תפארת ישראל על גיטין ג

משנה גיטין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על גיטין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין:    לתלמידיהם לדוגמא להתלמד:

מצאו בן עירו:    ר"ל שמכיר ששמו כשמו וכו' אבל אי"ל דפסול מדצריך להזכיר מקום דירתו, דהרי קיי"ל דאין צריך להזכיר בגט רק מקום עמידתו בשעת גירושין [כאה"ע ר"ס קכ"ח]. ואילה"ק הרי בל"ז הן ב' יוסף בן שמעון בעיר א' ואין לגרש בו מדאין לברר מתוכו איזהו המגרש, וא"כ אפילו כתב לשם המגרש אסור לגרש בו [ק"כ ס"ג]. י"ל דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד הרי קיי"ל עדי מסירה כרתי. וכן מוכח מגדולה וקטנה [פ"ג מ"א, ופ"ט מ"ה. ועי' (שו"ע אה"ע קלו, ו)]:

פסול לגרש בו:    אף דזה נכתב לשם גירושין:

לא יגרש בו את הקטנה:    אף דהיה עכ"פ לשמו:

פסול לגרש בו:    דבדאורייתא אין ברירה, לומר הוברר לבסוף שלשמה נכתב. ואפילו למ"ד יש ברירה בדאוריי', הכא שאני דכתיב וכתב לה, צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה:

משנה ב

הכותב טופסי גיטין:    סופר שמזמן גיטין שיהיה מזומנין למי שירצה לקנותן:

ומקום הזמן:    ובש"ס מוסיף, אף מקום הרי את מותרת לכל אדם שהוא עיקר הגט [כפ"ט מ"ג]:

צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות:    כדי לידע סך מעות המכירה שאם יטרפוה ממנו, יצטרך המוכר להחזיר לו כך:

מפני התקנה:    תקנת הסופר היא, דלהכי התירו לו שיכתוב טופס, דלפעמים אינו פנוי:

רבי יהודה פוסל בכולן:    דגזר טופס אטו תורף:

וכתב לה לשמה:    והכי קיי"ל.

משנה ג

המביא גט ואבד הימנו:    במקום ששיירות מצויות, או שבמקום שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות.

מצאו לאלתר:    מלה מורכבת מן "אל" אתר, ופירושו על מקומו, ור"ל מיד [כמו והוא שלמד אל אתר, ירושלמי פ"ק דברכות] והיינו שראה שלא עבר אדם שם עדיין, ואפילו שהה זמן מרובה:

ואם לאו פסול:    מיהו ביש סימן בגט או בכלי שהוא מונח בו, והוא סימן מובהק, כשר. אבל הכרה בטביעות עין לא מהני רק כשמצאו הוא בעצמו דאז אית ליה מגו, דאי בעי אמר לא אבדתיו [קל"ב ס"ד]:

מצאו בחפיסה:    חמת קטנה:

או בדלוסקמא:    [אומהאנגבייטל]:

אם מכירו:    לכלי:

המביא גט והניחו:    שליח להמגרש:

זקן:    י"א דוקא פחות מבן פ' או יותר מק' [וי"א דביותר מצ' סגי]. אבל ביני ביני מפ' לצ' אין לו חזקת חי:

או חולה:    וי"א דוקא שלא נעשה טריפה:

נותנו לה בחזקת שהוא קיים:    מיהו בגוסס שאינו מדבר, אף דכחי הוא, אפ"ה רוב גוססין למיתה [קמ"א סס"ח]. וגוסס היינו שחזה שלו מתלבטת כששואף רוח, ע"י העלאת ליחה שמתהווה בה קרוב למיתה [(שו"ע אה"ע, קכא)]:

מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:    מיירי בקרבן נשים, או בחטאת עוף, או ערל וטמא שמשלחין קרבנותיהן, דכל אלו א"צ סמיכה. וקמ"ל כולהו, תרומה, אף דליכא חשש עגונה כבגט, ואף דא"צ לה כל כך, דהרי אפשר לה שתאכל חולין. וקמ"ל נמי חטאת, אף דאיכא חשש חולין בעזרה, ואף דג"כ א"צ כ"כ לחיי נפש כתרומה, אפ"ה סמכינן אחזקה דאורייתא בכל דוכתא:

משנה ד

על עיר שהקיפה כרקום:    חיל של אותה מלכות שרוצים לכבשה מיד האויב.

