ויקיטקסט

משנה בבא קמא ו ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ו · משנה ד | >>

השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן - פטור בדיני אדם יג וחייב בדיני שמים.

שלח ביד פקח – הפקח חייביד.

אחד הביא את האור, ואחד הביא את העצים – המביא את העצים חייבטו.

אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור – המביא את האור חייב.

בא אחר וליבה – המלבה חייב.

ליבתה הרוח טז – כולן פטורין.

השולח את הבעירה ואכלה עצים יז או אבנים, או עפר – חייב, שנאמר (שמות כב, ה): כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה.

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמותיח, או דרך הרבים, או נהר יט – פטור.

המדליק בתוך שלוכ, עד כמה תעבור הדליקה? רבי אלעזר בן עזריה אומר: רואין אותה כאלו הוא באמצע בית כורכא.

רבי אליעזר אומר: שש עשרה אמותכב, כדרך רשות הרבים.

רבי עקיבא אומר: חמישים אמה.

רבי שמעון אומר: שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב) – הכל לפי הדליקה.

משנה מנוקדת

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן,

פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם,
וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ,
הַפִּקֵּחַ חַיָּב.
אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים,
הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב.
אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר,
הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב.
בָּא אַחֵר וְלִבָּה,
הַמְּלַבֶּה חַיָּב.
לִבְּתָה הָרוּחַ,
כֻּלָּן פְּטוּרִין.
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה,
וְאָכְלָה עֵצִים, אוֹ אֲבָנִים, אוֹ עָפָר,
חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, ה):
"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים,
וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה,
שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה".
עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת,
אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר,
פָּטוּר.

הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, עַד כַּמָּה תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה?

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלוּ הוּא בְּאֶמְצַע בֵּית כּוֹר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת,
כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
חֲמִשִּׁים אַמָּה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
"שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה" (שם);
הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵיקָה:

נוסח הרמב"ם

השולח את הבעירה -

ביד חירש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים.
שלחה ביד הפיקח - הפיקח חייב.
אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים -
המביא את העצים - חייב.
אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור -
המביא את האור - חייב.
בא אחר וליבה - המלבה חייב.
ליבתו הרוח - הרי כולן פטורין.


[ה] *הערה 1:

השולח את הבעירה -
ואכלה עצים, או אבנים, או עפר - חייב,
שנאמר: "כי תצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה" (שמות כב ה).
עברה גדר - שהוא גבוה ארבע אמות,
או דרך הרבים, או נהר - פטור.


[ו]

המדליק בתוך שלו -
עד כמה תעבור הדליקה?
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
רואין אותה - כאילו היא באמצע בית כור.
רבי אליעזר אומר:
שש עשרה אמה, כדרך הרבים.
רבי עקיבה אומר: חמישים אמה.
רבי שמעון אומר:
"שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב ה),
הכל לפי הדליקה.

פירוש הרמב"ם

מה שאמר רבי שמעון אומר, הכל לפי הדליקה - רוצה לומר שנראה שיעור האש שהבעיר ונשער כמה הוא סוף מה שיוכל לצאת.

ונאמר על דרך משל כי אפשר על הרוב שתדליק מלהב שלה עד מרחוק עשרים אמה, וכל מה שתאכל באותן העשרים אמה הוא חייב אם אכלה חוץ לרשותו, ואם הוסיפה חוץ לעשרים אמה הדליקה במרחק יותר פטור, לפי שהוא דבר חוץ מן השיעור הידוע, כאילו עברה נהר או גדר גבוה ארבע אמות.

והלכה כרבי שמעון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ובא אחר וליבה - נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג) ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיהו נז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא:

או עפר - שליחכה נירו ונתקלקל:

או דרך הרבים - שש עשרה אמה, כדגלי המדבר:

ר"ש אומר הכל לפי הדליקה - לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלכה בר"ש:

פירוש תוספות יום טוב

פטור מדיני אדם. לפי שאינן בני שלוחים. תוספות פ"ק דבבא מציעא דף י'. ועיין לקמן:

הפקח חייב. ואף על גב דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. כמ"ש בריש פ"ב דקדושין הא אמרינן התם בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועיין בסוף פ"ג דבבא מציעא. וריש פ"ו דמעילה. אבל בחרש שוטה וקטן כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב וכו' אלא טעמא כמו שכתבתי בשם התוספות:

המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון. קמא לא עביד מידי. רש"י:

ליבתה הרוח. ופירשו בירושלמי. דוקא ברוח שאינה מצויה ופי' רוח שאינה מצוי' תמיד היא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה. וא"צ לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. וכן מפרש בירושלמי. המגיד פי"ד מהלכות נזקי ממון:

ואכלה עצים או אבנים או עפר. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופה של קרקע. דהיינו לחכה נירו [חרישה שלא נזרע] וסכסכה אבניו. גמרא:

עברה גדר גבוה ד' אמות. מפרש בגמרא. שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה. והכי משמע לישנא דעברה:

דרך הרבים. כתב הר"ב ט"ז אמות כדגלי מדבר. ולשון רש"י מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת פי"א דף צ"ט. ובגמרא דהך בבא ר"א דסיפא היא. ועיין לקמן:

או נהר. יש אומרים דבעינן רחב שמנה אמות ויש בו מים. ויש אומרים שאם הוא רחב שמונה אפילו אין בו מים. ואם יש בו מים אפילו כל שהוא. וכתבו התוספות אף ע"ג דברשות הרבים בעי ששה עשר אמות. הכא סגי בשמנה אמות מתוך שהנהר עמוק וגם ישבו קרירות מים. שעוברים בו תמיד:

המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה. לכאורה עד השתא לא איירי בתוך שלו אלא במדליק בתוך של חברו ופטור בעברה גדר וכו' אלא שהרא"ש כתב אבבא דהכא וז"ל יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע"כ. וגם הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון העתיק עברה גדר וכו' במדליק בתוך רשותו. וסתם וכתב המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם. וכן העתיק הטור סימן תי"ח עברה גדר וכו' במדליק בשלו. וכתב המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור. אלא אפילו עברה כמה מילין חייב ע"כ. גם נראה כן מהא דכתבתי ברישא דרך הרבים דאמרינן בגמרא דר"א דסיפא הוא וכך כתבו התוספות דהוה סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ ושמעינן דבחד מחתא נינהו רישא וסיפא. וצריך לומר דמתניתין הכי קאמרה המדליק במקום שאין הפסק אלא שההדלקה היא בתוך שלו. ואע"ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן מ"מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא. נקט מלתא בטעמא. כך נ"ל:

כאילו הוא באמצע בית כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש"י. ושיעור בית כור. מפורש רפ"ז דב"ב:

רבי אליעזר אומר ט"ז אמה. לא באמצע ט"ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר"א נשמע נמי לרבי עקיבא דבתריה:

רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. גמרא. ועי' מ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על המשנה) אדם. לפי שאינן בני שלוחים. תוספ':

(יד) (על המשנה) חייב. ואע"ג דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. אמרינן בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל בחש"ו כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב כו'. אלא טעמא כמ"ש בסמוך:

(טו) (על המשנה) העצים כו'. דאי לאו אחרון, קמא לא עביד מידי. רש"י:

(טז) (על המשנה) הרוח. ופירוש בירושלמי דוקא ברוח שאינה מצויה והיא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים. אע"פ שהוא בא בעתים הרבה. ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. המגיד:

(יז) (על המשנה) עצים כו'. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופו של קרקע דהיינו ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גמרא:

(יח) (על המשנה) גבוה ד"א. מעצי הדליקה. גמרא:

(יט) (על המשנה) או נהר. י"א דבעינן רחב שמונה אמות ויש בו מים. וי"א אם הוא רחב ח' אפילו אין בו מים ואם יש בו מים אפילו כל שהוא:

(כ) (על המשנה) בתוך שלו. אע"ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן (דבשל חברו אפילו עברה גדר חייב ואין לו שיעור) מ"מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא נקט מלתא בטעמא. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) בית כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש"י:

(כב) (על המשנה) שש עשרה אמה. לא באמצע ט"ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר"א נשמע נמי לר"ע דבתריה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

השולח את הבערה וכו':    ונלע״ד דאפשר לומר דאגב דתני המגדיש ותנא נמי לעיל מינה אכילת הבהמה קמתו של חברו תנא נמי השולח את הבערה דכתי' ביה בקרא דנזקי האש ונאכל גדיש או הקמה או השדה ובדין הא דה״ל למיתני ברישא המדליק בתוך שלו דביה איירי קרא דכי תצא אש או למיתני ברישא השולח את הבערה דואכלה עצים וכו' דמייתי ליה התם לקרא דכי תצא אלא אגב דתנא גבי בהמה הניחה בחמה או שמסרה לחש״ו חייב תנא בתרא דגבי בערה פטור ותנא נמי כל דאביזרהא והדר תנא השולח את הבערה ואכלה עצים וכו' וכמו שנכתוב בסמוך בס״ד. ובפ' האיש מקדש מפר' הפקח חייב ולא השולחו אע״ג דקיי״ל שלוחו של אדם כמותו משום דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אבל חש״ו דלאו בני דעת נינהו ולאו בני שליחות נינהו לא שייך למימר בהו דברי מי שומעין. וכתוב בנמקי יוסף בריש פירקין (בבא קמא דף כ״ה) בשם הרא״ש ז״ל דהמשלח את הפקח פטור אפי' מדיני שמים. ובגמ' פליגי ריש לקיש משמיה דחזקיה ור' יוחנן ריש לקיש אמר ל״ש דפטור מדיני אדם אלא שמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב מ״ט ברי היזקא והוי כמי שמסר שורו לחש״ו דחייב בנזקו דשור מזומן להזיק והאי שלהבת נמי היזקו מצוי ומזומן ור' יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת פטור דלא ברי היזקא כמו שור ולא מיחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל דהלכתא כותיה דריש לקיש משום דחזקיה רביה דר' יוחנן. ועיין במ״ש לעיל פ' ראשון סי' ב' בשם נ״י ז״ל:

בא אחר וליבה:    ירוש' אית תנאי תנו וליבה ואית תנאי תנו וניבה מאן דמר וליבה דכתיב בלבת אש מאן דמר וניבה דכתיב והיה בלבי כאש בוערת פי' אש בוערת דומה כאלו מדברת כאדם הרוחש בשפתיו וכהא דאמרי' בעלמא גחלים לוחשות והוי כמו בורא ניב שפתים דבגמ' דילן:

ליבתו הרוח כולן פטורין:    אם היה הרוח שאינה מצויה ואם בא רוח מצויה האחרון חייב דה"ל לאסוקי אדעתיה וה"פ דמתני' אחד הביא עצים וא' הביא אור או בהפך לעולם האחרון חייב אם הוא ליבה ואם אחר שלישי ליבה המלבה חייב ואם לא ליבה לא האחרון המביא את העצים או את האור ולא אחר שלישי אלא הרוח ליבתו שניהם פטורים בין המביא עצים בין המביא אור אפי' שהוא אחרון. וליבה וליבתו הרוח דתניא בברייתא בגמ' דאם אין בלבויו לבדו בלא סיוע הרוח כדי ללבות דפטור מיירי בין ברוח מצויה בין ברוח שאינה מצויה וכגון שקודם לבוי כבר בא הרוח שלבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שכבר בא כך לי שאינה מצויה כמצויה אבל ר"י פירש דברוח מצויה מיירי מתני' וא"ת א"כ יתחייב האחרון של הנחת העצים או האור אע"פ שהרוח ליבתו וי"ל דאה"נ וליבתו הרוח דקתני במתני' דפטורין קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתו הרוח כברייתא דבגמ' וכן משמע לישנא דכולן פטורין ובאין בלבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבותו תוס' ז"ל. ונלע"ד דה"פ דפי' רעז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין בין האחרון המביא העצים או האור אם ליבה הוא והרוח ובין אחר שלישי אם ליבה הוא והרוח. וכתוב בנ"י ז"ל לבתו הרוח כולן פטורים לא מיירי ברוח מצויה דבכל דוכתא אשכחן דמחייב לענין אש כשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו או כופף קמתו של חברו בפני הדליקה היכא דמטיא ליה ברוח מצויה לפיכך פי' רבינו שמשון ז"ל דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן מוקי לה בירוש' ברוח של אונסין ע"כ והוא פי' ראשון שכתבתי בשם תוס' ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל פי"ד דהלכות נ"מ כתב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ע"כ וכן בטור שם תי"ח:

השולח את הבערה:    אפשר דנקט השולח אגב רישא א"נ לאשמועי' דאפי' אם לא אכלה אלא עצים או אבנים או עפר חייב השליח א"נ נקט השולח משום קרא דכתיב כי תצא דמשמע מעצמה שהוא לא הדליק אלא בתוך שלו והיא הלכה מאליה ודלקה בשל חברו ואעפ"כ קראו הכתוב המבעיר את הבערה לאשמועי' דאשו משום חציו כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד אבל שם ביד פי"ד דהלכו' נ"מ הלשון כך אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים וכו'. וגם שם כתוב ברוב דיני נזקי האש המדליק בתוך של חברו ועברה וכו' חוץ מדין המדליק את הגדיש שהיו בו כלים טמונים שפי' שם שאם הדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו שפטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וכמו שמובא ג"כ בגמ' כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים וכו':    וצריכי דאי כתב רחמנ' קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנ' משום דשכיח אש גבייהו ואין בני אדם מזדהרין בכך דלכך עומדי' ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא דאנוס הוא ואי כתב רחמנא גדיש ה"א גדיש חייב רחמ' משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא. קמה לאשמועי' מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ור' יהודה דמחייב אטמון לקמן בסי' ב' איצטר' לרבות כל שאר בעלי קומה כגון אדם ובעלי חיים ואילנות ורבנן מאו נפקא להו. שדה איצטר' לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמ' שדה לחוד ה"א שדה ר"ל מה שבשדה דהיינו תבואה אין מידי אחרינא דהיינו קרקע ממש אימא לא להכי כתב קמה בהדיא לתבואה דהשתא תייתר שדה לגופה של קרקע:

עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות:    וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה ומפר' רבא בגמ' דאפי' בשדה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג אפ"ה פטור ומוסיף רב פפא אמתני' דבעינן שיהא הגדר גבוה מדבר הנשרף אם היו קוצים ד' אמות משפת הקוצים ולמעלה לפי שקוצים בקל נאחז בהן הדליקה ואפי' הגדר גבוה מאד הרבה בקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים ע"כ פי' הרא"ש ז"ל משמע מפי' ז"ל שהקוצים הם הנשרפים בשדה חברו אבל מפי' רש"י ז"ל משמע דאפילו בשדה קוצים דקאמר רבא קאי אקוצים שבשדה של המזיק שהדליקה יוצאה משם וכן משמע קצת ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד פי"ד שכתב שם וז"ל עברה גדר אומדי' גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. והאי שיעורא דד' אמות כששלהבת מתמרת ועולה כלפי מעלה אבל נכפפת פי' שהיא נסרכת בעשבים ובקסמים שע"ג קרקע אפי' עד מאה אמות לרב ותניא כותיה בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצוין לה אפי' עד מאה מיל חייב אלא דבמתני' איירי בקולחת ומתמרת לענין גובה דהיינו גדר דעברה דרך הרבים אכתי לא איירי תלמודא ביה ומ"מ ה"ה לענין רוחב כדתניא בברייתא בגמ' אפי' עד מאה מיל חייב. ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות חייב ותירץ רב פפא תנא דידן קחשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות נמי פטור עד ד' אמות פטור דס"ל עד ועד בכלל ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב וד' אמות פטור דס"ל עד ולא עד בכלל וכולהו שוין בד' אמות דפטור. ופלפלו תוס' ז"ל אי גרסי' בברייתא עד ובמתני' לא גרסי' עד או בהפך או אי גרסי עד בתרוייהו. והעיקר דל"ג עד לא כאן ולא כאן אבל אע"ג דהוה תנינן במתני' עד ובברייתא לא הוה תנינן עד שייך נמי שפיר למיפרך וכו':

או דרך הרבים:    סתמא כר' אליעזר דאמר בסמוך שש עשרה כדרך פטור והוי סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ. אמר המלקט אע"ג דבלאו הכי ר' אליעזר שמותי הוא אפשר לומר דאתו ז"ל לאשמועי' דאתא תנא לאשמועי' בהאי סתמא דאפי' במדליק בתוך של חברו ס"ל לר' אליעזר דיש לו שיעור וסד"א דבמדליק בתוך שלו מיהא נקטי' הלכתא כותיה קמ"ל דגם בזה הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כנלע"ד ועוד אכתוב ע"ז בסמוך בס"ד:

או נהר:    בברייתא בגמ' או נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות פטור. ובגמ' או נהר רב אמר נהר ממש ואע"ג דליכא מיא הוי כדרך הרבים ושמואל אמר יאור קטן שמשקין ממנו השדות ואי אית ביה מיא אין אי לא לא. לפי פי' רעז"ל המדליק את הגדיש היא ראש משנה ושם צריך לכתוב סי' הה"א ולמחוק אותו מכאן. אבל בירוש' ובבבלי שתיהן ראשי משניות רצוני לומר בבא דהמדליק בתוך שלו וגם בבא דהמדליק את הגדיש. וכתב הרא"ש ז"ל המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חברו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע"כ וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב רפי"ד המדליק בתוך שלו ועברה הדליקה חייב לשלם נ"ש שנא' כי תצא אש וכו' הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה ע"כ. [הג"ה ה"ר יהוסף ז"ל מחק הוי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים תעבר ויש ספרים שהיה מנוקד תְעַבֵר וי"ס אחרים תַעֲבֹר ע"כ]. ומ"מ ק"ק לע"ד שהרי ברישא דמתני' קתני סתמא דמשמע אפי' במדליק ברשות חברו ואעפ"כ קתני שיעורא דד' אמות בגדר או דרך הרבים דסתמו ששה עשר אמה וכן נהר או שילולית דרחבן ח' אמות כדאיתא בברייתא בגמ' וכדכתבי' ומיהו ברייתא דעברה נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות בתוספתא קתני לה בתר בבא דמדליק בחוך שלו ומטעם זה נראה שפסקה להלכתא הרמב"ם ז"ל שם ביד בתר הדליק בתוך רשותו וכו' דכתיבנא לעיל בשמו ז"ל אבל בבא דמתני' דלעיל דקתני עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות ומאי דמפ' עוד בגמ' ואפי' בשדה קוצים וגם מאי דאמרי' ומשפת קוצים ולמעלה לא הביאה ז"ל כיון שהוא פוסק הלכתא כר"ש דקאמר הכל לפי גובה הדליקה. ונראה דשיעור גובה ד' אמות בגדר הוי סברת תנא אחרינא מלבד כל הנהו סברות דתנאי דאיתא במתני' ולית הלכתא כותיה אלא כר"ש בין ברוחב בין בגובה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל כיון דקיימא לן כר"ש דאין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב ואע"ג דלכאורה לא איירי ר"ש אלא לענין רוחב ע"כ. ומ"מ תימא הוא שרבא ורב פפא שהם בתראי דפירשו מתני' דקתני שיעורא דד' אמות ולא חשו כלל כלל לדבריהם. ומיהו אפשר דבכלל מה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם ז"ל עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצוין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. נכללו דבריהם. דמשמע שר"ל אם ראויה לעבור חייב אפי' ביותר מד' אמות ואם אינה ראויה לעבור פטור אפי' בפחות מד' אמות ונמצא שבכלל דברי ר"ש דבריהם דרבא ורב פפא שפירשו דברי ת"ק דמתני' שיעורא דד' אמות כך נלע"ד. אח"כ מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל למתני' שדימה בפירוש דברי ר"ש ביותר מן השיעור הראוי לשער שתעבור הדליקה שהוא פטור משום דהוי כאילו עברה גהר או גדר גבוה ד' אמות ע"כ אלא דמשמע מפירושו ז"ל דגדר גבוה ד' אמות הוי מוסכם דפטור לכ"ע בכל גוונא אפי' ראויה לעבור ודלא כמה שכתבתי שנראה מלשונו ז"ל שם ביד. וז"ל כל התוספתא דרמיזנא לה לעיל בסמוך המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר שש עשרה אמה כדרך ר"ה בשעת הרוח שלשים אמה ר' יהודה אומר שלשים אמה ובשעת הרוח חמשים אמה ר"ע אומר חמשים אמה ובשעת הרוח שלש מאות אמה מעשה בערב שקפץ האור יותר משלש מאות אמה והזיק מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה בד"א בקופצת וכו' עברה נהר או שלולית שהן רחבין ח' אמות פטור ע"כ ואם אין טעות צ"ל תרי תנאי אליבא דר' אלעזר בן עזריה. ועוד נלע"ד לומר דהיינו דקאמרי תוס' ז"ל לעיל דהוי סתם ואח"כ מחלוקת כדכתיבנא פי' סתם בין לדעת ר' אליעזר בין לדעת ראב"ע אלא דלדעת ר' אליעזר הוי סתם אליבא דכולהו דתנאי ולדעת ר' אלעזר בן עזריה הוי סתם אליבא דחד תנא דהיינו תנא דתוספתא ואח"כ מחלוקת גם לדעת ראב"ע אליבא דחד תנא:

רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור:    גרסינן דקאי אדליקה שהיא לשון נקבה וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וקשה קצת דמאי רואין כאילו היא באמצע בית כור דקאמר ראב"ע דהל"ל חצי בית כור והוה משמע שפיר חצי בית כור לכל רוח ורוח כמו לר' אליעזר י"ו אמה ולר"ע חמשים אמה בודאי דהוי לכל רוח ורוח ואפשר לומר דרבא ס"ל דאע"ג דאינה ממש באמצע בית כור רואין אותה כאילו היא באמצע להקל על בעל הדליקה אבל תנאי בתראי נתנו שיעור בדוקא כך נלע"ד:

באמצע בית כור:    ובמתמרת כדכתיבנא אבל נכפפת דבוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ירוש' תני מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה וכו' כדכתיבנא לעיל בסמוך:

שש עשרה אמה כדרך הרבים:    כך הגיה הרי"א ז"ל:

ר"ש אומר וכו' הכל לפי הדליקה:    קס"ד הכל לפי היזק הדליקה ישלם אפי' אינה ראויה לעבור ופרכינן עלה בגמ' ולית ליה לר"ש שיעורא בדליקה והתנן בפ' לא יחפור ר"ש אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם ומשני מאי הכל לפי הדליקה שכשהאש גבוה וגדולה קופצת למרחוק. וז"ל הרב אלפסי ז"ל ואקשינן למימרא דלית ליה לר"ש שיעורא לפטור והתנן רש"א לא אמרו כל השיעורין וכו' כלומר כיון שאמר ר"ש הכל לפי הדליקה מראין דבריו שאין להם שיעור לפטור אלא אם עברה הדליקה והזיקה חייב בין עברה הרבה בין עברה מעט ונמצא שאין לו שיעור ושנינן אמר רב הכל לפי גובהה של דליקה כלומר שלא אמר ר"ש הכל לפי מה שתעבור הדליקה לפניה ותדליק. אלא הכל לפי גובהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לה לגובהה פטור ואם לא עברה אלא כראוי לגובהה והזיקה חייב והא אית לר"ש שיעורא לפטור ולא קשיא דידיה אדידיה. אמר שמואל הלכה כר"ש ואי קשיא לך מ"ש ההם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תיקשי לך הכא. דלפי צורך שעה קמדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתר משיעורא וקא מזקא אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הילכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור דלא יכיל לאהדורה אבל התם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחברו ניסלק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטו' והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ"ל ז"ל. וגם נ"י ז"ל כתב ודוקא בהא דהכא הלכתא כר"ש אבל בההיא דהתם קיי"ל כרבנן דהכא אנוס הוא אבל התם וכו' כדפי' הרב אלפס ז"ל. וכתוב בספר לקח טוב פרשת משפטים דף כ"ט ע"ד וז"ל שלם ישלם המבעיר את הבערה יש לדקדק כפל שלם ישלם וכן מבעיר את הבערה דהוי מיותר ולענין הכפל נ"ל לומר שבא לרבות שמשלם גם הטמון בגדיש כשהוא דבר שדרכו לטמון בו ומה שאמר המבעיר וכו' בא לומר מ"ש ר"ש בגמ' הכל לפי גובה הדליקה כן צריך להרחיק מסוף מצר שדהו כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וה"ק המבעיר את הבערה הכל לפי מה שיהיה שיעור הבערה וכו' והלכה כמותו א"נ כמ"ש בגמ' פ' כיצד הרגל פתח הכתוב בנזקי ממונו דהיינו כי תצא אש דמשמע מעצמה וסיים בנזקי גופו שאמר המבעיר כאילו הוא בעצמו המזיק לומר שאשו הוא כמו חציו שהוא כמו זורק חץ ואם הזיק את האדם וחבל בו חייב בחמש דברים כאילו הוא בעצמו המזיק ואפשר לומר דמדכתב המבעיר אנו לומדין ענין זה וממה שאמר את הבערה אנו דורשין מ"ש ר"ש כמו שביארנו עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

פטור בדיני אדם:    דאינן בדין שליחות, ודוקא במסר להן גחלת ולבוה, אבל במסר להן שלהבת, חייב ((שו"ע חו"מ, תיח)):

שלח ביד פקח הפקח חייב:    דאין שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו כשהשליח בר חיובא. וי"א דאפילו לא ידע השליח שעושה עבירה, פטור המשלח ((שו"ע חו"מ, קפב) ו(שו"ע חו"מ שמח, ח)). מיהו בהניח שומר לשמור האש, השומר חייב ((שו"ע חו"מ, תיח)):

המביא את העצים חייב:    ואילה"ק מ"ש לענין שבת דאמרינן דכולן חייבים (כביצה ל"ד א'). י"ל התם אינו חייב משום ההבערה רק משום הבישול שנעשה ממילא אחר כך, רק שהאדם הכין הבישול, והרי כולן הכינו שיתבשל להכי כולן חייבים. אבל הכא אינו חייב משום הכנה, מדהו"ל רק גרמא. ורק אשו משום חצו חייב. והרי אור בלי עצים לא היה מתלהב למרחוק ואין כאן משום חצו (ועי' ש"ס כאן ד"ס א' ודו"ק):

בא אחר וליבה:    נפח והעלה השלהבת ששרפה:

ליבתה הרוח כולן פטורין:    ודוקא רוח שאינו מצוי. אבל ברוח מצוייה תמיד, האחרון חייב [שם] ונ"ל דהיינו רישא דמשנתינו:

או עפר:    שקלקלה נירו:

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה:    משמע שהופסד גוף הקרקע:

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות:    למעלה מעצי הדליקה:

או דרך הרבים:    רחב ט"ז אמה:

או נהר:    בשיש בו מים סגי ברחב ח' אמות, וי"א דאפילו אין בו מים, מדמצוי שם מים, יש בו רטיבות המעכב האש לעבור וסגי בח' אמות, וביש בו מים בכל שהוא סגי [שם]:

המדליק בתוך שלו:    לעיל נמי מיירי דוקא בהדליק בתוך שלו. דבהדליק בשל חבירו. אפילו עברה גדר גבוה כמה, חייב, רק נקט הכא בתוך שלו. דרצה להודיענו טעם הדבר. דהכא דאין הפסק, טעם הפטור הוא מדהדליק בשלו:

רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור:    הוא רע"ד על רע"ד אמה בקירוב. ויהיה לפ"ז לכל צד קל"ז אמה:

רבי אליעזר אומר ששה עשר אמות:    לכל צד:

כדרך רשות הרבים:    קמ"ל דמתני' דלעיל דאמר ט"ז אמה, ר"א היא:

שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה:    דכשהלהב גדול עוברת אפילו אלף אמה, והכי קיי"ל [שם]:

בועז

פירושים נוספים



מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי



אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/משנה_בבא_קמא_ו_ד"