משנה בבא קמא ט יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ט · משנה יב | >>
נתן הכסף לאנשי משמר, ומת, אין היורשים יכולין להוציא מידם, שנאמר (שם, י): איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה, יצא.
אשם ליהויריב וכסף לידעיה, אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו, יחזור ויביא אשם אחר.
שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו, יצאמז; הביא אשמו עד שלא הביא גזילו, לא יצא.
נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אין החומש מעכבמח.
נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת,
- אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
- נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב וְאָשָׁם לִידַעְיָה,
- יָצָא.
- אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה,
- אִם קַיָּם הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְּנֵי יְדַעְיָה;
- וְאִם לֹא, יַחֲזִיר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר.
- שֶׁהַמֵּבִיא גְּזֵלוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא;
- הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְּזֵלוֹ, לֹא יָצָא.
- נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ,
- אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:
נתן את הכסף לאנשי משמר - ומת,
- אין היורשין יכולין להוציא מידם,
- שנאמר: "איש אשר יתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה י).
[יג] נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה - יצא.
- אשם ליהויריב, וכסף לידעיה -
- אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה,
- ואם לאו - יחזור, ויביא אשם אחר.
- שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו - יצא,
- אשמו עד שלא יביא גזלו - לא יצא.
- נתן את הקרן, ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב.
כבר בארנו באחרון של סוכה כי משמרות כהונה עשרים וארבע משמרות, והיו עובדים בזה אחר זה כל משמרת שבת אחת, ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה, והביא אותם על דרך משל.
וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרת משמרת ידעיה, בזה חולקין רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה אומר, משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף, כיון שאין לה במשמרתו שום דבר לפי שאינו שבתו, לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרת. וחכמים אומרים, משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף, והראוי שיתן הכסף קודם האשם, ולפיכך יוקח האשם מאיתו, ויתן ליהויריב שנטל כסף ברישא כמו שראוי, והוא יקריב האשם כשתהיה משמרתו.
ולפי שאלו העיקרים אמתיים ידועים, אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו, כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה משמרת ידעיה, אם הוא הלכה כחכמים שאומרים יצא אשם ליהויריב כמו שקדם, וזה מבואר ואין שם ספק. ואם הלכה כרבי יהודה שאמר ישיב הכסף לידעיה, אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם, אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול, ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו במשמרתו.
ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת רבי יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם. וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו, אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם. וזה העניין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה.
והלכה כחכמים.
והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם "אשר יכפר בו"(במדבר ה, ח), וקבלנו בפירוש זה כי האשם הנאמר כאן כסף, והוא מה שאמרו אשם זהו קרן. וכבר בארנו בהלכה שקודם לו דרחמנא קרא הכסף אשם. ואמרו "יכפר בו" והוא פועל עתיד, רוצה לומר שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף, ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עוון בקרבן והוא איל האשם, כמו שנאמר "וכפר עליו הכהן באיל האשם"(ויקרא יט, כ), וקבלנו בזה "איל אשם מעכבין ואין החומש מעכב". וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף.