ועל הספינה המיטרפת בים:    שנשלכה בין הגלים בסער:

ועל היוצא לידון:    בדיני נפשות אפילו בדיני ערכאות:

והיוצא ליהרג:    אפילו בדיני ישראל [(רמב"ם פ"ט מהל' תרומות)]:

בת ישראל לכהן:    לא תאכל דחשבינן ליה כמת:

ובת כהן לישראל:    דחשבינן ליה כחי ובגט של א' מהם ביד שליח ונתנו לה, ספיקא הוה [קמ"א סס"ט]:

משנה ה

המביא גט בארץ ישראל:    שא"צ לומר בפ"נ:

הרי זה משלחו ביד אחר:    ודוקא בחלה, שנאנס. דאל"כ חיישינן דקפיד בעל:

ואם אמר לו:    בעל לשליח:

טול לי הימנה חפץ פלוני:    קודם שתתן לה הגט:

שאין רצונו שיהא פקדונו ביר אחר:    מיהו בדיעבד, אם החזירה החפץ לשליח ב' קודם שקבלה הגט, מגורשת. ואם לא החזירה עד אח"כ, אפילו נתנה החפץ לשליח א', אינה מגורשת [קמ"א ל"ח ונ"א]:

משנה ו

המביא גט ממדינת הים:    שצ"ל בפ"נ:

וחלה:    ה"ה אונס אחר שאירע לו קודם שהגיע למקום האשה:

עושה בית דין:    בהא אף לדידן שליח מצטרף לב"ד אם כשר לדין:

ומשלחו ואומר לפניהם:    השליח א' קודם שיתנו לשליח ב' אומר וכו':

ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:    כשנתנו להאשה:

אלא אומר שליח בית דין אני:    ומסתמא ב"ד עשו כהכשרו וה"ה בעשה שליח ב' שוב שליח ג', ואפילו עד ק' שלוחין, כ"א אומר קודם שנתנו לשליח אחר, לפני הב"ד, שליח ב"ד אני [קמ"ב ס"ט].

משנה ז

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן:    ר"ל על מנת שכשיגיע הקציר, יפריש התרומה וימכרנה כדי לקבל הדמים שהלוה להכהן. ואח"כ יפריש מעשר ראשון ומעשר עני, ויטלם בחובו שהלוה ללוי ולעני, רק שיפריש תחלה מהמעשר תרומת מעשר לכהן, דהרי זה אסור לו לאכלו. מיהו באינו רגיל ליתן לו מתנותיו, צריך לזכות להם תחילה המתנות ע"י אחר, קודם שיטלם בחובו:

מתו צריך ליטול רשות מן היורשין:    שמא ירצו טפי במתנותיהן, וישלמו החוב מדבר אחר שירשו [דהאידנא מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח]:

אם הלוון בפני בית דין:    על מנת שיטול אחר כך מתנותיהן:

משנה ח

המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות:    שכשירצה לאכול טבליו, אומר שתרומתן יהיה בפירות הללו. ומיירי באומר כן בע"ש, דאז מדטרוד א"צ להפריש מן המוקף:

אם אבדו:    אחר שעשאן תרומה, מצאן שאבדו:

הרי זה חושש מעת לעת:    משעה שמצאן שאבדו חושש מעת לעת למפרע שמא אז כבר אבדו, וכל טבל שתיקן מהאי שעתא על דעת הנך פירות, אם עדיין קיים הוא צריך לתקנו מחדש.

רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין:    שמניחו להפריש עליו והולך:

בקדים של מוצאי החג:    ר"ל כשמישב רוח קדים במוצאי סוכות:

ובהוצאת סמדר:    כשיפול פרח הגפנים, ונראין ענבים באשכולת:

ובשעת כניסת מים בבוסר:    כששרף בא לענבים שגדלו כבר כפול הלבן. וי"א דר"ל באותו זמן ששופכים מים על בוסר כתושים שיתהוו לחומץ. בג' זמנים הללו רגיל כל יין להחמיץ, ולפיכך צריך לבדקו: