רמב"ם על גיטין ג
גיטין פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה גיטין ג רמבם
מה שאמר סופרים מקרין - לא שהיו קורין גט כשר אלא היו מלמדין נוסח הגט לתלמידים כדי שיזכרוהו, והוא מה שאמרו בסופרים העשויין להתלמד.
ומה שאמר יתר מכאן - מבואר היטב, לפי שהגט שכתב בתחילה לא נכתב לגירושין כלל, ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו. והשני נכתב לגירושין, אבל לא לגרשה מזה האיש. והשלישי נכתב לשם גירושין של זה, אבל לא לגרש זאת האשה, ואמרה תורה "וכתב לה לשמה"(דברים כד, א). והגט הרביעי לא נעשתה כוונה אחת מהם, ועם כל זה כולם פסולים.
ואין באלו הגיטין כולם אחד פוסל מן הכהונה, חוץ מהאחרון והוא מה שאמר כתוב ואיזה שארצה מהן אגרש, לפיכך אם נתן זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה, אף על פי שהגט פסול:
רבי יהודה יגזור טופס אטו תורף, רוצה לומר חושש שיכתוב גם כן כוונת השטר שאמר תנא קמא שיניח מקום עד שיכתוב בו שם הבעלים, וכשעשה כן רוצה לומר שיכתוב תורף השטר ואינו יודע למי הוא עד שיזדמן שיאות הנוסח למי שיזדמן, הרי זה חספא בעלמא.
ואמרו מפני התקנה- אמרו מפני תקנת הסופר הקלו עליו, והותר לו כתיבת טופסי הגיטין כדי שלא יבטל, וצריך שיניח גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם.
והלכה כרבי אליעזר.
גלוסקמא וחפיסה - אמתחות שמשימים בהם השטרות.
ופירוש לאלתר - מיד, וזה כדי שלא יעבור אדם שם.
ואם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני וכל כיוצא בו, [או] כגון שהן אומרין שהם לא העידו לעולם בגט באלה שמות אלא זה בלבד, נותנין אותו לה וכשר ואפילו לזמן מרובה. וכל זה כשנאבד ממנו במקום שהשיירות מצויות, שאנו אומרים שמא זה הגט שנמצא גט אחר הוא שנפל לאדם אחר, אבל אם נאבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות הרי זה כשר, ואפילו שנמצא לאחר זמן.
וזאת החטאת הנזכרת בכאן היא חטאת העוף או חטאת אשם, שאינה צריכה סמיכה כמו שנבאר במקומו, ולפיכך אפשר שתקרב זאת החטאת ובעלים אינם מצויין שם. והעיקר אצלנו שחטאת שמתו בעליה תמות כמו שיתבאר בתחילת פרק רביעי ממסכת תמורה.
וכמו כן מן העיקרים שבידינו אין גט לאחר מיתה, אבל אם נתברר מיתתו קודם שיגיע הגט לידה נפסל הגט, ותשאר זקוקה ליבם:
ספינה המטרפת בים - הוא שסוער עליה הים ורוצה לאבדה, והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער, אבל העצים והכלים שלהם נשארו.
הספינה שאבדה בים - הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל, ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים, ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה.
וזה כולו דבר אמתי:
כבר נתבאר בפרק הראשון (הלכה ג) שהמביא גט בארץ ישראל אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ולכך אפשר לו שישלח הגט ביד אחר. ואין מותר זה אלא אם כן חלה:
וכמו כן יעשה שליח לשליח ואפילו אלף, ובתנאי שימנה כל אחד מהם לחבירו בבית דין. ובארץ ישראל אינו צריך לבית דין כמו שנקדם זכרו:
זאת ההפרשה לפי מה שאגיד, וזה שהוא יפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני, ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר.
ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שמקבל מזה הישראל, ואינו נותן גם כן לזולתו, הנה כל שהוא אצל זה הישראל מהמתנות כאילו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני, ואינו צריך זכוי על ידי אחר, אחר כך יחשבם בדמיהם וינכה ממה שנתן לו עד שיוציא ממה שיש לו עליו. לפיכך אם מת צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו ממנו הקרקע והגיע עליהם שעבוד החוב, לפי שהם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר, ויקחו מתנותיהם אחר כך.
ואמנם מעשר ראשון כבר בארנו בפרק תשיעי מיבמות (הלכה ד) שהוא מותר לזרים. לפיכך כשלקח זה הישראל החלק מן המעשר ראשון או מעשר עני הרי זה יאכלו, אבל התרומה שהיא חלק הכהן, הנה יש לישראל בה הנאה שהוא יכול ליתן אותו לכהן מקרוביו או ימכרנה לכהנים, ויכול לעשות כן לפי שהוא קנאה מן הכהן באלו הדמים שהלווהו:
מה שאמר מעת לעת - רוצה לומר מן השעה שביקש אותם ומצאם שנאבדו עשרים וארבע שעות למפרע.
לפיכך כל מה שהפריש באלו הארבע ועשרים שעות הרי הוא טבל, וצריך שיפריש תרומה ומעשרות פעם שניה לפי שהם בחזקת אבודים. וכל מה שהפריש קודם לכן הרי הוא מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן.
ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן, לפי שהוא ספק.
ורבי יהודה סובר שבודקין היין באלו השלשה זמנים, לפי שבהם יפסד בקצת ולכך יבדוק אותו אולי יחמץ, ונמצא שהפריש חומץ על יין.
והלכה כרבי יהודה:
משנה גיטין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב