מלאכת שלמה על בבא קמא ט
<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משלם כשעת הגזילה: דשנוי קונה. ובגמ' איכא תנאי טובא דס"ל דשנוי איני קונה. וכתבו תוס' ז"ל ומדתנא במתני' עצים ועשאן כלים שמעינן דשפוי לא מיקרי שנוי אם לא שנקרא שם כלי כל דהוא עליו או ששמו משתנה באותו שפוי כמו כשורי ועבדינהו קצצייתא פי' קרשים אבל שפוי בעלמא שאין שמו משתנה בשפוי זה לא חשיב שנוי ע"כ. ונראה דהא דנקט לאשמועי' עצים דשנוי קונה גבי גזלה ולא תנייה גבי גנבה משום דעיקר לישנא דקרא דמיניה שמעי' דשנוי קונה הוי מקרא דכתיב והשיב את הגזלה מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי כך נלע"ד. ובגמ' פריך עצים ועשאן כלים אין שיפן לא צמר ועשאן בגדים אין לבנן לא ורמינהי גזל עצים ושיפן אבנים וסתתן צמר ולבנו פשתן ונקהו משלם כשעת הגזלה ותירץ אביי דתנא דידן קתני שנוי דרבנן דהדרא וכ"ש שנוי דאורייתא דמתני' מיירי בגזל נסרים משופים ועשאן תיבות וקתדראות דהוי שנוי קל שחוזר לברייתו דאי בעי משליף ומנתק הנסרים זו מזו והרי הן נסרים כבתחלה ואפ"ה קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שנוי גמור ומדאורייתא קני וכן נמי צמר דמתני' מיירי בצמר טווי וארגו דעשאו בגדים דאיבעי סתר ליה והוו חוטין כדמעיקרא ואפ"ה קני ותנא דברייתא שנוי דאוריית' דלא הדר קתני אבל שנוי דרבנן לא קתני. ורב אשי תירץ דלעולם תנא דמתני' נמי שנוי דאורייתא קתני ודקשיא לך משפוי ולבון קנה וכלים ובגדים למה לי מתני' ה"נ קאמר עצים ועשאן כלים דהיינו בוכני לכתוש בו דליכא חקיקה אלא שפוי צמר ועשאן בגדים דהיינו נמטי פי' לבדים דאין מלבנים אותם כצמר ונמטי אין הצמר חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה. והדר פריך ולבון מיהא שנוי הוי בתמיה והתנן בפ' ראשית הגז לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב דלא הוי שנוי ואביי אוקי לההיא כרבנן ומתני' וברייתא דהכא אליבא דר"ש דאמר בברייתא דליבון הוי שנוי ורבא אמר הא והא ר"ש ולא קשיא ההיא דראשית הגז בנפוץ בעלמא ומתני' וברייתא דהכא בדסרקה סרוקי במסרק ור' חייא בר אבין אוקי למתני' בדכברה כברויי בגפרית להתלבן יפה דהוה שנוי וההיא דראשית הגז כגון דחוורה בעלמא ופרכינן תו השתא ומה לר"ש אפי' צבעי' שמענא ליה בברייתא אחריתי דלא הוי שנוי דתניא וכו' לבון מי הוי שנוי ותירץ אביי דההיא ר"ש בן יהודה משום ר"ש היא כדקתני בה בהדיא ומתני' וברייתא רבנן אליבא דר"ש רבא אמר לעולם לא פליגי רבנן עליה דר"ש בן יהודא ושאני צבע מלבון משום דצבע יכול להעבירו ע"י צפון אבל לבון לא הדר לברייתו וכי קתני התם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ואוקימנא כדברי הכל בקלא אילן דלא עבר:
גזל פרה מעוברת וכו': משלם דמי פרה העומדת לילד. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל משלם דמי פרה מעוברת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז וכתב פי' כמה שוה פרה מעוברת למי שקונה אותה שתלד שקונה אותה ביוקר בשביל העיבור פרט למי שקונה אותה לשחיטה שפוחת ממנה בשביל העיבור וכן רחל טעונה ליגזז נאה יותר מלשחיטה עכ"ל ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל בקצור וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם והרחל סמוך לגיזתה והכי הוה מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שנוי אלא הלידה והגיזה עד שעת השנוי היה ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחה ומיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שוין בשעת הגזילה דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשנוי אינו מחייב לשלם אלא דמי חזרת השומא כשעת הגזלה והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה קאי אכולהו באבי דמתני' דכולהו שוין לענין זה שתהא שומא כשעת הגזלה ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מן הגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמות שהיא דברשותיה אשבח ולא נשתנית ביד הגזלן השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזלה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת הגזלה ואילך הוו של גזלן. ול"ד להא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שרא זוזא ולבסוף שויא ד' תברה או שתייה משלם ד' משום דברשות הבעלים אייקר דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שנוי משלם כשעת הגזלה וה"ה אפי' לא ילדה נמי משלם כשעת הגזלה ולא כמו שהיתה שוה מידי דהוה אגזל טלה וגזלו זמן מרובה עד שנעשה איל דאילו בא נגזל והוציאו מיד הגזלן אם קודם שנעשה איל היה לוקח בהמתו כמות שהיא ולאחר שנעשה איל משלם כשעת הגזלה דהכי אמרי' לקמן דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לאתויי דר' אלעאי דגנב טלה ונעשה איל וכו' ועוד אילו באת לומר דמשלם קודם לידה וגיזה משום דמדמית ליה לחביתא התינח גזזה דהוי כתברה אי שתייה לידה דממילא מאי איכא למימר אלא ודאי אין לדמותה לחביתא דחמרא מטעמא דפרישי' והא דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל כו' ולפי שראיתי דעות מרובות בפי' משנה זו הארכתי בפירושה:
גזל פרה ונתעברה אצלו: וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה. ואי תקשה לך למאי דפרישנא דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא מאי קמ"ל השתא מעוברת וילדה טעונה וגזזה משלם כשעת הגזלה ריקנית ונתעבר' וילדה וטענה אצלו לא כ"ש תריץ דלרב זביד איצטריך ילדה אין לא ילדה לא דשבת דע"ג גזלה דניזק הוי ולרב פפא אתא לאשמועי' דעבור וטעינת הגיזה הוי שנוי כמו הלידה והגיזה ובדין הוא דהו"ל למיתני לא ילדה אלא אגב דתנא רישא ילדה תנא סיפא נמי ילדה עכ"ל הרא"ש ז"ל בקיצור ועוד האריך ע"ש. וכתב נ"י ז"ל שכתב הרא"ה בשם רבו ז"ל דלאו דוקא דמיה ולומר שגוף הפרה קנוי לו בשנוי דלידה וגיזה לאו שנוי הוא בגוף הפרה כו' והשנוי דוקא לגבי צמר וולד הוא ולפיכך ישלם מה שהיה שוה הצמר והולד אז ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל הכי ס"ל בפ' שני מהלכות גזלה וגם רש"י ז"ל אבל הרז"ה והרא"ש והטור ז"ל ס"ל דמעוברת וילדה מיקרי שנוי בגוף הבהמה ומשלם בזה האופן שמשלם הדמים כשהיתה שוה הפרה עם הולד או הרחל עם הגיזה בשעת הגזלה ותשאר הפרה והרחל לגזלן וגם הולד וגם הגיזה הכל לגזלן משום דקננהו בשנוי ואין הנגזל יכול לומר החזר לי פרה ורחל גופייהו שגזלת ממני ושלם לי עליהן שבח העבור וטעינת הגזה רק גוף הפרה והרחל של גזלן ומשלם הדמים שהי' שוין בשעת הגזלה. ובגמ' ת"ר הגוזל רחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ. פי' דאע"ג דשנוי קונה ס"ל גבי לצבוע לו אדום דבסמוך הכא קניס ליה משום דגזלן הוא ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ריקנית והדר משלם דמי גיזות ועובר כשהיו בשעת הגזלה ולא שבח הגזה שהשביחה אצלו ולא שבח הולד דלא קניס ר' יהודה אבל דמים שבשעת הגזלה משלם דליכא למ"ד כל הגזלנים בציר משעת הגזלה ישלמו רש"א רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף משעת הגזלה ומשלם דמים ובעי בגמ' מאי בינייהו דר' יהודה ור"ש אמר רב זביד בשבח שע"ג גזלה קמיפלגי פי' כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטלה הימנו כגון ריקנית ונתעברה או טענה גיזה דר' יהודה סבר דנגזל הוי וה"ק ר' יהודה גזלה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעות כמו שהיא בשעת תביעה בדין ור"ש סבר דאפי' שבחה עליה נוטלו גזלן דשנוי קונה ולא ישלם אלא דמיה ראשונים כאילו היא שומא אצלו בכסף ורב פפא אמר דכ"ע שבח שע"ג גזלה דגזלן הוי כוליה ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר והכא למחצה לשליש ולרביע פי' כדרך מנהג המדינה ומקבלי בהמות להשביחן לזמן גדול כזה ר' יהודה סבר גזלה חוזרת בעיניה ממש למחצה לשליש ולרביע לא יהיב ליה ור"ש סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן. תנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה ילדה אין לא ילדה לא אלא הדרא בעינה בשלמא לרב זביד דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל הוי לר' יהודה הא מני ר' יהודה היא אלא לרב פפא דאמר דגזלן הוי הא מני לא ר' יהודה ולא ר"ש וכ"ש דכר"מ לא מיתוקמא דקתני רישא גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד וכו' ולר"מ משלם גזות וולדות כדהשתא. אמר לך רב פפא ה"ה דאפי' לא ילדה נמי כשעת הגזלה משלם והא דקתני ילדה איידי דנסיב רישא ילדה לאשמועי' דלא משלם גזות וולדות כדהשתא אלא דמי פרה העומדת לילד נקט סיפא נמי ילדה ומתני' ר' יהודה היא. תו גרסי' בגמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דבר תורה גזלה אע"פ שנשתנית חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו ואפי' השביחה דשנוי לא קני שנאמ' והשיב את הגזלה אשר גזל וא"ת משנתינו דקתני דלא משלם כלים אלא דמי עצים אלמא קני בשנוי משום תקנת השבים היא וכגון שגזל עצים משופים ועשאן כלים דה"ל שינוי החוזר לבריתו דשנוי כי האי לאו שנוי הוא אבל שנוי שאינו חוזר לקדמותו ודאי קונה בלא טעמא דמפני תקנת השבים וכדתנן בסתם משנה לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור דקניה בשנוי. וכתוב בסמ"ג עשין סי' ע"ג ומה שאומר בסמוך גבי נתן צמר לצבע ששנוי אינו קונה מפרש רבינו יעקב ששם מדבר באינו מתכוין לקנות אבל מתכוין לקנות מודה דשנוי קונה ע"כ. ה"ג זה הכלל כל הגזלנים וכו' ואית דל"ג בסוגית הגמ' זה הכלל לאתויי מאי אלא כל לאתויי מאי וכן הוא בהרי"ף וסמ"ג והרא"ש ז"ל וכתב נ"י ז"ל וז"ל כל לאתויי מאי כל דייק אבל זה הכלל הא מרבי לן יוקרא וזולא וכדאמרי' התם במסכת פסחים אילימא דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ד' הא תנן זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה הרא"ה ז"ל אבל תוס' שם פ' המפקיד כתבו וז"ל ואע"ג דבפ' הגוזל קמא אמרי' זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לאתויי דר' אלעאי דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שנוי בידו וקנאם משמע דלא מיירי ביוקרא וזולא אלא בשנוי כדמיירי ברישא דמתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים היינו דוקא יתורא דזה הכלל אבל פשטא דמתני' דמשלמין כשעת הגזלה מיירי ביוקרא וזולא והתם בהגוזל נמי מייתי לה לענין יוקרא וזולא גבי אייקר כתנא דרב כהנא ובפ' כל שעה גבי לפי דמים משלם עכ"ל ז"ל. והא דתנן דמשלמין כשעת הגזלה היינו היכא דליתיה בעולם אבל אי איתה בעין בין שהוקרה או הוזלה חוזרת כמות שהיא והכי הלכתא הלכך מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא בין שתייה בין תברה בין אתבר ממילא משלם ד' כדמעיקרא דבחסר אפי' ב"ה דמתני' דס"פ המפקיד מודו דמשלם כשעת הגזלה כדתנן הכא במתני':
גזל בהמה והזקינה: ובגמ' מפר' רב פפא דלא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה כחש כעין הזקינה דלא הדר בריא משלם כשעת הגזלה אבל כחש דהדר בריא אומר לו הש"ל. ובירושלמי רב הונא אמר בשגזל עגל ונעשה שור אבל גזל שור והזקין אומר לו הש"ל שמואל אמר אפי' גזל עגל ונעשה שור אומר לו הש"ל. תני רב קרנא ואפי' גזל עגל ונעשה שור וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' עגל ע"כ משמע דפליגי אתלמודא דידן מימרא דר' אילעאי דאייתינן לה לפטורא מד' וה' מרבויא דזה הכלל דמתני' דלעיל בסמוך וכדכתיבנא:
ר"מ אומר וכו': פ' השואל דף ק' ותוס' פ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ה.) והלכה כר"מ דמתני דהיינו רבנן דברייתא אבל ר"מ ס"ל דעבדים לא הוקשו לקרקעות לא לענין גזל ולא לענין שבועה דס"ל דנשבעין על העבדים כדכתבי' פ' שבועת הדיינין ומפכינן מתני' מקמי ברייתא וכי לא מפכינן מתני' מקמי ברייתא חדא מקמי חדא אבל חדא משנה מקמי תרתי ברייתות מפיך רב בגמ' וכיון דמפיך מתני' ה"ל למימר הלכה כרבנן אלא ה"ק למאי דמפכיתו ותניתו הלכה כר"מ וכן בירושל' אמר אבוי ושמואל בר אמי בשם רב יהודה הלכה כר"מ ע"כ:
פירות והרקיבו: כשהרקיבו כולן אבל הרקיבו מקצתם אומר לו הש"ל כך נלע"ד שצ"ל בפי' רעז"ל דהכי מוכח בגמ' וכן מבואר ג"כ בפי' הרמב"ם ז"ל גם ביד ובכל הפוסקים וז"ל נמקי יוסף ז"ל הרקיבו מקצתן כיון דאורחייהו בהכי כהיזק שאינו ניכר חשבינן להו ואומר הש"ל והוי כחמץ בפסח ובכל הני דסיפא דמתני' ומתני' דקתני משלם כשעת הגזלה בהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר כיין והחמיץ מיירי ע"כ. אלא דקשה לע"ד כי היכי דפריך בגמ' מפירות והרקיבו דבמתני' קתני משלם כשעת הגזלה ובברייתא קתני אומר לו הש"ל ומשני לה אמאי לא פריך נמי מיין והחמיץ דבמתני' קתני משלם כשעת הגזלה ובברייתא קתני אומר לו הש"ל דהתם משמע דלא שייך לשנויי כאן כשהחמיץ כולו וכאן כשהחמיץ מקצתו אלא אם גזל שני כדים או שנאמר דיש לחלק בין החמיץ הרבה להחמיץ קצת ודוחק לומר דיין והוחמץ דבמתני' כשהוקר החומץ ועמד על דמי היין או יותר ומש"ה משלם כשעת הגזלה ולפעמים מרויח הגזלן וברייתא מיירי כשהחמיץ והוזל שירד מערכו ומש"ה אומר לו הש"ל דמ"מ אי איתא בגירסת הברייתא ליין והחמיץ אומר לו הש"ל כדמוכח מן הסימן שעשו בעלי התלמוד עלה דברייתא קשה דאמאי לא פריך עלה ומשני כדכתיבנא ואפי' ביד לא ראיתי שעשה שום חלוק וצ"ע לע"ד ומפי' נמקי יוסף ז"ל ג"כ משמע דלא הוה גריס בברייתא יין והחמיץ שזה לשונו ומתני' דקתני משלם כשעת הגזלה בהרקיבו כולן מיירי שהוא היזק ניכר כיין והחמיץ ע"כ:
גזל מטבע ונסדק: אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל שפסלתו מלכות רב יהודה אמר פסלתו מלכות היינו נסדק אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת שיכול לומר לו לך והוציאו שם ופריך רבה עליה דרב יהודה הרי תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח דכי פסלתו מלכות דמי וקתני אומר לו הש"ל א"ל התם לא מינכרא הזיקא דלא נשתנית מראיתו משאר חטים הכא מינכר היזקא שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאין עכשיו כשגזלה ממנו היו כל צורות המדינות שוות. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל והלכה כרב הונא מתלת טעמי חדא דהוי רביה דרב יהודה ועוד דרב ושמואל ס"ל כותיה וכן רבה דאמר לקמן בשמעתין השף מטבע של חברו פטור כי מחייא בקורניסא סבר כרב הונא דאי פסלתו מלכות הוי כנסדק כ"ש מחייה בקורניסא אבל בנמקי יוסף ז"ל כתוב והלכה כרב יהודה וכן הוא בהרמב"ם ז"ל וכמו שפירש הרב רעז"ל:
יין והחמיץ: נשתנה ריחו וטעמו ולא מצי א"ל הש"ל נמקי יוסף:
חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו: הכל בפירקי' דף ק"ה דייק טעמא דאומר לו הש"ל דאיתיה בעיניה הא ליתא בעיניה אע"ג דהשתא לאו ממונא כיון דמעיקרא ממונא בעי שלומי. ובגמ' מוקי רב חסדא למתני' כר' יעקב דבאיסורי הנאה נמי אומרים הש"ל פי' כגון חמץ בפסח דמתני' ורבה סבר דכ"ע סברי אומרים באיסורי הנאה הש"ל וההיא ברייתא דפליגי בה ר' יעקב ורבנן בשומר שהחזיר שור לבעליו אחר שנגמר דינו לסקילה דלרבנן אינו מוחזר ולר' יעקב מוחזר פלוגתייהו בגומרין דינו של שור שלא בפניו של שור שאין צריך להביאו לבית דין דלרבנן אין גומרים ולר' יעקב גומרים ומצי למימר ליה אנא מאי עבדי ליה ותנ"ה דרבנן נמי ס"ל דאומרים באיסורי הנאה הש"ל וגם בשור הנסקל קודם שנגמר דינו אבל לא לאחר שנגמר דינו וא"ל רב חסדא לרבה בר שמואל שהביא זו הברייתא אי משכחת לבני הישיבה לא תימא להו האי ברייתא ולא מידי משום דחדו דמשכחו תיובתא למילתי ופי' רש"י ז"ל אבל סיפא דמתני' ודאי ר' יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה להסקל אומר לו הש"ל ע"כ. אבל תוס' ז"ל בספ"ד וה' כתבו דלפי' רש"י ז"ל דהתם דפירש דפלוגתא דרבנן ור' יעקב היא כשהשומר התפיסו לשור בידים ליד ב"ד אז בלבד אמרו רבנן דאינו יכול לומר הש"ל כיון שהוא התפיסו דאי לאו דאתפסיה לא היה נסקל דס"ל לרבנן אין גומרין דינו של שור אלא בפניו ור' יעקב ס"ל אע"ג דאתפסיה אומר לו הש"ל דס"ל דלאו מידי אזקיה בתפיסתו בידו דאע"ג דלא אתפסיה ב"ד היו גומרין דינו של שור שלא בפניו דשור לא בעל טענה הוא דליבעי דינו בפניו ולפי פי' זה אפי' בבא דאו שהיה יוצא ליסקל יכול להיות כרבנן נמי וכגון שתפסוהו ב"ד מאליהם אלא שרש"י ז"ל שפירש דלא אתיא האי סיפא רק כר' יעקב טעמיה משום שרוצה דבבא דשור היוצא ליסקל דמתני' בתפיסה בידים דומיא דברייתא דהיינו בהתפיסו בידים ע"כ ולר"י ז"ל שם פי' אחר בההיא סוגיא ומשמע דגם לאותה שטה סיפא דמתני' דלא כרבנן. ונעבדה בה בדלי"ת צ"ל. אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ונעברה ברי"ש:
או שנפסלה מע"ג המזבח: גמ' אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי דכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיומי וכתבו תוס' ז"ל והא דתנן גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מע"ג המזבח אומר לו הש"ל ונפסלה היינו שנפל בה מום דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה ומשמע דוקא שנפסלה מאליה אבל הטיל בה מום בידים חייב וי"ל דמתני' מיירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא עכ"ל ז"ל. בפי' רעז"ל שנפסלה למזבח במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין. אמר המלקט איני יודע מנין לו זה החילוק אע"ג דאיכא למימר דדומיא דכל הני קתני אלא שכן ג"כ פירשו רש"י ונמקי יוסף ז"ל וז"ל שנפסלה מע"ג המזבח במום שאינו ניכר כדוקין שבעין פטור דכל בהמות לאו למזבח קיימי עכ"ל. ונראה שהם ז"ל חולקי' על פי' תוס' ז"ל שכתבתיו בסמוך:
בפי' רעז"ל ותנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא רישא מיירי בכלים עשוים ע"כ. אמר המלקט פי' אבל נתן עצים ה"א דאין חייב לשלם דאומן קונה בשבח כלי פי' במה ששינה אותו מעצים לכלי להכי תנא סיפא נתן להחרש שידה תיבה ומגדל לתקן כגון לנעוץ בהן מסמר ושברן דחייב מכלל דרישא בשנתן לו עצים ואפ"ה חייב לשלם דאין אומן קונה בשבח כלי ודלא כרב אסי. ועוד בתוס' פ' פסולי המופסלים דף ל"א:
ושיבר את האבנים או שהזיקן חייב לשלם: כך נראה שצ"ל וכן הוא בהרי"ף ז"ל בשני הדפוסים:
הנותן צמר לצבע וכו': בפירקי' דף צ"ט ע"א מוקי לה שמואל כגון שהקדיחו בשעת נפילה דליכא שבחא:
צבעו כעור אם השבח וכו': פי' הרא"ה ז"ל דנותן לו שכרו כפועל בטל ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמרי' דניתיב וניקני ליה איהו שבחא דצמר דהא הצמר כצבע שהתנה עמו צבעו וליכא שינויא דליקני ע"כ:
ר' יהודה אומר וכו': תוס' ס"פ המפקיד תרצו דלא תקשי דר' יהודה אדר' יהודה ודר"מ אדר"מ מההיא ברייתא דהתם. דהתם בברייתא דמיירי גבי גזלה סבר ר"מ שנוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס ור' יהודה דסבר התם דשנוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשנוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך ע"כ. בפי' רעז"ל צ"ל כך לצבוע לו אדום וכו' קנייה בשנוי לר"מ לא יהיב אלא דמי צמרו וכו':
צַמְרוֹ: בנקודת פתח בצדי וכדכתי' בס' הושע סי' ב' צמרי ופשתי אכן הר"ר יהוסף ז"ל נקד הצדי בסגול וא"כ לפי דבריו ז"ל היה לו לנקד בפ' ר' ישמעאל דמנחות סי' ד' ונתן שַמְנוֹ השין בסגול כדכתי' שמן ולפ"ד גם שם בפתח שַמְנוֹ וכדכתי' נמי בקרא שם בהושע שמני ושקויי דוק:
ואם ההוצאה יתירה על השבח: יתן לו השבח שהשביח הצמר אם ירצה או אם השבח שהתנה יותר מעט יתן לו שכרו כן פי' רש"י ז"ל. ושם פ' הבית והעליה דף קי"ז פירש הוא ז"ל הוצאה דמי עצים וסמנים ושכר טרחו כשאר שכיר ולא מה שפסקו לו בקבלנות דהוי טפי ע"כ. והרא"ש ז"ל הביא מה שמפרש בירוש' בשבח יתר על ההוצאה שנראה מתוך הירושלמי שמה שהיה הצמר עתיד להשביח את צבעו אם היה עושה כאשר אמר לו הוא בכלל הקרן של בעל המת ואין הפועל נוטל יציאתו אלא מה שהוא יתר על השבח שהיה הצמר ראוי להשביח ומשום קנסא והרא"ה ז"ל כתב שבח דקאמר בשבח שיש בו עכשיו שמין אבל לא שבח שהיה משביח אילו צבעו כעין מה שאמר לו בעל הבית ובירושל' אמרי' בענין אחר וצ"ע עכ"ל ז"ל נמקי יוסף ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וענין שבח והוצאה כמו שאמר לו על ד"מ אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי והוציא בו בצבע רובע דינר לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלש רביעי דינר יתן החצי אשר הותיר בדמיו ע"כ וכתב בית יוסף בח"מ סי' ש"ו וזה כפי פי' רש"י ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל אינו מחשב שכר טורחו ע"כ. וגם הרא"ש ז"ל כתב לכאורה מתפרשת מתני' הכי אם נתן לו צמר שוה עשרה דינרין והצבע הוציא בסמנים ובשאר הוצאות עשרה דנרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים היינו שבח יותר על היציאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו עשרה דינרין ואם הוא שוה י"ח דינרין נותן לצבע ח' דינרין ובירוש' לא משמע כן וכו' וכן כתבו תוס' ז"ל בשם ר"י ז"ל אבל הר"ר אלחנן ז"ל פי' בענין אחר ור"ל שנדר לו עשרה מנים לאומן בשביל אומנותו והאומן צריך להוציא לשכירי יום ה' מנים אותן ה' מנים שעולין לשכירי יום אם היה עושה כדין והמותר יחלוקו לפי הקרן כי אותן ה' מנים הן קרן של כל אומן ועשרה מנים הן קרן לבעל הצמר ויקח בעל הצמר שני חלקים והאומן חלק אחד מאותו מותר ע"כ והאריך עוד עיין בהגהת אשר"י ז"ל. בסוף פי' רעז"ל ואם ירצה לתת את שכרו ששבח יתר על השכר יתן שכרו והלכה כר' יהודה ע"כ. אמר המלקט כותיה דר' יהודה סתם לן תנא במציעא פ' האומנין כל המשנה ידו על התחתונה וכו'. וכתוב בהליכות עולם פ' שלישי דספר החמישי כל דתני לה גבי הלכתא פסיקאתא הלכה היא כגון הך דכל המשנה דלא שייכא למיתנייה התם בפ' האומנין דהא התם לא מיירי בשנוי אלא בחזרה אלא דהלכתא קפסיק ואזיל:
הגוזל את חברו וכו': ומבואר סמיכות משנה זו לכאן דהא בענין גזל עסיקי' ואתינן מריש פירקי'. ועוד נראה לע"ד דאגב דתני לעיל ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה וכו' ואם היציאה יתירה על השבח וכו' סמך השתא האי מתני' דקתני בה אבל נותן הוא לשליח ב"ד כדי שלא יצטרך להוציא מנה בהוצאות הדרך על גזל אפי' פחות מכדי הוצאת הדרך אע"ג דאשתבע ומכאן ועד סוף פירקא קתני דין קרן וחומש ואשם של נשבע על שקר:
ונשבע לו יוליכנו אחריו ואפי' למדי: בגמ' דייקי' נשבע לו אין לא נשבע לו לא בעי לילך אחריו עד דמטי לידיה מני לא ר"ט ולא ר' עקיבא דאי ר"ט משמע דאע"ג דאשתבע אמר מניח גזלה ביניהם ומסתלק ואי ר"ע משמע דאע"ג דלא אשתבע אמר עד שישלם גזלה לכל א' וא' ופלוגתייהו בפט"ו דמסכת יבמות ומסיק רבא דמתני' דברי הכל היא דהתם בין נשבע בין לא נשבע פליגי כדמשמע פשטא דמתני' דהתם דר"ט לא מחייב להחזיר ליד הנגזל אע"ג דאשתבע ור"ע מחייב אע"ג דלא אשתבע והאי דפרכת ואי ר"ע אע"ג דלא אשתבע לאו פרכא הוא דהתם דין הוא דאע"ג דלא אשתבע יחזיר לכל א' וא' שהרי אינו יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל במתני' דידע למאן גזל ומודה ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון עד דאתי ושקיל ליה דכיון דאודי ליה אפשר לאהדורי למאריה לממוניה מיד וכיון שהודה לו ולא נתן בידו עדיין דבר ה"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך הלכך אם נשבע קודם הודאה אע"ג דקאמ' ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה:
לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו: האי שליח מוקים ליה בגמ' בשכירו ולקיטו פי' שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא ל"א לקיטו לקיט תבואתו או בממציא לו שליח פי' בקש מחברו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים נותן לו הגזלה ומביא כפרתו:
אבל נותן הוא לשליח ב"ד: מפר' בגמ' אליבא דרב חסדא דהלכתא כותיה דשליח ב"ד בין עשאו נגזל בין עשאו גזלן מהני והוי באחריותו דנגזל ודלא כר"ש בן אלעזר דס"ל בברייתא דאם עשאו הגזלן לשליח ב"ד ונאנסו מידו מיחייב הגזלן. ועיין בספר קרבן אהרן סוף פרשת ויקרא:
ולא נתן לו את החומש: או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו:
ולא מחל לו על החומש: או שמחל לו על זה ועל זה וכו' אינו צריך וכו' נתן לו וכו' חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן ה"ז צריך לילך אחריו:
אין צריך לילך אחריו: בגמ' דייק דמדאיצטריך לתנא למיתני אין צריך לילך אחריו ועוד מדקתני ה"ז מוסיף חומש על חומש ש"מ דממונא כפריה ואי מיית גזלן משלמי יורשין ותניא נמי הכי ורמינהי דתניא בת"כ איפכא דלא משלמי ליה לחומשא יורשין ומשני מתני' וברייתא כשהודה אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומשא משלמי יורשים וברייתא דת"כ בשלא הודה האב והודה בנו אחר שנשבע ולא משלם חומש אשבועתא דידיה דמיירי כגון שהיתה דסקייא של אביו פי' שממון של אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזלה זו בתוכה דכי אשתבע האי בקושטא אשתבע ותנן בר"פ שבועת הפקדון וחייבים על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבים על שגגתה גרידתה כי הכא דליביה אנסייה דהא לא היה ידע ומיהו קרן משלם דהא איתיה:
נתן לו את הקרן ונשבע וכו': ופי' נתן לו את הקרן לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:
עד שתתמעט הקרן: מש"פ חומש שהוא מחויב כבר וחוזר וכופרו קרו קרן עד שתהא כפרת שבועתו בפחות מש"פ ע"כ:
שנאמר בפקדון וכו': ונשבע של שקר וכו' כצ"ל. והר"ר יהוסף ז"ל הוסיף למחוק גם מלות שנאמר בפקדון וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג שנאמר בפקדון אלא הגיה וכך בפקדון או בתשומת יד וכו' וכן נ"ל עיקר דהא בסוף המשנה קתני ה"ז משלם וזה אינו מיושב אם היה לשון המשנה ע"כ:
היכן פקדוני א"ל נאבד וכו': וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל איכו באלף הכא וגם פ' בתרא דשבועות ובכל מקום שהוא שם:
והעדים מעידין אותו שאכלו: התוס' ז"ל הכריחו כאן בפירקי' דף ק"ח ע"א דבטענת נאבד מתחייב חומש אם הודה אחר העדאת עדים והא דנקט ברישא הודה מעצמו לאו דוקא אלא ה"ה אחר עדים אלא איידי דתנא סיפא הודה גבי טוען טענת גנב תנא נמי ברישא ע"כ. ועיין במ"ש בפ' בתרא דשבועות סי' ג':
קרן וחומש לבניו: כך צ"ל ומלת ואשם צריך למחוק אותה:
או לאחיו: אחי אמו כן פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ז"ל פירשו לבניו של הגזלן או לאחיו של הגזלן כשאין לו בנים וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל ביד כמו שנעתיק בסמוך בס"ד אלא שמפירושו ז"ל למתני' משמע שהיה גורס לאחיו או לבניו:
ואם אינו רוצה או שאין לו: לוה ובעלי החוב באין ונפרעין. בגמ' פריך ונמחליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו דהא תנן לעיל מחל לו על הקרן וכו' אינו צריך לילך אחריו אלמא למיפק ידי גזלה בעינן והא נפקא ליה במחילה הכא נמי כיון דירושה קמיה נפלה נפק ליה מידי גזלה ואמאי אמר רב יוסף אם אינו מוצא יורש לאביו יתננה לארנקי של צדקה ואוקי ר' יוחנן מתני' דקתני מחל וכו' ר' יוסי הגלילי היא ואשמועי' לאחרים דהיינו דנגזל מחיל לגזלן וה"ה לנפשיה דמצי מחיל גזלן לעצמו היכא דנפיק מידי גזלה כגון יורש ומתני' דקתני משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ר' עקיבא היא ואשמועי' דלנפשיה לא מצי מחיל והוא הדין לאחרים דאפי' מחיל ליה נגזל גופיה לאו מחילה היא ורב ששת אוקי לתרוויהו אליבא דר"י הגלילי ורבא אוקים לתרווייהו אליבא דר' עקיבא דכי משמע מן הברייתא דמייתי בגמ' דלר"ע לא מצי מחיל היינו לנפשי' וכדמתני' אבל לאחרים דהיינו נגזל לגזלן מודה דמצי מחיל והיינו דתנן מחל לו נגזל לגזלן על הקרן ולא מחל לו על החומש וכו'. וביד שם שם רפ"ח דהלכות גזלה וסי' ב' ג' (פ"ח מהל' גזילה) ושם מפ' או שאין לו היינו לומר שאין לו לגזלן לא אחים ולא בנים ולא אדם הראוי לירש נותנה לבעל חובו או בהלואתו או לצדקה והואיל ויצאה גזלה מתחת ידו נפטר אע"פ שנתנה מתנה או פרעה בחובו והוא שיודיעם ויאמר זה גזל אבא ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל לוה ובעלי החוב באין ונפרעין נראה לפ' לוה על הקרקע שלו מאחרים אפי' בלא אפותיקי דקרקע משועבד ואח"כ נותן קרקע שלו לבניו או לאחיו בעבור הגזלה וכגון שאין הגזלה קיימת וחוזרין בעלי החוב ונפרעין מאותה קרקע אע"ג דיש לו שאר נכסים במה לפרוע ונראה דאין צריך לומר בשעת נתינתו לבניו או לאחיו ע"מ שיפרעו בעלי החוב מכם דבלאו הכי אין יכולין לזכות שלא מדעתו ואם הגזלה בעין צריך לפרש שילוה עליה או יעשנה למלוה אפותיקי ויחזירנה לבניו או לאחיו ויחזור ויטרפנה מהם ב"ח אע"ג דאמרי' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא מפסידנא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב"ח גובה ממנו ואין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרים עכ"ל תוס' ז"ל. ואית דגרסי אם אינו רוצה בלא ויו ואית דגרסי החלוקות הפוכות ואם אין לו או שאינו רוצה. ובתוס' יו"ט פלפל על דברי רבינו עובדיה ז"ל ע"ש:
האומר לבניו וכו': ביד פ"ה דהלכות נדרים סי' ו' ז' ח' (פ"ה מהל' נדרים) וז"ל האומר לבנו הרי את אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אסר עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמי שא"ל נכסים אלו אסורין עליך ע"כ:
ויחזיר לבניו: ס"א ויתן לבניו וכו' וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והא דלא תני הכא ואין רוצה כדקתני רישא משום שהרי ודאי רוצה (נ"א אינו רוצה) או שמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחברו אבל אם יש לו מה יאכל אפי' רוצה (נ"א אינו רוצה) אין לו תקנה בכך וא"ת והיאך נפרע ממנו והתנן בפ' המודר הנאה שוקל לו שקלו ופורע לו חובו ופי' ר"ת דדוקא במזונות אשתו אבל שאר חובות אסור לפרוע דודאי קמשתרשי ליה ואסור וה"נ משתרשי ליה וי"ל דל"ד דהתם כיון שמתחייב למי שפרע בעבורו אם יפרע בחנם בעבורו א"כ מהנהו ואסור אבל הכא מה שבאין ב"ח ונפרעין מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים ומההיא דהולך אצל חנוני לא תיקשי דהתם דרך מתנה מיירי שהחנוני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה אבל הא דאמרי' בפ' השותפין קונם אשתי נהנית לי קונם שאני מהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעין מבעל בשלמא קונם שאני מהנה לאשתי איכא למימר במזונות אשתו ואליבא דתנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי ה"מ היכא שנתן לה מאליו אבל היכא שהיא לותה ממנו חייב בעלה לפרוע למלוה אלא קונם שאני מהנה לך משמע שאומר לחברו נמצא שהוא פורע חובו וי"ל כגון שלוה הימנו ע"מ שלא לפרוע דהשתא אין נהנה כלום במה שפורע חובו וא"ת וכי בשופטני עסיקי' שילוה ע"מ שלא לפרוע וי"ל כגון שהוא אוהבו שלא יניח מלפרוע בעבורו עכ"ל ז"ל:
הגוזל את הגר וכו': ואיתא בגמ' דכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן ואם גזל חמץ מן הגר שאין לו יורשין ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזלה שאם יתנהו להם עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה ואילו היה הגר קיים היה אומר לו הש"ל:
נתן את הכסף ליהויריב וכו': וקשה קצת לע"ד דבמסכת תעניות פ' בתרא דף כ"ז ע"ב משמע דידעיה היה משמרה ראשונה בבית שני שכן התנו נביאים שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב בבית שני אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב דידעיה לעולם עיקר ויהויריב טפל לו. וע"ש עוד בשני מקומות הראשונות הנזכר שם יהויריב טעות הוא וצריך להגיה בשניהם במקום יהויריב חרים וכן הוא גם כן שם בירוש' מ"מ קשיא ודוחק לומר דמיירי בבית ראשון לבד. והרמב"ם ז"ל האריך בפירושו למשנתנו על פי הברייתות דמייתי בגמ' ע"ש. וה"ג להו בגמ' ת"ר נתן אשם ליהוריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם דברי ר' יהודא וחכמים אומרים יחזיר אשם אצל כסף ומוקי רבא לפלוגתייהו כגון דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב ר' יהודה סבר כיון דלאו משמרת דידעיה היא לידעיה קנסי' ליה הלכך יחזיר כסף אצל אשם ורבנן סברי שלא כדין הוא דעביד בני יהויריב דקבלו אשם מקמי כסף הלכך לדידהו קנסינן להו ויחזור אשם אצל כסף. תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה ויזכו הללו במה שבידם לעורו אבל הבשר פסול. תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור אשם אצל כסף וכגון דנפקא משמרתו של יהויריב ולא תבעו דאחילו אחיל גבייהו. תניא אידך אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור כסף אצל אשם פשיטא הכי אית לי' הכא במאי עסקי' כגון דנפיק משמרתם דהני ודהני ולא תבעו הני מהני מהו דתימא אחולי אחיל גביה הדדי קמ"ל דאמרי' כיון דלא תבעו נמי בני ידעיה את האשם במשמרתם יחזור כסף אצל אשם וברישא ליהדרו ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזור שבת משמרתם:
אין החומש מעכב: דכתיב גבי מעילה בהקדש באיל האשם ונסלח לו איל כמשמעו האשם קרן ומשמע אין סליחה אלא בשניהם ומשמע באיל האשם באיל שהוא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן מייתי ברישא ומשמע נמי דדוקא איל ואשם מעכבין בהקדש אבל אין חומש מעכב את הכפרה ה"נ גבי הדיוט בגזל הגר אין חומש מעכב: