מלאכת שלמה על גיטין ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

כל גט:    וכו' ביד רפ"ג דהל' גירושין ובטור א"ה סי' קל"א. ואיתה פרק המביא תניין (גיטין דף כ"ג) וברפ"ק דזבחים ושם דף ג' כולה מתניתין והתם קאמר דאפילו גט שנכתב לשם גויה פסול ופי' רש"י ז"ל בכתיבת יד דהא שלא לשם האשה לא קתני אלא שלא לשם אשה דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשם אשה אחרת כל דהיא ואע"ג דגויה לאו בת גירושין מהניא לפסול ע"כ. ובתוספות רבינו פרץ כתוב ואפילו לשם גויה נמי פסול דהלשון משמע שלא לשם אותה אשה תימא דמתני' נמי נידוק הכי שנזבחו שלא לשמן ואפילו לשם חולין נמי לא עלו וכי תימא משום דבמתניתין מפרש בהדיא בסיפא דשלא לשמן היינו לשם שלמים גבי לשמו ושלא לשמו גבי גיטין נמי מפ' בהדיא בסיפא ונמלך ומצאו בן עירו וכו' דאין זה לשם גויה וי"ל דודאי אי הוה תני במתניתין שלא לשם זבח כי ההיא דקתני שלא לשם אשה אז הוה משמע הכי אבל השתא דקתני שנזבחו שלא לשמן משמע שפיר שלא לשם זבח זה אלא לשם זבח אחר ע"כ. ואיתה בתוס' פרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ודפ' היה נוטל (סוטה דף כ':)

כל גט שנכתב:    בגמרא דחיק לתרוצי לה אימא שנחתם כדי לאוקומה כר"מ דס"ל דעדי חתימה כרתי משום דקיימא לן דסתם מתני' ר"מ וכפשטא אתיא כר' אלעזר דס"ל דעדי מסירה כרתי:

יותר מכאן:    וכו'. ערובין פ"ק דף י"ג ותוס' פ' המביא תניין (גיטין דף כ') ובגמרא דסוטה פ' היה נוטל (סוטה ד' כ':)

מצאו בן עירו:    וכו'. וא"ת והאיך נתנו הגט לראשון והא אמרינן בפ' גט פשוט דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה משום חששא דדילמא אזיל וממטי ליה לאתתיה דהאיך ומהאי טעמא נמי שאין נותנין אותו לאחד מהם אלא בשעת גירושין ממש ובפני חבירו. וי"ל דמיירי כגון שלא היו דרים באותו עיר שנכתב הגט שם ולא היה לסופרים לחוש ליוסף בן שמעון אחר כיון שלא הוחזקו והיינו דקאמר מצאו בן עירו דש"מ דההיא שעתא לאו בעירם הוו קיימי אבל הרי"ף ז"ל נראה שגורס מצאו חבירו הר"ן ז"ל:

ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו:    גמרא מאי יתר מכאן תנא דבי ר' ישמעאל לא שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול ולא זה שנכתב שלא לשם גירושין דידיה אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה פסול ולא זה שלא נכתב לשם גירושין דהא אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דהא פסול מ"ט אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר כתב רחמנא וכתב ואי כתב רתמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו קא כתיב ליה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה וסיפא לאשמועינן דאין ברירה כדפי' ר"ב ז"ל. והקשו תוס' ז"ל וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר על כן דהא מכל הני לא מצי למידק בריש מכלתין דזבחים דסתמא פסיל דלאו לשמה קאי אלא מההיא דהכותב טופסי גיטין לחודה. וי"ל דההיא בבא דטופסי גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא פסול אלא אשמועינן דשרו רבנן לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה ע"כ. ועיין תו במ"ש בסמוך ריש סימן ב'. וקשה לענ"ד אמאי איצטריך תנא למיתני הכא יתר על כן יתר על כן ליתני כל הני באבי כסדרן וא"א ידענא דלא זו אף זו קתני כדקתני בכמה דוכתי במשניות ובברייתות. ונלע"ד דכיון דיש גם בבבא דרישא חדוש במה שהוא טפי מבבבא דנמלך וה"א דלא הוי יתר על כן קמ"ל דאעפ"כ הוי יתר על כן וכיון דתנא בחד בבא יתר על כן תנא נמי בכולהו אגב והרבותא היא במה שהקשו תוס' ז"ל וז"ל בקיצור יותר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך בגמרא מפרש לא זה שלא נכתב לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול וא"ת והיכי שייך למיתני יתר על כן כיון דמהאי נמי לא הוה שמעינן קמייתא דפסול דה"א דהאי תנא דכי איכתיב לשם רחל לא הדר איכתיב לשם לאה אבל סופרים דלהתלמד עשויין ה"נ דכשר דהכי אמרינן וכו' עד א"נ י"ל דמ"מ שייך למיתני יתר מכן כיון שיש סברא אחרת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך ע"כי א"נ נלע"ד דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו וכיון דהוה חזי דבחדא הוי רבותא דמה שהוא טפי מבקמייתא הוה תני בה רבינו הקדוש יתר על כן וראייה קצת לזה שהרי ר' ישמעאל שהוא תנא פירשה למתניתין מה שאינו דרך ברוב התלמוד כנלע"ד:

כתב לגרש את אשתו וכו':   . תוס' רפ"ק דמכלתין ובפ"ק דב"מ דף י"ח ובפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ה) וד' נ"א:

לא יגרש את הקטנה:    בגמרא דייק קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש ביה ולא חיישינן שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה אשת איש אחר ונפל מידה ומצאתו זו ש"מ דמתניתין ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והן מעידין שראו שזה מסר לזו. וכן ברישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש הא ראשון מצי מגרש ביה ולא אמרינן משום חומרא דאשת איש ניחוש שמא לא בעלה של זו כתבו אלא אחר ומסרו לזו אשת חברו דמיירי בעדי מסירה שמכירין את שניהן ומעידין שראו שבעלה הוא שמסר לה:

יותר מכאן אמר ללבלר:    וכו' הא קמ"ל דלא אמרינן הוברר וכו' ואפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה תוס' ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל ופסק ההלכה דכל אלו הגיטין אין פוסלין מן הכהונה חוץ מזה האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה מן הכהונה אבל אינך כולהו אפילו ריח הגט אין בהם דלא דמו להרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאמרינן דפסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה מן הכהונה דההוא לההיא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב:


משנה בעריכה

הכותב טופסי גיטין:    וכו'. ביד פ"ג דהלכות גירושין סי' ז' ובטור א"ה סי' קל"א ובח"מ סי' מ"ח ואיתה בתוס' פ"ק דנדרים דף צ"ז ודפ' שני דמכלתין ובגמ' פ"ק דזבחים דף ג' ושם דקדקו תוס' אמאי לא קתני יתר על כן דע"כ יתר הוא דמכל הנך קמייתא לא מצי למידק בגמרא סתמא פסול אלא מהך. וי"ל דמשום דאמר ללבלר דקתני ברישא דהך יתר כמו כן מזאת דדייקינן מינה דאין ברירה מש"ה לא קתני בה יתר על כן ע"כ. בפי' ר"ב ז"ל ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את מותרת לכל אדם וכן פי' הרמב"ם ז"ל וקשיא לי דזה לא אמרו שמואל אלא כדי לאוקמיה למתניתין כר' אלעזר דס"ל דבעינן עיקר כתיבה לשמה אבל כיון דפסיק הלכתא הר"ב ז"ל כר' אלעזר דסיפא דפוסל גיטי נשים ממילא משמע דרב דפסיק הכי דלא חייש לתקנת סופר וא"כ קשה כיצד פירש הר"ב ז"ל דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת ועיין ביד ששם משמע שחזר בו מלפסוק כר' אלעזר דסיפא דמתניתין אלא כת"ק וכדשמואל ועיין ג"כ בהר"ן:

צריך שיניח:    שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב את הגט כולו אלא צריך שיניח מקום האיש וכו':

ומקום הזמן:    מן הנשואין צריך לכתוב זמן כשר ולא זמן מוקדם אי משום בת אחותו אי משום פירי ומן האירוסין נמי משום בת אחותו איכא ומשום פירי ליכא דארוסה אינו אוכל פירותיה ומשום תקנת ולד הצריכו להניח מקום זמן לגט ארוסה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה פי' שאם יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד לאחר נישואין יאמרו בלא קדושין וכתובה נתעברה ופגם הוא למשפחה ומתני' דקתני דמפני התקנה התירו לכתוב טופס הא לאו הכי אסור ר' אלעזר היא דבעי לשמה בכתיבה מדאורייתא דס"ל דעדי מסירה כרתי הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת עדים אינה אלא מד"ס מפני תקון העולם וכי כתיב וכתב לה דדרשינן דבעינן לשמה אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן וגם הרי את מותרת לכל אדם ומה שכתב רע"ב ז"ל חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה וגזרינן טופס אטו תורף ע"כ. בגמרא פריך והא כי כתיב לה דדרשינן מיניה לשמה אתורף כתיב והיכי יליף ר' אלעזר מיניה למיסר טופס ומשני אלא לא תימא שנאמר דמשמע דמיניה יליף אלא אימא משום שנאמר וכתב לה לשמה כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא. והדר פריך בגמ' הא מדסיפא פליג ר"א ופסיל לכתוב תופסי גיטין רישא לאו ר' אלעזר דאי ר"א קשיא דר' אלעזר אדר' אלעזר ומשני תרי תנאי אליבא דר' אלעזר. ואיכא מאן דמפרש מפני התקנה היינו מפני תקנת קטטה צריך שיניח פי' דזימנין דשמעא איתתא לסופר דקא כתב וסברא איהו אמר ליה וה"ל קטטה בהדה ומוקי לה כר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ולפי זה אין צריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם אלא מקום השמות לבדן משום קטטה ומקום הזמן משום מוקדם. ואיכא מאן דמפרש משום תקנת עגונות ואתיא אי כר"מ אי כר' אלעזר. כתוב בשלטי הגבורים פ' השולח דף תק"ע. וכן בהגהת אשרי דף ק"ד נראה לר"י אפילו אם לא כתב שם העיר כלל שהיה טוב דדוקא אם שינה הוא פסול דהוי מזוייף מתוכו וראיה מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ושם העיר לא הזכיר וכל התקנה שהתקינו לכתוב מקום הלידה העיקר משום שלא יהא לעז על הגט משני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת דלכן כותבין סימן בעלמא מקום הלידה ע"כ. וכבר כתבתי זה יותר בארך לקמן פ' הזורק סוף סימן ה':

שטרי מלוה צריך שיניח:    שאם שמע אחד שהיה רודף את חברו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדן שלא יהא השטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום המלוה ולוה והמעות ואע"ג דליכא למיחש למידי גזרה שטרות אטו גיטין:

ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים:    הקשו תוס' והרא"ש ז"ל מנא ליה לתלמודא דר' אלעזר מכשיר בשטרות אפי' בתורף דפריך עליה מדרב פפי דילמא בטופוס לחד הוא דמכשיר וי"ל דאם איתא דכולהו תנאי אטופס דאיירי ביה ת"ק קיימי ה"ל לתנא דמתני' לקבוע דברי ר' אלעזר בתר ת"ק והיה יכול לקצר ולשנות ר' אלעזר פוסל בגיטי נשים ור' יהודה פוסל בכולן וכסדר הזה היה ראוי לשנות שכל אחד מחמיר והולך מאותו שלפניו אבל אי ר' אלעזר אתי לאכשורי בשטרות אפילו תורף ניחא דהקדים דברי ר' יהודה דאיירי בטופס כמו ת"ק ור"א מיירי אפי' בתורף ומיקל בדבר אחר יותר מת"ק דמכשר בשטרות אפילו תורף ובגיטין מחמיר דפסיל אפילו טופס וי"מ דדוקא לכתחילה גזר ר' אלעזר טופס אטו תורף אבל בדיעבד אף לכתחילה תנשא. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד נמי פסול עכ"ל הרא"ש ז"ל:

שנאמר וכתב לה:    פי' לה לשמה ובירושלמי גרסי' במשנה לה לשמה וכן הוא בגמרא פ' המביא תניין דכ"ג:

חוץ מגיטי נשים:    וא"ת אי בשחרורי עבדים נמי פסול בפ"ק גבי שלשה דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני בברייתא וכדברי ר"א בארבע כדקתני וכדברי ר"מ בד' תוס' ז"ל וברור הוא דר"א גרסינן בלתי יו"ד. ובגמ' קרי רב עליה דר"א טובינא דחכימי פי' מאושר שבחכמים והכי קרי עליה נמי בפ' אלו נערות כדכתיבנא התם סי' ו':

משנה געריכה

המביא גט ואבד:    וכו'. ביד פ"ג דהל' גירושין סי' ט'. ואיתה בפ"ק דב"מ דף י"ח ע"א ע"ב ובירוש' ס"פ בתרא דיבמות ובטור א"ה סי' קל"ב וסי' קנ"ג. וכתוב בנמוקי יוסף פ' האשה שלום אליבא דמימרת רבא דהתם דהלכתא כותיה דוקא דמשום דאבד הגט המביאו ממדינת הים דהוי מקום אחר חוץ ממקום שנכתב ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצאו וכאן הי' הוא דחיישינן לשני עיירות ששמם שוירי כדאיתא הכא בגמ' הא נאבד באותו מקום שנכתב אפי' נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ע"כ בקיצור:

מצאו לאלתר:    פלוגתא היא בברייתא איזהו שלא לאלתר והרמב"ם ז"ל פי' כמ"ד שלא עבר אדם שם. בפי' ר"ע ז"ל אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות אפילו לאחר זמן מרובה כשר. אמר המלקט והיינו דתנינן בפ"ק דמציעא מצא גיטי נשים וכו' לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ומדתלי טעמא בשאני אומר כתובים היו שמעינן מינה דאם אמר הבעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה מאחר שאין השיירות מצויות. ורבה הוא דרמי מתני' אההיא דמניעא אבל ר' זירא לא רמי מתניתין אההיא משום דדייקינן הכי הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר דוקא כדקתני מתני' אבל ברייתא דמייתי בגמרא ודאי קשיא אמתני' ומשני כאן בשיירות מצויות כאן במקום שאין שיירות מצויות. ור' ירמיה מתרץ שנוייא אחרינא דלא תיקשי ברייתא אמתני' דההיא ברייתא מיירי שאמרו העדים מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד ורב אשי נמי תירץ על דרך תירוץ ר' ירמיה דההיא ברייתא מיירי כגון שהשליח שאבדו או העדים נותנין בו סימן מובהק כגון שיש בו נקב בצד אות פלונית וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

אם מכירו כשר:    או או קתני וכדפי' ר"ע ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דיבמות ד' ק"ך למאי דמסיק התם בההוא לישנא דלא חיישינן לשאלה וא"ת דבפ' כל הגט תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די דכך דהא לא חיישינן לשאלה. וי"ל דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדקתני בתוספתא עשרה דלוסקמים מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן אבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה עכ"ל ז"ל. וז"ל כאן וא"ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפ' בתרא דיבמות סי' ג' וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה א"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ"מ צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיס' או בדלוסקמא איבדו אין זה סי' כיון דדרך להניח' שם. ע"כ ומתוך מה שכתבו כאן בגמרא משמע שיש ספרים [דגרסי] ומכירו וזה סוף לשונם א"נ ומכירו פי' או מכירו וי"ס דגרסי בהדיא או מכירו וה"פ מצאו בתפיסה ויודע שלא בתוכו איבדו ואינו שלו ואפ"ה אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה א"נ דוקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצינן לפרש כמו אם מכירו עכ"ל ז"ל ועיין עוד בריש דבריהם ז"ל וגם הר"ן ז"ל העלה דודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא אפילו שהוא עם הארץ הגט כשר. וכתוב בתוי"ט ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן אלא דאיכא בין סימן לטביעת עינא דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים ובבית יוסף הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דילמא משקר משום הפסד שכרו א"נ דלא להוי למרי גיטא תרעומות עליה אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין ע"כ:

והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת:    וכו' ביד פ' ששי דה"ג סי' כ"ח ואיתה בהרא"ש ז"ל ס"פ ואלו מגלחין ותוס' פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע"ח) וגם הרא"ש ז"ל שם ד' צ"ו ותוס' פ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ט) ודפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג.) בגמרא אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא אבל אם הניחו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים דכיון דאיפלג איפלג אבל בן פ' ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא וביד פ' ט' דהלכות תרומות סי' ג':

בחזקת שהוא קיים:    דאמרינן העמד דבר על חזקתו ומקרא נפקא לן בהכל שוחטין. ומכאן הוכיח ספר תרומת הדשן בסי' שמ"ט דמדסמכינן אחזקה אפילו גבי זקן וחולה כ"ש לגבי ילדים ובריאים ואפילו לזמן מרובה דאין נראה לחלק דדוקא זמן מועט כשיעור מהלך ממדינת הים מוקמינן אחזקת חיות אבל זמן מרובה שמנה או ט' שנים או יותר לא מוקמינן כולי האי אחזקת חיות דע"כ אין לחלק בהכי דהא כל מוקמינן אחזקה מנגע ילפינן לה בפ"ק דחולין וכן כרש"י ז"ל בהדיא בפ' כל הגט אמתני' דלעיל דמנגע ילפי' לה וחזקה דנגע אינה אלא לשעה מועטת כדאיתא התם פ"ק דחולין ודילמא אדנפיק בציר ליה שיעורא וכו' וא"כ מנלן למיגמר מיניה אפילו כדי להלך ממדינת הים שהוא מופלג יותר הרבה משיעורא דחזקת נגע והה"נ דגמרינן מה שמופלגין אפילו שלשים שנה מזמן מהלך ממדינת הים ע"כ וע"ש עוד:

בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה:    תוס' פ' כיצד אשת אחיו (יבמות ד' י"ח.) ובגמרא פריך ורמינהו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ותירץ אביי מתני' דהכא ר"מ היא דלא חייש לבקיעת הנוד וההיא ברייתא ר' יהודה היא דחייש שמא יבקע הנוד ורבא תירץ שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאֵי היא ומעיקרא רמי בגמרא תרומה דברייתא אגט דמתני' דקתני נותנו לה בחזקת שהוא קיים ומשנינן תרומה אפשר להיות נזונת בחולין גט לא אפשר למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות:

השולח חטאתו:    וכו'. פ' הוציאו לו (יומא ד' נ"ה) ותוס' דפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ"ז) ודפ' התערובות ד' ע"ד ודפ' כל המנחות (מנחות ד' ס"ב) ודפ' בתרא דנדה ד' ע' וביד פ"ד דהל' פסולי המוקדשים סי' י"ד ובטור א"ה סי' קמ"א:

משנה דעריכה

שלשה דברים:    וכו'. תימא בעיני שלא הובאה משנה זו בעדיות בפ' שני אי שלישי דהתם קא תני אפי' דברים שלא נזכר בהם לשון עדות כגון שלשה דברים א"ר עקיבא שלשה דברים ר"ג מחמיר וזולתם. ואיתה בהרא"ש ס"פ בתרא דיבמות:

על עיר:    וכו' ביד פ' ששי דהל' גירושין סי' כ"ח וכ"ט ובפ"ט דהל' תרומות סי' ב' ובטור א"ה סי' י"ז וסי' קמ"א:

כרקום:    ירוש' איזהו כרקו' ר' בא בשם ר' חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזין ותרנגולים ואיסטרטיות המקיפים את העיר ע"כ:

וספינה שאבדה בים:    פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג):

והיוצא ליהרג נותנין:    וכו'. גמ' אמר רב יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של אומות העולם כיון דגמר ליה דינא לקטלא מיקטל קטלי ליה ותו לא מקבלי שוחדא ואין עליו חומרי חיים ואיכא דאמרי אמר רב יוסף אפכא:

משנה העריכה

המביא גט בארץ ישראל וחלה:    וכו'. ביד פ"ז דהל' גירושין סי' ד' כ' ובפ"ט סי' ל"ה ל"ו ל"ז ובטור א"ה סימן קמ"א:

וחלה ה"ז משלחו ביד אחר:    נלע"ד דאיידי דתנא גבי בעל גופיה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תנא נמי כל הנהו דמחזיקין אותו בחזקת קיים וכן נמי שלשה דברים דקאמר ר' אלעזר בן פרטא דברים שהן בחזקת קיימין או שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים תנא השתא נמי דינים דאם חלה השליח של הגט יכול לעשות שליח אחר ולא אמרינן דנתבטלה שליחותו כיון שחלה ואין לו רשות לעשות שליח אחר כדילפינן מושלח ושלחה אלא היכא דאיהו גופיה מצי למיעבד השליחות דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת קמ"ל דבין מביא מא"י בין מביא מח"ל אע"פ שחלה מצי למעבד שליח אלא שמא"י כדינו ומח"ל כדינו בחזקח ששליחותו קיימת ובתר הכי מסיים פירקא בעניינים אחרים דשייכי לענין בחזקת שהן קיימין אע"ג דאין להם שייכות כלל לענין הגט דאיהו עיקר מכלתין. א"נ אפשר עוד לומר דמשום דתנן לעיל בחזקת שהן קיימין קאמר השתא דין חלה השליח דחזקה דאין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר והשתא ניחא דאקדים ותני שליח דארץ ישראל קודם שליח דמדינת הים שלא כסדר דנקט בריש מכלתין כנלע"ד ודרך אחרת היתה לי אלא שזו נכונה בעיני יותר. ובגמרא רמינן והתנן לקמן ספ"ו אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא ומשני רבא שאני התם דמילי לחוד נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אחר מפני שאין בהם ממש אבל גט דאית ביה ממש חוזר ונמסר. כתב רב אלפס ז"ל יש מי שאומר אם אמר לו הולך גט זה לאשתי ולא הקפיד לומר לו את עצמך הולך משלחו ביד אחר ואע"ג דלא חלה ואם אמר לו את הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או נאנס כרשב"ג דאסיקנא בגמרא דסתם מתניתין כותיה ולא אכפת לן במחלוקת דברייתא וכן הדעת נוטה והא דלא בעי לאוקומה למתניתין כרבנן ובהולך לבד כשנוייא קמא דבגמרא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואיירי בין בהולך בין באת הולך:

אם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני:    תוס' פ"ק דב"ק ד' י"א ודמציעא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו:)

לא ישלחנו ביד אחר:    אם אמר לו טול לי חפץ ואח"כ תן גט והלך הוא ונתן גט ואח"כ לקח ממנה החפץ פוסל ר' יוחנן בשליח ראשון וכ"ש בשליח שני ולהכי תנא מתני' לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשרי לא ימסור לו דברים כהוייתם או השני לא ידקדק בהם ויהיה משנה ומיפסיל גיטא דקפידא הוא דאין רצונו שיהא פקדונו דהיינו חפץ שלו ביד אחר דהיינו אשתו דלאחר שקבלה הגט הרי היא אצלו כאחר ולר"ש בן לקיש דמכשר כשאמר לו כך בשלוחו וכ"ש בו קסבר לאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה ולריש לקיש לא תנא מתני' לא ישלחנו ביד אחר וכו' רק לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר וכאן שנה רבי דין זה ולאו משום בטול שליחותא נקט ליה דאם שלחו ביד אחר הגט גט דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרשה מיהא שויה אבל היכא דא"ל טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גיטא ושלח השליח גט ביד אחר והלך אותו האחר ונפקא איתתא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלא מיניה גיטא כ"ע ל"פ דגיטא מעלייא הוא. וביד פ"ג דהלכו' שלוחין ושותפין סי' ח':

משנה ועריכה

עושה בב"ד שליח ומשלחו:    כצ"ל. ובפירוש ר"ע ז"ל הלשון יתר או חסר הפירוש וכצ"ל עושה בב"ד שליח שצ"ל בפניהם בפ"נ ובפ"נ לפי שהאחרון לא יוכל לומר:

אין השליח האחרון:    וכו'. בטור א"ה סי' קמ"ב ושם כתוב וכל אחד ואחד יאמר בפני ב"ד שליח ב"ד אני ומדקתני אין השליח האחרון ולא קתני ואין השליח השני שמעינן מינה בגמרא דשליח שני אם חלה עושה שלישי עד מאה ומדקתני אלא אומר שליח ב"ד אני שמעינן דכולהו אין ממנין אלא בב"ד:

משנה זעריכה

המלוה מעות:    וכו' תוס' פ' יש מותרות (יבמות דף פ"ו) ודפ' שני דכתובות ד' כ"ו ודפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג) וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ"ז דהלכו' מעשר סי' ד' ה' ו' ז'. בפי' ר"ע ז"ל אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. אמר המלקט כדי שיהא מותר לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות כהונה שכבר נתן דמיהן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים ובגמרא פרכינן היכי נפיק ידי נתינה דהא לא אתו לידייהו דכהן ולוי וכיצד זכו בהם הכהנים הללו ומוקמינן לה במכירי כהונה ולויה כלומר שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו רש"י והר"ן ז"ל: ובהגהות אשרי יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפ' הזהב ע"כ. עוד בפי' ר"ע ז"ל ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו וכו'. אמר המלקט רב הוא דאוקי לה במכירי כהונה ולויה ושמואל הוא דאוקי לה במזכה להם ע"י אחרים ועולא מוקי מתני' כר' יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כגון עני המנקף בראש הזית ומצודות חיה ועופות ומציאת חרש דלקמן פ"ה ובבכורות פ' שני כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמ' דשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאע"פ שאין זכייה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן יש לומר מפני התקנה עשו דהכא נמי אע"ג דלא אתו לידי כהן הרי הן כאילו באו כבר לידו ומפריש עליהם וה"נ מוקי לה ר' אבהו בשם ריש לקיש בירוש' ובגמרא כולהו כרב לא מוקמי במכירי לא קתני ואע"ג דמזכה נמי לא קתני ניחא ליה לשמואל לאוקמוה במזכה דאיירי בכל כהנים כולהו כשמואל לא מוקמי במזכה לא קתני ואע"ג דמכירי נמי לא קתני ניחא ליה לרב לאוקומה במכירי משום דמפרישין עליהם סתם קתני משמע בלא שום זכוי כולהו כעולא לא מוקמי כיחידאה לא מוקמינן ואע"ג דשמואל פסיק בגמרא דפ"ק דב"מ כר' יוסי מ"מ מסתבר ליה לאוקמי מתני' אפילו כרבנן: וכתוב בתוי"ט בחזקת שהן קיימין אע"פ שהוא מוסב על כהן ולוי ועני שייך למיתני בנו"ן ולא במ"ם שכן בלשון ארמית הנו"ן מורה על הרבים כמו על הרבות וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' ואם הלוון וכו' ע"כ. ותימה הוא למה הוצרך לכתוב כן שזה הענין פשוט באלף אלפי מקומות במשנה בתלמוד ובאגדות ועוד דאם היה לו לדקדק כן הוא על מלות מחלקן הלוון דאע"ג דלא שייך אלא בנקבות אשכחן ליה ג"כ בזכרים בדוכתי טובא אכן מלת קיימין או קיימים לא אשכחן לה רק בזכרים דבנקבות לא שייך לומר רק קיימות אלא דבמתני' דבסמוך קתני קיימין אע"ג דקאי אפירות ומעות שהן לשון נקבה כדאמרינן בעלמא דבר תורה מעות קונות דו"ק:

מתו צריך ליטול רשות מן היורשים:    מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצין שיתקבל חובו בשבילם יעכבם ממעשרות עצמו רש"י ז"ל. ובגמרא תניא ר"א בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהם בחזקת הקרוב להם מאותו השבט הראוי ליורשם ואם הלוה את העני בב"ד ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל דתקנת כל עניי ישראל היא כדי שימצאו מי שילוה להם ולאו גוזל את העניים הוא כי גבי משאר עניים אבל לא בחזקת יורשיו דשמא יורשיו עשירים הם ר' אחי אומר על העני מפריש בחזקת עני עולם ואפילו כותים אם אין עניי ישראל בעיר דס"ל דכותים גרי אמת הן ואף הם זוכים במעשר עני. בפי' ר"ע ז"ל צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב צריך ליטול וכו'. אמר המלקט מה שכתוב משועבדת לבעל חוב ר"ל לבעל חוב זה שהלווה אביהם ע"מ להיות מפריש עליהם מחלקן ולהפרע משם צריך ליטול רשות וכו' והוא פי' הרמב"ם ז"ל ודלא כפי' תוס' ז"ל שאכתוב בסמוך: ואם הלוום בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מן היורשין דיש כח על ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם היא שימצאו מעות להלואה רש"י ז"ל. ובגמרא בעי מ"ש למיתה דעבוד תקנתא ומ"ש לעשירות דלא עבוד תקנתא דתניא בהדיא בברייתא אם העשיר העני אין מפרישין עליו וזכה הלוה במה שבידו ומשני משום דמיתה שכיחא עבוד לה רבנן תקנתא אבל עשירו' דלא שכיח' לא עבוד לה רבנן תקנתא והיינו דאמרי אינשי חברך מית אשר פי' חזק והאמן הדברים חברך אתעתר לא תאשר. עוד גרסינן בגמרא תניא רבי אומר ביורשין שירשו קרקע שעליהם מוטלת המצוה לפרוע חוב אביהם ולא שירשו כספים ופירשו תוס' ז"ל דאסיפא קאי שאם ירשו קרקע מפריש עליהם אבל לא ירשו קרקע לא מפריש עליהם אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשין לא מצי קאי דכל שכן אם לא ירשו שצריך ליטול רשות מן היורשין יותר שאין עליהם מוטל לפרוע חוב אביהם ע"כ. וכן פי' ג"כ ה"ר זרחיה הלוי דאסיפא קאי ונראה דלא כפירוש הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל כמש"כ בסמוך ופי' בכסף משנה שם פ"ז וז"ל ומפרש רבינו דארישא קאי וה"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים בעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ:

משנה חעריכה

המניח פירות להיות מפריש:    וכו' בערבי שבתות ובערבי ימים טובים איירי דשרי שלא מן המוקף תוס' ז"ל אבל ביד פ"ה דהלכות תרומות סי' כ"ה כ"ו הלשון כן המציא פירות להיות מפריש עד שיעשו תרומה אע"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין ע"כ. ולדעתו ז"ל צ"ל דהא דקתני במתני' מפריש עליהן לשון לכתחלה משום סיפא דמעות מעשר שני נקט לה וכן הוא ז"ל כתוב לשון לכתחלה גבי מעות מעשר שני בפ"ד דהל' מעשר שני סי' י"ג. ואיתא להאי בבא בירוש' פ"ז דדמאי:

הרי זה חושש מעת לעת:    של בדיקה ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר מעת לעת של הנחה כלומר דיום א' שלם לבד מחזיקינן ליה בחזקת קיים וקשיא ליה מתני' דלדידיה ה"ל למתני חושש למפרע עד מעת לעת:

דברי ר' אלעזר בן שמוע:    בירוש' ל"ג בן שמוע וכן במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחק וגם ר"ש לוריא ז"ל מחקו והכי משמע ג"כ מפי' רש"י ז"ל שפי' גם כאן כדרכו בכל התלמוד ר' אלעזר בן פדת דגמרא ור' אלעזר בן שמוע דמתניתין ודברייתא ע"כ וודאי שכן הוא דסתמו כפירושו ובגמרא א"ר אלעזר חלוקין עליו חבריו על ר' אלעזר דתנן בפ' שני דמסכת מקואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות ולא סמכינן אחזקה שהיה שלם והא קמ"ל ר' אלעזר בן פדת דלא תימא לעולם אין חלוקין ומאי למפרע מע"ל קמ"ל דלמפרע ר"ל כל עיקר דמשעה ראשונה כלן טמאות וחלוקים:

ר' יהודה אומר בשלשה פרקים:    וכו' וליכא מאן דפליג עליה הלכך הלכה כמותו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל:

בקדים של מוצאי החג:    רוח מזרחית שנקראת בלשון מקרא בספר יונה חרישית על שם שמשתקת כל הרוחות כלומר מבטלת צנת כל הרוחות והיא חמה מאד והיא ג"כ חזקה מאד כדכתיב ברוח קדים עזה כל הלילה ברוח קדים תשבר אניות תרשיש ורוח דרומית קשה מכולן ורוח מערבית בינונית ורות צפונית נוחה מכולן לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות ומנשבת עם כולן ואלמלא כן אין העולם מתקיים אפי' שעה אחת:

ובשעת כניסת מים לבוסר:    תוס' פרק אין מעמידין (עבודה זרה ד' כ"ט):