה:    כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם על ידי אחר כלומר ואחר כך נוטלו ממנו ומשום תקנת חכמים דאי מדינא כיון דיהביה להאי דליזכי ביה לכהן או ללוי תוב לא מצי הדר ומישקל מיניה ואידך נמי לא מצי מהדר ליה:    אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים.

הא דאמרינן: כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי ליה:    לאו למימרא דשמואל לא סבר ליה כרבי יוסי דהא תניא בריש פרק קמא דבבא מציעא (יב, א) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אלא מכל קום ניחא להו טפי לאוקומי מתניתין כרבים. אי נמי יש לומר דהכי קאמר כיחידאה לא מוקמי לה דסבירא להו דרבי יוסי בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, דכיון דלא מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מיקיימנא מצות נתינה בכך וההיא דבכורות דאמר רבי יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות הם הוא דעשו את שאינו זוכה כזוכה לפי שנתן אחד מן הספקות ביד כהן.

ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש דרבי יוסי היא דתנינן תמן כל שיש חליפין ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב, כלום אמר רבי יוסי לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע.

פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום רבית:    נראה לי דתרתי קאמר, פוסק עמו כלומר סתמו כפוסק עמו וכענין שאמרו בבבא מציעא (עד, ב) דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועוד אין משום רבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואף על פי ששוה הישן עכשיו יתר וכן החדש בשעת גבייה, וטעמא כדמפרש ואזיל בכל חדא מינייהו. ורש"י ז"ל נראה שפירש דחדא קאמר פוסק כשער הזול ובפיסוק זה אין בו משום ריבית. ואינו מחוור בעיני. .

אין המאמר הזה בכת"י.

ואין השביעית משמטתו:    תמיהא לי, אמאי לא אקשי נמי בהא פשיטא, דהא המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו כדאיתא במכות (ג, ב). וליתא, דההיא מימרא היא, והתם נמי פלוגתא היא אי משמטא או לא. אין לזה הקטע בכת"י.

אם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן:    פירש רש"י ז"ל לפי שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתו.

אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לו לא משכת ממני פירות:    וכתבו בתוספות דאיפשר פירשו אפילו לרבנן דפליגו עליה דרבי שמעון בבבא מציעא פרק הזהב (עד, א) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, דהכא לא גרע מכי לית ליה דלא יהיב ליה.

ואם תאמר והא מדקאמר דבעל הבית אינו יכול לחזור בו, משמע אפילו משעה שנתן לו המעות, ואף על פי שלא באו פירות בעולם, ואי מדינא דמכר דעלמא קא אתינא ליה, ולדמוייה למתניתין דנתן מעות אפילו בעל הבית יכול לחזור בו דהוה ליה כמוכר פירות דקל ששניהן יכולין לחזור בהן [בנדפס: ואפילו לרב הונא עד שלא באו לעולם מיהא]. ועוד, מאי קאמר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור, דאי מדינא דמכר אינו יכול לחזור בו, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, ואמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (מט, ב) שאם היתה עליה של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו, דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה, הכא ברשותא דלוקח נינהו, ואם נפלה דליקה איהו טרח ומציל, ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו, מדברי רבי שמעון נשמע לרבנן כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל וכל שכן הכא דברשותו של לוקח הם דלא מיחסרא משיכה. ועוד, דברשותו של לוקח לא בעינן משיכה דקניא להו חצרו. ובשלמא לשמואל דאוקמא למתניתין במזכה להן על ידי אחר, הרי שעדיין לא קנה מדין מכר כל עוד שהפירות בידו עד שיוציאם מרשותו ויזכה לו על ידי אחר וימשכם מיד אותו שזכה לכהן, והילכך כיון דמיחסרא משיכה זו לא קנה, והאי דלא קאמר אבל כהן בבעל הבית, חוזר שהרי לא באו לעולם יש לומר דעדיפא מינה קאמר דאפילו לאחר שבאו לעולם יכול לחזור בו דהא לא משיך [בנדפס: ומיהו בעל הבית לא מצי הדר ביה משום דבר שלא בא לעולם] דלא דמיא לההיא דפירות דקל דהתם, דבעי למישקל מרשותיה דמוכר הוא דאיכא למימר הכי [בנדפס: דלוקח מצי הדר ביה משום שלא בא לעולם] משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות, אבל הכא דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן אלא בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא מאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאילו רשותיה דכהן עליהו להכי נימא בהו דבר שלא בא לעולם, דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית בי ההוא זבונא.

וההיא דבבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (עט, ב) דקריא יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דבר שלא בא לעולם, אף על גב דיונים בלא דעתיה ובלא הרמניה דמקדיש מנפשייהו קא אזלי לשובכו של הקדש, הכא לענין שלא יוכל בעל הבית לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן, אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא, לא מצי מהדר ביה, אבל התם לענין קדושת פה ודאי דבר שלא בא לעולם הוא ולא תפסה בהו קדושת פה. ומיהו לרב דאוקמא במכרי כהונה ולויה, ולעולא נמי דאוקמא כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, קשיא אמאי מצי כהן למיהדר ביה, דהא בכל כי האי גונא מעות קונות, ועוד דחצר[ו] קונה לו, ועוד דודאי ההיא לאו מכר הוא אלא מלוה, וכדתני המלוה מעות להיות מפריש עליהן, ולא קתני הנותן מעות את הכהן ואת הלוי על חלקן.

אלא נראה לי דהכא ודאי מלוה הוי, וענין זה אינו אלא כשמשעבד לו באפותיקי מפורש את מעשרותיו. והיינו דכי אקשינן ואף על גב דלא אתי לידיה, אוקמה רב במכרי כהונה ולויה ושמואל במזכה ועולא בטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכל ענינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלוי ידי נתינה, והאיך יגבה חובו ממנו דהא לא אתי לידי דכהן. ותו לא קשיא לן היכי מיקיימא מילתא מעיקרא דהא לא אתו לידיה ודבר שלא בא לעולם היא, משום דשעבוד הוא וקיימא לן דאקנה משתעבד. והיינו נמי דקאמר רב פפא לא שאנו אלא בעל הבית בכהן דבאפוקתיקי מפורש לית ליה אלא מאי דשעבד ליה, ולא דמי לפירות דקל דהתם מכר והכא שעבוד, אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו, דכל שלא בא לעולם פשיטא דיכול לחזור מדאמרינן לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו אלמא מדמצי לסלוקיה מחצי דאקנה על ידי שלוה משני שמע מינה דיכול הוא לחזור בו, אלא אפילו לאחר שקנה נמי נהי דאינו יכול לחזור בו שלא יהא משועבד לו, מכל מקום יכול הוא לסלקו במעות כל זמן שלא משך בפרעון חובו.

ואם תאמר אם כן לא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו כדתנן נתן לו מעות ולא משך וכו', דהא הכא ליכא מכר אלא פרעון חוב, אלא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו דהא אכתי לא שקלינהו כלומר בחובו, יש לומר מכל מקום קצת הוי כמכר, דהא קתני ופוסק עמו בשער הזול, ומדפסק שמע מינה דהוי ליה קצת כעין מכר וקצת כעין מלוה דעשאוה כמלוה שאם מת גובהו בחזקת יורשיו וכדאיתא בסמוך יורשין שירשו קרקע בעינן כדי שיוכלו ליתן לו רשותו לגבותו כעין פורע חובות מורישיו, מה שאין כן במכר גמור שאם מת לא היו יורשין יכולין לזכותו לו ועשאוה כמכר להיות פוסק עמו כשער הזול. והאי דנקט הכא טעמא לצד מכר שבו ואמר יכול לחזור בו שהרי לא משך וכדתנן וכו' לרבותא נקטיה דאי משום דעבוד מלוה הא פשיטא טפי דמצי מסלק ליה בזוזי אלא אפילו משום צד מכר שבו לא קנה דהא לא משך.

וכי תימא הא קניא ליה חצרו לרב ועולא כדאמרינן לעיל, הא ליתא, דודאי הא דאמר רב פפא מסתמא אליבא דכולהו אמוראי אמרה ובודאי לשמואל מקמיה דליזכי ליה על ידי אחר הוא דאית לן למימר דחוזר בו כהן, אבל אחר שזכה לו לא, דהא זוכה לו ומשך. ומינה שמעינן דלרב ועולא נמי מיקמי דיזכה בהו כהן, דלרב דאוקמה במכרי כהונה ולויה עד שנמרח בשדה לא קנה דהא איפשר דמכניסה במוץ שלה ולא תתחייב במעשר, והילכך אף מכרי כהונה ולויה לא קנו עד שתתחייב התבואה בתרומה ומעשר, ודי בזה אם אחר שנמרח עשאוה כשלא במכריו לרב וכל שכן בשאר כהנים ולוים דלאו מכירין נינהו אליבא דעולא, וכאותה שאמרו בפרק נוחלין ונוטל בזרוע לחיים וקיבה, ואוקמוה במכרי כהונה ולויה, ובדאישתחינו בחיי אבוהון וכמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אלמא אף במכרין עד דאישתחינו לא חשבינן להו למתנות כדידהו, והכא נמי לא שנא. והילכך בין לרב בין לעולא קודם שנמרח ולשמואל קודם שזכה לו על ידי אחר לא קנה כהן ולוי שיוכל זה לגבותו, וכדאמרינן בריש שמעתין, וכיון שהוא לא זכה אף חצרו של בעל הבית וכן נמי מעותיו לא קנו לו. ומיהו כהן יכול לחזור בו דאכתי לית ביה לבעל הבית אלא שעבוד אפותיקי ומצי מסלק ליה כהן בזוזי מכל זכות דאית ליה בהנהו פירי. כן נראה לי.

באומד ובמחשבה:    מה שפירש רש"י ז"ל כאן דמחשבה היינו מחשבה גרידא כגון שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוא עיקר, ולא כמו שפירש בבכורות (נט, א) שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף על פי שאינו מפריש עתה כלום, שהרי בפרק ג' דשבועות (כו, ב) משמע בהדיא דבגמר הלב סגי אף על פי שלא הוציא בשפתיים, דקאמר התם גבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין, ולא גמרינן מכל נדיב לב, דהו להו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשבועה.

ואם תאמר אם כן אמאי אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת דהא משמע דכל שאפשר בנתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת שרי, וכדתנן בשבת רק נוטל (קמא, ב) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך עלה בגמרא (קמב, א) והא מתקן ומשני רבי שמעון בן אלעזר הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, וכיון שכן כשמעלהו לא חשיב תיקון כיון דאפשר במחשבה והכא נמי מאי שנא. יש לומר דמדומע קיל טפי כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תקונו בשבת לא שריא מטעם זה. וגדולה מזו דאפילו דמאי כיון דמספקיה ליה בשאינו מתקן לא שריא לתקוניה בשבת וכדמוכח בשבת בפרק במה מדליקין (לד, א), ואף על גב דאפשר לתת עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפרק קמא דחולין (ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן.

דף ל עמוד ב

הא דתניא רבי אומר יורשין שירשו:    פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן.

וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב"ן נ"ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, א), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה.

וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו' בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי.

אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו' ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב"ן נ"ר שכתבנו [בנדפס: וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי].

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו אבל כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית. והיינו דאמרינן [אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש"י ז"ל.

והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש"י ז"ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן.

ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (מט, א) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו.

ונראה דברי רבינו תם ור"י זצ"ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש"י ז"ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף:    פירש רש"י ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.

דף לא עמוד ב

מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קא משמע לן:    דלעולם חוששין לו, וחלוקין עליו חבריו. והני מילי כשנאבדו לגמרי אבל אם החמיץ היין והרקיבו הפירות והעלו חלודה המעות אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם להחמיץ ולירקב ולהעלות חלודה. וכדתניא [בכת"י: התם] בבבא בתרא פרק המוכר פירות (צו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. ופליגי בפירושה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי כדאיתא התם ותניא בתוספתא דהכא המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו המעות הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיצו ושהחלידו הרי זה חושש לתבואה כדי שתרקב וליין כדי שיחמיץ ולצעות כדי שיחלידו. וגם כן היא שנויה בירושלמי.

תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע:    כלומר, שיש אנשים לוקחין ומכינין תבואה קצת לפני הגיע שעת הזרע כדי שתהא מוכנת אצלם בשעת הזרע.

ובשעת הזרע בשעה שהכל זורעין ובפרוס הפסח.

בשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. פירש רש"י ז"ל, דשותפין קודם זמנים אלו אין מוכרין זה בלא דעת חבירו אבל באותן פרקים מוכר ואינו ממתין.

ומשם ואילך גם כן

כל יומא פירקיה ומוכר בלא רשות חברו ואינו נמנע. אבל רבינו חננאל ז"ל פירשה דעד פרקים אלו יכולין השותפין לעכב אחד על חבירו, אבל כשהגיעו פרקים אלו אין כל אחד יכול לעכב על חבירו מלחלוק וכן משם ואילך. וכן פירשה רבינו אלפאסי ז"ל בבבא מציעא פרק המקבל ודמה אותה לאידך דאמר רבא התם (קה, ב) הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג, ואמר ליה אידך נירווח טפי, דינא הוא דמעכב, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דאירנא בהדך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף. ופירש רבינו אלפסי ז"ל התם, דמצי מעכב אשותפי בזביני לפום מנהגא דעלמא כאידך דרבא דתרויהו בהדי הדדי שייכא, וקיימא לן כרבא דהכא ודהתם, כדאיתא התם בהלכות.

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי הוה חליף ואזול רב נחמן בר יעקב כי יתיב בגוהרגא דדהבא ופרוס עליה סרבלי דכרתי רבא אזל לגביה רב נחמן לא אזל אמר דילמא מנשי [מאינשי] דריש גלותא היא [הוא] רבא צריך להו אנא לא צריכנא להו:    פירש רש"י ז"ל משום דרב נחמן חתניה דריש גלותא כדאיתא בחולין בפרק העור והרוטב (קצב, א). ונראה דרש"י ז"ל סובר דרב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יצחק דהתם רב נחמן סתמא הוא. ואינו נראה, דודאי רב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותדע דלעולם אינו מזכירו בשם רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכירו אצל רב נחמן בר יצחק או אצל רב נחמן בר רב חסדא וזו ראיה גמורה דרב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותו דרב נחמן בר יצחק קטן מרבא ורבא תלמידו של רב נחמן סתם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מב, ב) יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבה קמיה דרב נחמן. והתם נמי מזכיר רב נחמן בר יעקב רב נחמן סתם ורב נחמן בר יצחק מזכיר בפירוש רב נחמן בר יצחק, ורב נחמן בר יעקב הוא שהיה חתניה דריש גלותא, והכא הכי קאמר אנא לא צריכנא להו דעשיר אני ואיני צריך להן.

---

1. בגמרא שלנו הגירסא רבא. אבל הרשב"א גורס רבה. והרשב"א פוסק כאן כאביי שחולק על רבא והלא הכלל שהלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם. אבל לשיטתו שהגירסא רבה ניחא..