ופירוש מעכבין - את הכפרה:
לאנשי משמר ומת - קודם שהביא קרבן. אין. יורשי הגזלן יכולים להוציא מיד הכהנים מאחר שזכו בהן כבר מו:
ליהויריב - היא משמרה ראשונה של עשרים וארבע משמרות כהונה שבמקדש. ושל ידעיה אחריה:
נתן - הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו. ואחר כך נתן האשם לידעיה במשמרתו, יצא. כדמפרש ואזיל, שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו, יצא. וזה המשמר זכה בשלו, וזה בשלו. אבל נתן אשם ליהויריב, שהביא אשמו תחלה, ואח"כ הביא גזלו ונתן למשמר שלאחריו, אם האשם קיים שלא הקריבוהו בני יהויריב, יקריבוהו בני ידעיה ויהא גזלו ואשמו לידעיה. ואם אין אשמו קיים, לא יצא באשם שנתן ליהויריב, כיון שלא נתן גזלו. ויחזור ויביא אשם אחר:
נתן הקרן - לכהנים:
אין החומש מעכב - מלהקריב את האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן מט:
אין היורשים יכולים להוציא מידם. לשון הר"ב מאחר שזכו בהן כבר משמע דרוצה לומר טעמא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר שמת ואין לו יורשים שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני דאי הכי קרא למאי איצטריך. ועוד שסברתו זו איכא למדחי ולמימר דלאו זכייה היא כלל. שהרי הגזלן כבר זכה וכו' וזה שנתנו לכהן לאו נתינה לשיזכה בה היא. דאדעתא שיתכפר בו נתנו לו. ובגמרא אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה. דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי [דלא תהוו ליה כפרה] לא יהיב ליה. וחטאת ואשם שמתו בעליה. דחטאת תמות. ואשם תרעה. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה. התם הלכתא גמירא ליה. ע"כ. הא קמן דלאו מטעם זכייה בנכסי הגר אין מוציאין מידם דאדרבה אי אפשר שיזכו בו. כיון דבטעות בא לידם מיד הגזלן שכבר זכה בה. אלא טעמא משום דכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה אלא הוה אמינא דאין כפרה כלל עד שיביא קרבן:
שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא. גמרא. דאמר קרא האשם המושב לכהן. מלבד איל הכפורים אשר יכפר בלשון עתיד. ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף. עדיין לא כפר:
אין החומש מעכב. גמרא דכתיב במעילה באיל האשם ונסלח לו איל ואשם [פירוש אשם. קרן כדלעיל] מעכבין. ואין חומש מעכב. וילמד הדיוט מהקדש. פירשו התוספות דהא השוה אותן הכתוב בדין אם הביא אשמו תחלה דבתרווייהו לא יצא. ע"כ:
אין החומש מעכב. לשון הר"ב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. וכן לשון רש"י. ולשון ולבסוף נתן אינו מדוקדק דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב. וכבר פירש דעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה ואפילו אם נדחק לומר דדעתם במ"ש מלהקריב כלומר ולעשות כפרתו. אכתי תקשה מנלן דהא אדרבא קרא קאמר באיל האשם ונסלח. משמע דאילו קרן עבדי הסליחה. והרמב"ם פרק שמיני מהלכות גזילה [הלכהי"ג] כתב וחייב ליתן את החומש אחר כפרה. יראה שדעתו לומר שאע"פ שכפרתו נגמרה מכל מקום חוב החומש עדיין עליו וחייב לשלם. ותדע שכן הוא דבפ"ק מהלכות מעילה לא כתב זה והיינו טעמא דכיון שאין החומש עליו אלא חוב בעלמא. כתב דינו בהלכות גזילה וסמך עליו בהלכות מעילה אף על פי שהלכות מעילה קודם בדרך חבורו. אפילו הכי סמך על המאוחר לפי ששם מקומו. ואולי שגם זו דעת רש"י והר"ב במ"ש ולבסוף נתן דלא תימא דאינו מעכב הכפרה. ובדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש. להכי קאמרי ולבסוף נתן כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך [וקרי ביה נותן בחול"ם וציר"י]:
(מו) (על הברטנורא) משמע דר"ל טעטא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר כו' שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני, דאי הכי קרא למאי איצטריך כו'. ובגמרא אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר ה"א מהדר ליורשין, מאי טעמא, אדעתא דהכי (דלא תהוו ליה כפרה) לא יהיב ליה כו'. הא קמן דהטעם משום דמכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה. אלא ה"א דאין כפרה עד שיביא קרבן:
(מז) (על המשנה) יצא. ילפינן ליה בגמרא מקרא:
(מח) (על המשנה) אין כו'. בגמרא יליף ליה:
(מט) (על הברטנורא) אינו מדוקדק, דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב, וכבר פירש דהעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה כו'. ואולי ר"ל דלא תימא דבדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש, לה"ק ולבסוף נתן, כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך. וקרי ביה נותן. ועתוי"ט:
נתן את הכסף ליהויריב וכו': וקשה קצת לע"ד דבמסכת תעניות פ' בתרא דף כ"ז ע"ב משמע דידעיה היה משמרה ראשונה בבית שני שכן התנו נביאים שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב בבית שני אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב דידעיה לעולם עיקר ויהויריב טפל לו. וע"ש עוד בשני מקומות הראשונות הנזכר שם יהויריב טעות הוא וצריך להגיה בשניהם במקום יהויריב חרים וכן הוא גם כן שם בירוש' מ"מ קשיא ודוחק לומר דמיירי בבית ראשון לבד. והרמב"ם ז"ל האריך בפירושו למשנתנו על פי הברייתות דמייתי בגמ' ע"ש. וה"ג להו בגמ' ת"ר נתן אשם ליהוריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם דברי ר' יהודא וחכמים אומרים יחזיר אשם אצל כסף ומוקי רבא לפלוגתייהו כגון דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב ר' יהודה סבר כיון דלאו משמרת דידעיה היא לידעיה קנסי' ליה הלכך יחזיר כסף אצל אשם ורבנן סברי שלא כדין הוא דעביד בני יהויריב דקבלו אשם מקמי כסף הלכך לדידהו קנסינן להו ויחזור אשם אצל כסף. תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה ויזכו הללו במה שבידם לעורו אבל הבשר פסול. תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור אשם אצל כסף וכגון דנפקא משמרתו של יהויריב ולא תבעו דאחילו אחיל גבייהו. תניא אידך אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור כסף אצל אשם פשיטא הכי אית לי' הכא במאי עסקי' כגון דנפיק משמרתם דהני ודהני ולא תבעו הני מהני מהו דתימא אחולי אחיל גביה הדדי קמ"ל דאמרי' כיון דלא תבעו נמי בני ידעיה את האשם במשמרתם יחזור כסף אצל אשם וברישא ליהדרו ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזור שבת משמרתם:
אין החומש מעכב: דכתיב גבי מעילה בהקדש באיל האשם ונסלח לו איל כמשמעו האשם קרן ומשמע אין סליחה אלא בשניהם ומשמע באיל האשם באיל שהוא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן מייתי ברישא ומשמע נמי דדוקא איל ואשם מעכבין בהקדש אבל אין חומש מעכב את הכפרה ה"נ גבי הדיוט בגזל הגר אין חומש מעכב:
יכין
הכסף לאנשי משמר: שיחלקום לכהנים שבאותה שבוע במשמרתם בביהמ"ק:
ומת: קודם שהביא הקרבן:
אין היורשים יכולין להוציא מידם: של כהנים, דהכסף כבר כפר מחצה:
נתן הכסף ליהויריב: כך שם משמר הראשון של הכ"ד משמרות שבביהמ"ק:
ואשם לידעיה: הוא משמר הב', שיקריבוהו הן בשבוע שבמשמרתן:
אם קיים האשם: בשעה שנתן הכסף:
יחזיר ויביא אשם אחר: קמ"ל דאין יהויריב יכול למחול, לומר הרינו כאילו קבלנו [כלעיל מ"ו]. דנ"ל דהתם כבר היא שלו ויכול למחול, אבל הכהנים שלא זכו בו עדיין, אין יכולין למחול דבר שאינו שלהן. ואף דבנדר מועיל הריני כאילו קבלתי אף דלא אתא לידיה [כנדרים ס"ג ב'] הכא שאני דעשה יהויריב שלא כדין שקבל האשם קודם השבת הקרן [וכש"ס הכא ועי' רמל"מ פ"ח מגזילה ה"ח]:
את הקרן: לכהנים, וה"ה לנגזל כשחי:
אין החומש מעכב: מלהביא הקרבן, אבל עכ"פ חייב ליתנו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש