פני יהושע/בבא קמא/פרק ו

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד ב

בתוספות בד"ה נפרצה בלילה כו' הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע כו' עכ"ל. לכאורה קשה התינח לרב דאמר לעיל גבי בור בכדי שידע וכפי' התוס' שם דמסתמא שמע א"כ ה"נ דכוותיה אבל שמואל ור"י דסבירא להו דבעינן שיודיעוהו וכפי' התוספ' משום דאינו סומך אשמיעה לחוד א"כ מ"ש הכא דמחייבינן ליה מסתמא מטעמא דודאי שמע בשלמא לעיל בפ"ק דדייקינן להדיא הא ביום חייב יש לומר משום דאיירי בקרן שהתורה החמירה בשמירתו מחמרינן נמי בהא משא"כ בבור שמיעטה התורה בשמירתו אבל כאן במשנתינו דאיירי משן כו' כדמסקינן בסמוך ומיעטה התורה נמי בשמירתו קשה מ"ש מבור ויש ליישב דנפרצה דהכא אית ליה קלא טפי מנתגלה הבור דהתם משום שראו ג"כ הבהמה יוצאה מן הדיר לאחר שנפרצה או פרצוה ליסטים וק"ל:

לעיל במשנה הכונס צאן לדיר כו' לולי דברי התוס' היה נראה דהא דלא נקטיה לעיל גבי מילי דשור והפסיק בדיני הבור היינו משום דלמאי דמסקינן דאיירי הכא בשן ורגל וכ"ש דכולהו בבי דסיפא דמתני' איירי להדיא מתשלומי השן א"כ ניחא ליה לתנא לשנות כסדר המקראות ממש דתחילה כתיב קרן ואחר כך בור ואח"כ שן ורגל ואחר כך אש וכדרך שנשנו גם כן בריש מכילתין ואע"ג דכבר שנה התנא דיני שן ורגל בפ' כיצד היינו אגב גררא דה' תמין וה' מועדין משום דבשן ורגל שייך נמי תשלומי חצי נזק כמו בקרן תמה כגון חצי נזק צרורות ובשן אכלה דברים שאינם ראוים לה אבל עיקר דין התשלומין ושמירתן דשן ורגל הכא נקט לה כסדר המקראות וצ"ע למה נדחקו התוס' לפרש בענין אחר:

בפרש"י בד"ה מה שנהנית כו' אלא שמין בית סאה כו' קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת כו' עכ"ל. ואע"ג דבגמ' אמרינן דמשערינן בששים מ"מ הכא איירי לאחר שכבר שמו הבית סאה בששים חוזרין לשום אותה כמה היא יפה בלא הערוגה וכמ"ש רש"י להדיא בגמ' אבל לחזקיה דאמר קלח בששים קלחים ודאי א"א לפרש כן וכמ"ש תוספ' שם וצ"ל לפי' רש"י דלחזקיה נקיט במתני' בית סאה לדוגמא בעלמא ואיירי כגון שאכלה חלק ששים מבית סאה שמין כל הבית סאה כמה היתה יפה כו' וק"ל:

בתוספות בד"ה ר' יהודא היא קצת תימה דר"י דריש לעיל ולא ישמרנו לזה ולא לאחר עכ"ל. ואף ע"ג דהאי לזה ולא לאחר משמע להדיא לעיל דלמעוטי תם דקרן אתא וא"כ למאי דס"ד השתא דמועד דשן ורגל שוה למועד דקרן לא שייך למעטינהו מלזה ולא לאחר מ"מ משמע להו לתוספ' דכיון דחידוש הוא שחדשה התורה לומר תם חייב בשמירה פחותה ומועד פטור דמסבר' איפכא מסתברא וא"כ אין לומר בו אלא חדושו בלבד במאי דגלי קרא ולא נילף מיניה בדוכתא אחריני כיון דגלי לן קרא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר ממילא יש לומר דאפילו במועד דשן ורגל ליבעי שמירה מעולה כפי הסברא מק"ו דתם דקרן אך לפי שיש מקום לדחות זו הסברא לכך כתבו תוס' בלשון קצת תימה וק"ל:

בגמרא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן כו' לכאורה יש לדקדק אמאי לא קתני כל הנזקין מיעטה בשמירתן חוץ מקרן ונראה דקאי אי"ג נזקין דר' אושעיא כדאיתא בריש מכילתין והיינו ד' שומרים וה' דברים דנזקי אדם ובכל אלו ריבתה התורה בשמירתן דאדם מועד לעולם וחייב אפי' באונס וכן שומרים נמי חייבים בשמירה פחותה ואפי' שומר חנם נמי בעי שמירה מעולה כענין שאמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכה"ג טובא משא"כ בהנך דקחשיב דסגי לה בשמירה פחותה וק"ל:

שם אמר רבה מתני נמי דיקא כו' אין להקשות איך אפשר לומר דעיקר רבותא דמתניתין דבשמירה פחותה סגי והא סתמא קתני נעל כראוי דמשמע טפי שמירה מעולה מ"מ ע"כ דבשמירה פחותה איירי דאי בשמירה מעולה היאך יצאה והזיקה דשמירה מעולה היינו דוקא כל היכא שא"א בשום ענין להזיק כדפרשינן גבי בור דכל היכא דלא טאים לה הוי שמירה פחותה וכדדייקינן נמי לעיל כסהו כראוי היכא נפל ומוקי לה שהתליע מתוכו ואפ"ה הוי שמירה פחותה וק"ל:

בפרש"י בד"ה מדקתני צאן דאין הזיקה אלא בשן ורגל עכ"ל. פי' שאין עיקר הזיקה אלא בשן ורגל דהיזק קרן דצאן לא שכיח אבל הזיקה בקרן ודאי חייב דכל מילי איתרבו בקרן בשור שור משבת וכמ"ש לעיל ס"פ הפרה והוא פשוט:

בתוספות בד"ה אילימא בכותל בריא כו' אף על גב דאין דומה שיתחייב בדיני שמים כו' עכ"ל נראה כוונתם כדמסקי לבסוף משום דהסותרו אדרבה מצוה קעביד והא דמסיק בגמ' דאפ"ה חייב בדיני שמים על הבהמה היינו שיש לו לשמור הבהמה כיון שסותר הכותל אבל על הכותל ודאי אין לחייבו כיון שנתכוין להסיר התקלה וק"ל:

דף נו עמוד א

בגמרא אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב. ויש להקשות אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשיה וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאע"פ כן הענין אמת וא"כ אין צריך לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובדיני שמים ודאי חייב משום מדבר שקר תרחק ויש ליישב כתירוץ התוספות כיון שאילו היה ידוע לב"ד שהעדות עידי שקר היה חייב לשלם לא שייך לומר פטור מדיני אדם ונראה שהתוספות בעצמם כיוונו לזה כמו שיתבאר אח"ז מצאתי בנמוקי יוסף שכ"כ בשם הרא"ה אלא שהב"י בטוח"מ סי' ל"ב וכן הרמ"א בהג"ה בש"ע שם משמע שפי' דברי הנ"י בשוכר להעיד לחבירו וצ"ע עוד מצאתי שם בש"ך שהביא בשם הרש"ל בס' יש"ש דבכה"ג שהבע"ד מודה ששכר עדים שקרים אע"פ שהוא אמר שהענין אמת מ"מ חייב להחזיר אלא שיש לחלק וצ"ע בל' הרש"ל דמל' הש"ע לא משמע כן והכי מסתברא:

בתוספות בד"ה ממונא בעי לשלומי וכ"ת פטור מדיני אדם משום דלא ידעינן שהם עידי שקר כו' עכ"ל. נראה דאין לפרש דברי תוס' כפשטן דלא ידעינן כלל אם הם עידי שקר דא"כ מאי רבותא ל"ל לומר ד' דברים פטור מדיני אדם דבכ"מ שאין עדים נמי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אע"כ נראה דכוונת תוס' לומר דלא ידעינן שהם עידי שקר כ"א עפ"י הודאת בע"ד אלא שהוא אומר שהענין אמת וכמ"ש בסמוך:

בד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם כו' וה"ה דצ"ל דאיירי שלהעדים נמי אין להם מה לשלם דאל"כ החיוב מוטל עליהם ואפילו בהודאת עצמם נאמנים על עצמם לענין שמחויבים לשלם ומ"ש או כגון שאין אנו יודעים כו' פי' שהבע"ד עצמו והעדים אין מודים בכך אבל מ"מ אנו יודעים שהעידו שקר ע"פ הודאת השוכר וזה מוכרח כמ"ש בסמוך ומיהו נראה דכל מה שכתבו התוס' כאן היינו כדי ליישב הא דנקט פטור מדיני אדם אבל בדיני שמים ודאי חייב השוכר אע"ג שהלוה מוציא את ממונו מן הבע"ד או מן העדים דמ"מ איסור' דעבד עבד וזה מוכרח מדהביאו ראיה בסמוך משילח את הבערה ביד פיקח והתם ע"כ הניזק גובה דמי ניזקו מן הפיקח אפ"ה משמע מדבריהם שהיה לחייבו בדיני שמים אי לאו שיש לחלק בין שוכר לאומר אבל הש"ך בח"מ סי' ל"ב בשם הריטב"א לא כ"כ עי"ש וצ"ע:

בא"ד ודוקא שוכר אבל אמר פטור מד"ש שסבור שלא ישמעו לו כו' עכ"ל. וקשה דהא בפ' האיש מקדש דף מ"ג משמע להדיא דכ"ע מודו דאפי' באומר חייב בד"ש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמקשה התם בפשיטות מכלל דת"ק בד"ש נמי לא מחייב וראיתי שהש"ך בח"מ סימן ל"ב הרגיש בקושיא זו ולא תירץ כלום וכן הקשה אסוגיא דקדושין שם דאמרינן דהנחש היה ראוי לפטור מטעמא דדברי הרב כו' אף על גב דהתם ד"ש הוי ע"ש בש"ך ולא תי' כלום ולע"ד נראה ליישב הא דאמרינן בקדושין דהשולח חייב בד"ש היינו היכא שהשליח עשה המעשה בצווי של המשלח שעיקר המעשה מיוחד להמשלח שחפץ בזה הענין ולולי צווי המשלח לא היה השליח רוצה לעשות זה המעשה ומדין שלוחו של אדם כמותו אתינן עליה דנהי דבדיני אדם פטרינן ליה מטעמא דדברי הרב וכו' מ"מ יש לחייבו בד"ש כיון שעיקר המעשה מיוחד אליו כגון בענין יואב בהריגת אוריה שלא עשה יואב אלא לקיים צווי דוד המלך וע"כ לא גרע מעשה יואב לדוד כמו שוכר הנ"ל כי דבר המלך אליו נחוץ ובודאי היה רוצה דוד שיואב יעשה הדבר בשליחותו ולא יתעצל לכך פשיטא ליה לתלמודא דחייב דוד בדיני שמים וכן האומר לשלוחו הרוג את הנפש שהמשלח עיקר בענין זה ורוצה שהשליח יעשה זה בשליחותו ולולי שליחותו לא עלה על דעת השליח לעשותו אלא לקיים צווי המשלח עשה כן לכך חייב בד"ש מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ בנדון דידן באומר לחבירו להעיד עדות שקר להוציא מראובן לשמעון דלא שייך כאן כלל דין שלוחו של אדם כמותו דלאו שלוחו הוא וכן העדים ודאי אינן עושין לקיים רצון האומר בלבד אלא בלא"ה נמי היו עושין לרצון הבע"ד וזה האומר מעשה סרסורי עבירה בעלמא הוא דעבד ואיהו בעצמו נמי אינו שלוחו של הבע"ד נמצא שעיקר מעשה אינו מיוחד אליו אלא להעדים עצמן לכך כתבו תוספות בפשיטות דאומר פטור ואפי' בשוכר סד"א דפטור מהלין טעמי קמ"ל דחייב דבשוכר הוי כמו שליח אח"ז עיינתי בספר חוות יאיר בשאלה קס"ו שהאריך בזה והעלה דדיני שמים דהכא היינו דינא רבא ובקידושין לא איירי אלא בדינא זוטא ובאמת יש לפ' כן אבל לפי הסברא שכתבתי דמעשה דיואב לא גרע משוכר דהכא ואפ"ה פטור מדינא רבא לחכמים דפליגי אשמאי הזקן וא"כ היה צ"ל דהסוגיא דהכא לא אתיא אלא כשמאי הזקן וזה דוחק לכך נ"ל כדפרישית. ומכ"ש דבמעשה דנחש נמי לא ק"מ דלא שייך נמי כלל לומר ששא"כ דחוה ודאי לא אכלה כדי לקיים רצון הנחש אלא מנפשה היא דקאכלה והנחש לא עשה רק מעשה הסתה בעלמא ועיקר המעשה מיוחד לחוה בלבד והנחש לא נהנה בגוף האכילה לכך היה מהראוי לפוטרו אי לאו משום חומרא דמסית שאין טוענין לו וכן במסית גופא דעבודת כוכבים ומעשה דעץ הדעת ודאי היה חמור מעבודת כוכבים מדלא אשכחן בשום מסית לעבירה דליחייב אלא בהנך. ובלא"ה קשיא לי טובא על הרב הש"ך דמאי קשיא ליה ממעשה דנחש לחייבו בד"ש מטעם שליח לדבר עבירה דהא אמרינן שם בהדיא בפרק האיש מקדש אפי' למ"ד ששא"כ מודה באומר לחבירו צא ואכול את החלב שהמשלח פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וא"כ כ"ש דלא שייך לחייב במעשה דעץ הדעת דמידי דאכילה הוא וחוה נהנית ולא הנחש ועוד שלא עשה אלא אמירה בעלמא ולא שליחות א"כ פשיטא שהיה לו לפטור אי לאו משום חומרא דמסית וחומר עבירה כדכתיבנא ודברי הש"ך צ"ע ודו"ק ונראה שהש"ך נחית ג"כ לזה החילוק שכתבתי בין היכא שאומר בתורת שליחות ובין היכא שאומר דרך הסתה בעלמא ולזה מייתי שפיר ראיה דאין לחייב בנדון דהכא בשוכר לחבירו שאינו אלא דרך הסתה מההיא דנחש דע"כ לא קאמר בגמרא דפטור המשלח באומר אכול חלב אלא בדרך שליחות אבל אי ס"ד דבמעשה הסתה לחוד חייב לא שייך לחלק בכך דבאכילת חלב לא שייך שליחות שהלה נהנה ואין השליחות מיוחד אליו כמ"ש ודוק היטב:

בא"ד ועוד דבפירקין תנן השולח את הבערה כו' משמע דשליח פטור אף מדיני שמים עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דפשטא דמילתא משמע דההיא דשולח את הבערה לא איירי ששלחו להדליק בשל חבירו דומיא דרישא דשלחו ביד חש"ו דמשמע לעיל בפ"ק גבי חומר בשור מבאש כו' דאיירי שמסרו לחש"ו בתורת שמירה ומר מוקי לה בגחלת ומר בשלהבת ומ"מ עיקרא דמילתא משמע דלא איירי כלל שמסרו כדי להבעיר בשל חבירו וא"כ בסיפא דשלחו ביד פיקח אי מיירי נמי בכה"ג מאי חייב בד"ש שייך כאן כיון שמסרו לבן דעת בתורת שמירה ובדוחק יש ליישב דאיירי נמי במסרו כדי להבעיר בשל חבירו ואפ"ה שייך כל הסוגיא דמסר לו גחלת או שלהבת כו' כיון שאינו מוסר לו דבר המזיק עצמו ואדרבה בכל שעה הולך וכבה וע"י צבתא דחרש היא הדליקה ואין להאריך שזה מוכרח דבפ' האיש מקדש מקשה הש"ס להדיא משולח את הבערה דליחייב שולח ומשני אין שליח לדבר עבירה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אלא בחד כו' ודילמא לא הוי משתבע כו'. כאן לא שייך להקשות אמאי פסיק ותני חייב בד"ש דקמי שמיא גליא אי הוי משתבע הלה או לא דמ"מ כיון שזה עצמו שיודע להעיד אינו יודע אם ישבע הלה או לא ונמצא דלא איכפת ליה בהזיקו של חבירו חייב בדיני שמים שנתכוין להזיק:

בד"ה פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתא מתני' נינהו עכ"ל. נראה דכוונתו ליישב דלא תקשי מאי מקשה בפשיטות דילמא סבר רבי יהושע כמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובדיני אדם נמי חייב ע"ז כתב רש"י דמתני' היא וא"כ ע"כ דמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק צריך לתרץ דלא תקשי ברייתא אליביה וכדמשני באמת בפ' הניזקין כגון שהכניסה לרבקה שתינק ותדוש וא"כ מקשה שפיר דמ"מ אשכחן מיהת דשייך פטור מד"א וחייב בדיני שמים כן יש ליישב כוונת התוס' וק"ל:

בד"ה ר' מאיר מחייב בהזיקן פלוגתייהו מיפרשא בהמניח בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו עכ"ל. ונראה דנפ"מ הכא בסוגיא דשמעתין דלא תקשה מאי מקשה בפשיטות דליחשוב נמי הא דלמא ס"ל כר"מ דאפי' בד"א נמי חייב ואף ע"ג דאמרינן התם מודה ר"מ לחכמים במעלה קנקניו ונפלו ברוח שאינה מצויה דפטור אפ"ה לא שייך להקשות דהתם בד"ש נמי פטור משום דאנוס גמור הוא כדפרישית שם להדיא אבל לפמ"ש רש"י דמפרש בהמניח דפליגי בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו והיינו ע"כ משום דברייתא איירי נמי כשהזיק לאחר נפילה אלא שזה הפקיר נזקיו לאחר הנפילה וא"כ האי בבא דמעלה קנקנו דמודה ר"מ דפטור משמע נמי דאיירי שהזיקו לאחר נפילה וכמו שפירשו התוס' שם להדיא עי"ש וא"כ בכה"ג שפיר מצינו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים לדברי הכל דהוה ליה לסלק הזיקו ולא להפקיר ודו"ק:

דף נו עמוד ב

בפרש"י בד"ה ולסטים נמי דהכישוה ואשמעינן במתני' דהכישה במקל זו היא משיכה עכ"ל. ואף ע"ג דבהדיא קתני לה גבי דיני משיכה במסכת בבא בתרא ובקדושין מ"מ כיון דליתא שם במשנה אלא בברייתא שייך שפיר לאשמעינן הכא אלא דאכתי קשה דאי מתני' האי רבותא אתי לאשמעינן העיקר חסר מן הספר דהא לא קתני בהדיא הכישה במקל ונראה מדנקט במשנה הוציאוה ליסטים ולא קתני נטלוה משמע שפיר דקמ"ל דלא בעינן משיכה ביד ממש אלא כיון דאזלה מחמתו הוי משיכה אלא דאכתי קשה א"כ מאי איריא הכישה במקל דנקט אפי' קורא לה והיא באה נמי הוי כמו משיכה ונראה באמת לישנא דמתני' לא משמע דאיירי טפי בהכישה במקל משאר מילי אלא דעיקר רבותא דלא בעי משיכה ביד והא דנקט אביי הכישה במקל משום גררא דמעמיד על דעת חבירו דהתם א"א לפרש בענין אחר כנ"ל מל' הרמב"ם דהכישה במקל לאו דוקא וק"ל:

בתוס' בד"ה המעמיד בהמת חבירו וכו' ולא משתמיט בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים כו' עכ"ל. אבל הרב המגיד בפ"ד מהל' נזקי ממון כתב דחייב אפי' ברה"ר דהוי מזיק בידים וכן הוא בש"ע ח"מ:

בד"ה וליסטים נמי שהכישוה לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי כו' עכ"ל. אף ע"ג שכבר כתבו תוס' בד"ה פשיטא דבהוציאוה לגוזלה איירי מ"מ כיון דלמאי דשנינן מעיקרא דקמו לה באפה ע"כ דלא איירי בהוציאוה לגוזלה אלא שהוציאוה ע"מ שתאכל הקמה גרידא דאלת"ה מאי משני על מה דמקשה פשיטא דכ"ש כיון שהוציאוה לגוזלה וקמו לה נמי באפה שתאכל הקמה דחייב א"ו דלא איירי ע"מ לגוזלה וכן פי' רש"י להדיא וא"כ השתא נמי דשנינן דהכישוה היה אפשר לומר דלא איירי אלא כשהכישוה על מנת שתאכל הקמה כמילתא דרב לכך כתבו התוס' דאיירי כשהוציאוה ע"מ לגוזלה כי היכי דלא תפלוג מסקנא דשמעתין אירושלמי בפי' משנתינו אלא דאכתי קשה אמאי לא מוקי באמת בגמרא דאיירי שהכישוה לאכול הקמה וכפשטא דמילתא דרב ומ"ש מהרש"א דא"כ מאי איריא ליסטים אפי' אינש דעלמא נמי א"כ מעיקרא כי מוקי לה דקמו לה באפה נמי תיקשי הכי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כו' משום דאותה רבותא שכ' רש"י דהיא גופא קמ"ל דהכישה היינו משיכה לא משמע להו לתוס' מלישנא דמתני' וכמ"ש בל' רש"י ומה שכתבו דלא חייש לפרש למה אין פשיטא כוונתו דודאי איכא רבותא דקיימא ברשות הגזלן לענין נזקין כמ"ש בד"ה פשיטא:

בגמרא אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרו לשומר חנם כו' ויש להקשות דילמא תרווייהו איצטריכו דלמאי דקי"ל סתם משנה ר"מ וסבירא ליה לר"מ דתם ומועד בעיא שמירה מעולה א"כ הא דנקט התם דאפילו שומר חנם נכנס תחת הבעלים היינו בדלא נטריה כלל אבל אי נטריה בשמירה פחותה כלתה לו שמירתו כמבואר שם בגמ' ופוסקים בלי שום חולק ואף למאי דקי"ל כר"י נפ"מ בתם דמודה דבעי שמירה מעולה אפ"ה שומר חנם פטור בשמירה פחותה אבל סד"א דלעולם מחוייב כל שומר לשמור לענין נזקין כדרך שמירתו בגוף הבהמה וא"כ אפילו בשן ורגל דסגי בשמירה פחותה אפ"ה חייב הש"ש לשומרו שמירה מעולה כדין שמירתו בגוף הבהמה שלא תאבד ובלא"ה הוי לה תחילתו בפשיעה וחייב בנזקין לכך איצטריך מתני' דהכא לאשמעינן דאפילו בשן ורגל לא נתחייב הרועה דהוא ש"ש אלא תחתיו דבעלים והיינו דבשמירה פחותה סגי לענין אם הזיקה כמו בעלים גופייהו וא"ל שזו הסברא בעצמה נ"ל לתלמודא דמילתא דפשיטא היא שאין לחייב השומר בנזקין יותר מבעלים גופייהו ודין תחילתו בפשיעה לא שייך הכא כיון שאין הפשיעה באותו דבר עצמו דהיינו נגד הניזק אלא נגד הבעלים לענין גוף הבהמה וכן משמע לעיל בסוגי' דהתליע מתוכו דבכה"ג לא חשיב תחילתו בפשיעה ואתיא במכ"ש מההיא דהתם משום דמסוגיא דשמעתין דהכא משמע להדיא שהשומרים חייבין יותר לענין הזיקן מבעלים גופייהו מדין שומר שמסר לשומר וכמו שיתבאר בסמוך והיינו משום דשייך לגביה תחילתו בפשיעה דליכא נטירותא לפלגא וצ"ע ועי' בסמוך:

שם בפי' רש"י בד"ה אלא תחתיו דשומר כו' ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא נקט ואזיל ניזק ומשתעי בהדי שני והבעלים פטורים כדמשמע פשטא דלישנא דנכנסו השומרים תחת הבעלים ונראה מזה דרש"י סובר דלעולם לא מצו הבעלים לאשתמוטי מיניה דניזק ולדחותו אצל השומר אלא הא דנקט נכנסו תחת הבעלים היינו דבניזק תליא מילתא רצה גובה משומר רצה גובה מבעלים והן גובין מן השומר ואף ע"ג דהתורה מיעטה בשמירתן וא"כ כשמסרוהו הבעלים לבן דעת נימא דלא גרע משמירה פחותה וליפטרו הבעלים לגמרי י"ל דודאי גרע משמירה פחותה משום שיכול הניזק לומר השומר לא מהימן לי לומר דנטריה כראוי וא"כ חוזרני עליך שהיה לך לשומרו בעצמך וכמו שיתבאר בסמוך. ועי"ל דהכא חייב משום דמצינו בכ"מ שלוחו של אדם כמותו כדדייקינן בקדושין בההיא דשולח את הבעירה וכמ"ש למטה על הגליון אלא דלפ"ז אין הבעלים חייבים אלא היכא דלא נטריה השומר כראוי משא"כ לטעם השני לעולם חייב. ועפ"ז היה נראה לי לפרש דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ניזקי ממון דין ד' שאף אם שמרו השומר כראוי אפ"ה הבעלים חייבים והשיגו עליו כל המפרשים ולפמ"ש א"ש דמ"ש שמרו השומרים בשמירה מעולה אין הכוונה דידעינן בודאי ששמרו כראוי אלא שהשומרים טוענין ששמרו כראוי ונאמנים בזה לפטור עצמם אבל הבעלים לעולם חייבים ומ"ש הרמב"ם שם בדין י"א שדין הניזק עם השומר היינו אם ירצה וכמ"ש בסמוך וכמו שמצינו זה הל' בעצמו בדין שומר שמסר לשומר וכמ"ש לעיל בפ"ק דף י"ב בל' רש"י ויתבאר ג"כ בסמוך כך עלה בלבי לפרש דברי הרמב"ם לולי שהכסף משנה כתב שהרמב"ם בעצמו כתב לחכמי לוניל שיש שם ט"ס בדבריו עי"ש אלא דבטור ח"מ סי' שצ"ו ובש"ע כתבו שם בפשיטות דכשמסרו לשומר אין לניזק עוד שום דין עם הבעלים אפילו לא שמרו כלל אלא דין הניזק עם השומר לחוד והנלע"ד מדקדוק לשון רש"י ומסוגיא דשמעתין כתבתי וכמו שיתבאר עוד וכן נ"ל להדיא מל' הראב"ד שכן דעתו ויתבאר קצת בסמוך:

גמרא לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' עד אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא ובפרש"י בד"ה שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין דא"ל מפקיד את מהימנת לי בשבועה כו' עכ"ל. טרם כל אבאר מש"כ רש"י חייב אפילו באונסין כוונתו אפילו טוען השני נאנסו אבל ודאי אי מייתי ראיה דנאנסו אף הראשון פטור דלא שייך למימר דלא מהימן לי בשבועה וכמ"ש לעיל דף י"ב בל' רש"י והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק אבל קשה דמאי מייתי מילתא דרבא אדיוקא דמתני' הכא כיון דלא שייך הכא למימר לא מהימן לי בשבועה דשבועה זו מה טיבה ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המזיק לישבע ששמרו כראוי אלא נראה דאדרבה ניזק מחויב להביא ראיה שלא שמרו המזיק כראוי ואף אם נאמר דמכ"ש מצי הניזק למימר זה השני לא מהימן לי בטענתו ששמרו כראוי מ"מ לא שייך הכא לומר כן דדוקא בשומר שנמסר לידו בתורת שמירה מן הבעלים ואין רשאי למוסרה לאחר דמצ"ל לא מהימן לי אבל בניזק לא שייך כלל לומר את מהימן לי כיון דרחמנא הוא דרמי נטירותא דבהמה על כל מי שהיא מסורה בידו לשמור ועוד דאי ס"ד דאפילו בכה"ג שייך לומר כן א"כ תיקשה אמאי לא קשיא לתלמודא נמי על השומר הראשון גרידא שנכנס תחת הבעלים ואמאי לימא הניזק השומר לא מהימן לי אע"כ דלא שייך לומר כן א"כ מאי אולמא דשומר ראשון מן השני וקושיא זאת היינו לדברי הפוסקים שהבאתי בסמוך שאין להניזק דין עם הבעלים אלא עם השומר. והנראה בזה דשאני בעלים שהתורה מיעטה בשמירתם וא"כ כיון שמסרה לבן דעת סגי דלא פשע מידי אבל זה השומר הראשון כיון שאין רשאי למוסרו לאחר לשמירה שלא תאבד מפני שיאמרו הבעלים את לא מהימן לי א"כ ה"ה לענין שלא תזיק דליכא נטירותא לפלגא ומיקרי תחילתו בפשיעה אבל ג"ז ליתא דודאי בכל שומר שמסר לשומר אע"ג דאינו רשאי אפ"ה לא מיקרי תחילתו בפשיעה דאלת"ה ליחייב נמי אפילו היכא שיש שני עדים שנאנסו ועוד דכבר כתבתי לעיל דבכה"ג לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס כיון שאין הפשיעה לגבי הניזק גופא אלא לגבי הבעלים דאלת"ה יתחייב השומר לשמור הבהמה בשמירה מעולה כדין שמירתו נגד הבעלים א"כ ש"ש ושואל לא תסגי להו בשמירה פחותה מה"ט גופא דליכא נטירותא לפלגא ול' נכנסו תחת הבעלים לא משמע כן כמ"ש לעיל בסמוך והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק דכל השומרים נמי בשמירה פחותה סגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכך נ"ל לפענ"ד עיקר כמו שכתבתי בסמוך בל' רש"י דלעולם עיקר דין הניזק עם הבעלים דמינייהו דבעלים קא תבע ניזקו ואף למ"ש בשם הכ"מ שהרמב"ם עצמו כתב שיש ט"ס בדבריו אלמא אם שמרו השומר כראוי אף הבעלים פטורים מ"מ משמע מיהא דהיכא דשומר גופא מודה דלא נטריה כראוי חזר דין ניזק עם הבעלים אם ירצה ומה שאמרו נכנסו תחת הבעלים היינו שאם ירצה הניזק יתבע מהם א"כ לא שייך למידק מידי אמלתא דרבא אבל בסוגייתינו דמסקינן נכנס הרועה תחת השומר והיינו להתחייב נגד הבעלים מאחר שכבר נתחייבו הבעלים לשלם להניזק וכדמשמע להדיא מל' רש"י כמ"ש בסמוך וע"ז מדייק שפיר הא שומר קמא איפטר ליה לגמרי וע"כ היינו ג"כ מן הבעלים שאפילו אם נתחייבו הבעלים נגד הניזק אפ"ה אין להם דין עם השומר הראשון וע"ז מקשה שפיר לימא תיהוי תיובתא דרבא דבכה"ג הוי ממש כמילתא דרבא דלגבי בעלים גופייהו ודאי שייך שפיר לומר את מהימנת לי בשבועה לאותה הסברא שכתבתי דאם השומר טוען ששמרו כראוי הם פטורים והבעלים חייבים דמ"מ מחוייב השומר לישבע נגד הבעלים שבועת השומרים שהרי קיבלו שמירת נזקין ומכ"ש אם נאמר דחיוב הבעלים הוא מחמת דמודה בתרא דלא נטריה כראוי אלא שאין לו לשלם או שאינו לפנינו א"כ מכ"ש תקשה אמאי פטרת לשומר קמא מן הבעלים דלרבא מכ"ש דמצי הכא למימר את מהימנת לי למסור לידך הפקדון אבל לא השני וא"כ אם פשע יש לך לשלם עבורו. ודלא כפי המובן מל' הטור והש"ע וכפי' הסמ"ע דהבעלים פטורים לגמרי כיון שמסרו לבן דעת אף ע"ג דלא נטריה כראוי ולדידי קשיא אמאי ליפטרו דהא קי"ל ששא"כ וכדמקשינן בקדושין על האי דשולח את הבעירה ביד פיקח ומאי דמשני התם אין שליח לד"ע היינו דוקא בשולח את הבעירה שנתכוין להזיק משא"כ הכא לא שייך לומר כן ויש ליישב וצ"ע. ובכל הדברים שכתבתי נלע"ד שהן הן דברי הראב"ד בפ"ד מהל' נ"מ בדין ד' ובדין י"א וה"ה כתב שם דלא חש להשיב על דברי הראב"ד כיון שהוא ברור בסוגיא דהכונס ולענ"ד אדרבה דברי הראב"ד נראים ברורים מהסוגיא ועיקר השגתו מה שתלה הרמב"ם דין הניזק עם השומר השני אבל לדעתו דין הניזק עם הבעלים והיה לי להאריך בזה אלא שאין דרכי לכתוב כאן אלא מה שצריך לפי' הסוגיא דגמ' ופי' רש"י ותוספ' וסמכתי עצמי על המעיין בדברי הראב"ד ולענ"ד כוונתי לדעת הגדול. אמנם אם שגיתי והרביתי לדבר נגד המובן מפוסקים הקדמונים ובקצתם נגד טוח"מ והש"ע והסמ"ע שרי לי מארי ואתי תלין משוגתי והוא רחום יכפר עון ויאיר עיני בתורתו לבל אכשל בדבר הלכה ועי' מה שאכתוב בסמוך עוד מזה ודוק היטב כי קצרתי במקום שהיה לי להאריך:

בגמרא אתמר שומר אבידה וכו' לכאורה יש לתמוה מאי ענין האי סוגיא לכאן שאינה מקומה כלל אלא בפרק אלו מציאות ה"ל לאתויי מיהו בסמוך גבי מודינא בב"ח יתבאר קצת הא דמייתי לה הכא וע"פ הסוגיא שכתבתי לעיל:

בתוספות בד"ה בההיא הנאה וכו' ודוקא בשעה שמתעסק בה כגון שוטחה לצרכה וכו' עכ"ל. ולא ידענא אמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו ועוד דנראה לכאורה דבשעה ששוטחה לצורכה לאו מתעסק במצוה מיקרי כיון שכבר נתחייב בשמירתה וא"כ אם לא שטחה לצורכה בעת הצורך הוי פשיעה ויתחייב לשלם דאלת"ה המפקיד אצל חבירו והלך לו דמחויב המפקיד נמי לשוטחה לעת הצורך כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ אמאי לא אשתמיט שום פוסק לכתוב דהוי ש"ש ע"י כך ויתחייב בגניבה ואבידה מטעם פרוטה דרב יוסף אע"כ דבכה"ג לא מתעסק במצוה מיקרי דלא נתכוין אלא לפטור עצמו מן התשלומין אם לא ישמור כראוי אבל עיקר המצוה בשומר אבידה משמע שהיא בשעה שמתעסק למוצאה דלשם מצוה דלא תוכל להתעלם הוא דקעביד ויש ליישב דסברי התוס' כיון דתחילת השמירה בא לו ע"י מצוה כל זמן שמתעסק בשמירתה מתעסק במצוה מיקרי והיא גופא אתי לאשמעינן דאי אתרמי ליה עניא בהאי שעתא ששוטחה וכדומה פטור מליתן לו וק"ל:

בא"ד ואין לדקדק בשמעתין וכו' כי נראה דרבה קיבלה מר' יוסף דקרא כדר' אליעזר אתיא עכ"ל. בפ' אלו מציאות כתבו התוספ' שזה מוכרח דהא שור ושה כתיבי בהאי קרא ובשמעתין אמרינן דבב"ח אפי' רבה מודה דהוי ש"ש וא"כ ע"כ קרא לא אתיא אלא כדר"א ומה שכתבו התוס' עוד כאן וה"פ דההיא דאלו מציאות אי דמינטרא וכו' עכ"ל. כתבו התוס' שם בל' ועי"ל ובאמת הני תרתי שינויי חדא מילתא היא חד למסקנא דהתם וחד לדברי המקשה וכמבואר באריכות כאן וע"ש בתוס':

בא"ד ועוד דבפ' המפקיד וכו' קאמר ר"נ דקי"ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהם אינו נעשה רק ש"ש א"כ באלו מציאות וכו' עכ"ל. עי' מ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד בפרק המפקיד ליישב זה אליבא דהפוסקים כר"י ובפרק אלו מציאות אכתוב אי"ה מה שנלע"ד ליישב ג"כ בענין זה עיין עליו כי שם מקומו:

דף נז עמוד א

בא"ד דבאלו מציאות לרבה לא הוי לר"ט אלא שומר שכר א"כ לר"ע לא הוי אלא שומר חנם וכו' עכ"ל. נראה שהתוספ' כ"כ לפי שיטתם דר"נ דאמר בהמפקיד נאנסו לא קאי כרבה אליבא דר"ט א"כ מוכח שפיר דלרבה לר"ט לא הוי אלא ש"ש וא"כ נמי לפי סברת האין לומר שכתבו לעיל דהא דמודה ר"נ בשומר דמי אבידה דחייב באונסין היינו משום דבלא"ה הוי ש"ש וזו הסברא כתבו הרבה מהמפרשים לדעת הפוסקים דהלכה כר"י וא"כ כתבו התוספ' שפיר דלרבה באבידה נמי לא הוי אלא ש"ח מעיקרא א"כ השתא נמי משום שכר שימוש אין לו להיות רק ש"ש כמו מפקיד אצל שלחני לר"נ אבל לתירוץ הרא"ש בשם הראב"ד מצינו שפיר למימר דלמסקנא דאלו מציאות אפי' לרבה לר"ט חייב באונסין משום שכר שימוש והא דקי"ל כר"נ דבמפקיד אצל שלחני נאנסו לא היינו משום דלא חשיב השכר שימוש כולי האי שירא להשתמש בהן שמא יתבע הלה פקדונו וא"כ דלרבה לר"ט חייב באונסין יכול להיות דלר"ע הוי ש"ש אפילו לרבה אלא דלא סבר כר"ע ובזה הענין גופא יתפרש לסברתי שאכתוב שם ג"כ לחלוק בין שימוש דדמי אבידה ובין שימוש דמפקיד ע"ש:

שם בגמ' א"ל מודינא לך בב"ח כיון דנקטי להו ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירתא. וקשה דא"כ בבעלים גופייהו נמי נימא הכי ולענין נזקין שאם נאבדה הבהמה מביתו פעם או פעמיים וחזרה יצטרך לשמרו בשמירה מעולה והא דהקילה התורה בשמירתן היינו כל כמה דלא נקט לה ניגרא ברייתא אבל לאח"כ פשיעה היא בשמירה פחותה דהא אפי' ש"ח חייב ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דא"כ מצינו תם ומועד לענין שן ורגל וי"ל דמהאי טעמא גופיה משמע דבכל ענין הקילה התורה בשמירתן דא"כ מצינו תם ומועד בשן ורגל ועוד דאדרבא אפילו במועד דקרן קי"ל דסגי בשמירה פחותה אע"ג דנקיט לה ניגרא ברייתא שהרי יצאה ג' פעמים וכ"ש בשן ורגל ומ"ד נמי דמועד בעי שמירה מעולה מיעט הכתוב ולא ישמרנו לזה ולא לאחר. ומ"מ נראה דבשומר אבידה כיון דאמרינן דהיכא דנקטא ניגרא ברייתא בעי נטירותא יתירת' לענין שלא תאבד א"כ ה"ה אם שמרה בשמירה פחותה כשומר חנם ויצאה והזיקה חייב אלא צריך לשומרה שמירה מעולה כש"ש ולפ"ז נראה דמהאי טעמא מייתי הכא האי מלתא דפלוגתא דרבה ור"י משום דנ"מ נמי לענין נזקין במאי דמסקינן דבב"ח מודה דבעי נטירותא יתירא ואף למאי דכתיבנא לעיל דאף ש"ש גופי' א"צ לשומרה שמירה מעולה לענין נזקין דשן ורגל אלא בשמירה פחותה סגי וזה מוכרח מדתנן נכנס הרועה תחתיו מ"מ נ"מ היכא דבבעלים גופא בעי שמירה מעולה כגון בקרן תם או מועד לכל חד כדאית ליה וא"כ שפיר קמ"ל דשומר אבידה הוי ש"ש ובעי נמי שמירה מעולה אבל אי הוי שומר חנם הוי סגי ליה בשמירה פחותה דכלתה לו שמירתו והכי איתא להדיא בפ' שור שנגח דף מ"ה גבי ש"ח גופא וסד"א דה"ה לשומר אבידה וקמ"ל דלא ודו"ק:

עוד שם דכיון דנקטי ניגרא ברייתא וכו' לכאורה יש להקשות דא"כ ליבעי השבה מעליא ליד הבעלים ממש דהא ר"ח קאמר בפ' הגוזל דף קי"ח מה"ט גופא דנגרא ברייתא שלא לדעת צריך דעת אלא דשאני הכא בהשבת אבידה דריבתה התורה השבות הרבה כדר"א בסמוך וק"ל ועפ"ז יש ליישב קצת הא דלא משני הכי לעיל בסמוך אלא שאין להאריך כיון שהתוספות מתרצין בע"א:

שם כדר"א דאר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה. ויש לתמוה אמאי מייתי מלתא דר"א דהא מברייתא גופא משמע שפיר דקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים והמקשה נמי ידע מזה דע"כ בלא דעת בעלים איירי וא"ל הא דמייתי האי דר"א היינו לאשמעינן דבשאר דוכתי צריך דעת בעלים וא"כ איצטריך לאשמעינן דבהשבת אבידה אינו כן משא"כ המקשה היה סובר דבכל דוכתי נמי לא בעי דעת בעלים הא נמי ליתא דאכתי קשה אמאי מייתי דר"א טפי משאר אמוראי טובא דפליגי בפרק הגוזל בתרא דף קי"ח ויש ליישב לפי מ"ש התוספות שם דלר"א איירי בהשבת אבידה אף ע"ג שכבר ידעו הבעלים שהאבידה היא אצל זה ואפ"ה לא בעינן דעת בעלים ומש"ה קאמר הכא דברייתא נמי איירי כה"ג וא"כ איכא רבותא טפי. אבל המקשה היה סובר דאיירי שלא ידעו בו הבעלים וא"כ ליכא רבותא כלל להני אמוראי דסברי בכל דוכתי נמי שלא לדעת א"צ דעת אבל לדר"א אתי שפיר ועיין שם בתוס' וק"ל:

שם ואי ס"ד ש"ש הוי וכו' קרנא בעי שלומי. קצת קשה אמאי לא מוקי לה כגון שטוען שלא נטלה מתחילה על מנת להשיבה לבעלים ואם כן כ"ע מודו דלא הוי ש"ש כיון דלא הוי מתעסק במצוה ולא שייך פרוטה דר' יוסף ואין זה דוחק לאוקמי בהכי כיון דבלא"ה הכא איירי בע"כ מאינש דלא מעלי שהרי רוצה לגוזלה עכשיו בטענות שנגנבה ממנו ועוד דשפיר מצי לאוקמי כגון שלא הכיר בה אם היא של מי שמחויב להשיבה לו וא"כ רצה לזכות בה לעצמו ולא שייך נמי פרוטה דר' יוסף ויש ליישב על פי מה שאכתוב בסמוך:

עוד שם ואי ס"ד ש"ש הוי וכו' וקשה דלמ"ד ש"ח הוי נמי קשה אמאי איצטריך קרא לרבויי שומר אבידה לתשלומי כפל ומ"ש מדין שמירה גופא בשומר אבידה דלא מצרכינן קרא אלא מסברא אמרינן דהוי ש"ח א"כ ה"ה לכפל ויש ליישב דבשלמא לענין שמירה גופא שפיר אמרינן מסברא דהוי ש"ח ליחייב מיהת בפשיעה דמהיכא תיתי לפטור כיון שפשע אבל לענין כפל דקנס הוא סד"א דלעולם אינו חייב אלא היכא שנעשה שומר מדעת בעלים אבל לא בשומר אבידה קמ"ל דאפ"ה חייב ועי"ל דלמאן דס"ל שומר אבידה כש"ח דמי היינו מהאי קרא גופא מדמרבי ליה קרא לענין כפל וס"ל דבש"ש לא שייך כפל דלסטים מזויין גזלן הוא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי בסמוך דלמא קרא איירי כשלא נטלה ע"מ להחזירה דא"כ תקשה ל"ל קרא ובזה יש ליישב ג"כ הא דבהאי קרא קמא לא כתיב אלא כסף או כלים ובפרשה שניה דש"ש כתיב בהמה ולפמ"ש א"ש למ"ד שומר אבידה כש"ח דמי ובש"ח דוקא מצינו כפל אבל לא בשומר שכר וא"כ לא מצי למכתב בהמה דבב"ח כ"ע מודו דשומר אבידה חייב בגניבה ואבידה משום דנקט ניגרא ברייתא וא"כ לא משכחת ביה כפל בטוען טענת גנב אלא בכסף וכלים ודו"ק. ואף ע"ג דבקרא דעל כל דבר פשע כתיב ב"ח ע"כ לא קאי אלא אשומר אבידה דאל"כ תקשה מהכא נמי אף למ"ד שומר אבידה כש"ח דמי אמאי משלם כפל דהא בבע"ח כ"ע מודו דחייב בגניבה ואבידה וכיון דס"ל ליסטים מזויין גזלן הוא לא משכחת כפל בב"ח אע"כ דקרא דעל כל דבר פשע לא קאי אלא בטוען טענת גנב בפקדון ולא באבידה אלא בכסף או כלים:

בפרש"י בד"ה טענת גנב וכו' ונמצא שבידו הוא משלם ת"כ עכ"ל. היינו דוקא שנשבע ע"ז שנגנבה ממנו ועי' בפ' מרובה:

בתוספות בד"ה כגון שטענו כו' אך בההוא ק"ו שאין עליו תשובה קשה דבפ' השואל וכו' אכתי יש עליו תשובה דמה לש"ש שכן משלם כפל בטוען גניבה באונס עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהא אמאי דילפינן לחייב שואל בגניבה ואבידה מק"ו דש"ש קאי האי פרכא וא"כ היאך שייך למיפרך מה לש"ש שכן משלם כפל בטענת גניבה באונס משא"כ בשואל שהרי בשואל גופא אם נאמר דפטור מגניבה ואבידה שייך ביה טענת כפל אפילו בגניבה באונס כיון שרוצה לפטור עצמו מן הקרן דודאי לא שייך להחמיר לענין קרן בגניבה באונס מבלא אונס אבל מלסטים מזויין פריך שפיר דמצינו ביה כפל לש"ש משא"כ בשואל שהרי חייב בקרן דהיינו שבויה דמרבינן בריש פרק השואל להדיא לחיובא וראוי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ויתבאר בפ' המפקיד ובפ' השואל בעז"ה:

דף נז עמוד ב

בתוספות בד"ה לא אם אמרת וכו' ותימה להאי תנא מנלן וכו' איפוך אנא כו' עכ"ל. כוונתו בזה דעכשיו אם אומרים דכפילא בשבועה עדיף א"כ שייך טפי לומר דפרשה ראשונה דפטר בה גניבה ואבידה איירי בש"ש כדי להחמיר בו לחייבו כפל בטוען טענת גנב ופרשה שניה איירי בש"ח ומחייבינן ליה בגניבה וקולא היא לגביה כדי שיפטור מכפל כן מוכרח לפרש לפי הסוגיא אלא שיש לדקדק התינח בגניבה שייך לומר איפוך אנא אבל באבידה דליכא כפל א"כ איך אפשר לומר דפ' ראשונה איירי בש"ש ופטרינן ליה באבידה ובש"ח הקל לחייב אלא דבאמת אבידה גופא לא כתיב באורייתא לפטורא בפ' ראשונה ואף לפי האמת צ"ע ואין כאן מקומו:

בא"ד שם ותימה להאי תנא וכו' עכ"ל. ונראה לי דהאי תימה לא קאי אלא למאי דמסקינן הכא דס"ל לסטים מזויין גנב הוא וס"ל שומר אבידה כש"ש דמי וא"כ מקשה שפיר כדפרישית אבל אם נאמר דהאי תנא ס"ל לסטים מזויין גזלן הוא ושומר אבידה כש"ח דמי א"כ לא שייך להקשות כלל איפוך אנא כדי לפטור ש"ח מכפל דא"כ אמאי מחייבינן שומר אבידה בכפל דלמה יגרע מש"ח דעלמא ועוד דלא משכחת ביה כפל כלל כיון דחייב בגניבה בקרן ואף למש"כ בסמוך דמאן דס"ל כש”ח דמי היינו מסברא דמהיכא תיתי לפטור כיון שפשע וא"כ אם נאמר איפוך אנא ומחייבינן ש"ח בגניבה אכתי נוכל לומר דשומר אבידה קיל מיניה טפי כיון שלא קיבל עליו שמירה ולא מחייב אלא בפשיעה ושפיר משכחת ביה כפל מ"מ הקושיא ראשונה במקומה עומדת דכיון דלסברתינו עכשיו דכפילא בשבועה עדיף א"כ אי ס"ד דשומר אבידה כש"ח דמי לא שייך לומר איפוך אנא ולפטור ש"ח מכפל כיון דאפי' בשומר אבידה דקיל חייב בכפל אע"כ דקושי' התוס' היינו למ"ד ש"א כש"ש דמי ודו"ק:

בא"ד ועוד קשה דבסמוך וכו' דפריך מה לש"ש וכו' אדרבא כיון דחמור הוא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דמלשון התוספות משמע דהמקשה דבסמוך לא פריך שפיר וא"כ הק"ו דברייתא במקומו עומד וקשה דאדרבא יותר יש להתמיה על גוף ברייתא אי ס"ד דכפילא בשבועה עדיף היאך יליף גניבה בשואל מק"ו דש"ש אדרבא בשואל לפי שהוא חמור יש לפוטרו בגניבה מקרן כדי שיתחייב בכפל ויש ליישב משום דגופא דברייתא דבסמוך מצי סבר שפיר דקרנא בלא שבועה עדיף מכפילא וא"כ לק"מ אלא אמקשה בסמוך דבע"כ ס"ל דכפילא בשבועה עדיף מקשו שפיר שאינו נמשך ל' הקושיא שלו שפיר לפי סברתו אח"ז עיינתי בתו' פ' המפקיד דף מ"א ע"ב דשם מקשו נמי אגופא דברייתא ולפמ"ש א"ש דהתם מקשו לר"י ולר"א דסברי דכפילא בשבועה עדיף א"כ קשיא להו מברייתא אבל כאן לא שייך להקשות כן כמ"ש וק"ל:

בא"ד וי"ל וכו' שם בפ' המפקיד מתרצים התוס' עוד תירוץ אחר בשם רבינו שמואל והא דלא מייתי ליה הכא אכתוב שם בעז"ה:

בגמרא ואי ס"ד וכו' איכא למפרך מה לש"ש שכן משלם כפל. וקשה דמ"מ מצינו למעבד הק"ו בענין אחר מה שבורה ומתה שפטור בש"ש חייב בשואל גניבה שחייב בש"ש אינו דין שחייב בשואל דבכה"ג לא שייך האי פירכא כמ"ש התוספות בפרק כיצד דף כ"ו ד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וכמ"ש שם באריכות ליישב מה שכתבו התוספות שם בדף הקודם להיפך ומ"מ קשיא סוגיא דהכא ואף שיש לומר דבאמת לא קשיא לתלמודא הכא אלא מלישנא דברייתא דיליף הק"ו שומר שכר משואל מ"מ תקשה מיהת בתוספות בד"ה קסבר האי תנא וכו' דמקשי' התו' לרב יוסף מנ"ל לחיובא גניבה בשואל דמש"ש לא יליף דאיכא למיפרך וכו' ולמ"ש לק"מ דר"י מצי למילף בענין אחר והיינו גניבה ואבידה משבורה ומתה וכדכתיבנא ויש ליישב דלא מצינן למילף גניבה ואבידה משבורה ומתה דאיכא למפרך מה לשבורה ומתה דמלתא דסליק אדעתיה הוא משא"כ בגניבה ואבידה דלא סליק אדעתיה וכדפרכינן בשבויה בפרק השואל ומה שיש לדקדק עוד דלא תיקשי ממ"ש התוספות בפ' כיצד ד"ה אני לא אדון וכו' יתבאר בפ' המפקיד ובפ' השואל בעזה"י:

שם בגמ' ואי ס"ד ליסטים מזויין גנב הוא כו' איכא למיפרך מה לש"ש שכן משלם כפל כו'. נ"ל דהא דפשיטא לתלמודא דש"ש משלם כפל לאו משום דאתי בק"ו מש"ח דהא איכא למיפרך מה לש"ח שכן משלם כפל בכל טענותיו אלא משום דהשתא אליבא דרב יוסף קאי דשומר אבידה כש"ש דמי וכתיב ביה בהדיא כפל בטענת לסטים מזויין ועי"ל דש"ש אתיא בג"ש מש"ח כדמסיק הש"ס בפ' המפקיד ולכל הפירושים תו לא שייך קושית התוס' לענין שואל דמאן יימר ששייך כפל כלל בשואל ודוק היטב:

בגמרא איתיביה לא אם אמרת כו' א"ל הכי קאמר. משמע דאתי לאוקמי הך ברייתא דשליחות יד צריכה חסרון כר' יוסף דשומר אבידה כשומר שכר דמי וקשיא לי היאך אפשר לומר כן דא"כ לא לכתוב שליחות יד בש"ש ותיתי משומר אבידה גופא דהוי נמי ש"ש וכתיב בה להדיא שליחות יד דמחויב כפל ע"י שבועה דכתיב בהך פרשה ונקרב בעה"ב אם לא שלח ידו אע"כ לומר לך דשליחות יד א"צ חסרון וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה נפלה לגינה וכו' והוא שאינה יכולה לירד וכו' עכ"ל. ונראה דה"ה כשהרועה משמרה שלא תרד וא"כ לא הוי תחילתו בפשיעה ובהכי מתיישב טפי הא דאמרינן בסוף הסוגיא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא והקשה הת"ח הא איירי כשאינה יכולה לירד והאריך בזה ולפמ"ש א"ש דמתניתין איירי אע"פ שיכולה לירד אלא שהרועה משמרה וע"ז מסיק ר"ח דכשיצאה וחזרה בעי שמירה מעולה וק"ל:

דף נח עמוד א

בתוספות בד"ה אי נמי מבריח ארי וכו' וא"ת והרי פורע חובו וכו' וי"ל דהכי פי' וכו' וכיון דאיכא תרתי וכו' לא חשיב מבריח ארי וכו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה אפשר לתרץ בענין אחר דהא דפורע חובו חשיב מבריח ארי היינו משום דהו"ל לאתנויי וכמ"ש התוספות בסוף הדיבור וכוונתם דמי הכריח לזה לפרוע שלא מדעת הלוה הו"ל להמתין עד שיגוש המלוה את הלוה ואז יפרע מדעת הלוה ויתנה עם הלוה שיחזור ויפרע לו ומדלא עשה כן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה משא"כ בנדון דידן ובשאר דוכתי דמבריח ארי שהשעה עוברת שאינו יכול להודיע ולהתנות שפיר נוטל שכרו וא"כ לפ"ז מצינו למימר דאדרבא לעולם מבריח ארי נוטל שכרו היכא דאיכא חדא למעליותא כגון דאית ליה פסידא אף ע"ג דמדעתו א"נ שלא מדעתו אף ע"ג דליכא פסידא וא"כ לא קשיא נמי קושיא שניה של התוספות מההיא דהשוכר את הפועלים שחוזר ונוטל שכרו וכן בשטף נהר חמורו משום דבהני ה"ל כמאן דהתנה דמסתמא ניחא ליה ליתן שכרו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל באמת דברי התוספות בלא"ה מוכרחים דע"כ הא דמשני הכא תרתי שינויי בגמרא היינו דתרתי למעליותא דוקא בעינן דא"ל דתירוצא קמא סובר דאף ע"ג דלית ליה פסידא שקיל אגרא כיון שהוא שלא מדעתו דאין שום סברא לומר כן אם לא שנאמר דזה נהנה וזה לא חסר חייב ואנן אסקינן לעיל פרק כיצד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור משום דלא חסר מידי אף ע"ג שהלה נהנה אלא ע"כ דאדרבא לישנא בתרא לאוסופי אתי דאע"ג דשלא מדעתו אפ"ה פטור היכא דלית ליה פסידא דלעולם אינו נוטל אלא בדאיכא תרתי והיינו כמ"ש התוספות וא"כ מקשו התוספות שפיר קושיא שניה מההיא דהשוכר וכו' וכמו שאכתוב עוד בסמוך:

בא"ד וא"ת דבסוף השוכר וכו' ואין לומר דבכל הני וכו' דהא הכא בשמעתין משמע וכו' ולא היה נוטל כלום וכו' עכ"ל. לכאורה אין זו הקושיא נמשך לדבריהם הקודמים דאפשטא דגמ' נמי יש להקשות כן אהא דמקשה בגמ' ואימא ה"נ משמע דמשום דה"ל מבריח ארי אין לו ליטול כלום וכן אהא דמשני מבריח ארי לית ליה פסידא משמע דלא שקיל אפילו שכרו וא"כ קשה מכל הני דמייתי התוספות ולפמ"ש בסמוך א"ש דאפשטא דגמ' לא מצי לאקשויי דמצינו למימר דההיא סוגיא דהכא לא איירי כלל משכר בטילה דההיא ודאי שקיל אלא כל השקלא וטריא היינו שאינו נוטל מה שנהנה הלה דהיינו כל ההיזק שהיה נעשה לולא הצלתו ולענין זה מדמה ליה שפיר למבריח ארי שאינו נוטל אלא שכרו ולמסקנא נמי שמשני מבריח ארי לית ליה פסידא היינו ליטול יותר משכרו אבל שכרו מיהא נוטל דשכר טרחא חשיב שפיר אית ליה פסידא ועוד דלענין שכרו ה"ל כמאן דהתנה כמ"ש התוספות בסוף הדיבור אבל למ"ש התוספות דקשה מהאי דפורע חובו ומשני דבע"כ תרתי בעינן דאית ליה פסידא ושלא מדעתו משמע דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא לא שקיל מידי וא"כ כ"ש שכר טורחו שאינו נוטל דלא עדיף מאית ליה פסידא וא"כ מקשו שפיר מיהו למ"ש לחלק בין פורע חובו של חבירו בענין אחר היה אפשר ליישב קושיית התוספות ואין להאריך וצ"ע:

בגמרא ומ"ד שהוחלקה במימי רגליה אבל דחפה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה וכו' וקשה דא"כ אדנקט בסיפא ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ליתני דחפה חברתה וכ"ש ירדה כדרכה והכא לא שייך לשנויי אורחא דמלתא נקט כמ"ש התוס' בד"ה נפלה לגינה דהתם כיון דלא מצי לאפלוגי אלא כשיכולה לירד כדרכה א"ש דאורתא דמלתא נקט אבל הכא מצי למיפלג וליתני בדידיה דומיא דרישא שאינה יכולה לירד ואפ"ה חייב בדחפה חברתה ונ"ל ליישב למאי דאמרינן בסמוך דירדה כדרכה והזיקה במי לידה חייב למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכי קי"ל ולפ"ז א"ש דנקט במתני' ירדה כדרכה והזיקה חייב בכל ענין אפילו במי לידה אבל בדחפה חברתה אף ע"ג דחשבינן לפשיעותא היינו לענין הזיקה בנפילה גופא דהו"ל למיסק אדעתיה אבל מ"מ לענין הזיקה במי לידה לא חשבינן לה תחילתו בפשיעה דדחיפת חברתה גופא מלתא דלא שכיחא היא דהא דחיפה תולדה דקרן היא ואמרינן בכולה תלמודא דקרן אין הזיקו מצוי וכל כה"ג דלא שכיחא לא חשיב תחילתו בפשיעה לענין סופו באונס כדמשמע בהדיא בפרק הפרה גבי התליע מתוכו דלא קמיבעיא ליה אלא היכא דשכיחי גמלים וכמו שכתבתי באריכות בדף נ"ג בתוספות בד"ה ובעל הבור ע"ש ודו"ק:

דף נח עמוד ב

בתוספות בד"ה שמין בית סאה באותה שדה כו' וקשה דהיכא מצינו שתי שומות הללו דבקרא לא כתיב וכו' ומן המשנה לא משתמע כלל עכ"ל. ונראה ליישב לפרש"י דלישנא דמתני' הכי דייק מדנקט בית סאה באותה שדה דלשון באותה שדה מיותר לכך משמע לרש"י דבאותה שדה קאי אשומת בית סאה ששמין אותה לפי ערך כל השדה והיינו בששים ובזה א"ש נמי הא דמקשה בגמרא היכי שיימינן ועי"ל דלישנא דקרא נמי הכי משמע מדכתיב בשדה אחר ואי ס"ד דלעולם אין שמין אלא אותה שדה שאכלה מתוכו אין זה שדה אחר אע"כ דקאי אבית סאה ששמין אותה בערך שדה אחר שהיא גדולה ממנה בששים וק"ל:

בגמרא אלא א"ר הונא וכו' הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק וכו'. וקשה מאי משביח הניזק שהרי אינו נוטל אלא דמי היזק וכמו כל הנזקין ועוד קשה מאי איריא מפני שמשביח ותיפוק ליה דגזרת הכתוב הוא מובער בשדה אחר וא"ל דתנא דברייתא אתי לאשמעינן דמה שאמרה תורה ששמין על גב שדה היינו כי היכי דלא לכחוש מזיק משא"כ אם הוא לטובת המזיק כגון שאכלה חזיז או סמדר בפירות שדברים אלו אינן שווין אלא דבר מועט אם שמין אותן כמו שהן עכשיו ואם שמין אותן ע"ג השדה ישומו אותן יותר לפי מה שהיה סופן להשביח סבר תנא דברייתא דבכה"ג אין שמין ע"ג השדה אלא ישלם דמי החזיז או סמדר גרידא דעיקר טעמא דקרא להקל על המזיק וכן משמע באמת לישנא דברייתא אבל א"א לומר כן דא"כ אתי' האי ברייתא דלא כחד מכל הני תנאי דברייתא דבסמוך גבי קטמה נטיעה ועוד דבעובדא דאליעזר זעירא מקשינן בפשיטות על מאי דקאמרינן משלם דמי כופרא והא הוו תמרי משמע שאין שום סברא לומר שישלם דמים מועטים כמו ששוין עכשיו ונ"ל דאדרבא האי ברייתא אתיא כר"ש דס"ל אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים ובאינם גמורים הוא דקאמר קרא ששמין ע"ג שדה אחר ור"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא ויהיב טעמא משום דמלתא מציעתא הוא בפירות שאינן גמורים לישום ע"ג שדה אחר שאם נאמר שישלם כפי ששווין עכשיו יפסיד הניזק הרבה כדמקשה אליעזר זעירא והא הוו תמרי ואם נאמר שישלם כמו שסופן להשביח מפסיד המזיק וזה שאמרה הברייתא אין שמין קב בפנ"ע והיינו כמו שסופן להיות גמורים ע"ז קאמר מפני שמשביח ניזק דהא לאו פירות גמורים הזיקו עכשיו והיינו נמי כדמקשה אליעזר זעירא והא לאו תמרי שקיל מיניה לכך עבדינן מלתא מציעתא לשער ע"ג השדה ובששים ובזה נתיישב היטב הל' מפני שמשביח הניזק והיינו שיטול הרבה יותר ממה ששוה הנזק אבל בפירות גמורים לא איכפת לן לישום הפירות בפ"ע כיון שאינו נוטל הניזק יותר ממה שהזיקו כנ"ל ברור ודו"ק:

דף נט עמוד א

בתוספות בד"ה אכלה סמדר ודוקא בסמדר וכו' ובחזיז מודה ר' יהושע או כר"י הגלילי או כרבנן וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ דרבי יהושע מצי סבר בחזיז כרבי יוסי דאע"ג דליכא פירי אפ"ה משערינן במשוייר א"כ ה"ה בלולבי גפנים נמי משערינן במשוייר וא"כ מאי פריך בגמרא ר"ש בן יהודא היינו רבי יהושע דהא לר"ש בן יהודה בלולבי גפנים רואין כמה היה יפה ולרבי יהושע נידון כמשוייר עכ"ל מהרש"א. ודבריו אינם מובנים לי שהרי כתבו התוספות דבסמדר דענבים לא שייך לידון כמשוייר לפי שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים וא"כ כ"ש דבלולבי גפנים לא שייך לידון כמשוייר מה"ט גופא אע"כ דבלולבי גפנים נמי מודה רבי יהושע דרואין כמה היה יפה והנראה מזה דמהרש"א סבר דדוקא לתועלת הניזק אמרינן דלא שייך בענבים נידון כמשוייר והיינו אפילו נתקלקל המשוייר מצי למימר דלמא הנך לא הוו מתקלקלי אבל אם המשוייר הוא טוב לא מצי המזיק למימר דלמא הוו הנך מתקלקלי דקלקול לא שכיח וא"כ אכתי שייך בלולבי גפנים נידון כמשוייר לטובת הניזק יותר משנאמר רואין כמה היתה יפה אבל לא ידעתי מאין הוציא הסברא זו כדי להקשות על תוס' דמסברא נראה להיפוך דכל שכן לתועלת המזיק יש לנו לומר יותר שלא להוציא ממון מספק וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ר"ש בן יהודה וכו' משום דלא הוי ליה להזכיר לולבי וכו' אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגים עכ"ל. פי' דודאי אי אמרינן דרשב"י ס"ל סמדר דינו כפגים וא"כ פליג אדרבנן לכך הוצרך ליתן טעם משום דחשיב כפגים אבל אם נאמר דס"ל סמדר דינו כלולבים לא הוצרך ליתן שום טעם כיון דקאי אמלתא דחכמים ואינהו נמי הכי סברי בסמדר ועוד נראה דבשלמא אי סבר סמדר דינו כפגים הוצרך להזכיר פגים משום דמשמע דבפגים כו"ע מודו דרואין כאילו עומדין ליבצר וא"כ שפיר קאמר כי היכי דמודו בפגים אודו נמי בסמדר אבל א"א דסמדר כלולבים ס"ל לא הוצרך להזכיר לולבים דהא בלולבים גופייהו לאו כ"ע מודו דרבי יוסי ס"ל נידון כמשוייר דע"כ לא גרע משחת ור' יהושע נמי מצי סבר הכי כמ"ש תוס' לעיל וק"ל:

דף נט עמוד ב

בגמרא אליעזר זעירא וכו' אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא וכו' א"ל בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך. וקשה ואינהו דאמרי מעיקרא משלם דמי כופרא מאן קאי כוותייהו דשום תנא לא סבר הכי ויש ליישב קצת ע"פ הסברא שכתבתי לעיל די"ל דהא דקי"ל ששמין ע"ג השדה היינו לתועלת המזיק אם אינו רוצה לשלם דמיהן כגון שגוף הפרי שוה יותר אבל אם רוצה לשלם כמו ששוה הפרי עכשיו לא מחמרינן עליו יותר דלא גרע מגזלן שמשלם כשעת הגזילה ואם כן מעיקרא הוי סברי הכי הני דבי ריש גלותא דתנא דמתני' נמי מודה בהא וכן משמע קצת מלשון התנא דברייתא דלעיל דקתני אין אומרים ישלם דמיהן משמע דאם רוצה לשלם דמיהן שמין לו כל זה י"ל למאי דהוי ס"ד מעיקרא אבל למסקנא כולהו תנאי מודו דלעולם שמין ע"ג השדה ובששים וק"ל:

בתוספות בד"ה המגדיש וכו' איצטריך למיתני או למסתמא דלא כרבי וכו' עכ"ל. כוונתם דאע"ג דכבר שנינו בפרק הפרה לגמרי כל הני בבי דמתני' במשנה דהקדר וכו' הכניס פירותיו לחצר בע"ה וכו' ע"ז כתבו דאפ"ה איצטריך למתני' הכא למסתמא דלא כר' והיינו לפי סברת המקשה דלא סלקא אדעתיה לחלק בין ההיא דהכא לדהתם ומה שכתבו או לאשמעינן דאפי' ר' מודה היינו למסקנת התרצן וק"ל:

בד"ה ליבתה הרוח כולם פטורים וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' תמן אמרינן ברוח של אונסין וכו' עכ"ל. וכצ"ל ופירושו רוח סערה דלא שכיח אבל ברוח שהעולם מתנהג בו היינו סתם רוח שאינה מצויה חייב ור"י ורבי שמעון סברי דאפילו בכה"ג פטור כיון שאינה מצויה תדיר לא הו"ל לאסוקי אדעתיה ומייתי התוספ' ראיה מר"י ור' עקיבא דקיי"ל הלכתא כוותייהו וק"ל:

דף ס עמוד א

בתוספות בד"ה ליבה וליבתה הרוח וכו' כשאין ברוח בפני וכו' דאי כשיש בו וכו' למה יתחייב עכ"ל. כי בפשוטו למה יתחייב משום דאם נאמר דאיירי כשיש ברוח כדי ללבות ע"כ נמי דאיירי בברייתא שזה המלבה אינו בעל האש דאל"כ ליחייב ממ"נ כיון שיכול להזיק ברוח מצויה דבהכי איירי ולא גרע מהביא את האור או העצים במקום שיכול להזיק ברוח מצויה דחייב וא"כ וכי בשביל שהוסיף בנזק וליבה בעצמו יפטור אע"כ דאיירי שהמלבה אינו בעל האש לכך הקשו שיתחייב בעל האש והמלבה יפטור אבל למאי דמסיק התוס' דאיירי כשאין ברוח כדי ללבות מצינן למימר שפיר דאף אם המלבה הוא בעל האש אפילו הכי פטור כשאין בכל אחד כדי ללבות בפני עצמו וכן משמע להדיא מלשון התוספות שכתבו ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק וכו' והטעם יתבאר בסמוך:

בד"ה רב אשי אמר וכו' לכך הכא לא מיקרי מבעיר אלא גורם וכו' ע"י הרוח המסייעו עכ"ל. דבריהם סתומים קצת דלכאורה קשה מ"ש מכל דיני אש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב ולא אמרינן דהוי גורם ע"י הרוח המסייעו וכן בהמביא את האור או עצים אע"ג שלא ליבה כלל אלא הרוח בלבד אפ"ה חייב ולא אמרינן גרמא בעלמא הוא אלא דנראה דלא דמי משום דחיוב האש הוא משום חציו או ממונו וא"כ באבנו וסכינו ומשאו או בהביא את העצים על האש או איפכא תיכף בהנחה זו מיקרי המבעיר את הבערה כיון שהוא בעל האש שחץ או הממון שלו מוכנין להזיק ואינו מחוסר אלא מעשה הולכה בעלמא וא"כ כשבסוף בא הרוח מצויה והוליכה את התקלה שלו למקום הניזק יש לנו לחייב את בעל התקלה כיון שפשע מעיקרא בהנחת התקלה אבל זה המלבה באש שהיה כבר אין לנו לקרותו המבעיר את הבעירה שהרי אין זה החץ שלו ולא ממונו אלא עיקר החיוב של המלבה הוא שמוליך החץ וממטה כחו למקום הניזק וכיון שאין בליבויו כדי ללבות הרי אינו זורק החץ עד מקום הניזק והרוח נמי אינו מוליך התקלה שלו אלא כ"א מסייע בהולכת התקלה והוי גרמא בעלמא ובמה יש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דלפ"ז אכתי תקשה הניחא כשהמלבה אינו בעל האש אבל אם הוא בעל האש בעצמו למה יפטר שהרי החץ הוא שלו והוא בעצמו מוליכו למקום הניזק עם הרוח המצויה ושניהם יחד מוליכים התקלה שלו והוי פושע גמור ומדברי תוס' ודאי משמע דאפי' בכה"ג פטור כמ"ש לעיל בסמוך וכן משמע מל' התוס' בהדיא בסמוך בד"ה והכא גרמא וכו' דאם שנים הביאו עצים וכו' פטור אף ע"ג שהתקלה הוא שלהם ויש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דבאמת לק"מ שהרי בשעת הנחת העצים או האור לא שייך לקרותו המבעיר שאין כאן שום תקלה כיון שאין סופו להזיק מאליו שהרי אין ברוח כדי ללבותו וא"כ בשעת הנחה פסוקי מפסקי גיריה ובמה שליבה אח"כ נמי אין לקרותו המבעיר כיון שאין בו כדי ללבות וכמ"ש והרי זה דומה לזורק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא בעצמו וסילקן דפטור דכיון דבעידנא דשדא מפסיק גיריה ועל סלוק הכרים גורם בעלמא הוא וה"נ דכוותיה. הוצרכתי להאריך בדברים פשוטים ומבוארים בלשון תוס' כדי להוציא מלב המתמיהים ולהקל על המעיין ועיין בתוספות בפ' לא יחפור ובמהרש"א שם אלא שקצרו ובכלל דברי דבריהם ודו"ק:

בא"ד ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא וכו' עכ"ל. משום דרקתא דומה ממש לליבוי דהכא שגוף הרקתא אינו דבר תקלה שמתחייב בה משום הנחתן שהרי הוא אין רצונו להניחו שם אלא שהלכה מעצמה מכחו ע"י הניצוץ שלו והניצוץ בא מלבה דהכא ובשניהם אין בכח שלהם להזיק אם לא ע"י הרוח המסייע ודמי לגמרי להדדי וכן הוא במהרש"א שם ע"ש וכן בגץ היה משמע לכאורה דדמיא לנדון דידן כיון שאין הנזק אלא ע"י כחו עם הרוח המסייעו וע"ז כתבו התוס' דאכתי לא דמי משום דבגץ מכה בכח גדול כ"כ כדי שתלך לחוץ ואם כן בהכאה עושה התקלה והרוח מוליך גוף התקלה שלו ומזיק והוי פושע אבל בליבוי דהכא אין במעשיו שום תקלה שהרי אין בה כדי ללבות כלל וכן ברקתא אין שם תקלה ע"י מעשיו כמ"ש ובהביא את העצים או באבנו וסכינו ומשאו אע"ג שאין במעשיו תקלה חייב על הנחתן במקום הזה דבהנחה זו נעשית התקלה ונגמרה אלא שמחוסרת הולכה וכיון דשכיחא ע"י רוח מצויה חייב ועיין בתוס' פרק לא יתפור ובמהרש"א ודוק היטב:

בא"ד ולא רצה להעמיד וכו' נראה שזה נמשך לדבריהם הקודמים דמה שאמרו בגץ ניחא ליה דתיזל היינו שמכה בכח גדול יותר ממה שצריך למלאכתו כדי שיצאו הניצוצות לחוץ וזה מוכרח דאל"כ ה"ל גרמא בעלמא כמו שיתבאר וא"כ ע"כ לא איירי מתני' מסתם ניצוצות היוצאים מאיליהם ע"י צורך המלאכה אלא דוקא מאותן שיצאו ע"י הכאתו בכח גדול כדי שיצאו וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר אמאי לא מוקי לה כשמכה בכח גדול עד שיש כדי להזיק בלא הרוח כיון דבלא"ה מתני' לא איירי בכל ענין אבל לולי דבריהם הקודמים לא היה מקום להקשות כן די"ל דלישנא דמתני' סתמא משמע שהניצוצות יצאו מאיליהם בלא הכאה יתירה כלל אלא כפי הצורך למלאכתו ומה שאמרו בפ' לא יחפור ניחא להו דתיזל היינו מפרשים משום דמסתמא ניחא להו בהכי לכך לא רצו להקשות כן אסתמא דתלמודא דפרק לא יחפור רק ע"פ המשך דבריהם הקודמים וק"ל:

בגמרא ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך. וקשה דהא קמה ודאי איצטריך לרבנן למעוטי טמון ודוחק לומר דלר"י לחוד פריך וא"ל דמ"מ פריך שפיר אפי' לרבנן דלא לכתוב אלא שדה וקמה דא"א לומר כן דאי כתב רחמנא הני ה"א דוקא הני דאיכא הפסד מרובה אבל קוצים דאיכא הפסד מועט לגמרי טפי מליחכה נירו ה"א דפטור איצטריך נמי קוצים בשלמא אי הוה מקשה דלכתוב שדה לחוד ודאי איתרבו אפי' קוצים דסתם שדה משמע כל מה שבשדה אבל כיון דקמה איצטריך למעט טמון איצטריך נמי למכתב קוצים דלא תימא דאיתמעטו מקמה וע"כ צ"ל דקוצים הוי טפי הפסד מועט מליחכה נירו דאלת"ה מאי משני בגמרא אי כתב שדה הו"א מה שבשדה אין ופרש"י דסד"א דתבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתיב קמה בהדיא דהשתא אייתר שדה לגופה של קרקע עכ"ל. וא"כ אכתי קשה גדיש וקוצים ל"ל ותיפוק לי מק"ו מליחכה נירו מיהו מגדיש ודאי משני שפיר דאי לאו גדיש לא הוי ידעינן למעט טמון מקמה דהא קמה איצטריך לגלויי על שדה דאיירי מליחכה נירו ולא תבואה אבל מדכתיב גדיש ע"כ דשדה היינו קרקע ממש ואייתר קמה למעט טמון וא"כ שפיר צריכי גדיש וקמה ושדה אבל מקוצים לא הוי משני מידי דכיון דליחכה נירו איתרבי משדה מהיכא תיתי למעט קוצים אע"כ דקוצים הוי הפסד מועט טפי מליחכה נירו וא"כ משני שפיר דכיון דאיצטריכו למיכתב הני פרטי איצטריך נמי קוצים דל"ת דוקא הני דהפסד מרובה ולא קוצים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאף לסברת המקשה איצטריך קמה למעט טמון ע"כ איצטריך נמי קוצים כדפרישית ואי מגדיש לחוד פריך לא שייך לישנא דלא בעי הנך והנלע"ד ליישב דהא דמקשה ונכתוב רחמנא שדה היינו כדי למעט טמון אבל לגופה לא צריך שום קרא דאף אי כתב סתמא כי תצא אש ומבעיר שלם ישלם אתרבו כל מילי דמהיכא תיתי לחלק ואפי' קוצים וליחכה נירו הכל במשמע אלא ע"כ דשדה גופא אתי למעט טמון ושפיר שייך טפי למעט טמון משדה כדאשכחינן דממעטינן טומאה טמונה מוכל אשר יגע ע"פ השדה וא"כ מקשה שפיר דלא לכתוב אלא שדה למעט טמון וממילא איתרבו כל מילי דמהיכא תיתי למעוטינהו ע"ז משני שפיר דאי לא כתב אלא שדה הו"א דשדה אדרבא למעוטי אתא דדוקא מה שבשדה לאפוקי קרקע גופא לכך איצטריך נמי קמה לגלויי על שדה דהיינו קרקע ממש ואכתי לא הוי ידעינן למעט טמון לכך כתב נמי גדיש כי היכי דלייתר קמה למעט טמון ושדה לגופה של קרקע ואכתי ס"ד דכל הני פרטי אתי למעט קוצים דהוי הפסד מועט לכך כתב נמי קוצים ודוק:

דף ס עמוד ב

גמרא לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו' שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ויש להקשות דלמא שאני התם שניתן רשות למשחית על ידי מכות בכורות ואינו מבחין כדלעיל אבל בשאר לילות לעולם אימא דליכא סכנתא ונראה ליישב דע"כ הא דתני ר"י לעיל כיון שניתן רשות למשחית נמי לאו משום מכות בכורות איירי שהיא לא היתה ע"י שום משחית אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כדדרשינן ועברתי אני ולא מלאך וא"כ לא שייך לומר אינו מבחין אלא הא דקאמר כיון שניתן רשות למשחית היינו משום דסתם לילה הוא רשות למשחיתים וכן פרש"י להדיא בחומש ע"פ דואתם לא תצאו ע"ש וא"כ ילפינן שפיר דלעולם יכנס בכי טוב ואין להקשות א"כ מאי ענין האי קרא ללילה של מכות בכורות ומה נשתנה מכל הלילות כבר פירשו היטב הרא"ם דהתם הוצרך להזהירם טפי שאם א' מהם היה ניזוק היו המצריים אומרים שמכות בכורות גופא היא ששלטה בהם והוי חילול השם בדבר שמשה אמר ולכל בני ישראל וכו' וידעו כי ה' הפלא בין ישראל וק"ל:

שם בגמרא וכ"ת ה"מ היכא דליכא אימה וכו' ת"ל מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה אע"ג דמחדרים אימה וכו'. נראה דעיקר הראיה דבחוץ קרי ליה שיכול חרב שהיא לשון מיתה ודאית ובחדרים קרי אימה בלבד ממילא משמע דלכנס רגליו טפי עדיף ובזה נתיישב הא דלא מייתי מהאי קרא בלחוד משום דאי לאו דאייתי ראיה מקרא דלך עמי בא בחדריך שיש רשות למזיקים בשעת הדבר אפי' ביממא ע"כ היינו מפרשים דהאי קרא דשיכול חרב לא קאי על חרב מלאך המות אלא על חרב האויבים אבל לבתר דאייתי ראיה דחרב מלאך המות נמי שכיח ביממא מייתי שפיר מהאי קרא כדכתיבנא והא דמייתי נמי קרא דואתם לא תצאו היינו משום דניחא ליה לאתויי קרא דאורייתא וכן בסמוך גבי רעב וק"ל:

שם ת"ר רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם וכו' ויש לדקדק כיון דלא מייתי מאברהם אלא היכא דליכא סכנת נפשות א"כ מאי ראיה צריך ע"ז דפשיטא שיפזר אדם רגליו להמלט על נפשו וי"ל דודאי באברהם נמי היה קצת סכנה לירד מצרים מיראת שרה כמו שאמר והרגו אותי וכו' ואף אם יאמר אחותי היא איכא סכנה דעריות כמו שקרה באמת לולי ה' עוזר לה ואפ"ה כיון דליכא סכנת נפשות לגמרי מייתי נמי ממחנה ארם ועי"ל דעיקר קרא מייתי על פיזור רגלים היינו שיפזר רגליו עם כל אשר לו למקום השובע ולא יסמוך עצמו להביא טרף לביתו ממקום השובע למקום הרעב והטעם שמא יקחו אנשי מקומם ממנו כל אשר לו ועוד טעמים אחרים וע"ז מייתי שפיר מאברהם ואין להקשות מיעקב שעשה ההיפך מזה דהתם מאת ה' היתה לו להצטער כ"ב שנה בצער יוסף נגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב אלא לפ"ז לא יתיישב ראיה דמחנה ארם וצ"ע:

עוד שם אבל היכא דליכא סכנת נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם וקשה מאי ראיה צריך ע"ז דפשיטא דסכנת רעבון גרע טפי מסכנת חרב האויב ומקרא מלא הוא טובים היו חללי חרב מחללי רעב ויש ליישב משום דסד"א דספק חרב גרע טפי משום שהוא בידי אדם שהוא בעל בחירה משא"כ ספק סכנת רעבון הוא בידי ה' ואין ההיזק מצוי כ"כ וכמאמר דהע"ה נפלה נא ביד ה' וכו' קמ"ל דאפ"ה יש לפזר רגליו משום דרעב קשה מחרב דמינוול כדאיתא פ' השותפין. אבל מ"מ תקשה דא"כ למה מסרו עצמם המצורעים ליפול אל מחנה ארם דהא שבי גרע טפי אפי' מרעב דכולהו איתנהו ביה וטפי היה להם להיות בספק רעב ועוד ודאי שהוא ביד ה' וכדכתיבנא ונראה שלזה כיון רש"י אם אמרנו בד' אנשים מצורעים עכ"ל. נראה מזה דכיון שהיו מצורעים לא היו מתיראים משבי דסתם שבי היינו שראוי למכור לעבדים ולשפחות כמאמר הכתוב משא"כ במצורע דלא חזי למידי לשום עבדות וליכא אלא סכנת חרב לכך היו בוחרים בחרב טפי מרעב וכמ"ש וק"ל:

שם בפרש"י אם אמרנו וכו' בד' אנשים מצורעים עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך קצת ישוב ל' רש"י בזה ועוד יש לפ' לפי פשוטו דקשה לרש"י מאי מייתי מאותן ד' אנשים ולא מייתי משאר כל אנשי העיר ההיפך מזה דאע"ג שהיו ברעב גדול אפ"ה לא נפלו אל מחנה ארם ע"ז כתב רש"י דהנהו מצורעים היו והיו יושבים בלא"ה מחוץ לחומת העיר לכך היו יכולים ליפול למחנה ארם משא"כ שאר אנשי העיר לא היו יכולים לצאת מקיר העיר וחוצה בציווי המלך שלא היה רוצה להשלים עם מחנה ארם ומבית המלך אין ראיה משום שלא היה להם רעב כ"כ וק"ל:

רש"י בד"ה ת"ש מסיפא דקרא אם יחיונו נחיה וגו' עכ"ל. נראה דכוונתו על סוף הכתוב ואם ימיתונו ומתנו דמהכא משמע שהיה סכנת נפשות ועי"ל מדלא הזכיר אלא אימת המיתה ולא יראת השבי דקשה טפי אע"כ שלא היו מתיראים משבי כדכתיבנא בסמוך:

שם בגמרא ויתאוה דוד וכו' אמר רבא וכו' טמון באש קמבעיא ליה. ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות שלא מצינו שום רמז בפסוק ע"ז ולולי דברי רש"י היה נראה דר"נ נמי ס"ל דהוי פלשתים מטמרי בגדיש של שעורים או עדשים ודריש לה מקראי כמו ר"ה אלא שנראה לו דבר תימא דודאי דמי גדיש של שעורים לגבי דוד מלתא זוטרתי היא ומלך כמותו לא היה לו לשלוח תחלה שלשה מגיבורי ישראל עבור דמי הגדיש בלבד לכך הוסיף ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה ולהיות שבעל הגדיש לא היה שם היה מתירא שיתבענו סך עצום ורב וכן משמע קצת מל' התוס' לקמן ואע"ג דאמרי' לקמן דבמדליק בשל חבירו כ"ע מודו דחייב בטמון מ"מ שייך פלוגתיהו דר"י וחכמים לענין כלים שאין דרכן להטמין בגדיש וק"ל:

בתוספות בד"ה מהו להציל עצמו וכו' ואיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש עכ"ל. ואע"ג דלאו הצלת עצמו בלבד היה אלא הצלת כל ישראל ואף דאם נאמר שבעל הגדיש לא היה שם מ"מ תקשי לא יהא אלא רודף שרודף להציל את הנרדף מיד הרודף שפטור אף אם שיבר כלים של כל אדם כדאיתא בפרק הנשרפין אלא דהתם טעמא מאי משום דאם לא כן אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף והכא כיון שגם דוד עצמו היה בסכנה לא שייך האי טעמא:

בד"ה דלא שביק להו לאחלופי. עיין ברא"ש ובמהרש"א:

דף סא עמוד א

בגמרא אמר כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו וכו' אין אומרים דבר הלכה משמו. ולפי' זה יש ליתן טעם קצת למ"ד טמון באש וכפרש"י שע"י מעשה שבא לפניו א"כ למה לא נזכר שום רמז בפסוק מזה והיינו כדי שלא יזכר זה הדין על שמם אם היה נרמז בפסוק בפירוש ולאינך אמוראי ודאי נזכר הדין על שמם דהא כתיב בהדיא ויצילה והיינו משום דפשטו לאיסורא אלא דאינהו לא חיישו להאי טעמא דכל המוסר עצמו א"א דבר הלכה משמו וקרא דלא אבה לשתותם איצטריך לגופיה:

בתוספות בד"ה מאי ולא אבה דוד לשתותם וכו' ומכאן קשה לפרש"י וכו' דלפירושו ה"ל למימר שלא רצה להיפטר מחמת שהוא מלך עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דלר"נ ששאלו על טמון ע"כ שהסנהדרין פשטו לו דהלכה כחכמים דפטרי דהכי קי"ל וא"כ פריך שפיר מאי ולא אבה דוד וק"ל:

בתוספות בד"ה דרך הרבים מאן תנא ר"א היא אמתניתין קאי עכ"ל. פי' דהיינו רבי אליעזר דמתני' לקמן בסמוך וא"כ הוי שפיר סתם ואח"כ מחלוקת והוצרך לכתוב כן וכן ברש"י פי' ר"א במתניתין עכ"ל. משום דבקצת נוסחאות גרסי דתניא משמע דברייתא היא ולישנא דפטור מסייע להו קצת דבמשנה דלקמן לא מצינו ל' פטור בדברי ר"א ומחלוקתו וכן משמע לכאורה דמדברי ר"א במתני' דלקמן אין ראיה משום דאיהו יהיב שיעורא די"ו אמה ממקום התחלת דליקה ואע"פ שדולק והולך בלי שום הפסק כגון שהעצים מצויין לה אפ"ה פטור מי"ו אמות ואילך והכא במשנתינו לא משמע דפוטר אלא היכא שעברה הדליקה ודילגה למרחוק מהלאה לדרך ר"ה שהיא י"ו אמה ובאותו רוחב הדרך לא הדליקה כלום והכי משמע לישנא דעברה דרך ר"ה דומיא דעברה נהר וטעמא דפטור היינו דוקא בכה"ג דמלתא דלא שכיחא היא דילוג כי האי וא"כ היה מקום לפ' דלא מייתי אלא מאיזה ברייתא דאיירי בהאי ענין גופא ע"י דילוג לכך הוצרכו רש"י ותוס' לפרש דמר"א דמתני' דלקמן מייתי ואפ"ה א"ש משום דלמאי דמסקינן דמשנתינו איירי בקולחת א"כ אין לחלק בין עצים מצויין לה או לא דהכי משמע מברייתא דתניא כוותיה דרב שאין לחלק בין עצים מצויין לה אלא בנכפפת דוקא אבל בקולחת אפילו עצים מצויין לה אפ"ה מלתא דלא שכיחא היא שתדליק ברוחב י"ו אמה ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה וא"כ מייתי שפיר ממתני' דלקמן וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דמוקי לה בנכפפת ואפילו הכי לא משמע ליה לחלק בין עצים מצויין לה או לא דמתניתין דלקמן לדידיה נמי על כרחך בנכפפת איירי דומיא דרישא וברייתא דלעיל לא שמיעא ליה וא"כ מייתי שפיר מר"א דמתני' ודו"ק:

בד"ה אלו מפסיקין וכו' במסכת פיאה בסדר המשנה גרסינן דרך היחיד וכו' ומפרש בירושלמי וכו' עכ"ל. משום דאיכא דגרסי איפכא וכן בשביל היחיד נמי יש חלופי גרסאות הובא בתוי"ט שם ונפ"מ לענין סוגיא דשמעתין דלמאן דגריס איפכא הוי כל המשנה בדרך לא זו אף זו וא"כ בנחל נמי א"ש בין לרב בין לשמואל דכיון שאין נוח להילוך שהוא עמוק ומכ"ש אי אית ביה מיא בכולהו מלתא דפשיטא הוי לגבי אינך דמפסיק אבל לגירסת התוס' הוי משמע לכאורה דע"כ כל המשנה בזו ואצ"ל זו נקט לה ואפי' בשביל מצינו למימר כיון דבקבוע איירי הוי מלתא דפשיטא לגבי כל הנך דלא קביעי להילוך וא"כ תקשי בנחל מא"ל תינח לשמואל דאמר אריתא דדלאי לא פשיט כ"כ כמו דרך היחיד שזה רחב ארבע אמות וזה רחב אמה אבל לרב דאמר נהר ממש והיינו רוחב ח' אמות וא"כ היא מלתא דפשיטא לגבי דרך היחיד ולא אתי כלל בזו ואצ"ל זו כמו כולהו אינך בבי דמתני' לכך פי' התוספות דמ"מ אפי' להאי גרסא א"ש למאי דמפרש בירושל' דמשום סיפא איצטריך וכו' ולפ"ז מ"מ כל המשנה בלא זו אף זו או בזו ואצ"ל זו אלא קצת בבי לדיוקא דרישא וקצתן לדיוקא דסיפא ועוד דאפי' בלאו זו ואצ"ל זו ולא זו אף זו א"ש כיון דכולהו צריכי לגופייהו או לדיוקא דסיפא ודו"ק:

דף סא עמוד ב

בד"ה ולית ליה לר"ש שיעורא קס"ד וכו' אפי' אין ראוי לעבור עכ"ל. אף שרש"י נמי פי' כן להדיא אלא שהתוס' הוסיפו אפי' אין ראוי לעבור משום דלכאורה יש לדקדק מאי מקשה דר"ש אדר"ש דלמא שאני הכא שפשע מעיקרא בגוף הדליקה לענין מקום הקרוב לכך מחייבינן ליה אפי' אם הזיק בריחוק גדול ומטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל התם שהרחיק מעיקרא כשיעור שנתנו חכמים לא שייך לחייבו לכך כתבו התוס' דדייק שפיר מדמחייבינן ליה אפילו אין ראוי לעבור כגון שהדליק בתוך שלו בענין שאין ראוי לעבור כלל חוץ לגבולו וא"כ לא פשע כלום ואפ"ה מחייב ליה ר"ש במתני' וא"כ מקשה שפיר וק"ל:

בד"ה לא יעמיד וכו' שיכול לעכב עליו בעל העליה וכו' ובקונטרס פי' וכו' וכמו שפירש ניחא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ דניחא כפי' הקונטרס למה פי' הם בענין אחר ועוד מאי ענין זה הדיבור לכאן ובפרק לא יחפור ה"ל לפ' ונראה משום דמסוגיא דשמעתין משמע קצת כפי' התוס' דהא כולהו תנאי דהכ' לבד מר"ש יהבי שיעורא לענין רוחב הדליקה ובתוך השיעור הזה יש לו רשות להדליק וא"כ איך קפסיק ותני התם שבני עיר יכולים לעכב עליו כל שלא הרחיק בגובה ד' אמות ולא יהבי שיעורא נמי אם התנור רחוק משאר בתי העיר כשיעור השנוי במשנתינו אין יכולים לעכב ואם הזיק פטור מלשלם אבל לפי' תוס' דעל בעל עליה קאי א"ש דלא שייך כלל שיעור' דרוחב לגבי בעל העליה ולא יהיב שיעורא אלא בגובה ולפרש"י יש ליישב וק"ל:

במשנה היה גדי כפות לו וכו' למאי דמסקינן דבמדליק בתוך שלו איירי בבי דרישא ופטרי רבנן אפי' במה שדרכו להיות בגדיש א"כ צ"ל דהכא דמחייבינן אגדי היינו בדחזי ליה המדליק דלאו טמון הוא אבל מל' הרמב"ם פי"ב מהל' נזקין משמע דאיירי דלא חזי ליה המדליק ובמדליק בשל חבירו ע"ש בהה"מ ובתוס' פ' כיצד:

בפרש"י ר"י מחייב אטמון ובכלים ל"ש כו' שדרכן להטמין עכ"ל. נראה לו לפרש כן משום דלישנא דתלמודא הכי דייק דלא אידכר כלל מארנקי אלא במדליק בתוך של חבירו ולישנא דמתני' נמי הכי דייק מדקתני המדליק את הגדיש והיו בו כלים וכו' דסתם כלים משמע כלי גדיש ואי ס"ד דר"י אארנקי נמי מחייב ה"ל למיתני בפירוש וא"ל משום מלתא דרבנן נקט דאפי' בכלי גדיש נמי פטרי דהא בהדיא קתני אינו משלם אלא גדיש של חטים אע"כ דר"י גופא לא מחייב במדליק בתוך שלו אלא כלים שדרכן להניחם שם וטעמא דמלתא נראה לפרש"י דר"י סובר דדוקא במדליק בשל חבירו חייב אפי' אארנקי בגדיש דאע"ג דלא הוי ליה למזיק לאסוקי אדעתיה אפ"ה חייב דא"ל הניזק מאי הוי לך גבי' דאזקתי' שהרי מזיק בידים הוא וכדאיתא לקמן גבי דינר הזיקתו משלמת של זהב אבל במדליק בתוך שלו לאו מזיק איקרי אלא פושע והוי כמו פשיעה בדינר דאינו משלם אלא מאי דה"ל לאסוקי אדעתי' וכן משמע מל' רש"י שם כמו שיתבאר אבל מ"מ קשה לפרש"י היכן אשכחן במתני' דס"ל לר"י במדליק בשל חבירו דחייב אפילו אארנקי בגדיש ואיך קאמר רבא דפליגי בתרתי ולא נרמז מזה במתני' ואי משום דקתני ומודים א"כ קשיא לישנא דמתניתין גופא כיון דלא איירי ר"י ממדליק בשל חבירו ומארנקי מאי ומודים בשלמא לפי' תוס' דר"י במדליק בשלו נמי מחייב אפי' בכלים שאין דרכן להניחם שם א"ש דהאי בבא גופא דרישא שמעי רבנן לר"י חדא דאית ביה תרתי כיון דר"י במדליק בשלו מחייב אפילו אארנקי בגדיש כ"ש במדליק בשל חבירו וקאמרי ליה רבנן במדליק בשלו פליגינן עלך לגמרי דאפי' בכלים שדרכן להניחם שם נמי פטור ובמדליק בשל חבירו מודינן לך מיהת בהא דחייב בכלים שדרכן להניח שם וא"ש ומודים אבל לפרש"י ודאי קשה וצ"ל בדוחק דלפי' רש"י מדייק רבא מדנקט במשנה ומודים מכלל דשמעי רבנן לר"י בעלמא דס"ל מדליק בשל חבירו מחייב אפילו אארנקי בגדיש וק"ל:

בתוספות בד"ה אלא אמר רבא וכו' בסוף הדיבור ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכו' עכ"ל. בספר המלחמות להרמב"ן האריך בזו הסוגיא ומכלל דבריו שתמה על זו הסברא דמ"ש משאר נזקי ממון דלא מצינו דפטור על דברים שאין דרכו להניח שם מטעמא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אע"כ דלא שייך האי טעמא אלא בשומרים דוקא ע"ש באריכות וסוף דבריו שיש לו שיטה אחרת בזו הסוגיא דהא דפליגי ר"י ורבנן במדליק בשל חבירו בדברים שאין דרכן היינו בשאין עדים בדבר שאותן הדברים היו שם אלא שהניזק טוען כך וקא מיפלגי אי נאמן על כך או לא והיינו אי שייך תקנת נגזל בכה"ג שאין דרכו או לא והביא ראיה ברורה מל' הירושלמי הובא ג"כ ברא"ש אבל מ"מ צריך ליישב כי היכי דלא תקשה לפרש"י ותוס' ונראה דיש לחלק דודאי בשאר נזקי ממונו דרמיא עליה שמירת ממונו לגבי דכ"ע מכל מיני הנזקין שבעולם ואין קצבה לדבר א"כ לא שייך לומר אילו הייתי יודע מאותן הדברים הווינא מנטר טפי כיון דא"א לו בשום ענין לידע עד כמה יעלה החיוב שלו ולא נכנס כלל לגדר הקצבה וממילא רמיא עליה נטירותא מעליא וכיון שלא שמרו הרי פשע וחייב אבל בשומרים דלא רמי עליה אלא שמירת אותו הדבר בלבד וכן בנדון שלפנינו במדליק בשל חבירו איירי נמי כגון שיושב ומשמר גחלתו שלא תדלק אנה ואנה אלא אותו הגדיש או הבירה בלבד א"כ סברי רבנן שפיר דמצי למימר אילו הייתי יודע מאותן הדברים שאין דרכן הווינא מנטר טפי או לא הייתי מדליקו כלל. אלא דמ"מ קשה לרש"י דמפרש אליבא דר"י דבמדליק בשלו נמי פוטר מדברים שאין דרכן והיינו ע"כ נמי מטעמא דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה א"כ קשה קושיית הרמב"ן מ"ש משאר נזקי ממונו דבמדליק בשלו ודאי איירי שלא שימר גחלתו ולא שייך לחלק מהאי טעמא דפרישנא וצ"ע ליישב ודו"ק:

דף סב עמוד א

בפרש"י בד"ה מאי הוי ליך גביה דאזקתיה וכו' דמבעיר לאו מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ במדליק בשל חבירו דמזיק בידים הוא אמאי פטרי רבנן אדברים שאין דרכן ולא אמרינן מאי הוי ליך גביה וכו' נראה מזה דרש"י סובר דהאי שמעתא דרבא אזלא אליבא דר"י דוקא ולכך לא מייתי אלא מהני דמודי בה ר"י והיינו כאותן הפוסקים שהביא הרי"ף דפסקי הלכתא כר"י ועי"ל דארנקי בגדיש לא שכיחא כלל וגרע טפי מדינר דהבא כמ"ש התוס' לקמן גבי מרגניתא בכספתא ע"ש לכך לא מייתי רש"י אלא מחיטים ושעורים דדמיא ממש לדינר זהב וכסף ומיהו בלא דקדוק לשון רש"י בלא"ה לק"מ די"ל דמדליק בשל חבירו נמי לאו מזיק ממש בידים הוא דלא איירי שהדליק גדישו של חבירו בכוונה אלא שהדליק אש בשדה חבירו שלא ברשות והזיקה מעצמה דבכה"ג לא מיקרי אלא פושע וכ"נ מל' הרמב"ם וק"ל:

בתוספות בד"ה שאינו משלם במדליק בתוך שלו איירי וכו' ובסמוך מדמי לה וכו' עכ"ל. גם לפירושם צ"ל כתירוץ השני שכתבתי בסמוך בל' רש"י ומיהו אפי' לתירוץ הג' שכתבתי דמדליק בשל חבירו נמי לאו מזיק מיקרי א"ש ומאי שכתב ובסמוך מדמי לה לאו למימרא דבשל חבירו לא שייך לדמותו לפשיעה אלא יש לפרש כמו שכתב מהר"ם דמדמי ליה לדינר משמע דאיירי בדלא חזי ליה ואין להקשות נמי מאותה הסברא שכתבתי לעיל בל' התוס' ליישב קושית הרמב"ן דתשמע במדליק בשלו לא שייך לחלק בין מאי דלא הו"ל למיסק אדעתיה היינו דוקא במדליק דעלמא משום שאין לו לידע מה בביתו של חבירו ומסתמא חייב נטירותא בכל מילי אבל הכא שהשאיל רשותו להגדיש בלבד ולבסוף ראה שהוא שעורים א"כ מצי שפיר למימר אילו הייתי יודע שיש בו שאר דברים הוינא מנטר טפי הגחלת שלי וסברא זו יש לה רמז בלשון הרמב"ן גופא ודו"ק:

בגמרא לר"י דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו. והטעם שהחמירו באש לענין תקנת נגזל יותר משאר נזקי ממון משמע משום דמזיק בידים הוא דלכאורה משמע דבמדליק בשל חבירו דוקא איירי וכ"נ להדיא מלשון התוס' כמו שיתבאר ואע"ג דע"כ האי מדליק בשל חבירו דאיירי ביה ר"י ורבנן היינו כגון שנפלה גדר שלא מחמת הדליקה דכלו לו חיציו ובהא איירי מודים דמתני' דאלת"ה הוי מצי לאפלוגי בדידיה דאפילו מדליק בשלו נמי מחייבי על מידי דדרכו בגדיש למאי דקי"ל אשו משום חציו וכדאוקמינן להדיא בפ' כיצד וא"כ דכשנפלה גדר שלא מחמת הדליקה איירי אכתי לא הוי מזיק בידים אלא נזקי ממון גרידא כמו שאמרו שם שורו הוא דלא טפח באפיה מ"מ י"ל כיון דמעיקרא הזיק בידים החמירו בו לעשות תקנת הנגזל. אבל מל' הטוח"מ סי' תי"ח ובש"ע שם משמע דאפי' במדליק בתוך שלו נמי שייך תקנת נגזל ואפילו לרבנן וכגון דלא כלו לו חיציו ע"ש וצ"ל הטעם משום דחשיב כנזקי גופו הואיל דמשום חציו חייב וצ"ע מהיכן למדו כן בפשיטות כיון דסוגיא דשמעתין אזלא לר"י ולדידיה אפי' היכא דכלו לו חיציו נמי חייב אפי' במדליק בשלו אטמון אבל תקנת נגזל לא שייך כלל בכה"ג כיון דלאו מזיק בידים הוא וחיציו נמי לא הוי דהא כלו ליה וא"כ ע"כ דסתמא דשמעתין בשל חבירו איירי ומנא להו להני פוסקים לחייב בתקנת נגזל במדליק בשלו וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה לר"י וכו' אלא רבותא אשמעינן דלר"י אפי' ארנקי בגדיש וכו' עכ"ל. וקשה דהוו מצי לפרושי בפשיטות דאשמעינן דלר"י אפי' במדליק בשלו עשו תקנת נגזל ונראה מזה דהתוס' סברי דבמדליק בשלו לא שייך כלל תקנת נגזל וכדפרישית בסמוך ועי"ל דבמדליק בשלו הוי מצי לאשמעינן אפילו לרבנן נמי וכגון שלא נפל הגדר שלא מחמת הדליקה דבכה"ג אפילו רבנן מודו דחייב אדברים שדרכם וא"כ לאשמעינן דעשו תקנת נגזל אע"כ דעיקר הרבותא משום דברים שאין דרכן שם:

בד"ה מי מנחי' וכו' עד סוף הדיבור. עי' בס' המלחמות להרמב"ן דלדידיה אתיא בפשיטות לפי שיטתו שמפרש דמתני' נמי איירי בתקנת נגזל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' שפ"א ע"ש:

בא"ד ולא דמי לדינר זהב דלעיל וכו' עכ"ל. פי' דדינר זהב איבעי לאסוקי אדעתה טפי ממרגניתא דהכא דלא עבידי אינשי דמנחי לה בכספת' אבל בחיטים ושעורים דלעיל מדמי שפיר לדינר זהב וכסף דהתם נמי איבעי לאסוקי אדעתיה דעבידי אינשי לחפות חיטים בשעורים וכדומה לו ואפ"ה פטור וה"ה בדינר זהב וכסף וק"ל:

שם בגמרא א"ל רב אדא וכו' מה בין חמסן לגזלן. ותימא מה ענין זה לכאן ונראה דמייתי לה משום דקאמר לעיל שעשו תקנת נגזל באשו וכן במסור מספקא ליה ואע"ג דבמתני' דשבועות לא קחשיב אלא נגזל לחוד וא"כ סד"א שהכל בכלל גזלן דכל מאן דמפסיד ממונא דחברי' גזלן מקרי להכי מקשה מה בין גזלן לחמסן ומשני דחמסן היינו דיהיב דמי אבל בלא דמי בכל מילי מיקרי גזלן ובאמת צ"ע לדינא מאן דמזיק ממון חבירו בידים אי מיקרי גזלן לענין עדות ומלשון הפוסקים לא מצינו דפסול אלא מסור לחוד אלא מסברא נראה דפסול דמה לי גוזל לעצמו ומה לי גוזל ע"מ לאבדה ואע"פ שמשלם הזיקו מ"מ פושע מיקרי ולא גרע מחמסן וכן משמע מסוגייתינו מלשון המפרשים דמבעיר בכוונה וכן בטש בכספתא מיקרי גזלן גמור וצ"ע:

הדרן עלך הכונס פרק ששי