רמב"ם על בבא קמא ו

בבא קמא פרק ועריכה

משנה אעריכה

כראוי - הוא שישים באותו מקום שכנסה שם דלת שלא תפילה הרוח המצויה.

ומה שאומר הוציאוה לסטים - אינו רוצה לומר כשהוציאו הבהמות בידיהם כי זה מבואר, אבל רוצה לומר כשהיו סיבה ליציאתן, כגון שיעמדו בפניהם עד שישובו מלפניהם לצד אחר ויאבדו אותם, והוא כאילו הוציאו אותם בידיהם:

משנה בעריכה

דרך הרועים שיש להם משמשים תחת ידם, ימסרו להם עדרי הצאן לשמרם. ואמר גם כן, כי הרועה הגדול כאשר מסר לרועים האחרים אשר תחת ידו הוא נכנס תחתיו, וכשהזיקה יתחייב בנזקה הרועה השני אשר תחת הרועה הגדול, ולא רועה הראשון שהוא רועה הגדול, ולא נאמר בכגון זה שומר שמסר לשומר חייב לפי שמנהג הרועים כך.

ועניין הנפילה היא כגון שכשלה באבן או עץ ונפלה, אבל כשדחה קצת הצאן לקצתה ונפלה והזיקה משלם מה שהזיקה, שהוא היה (בעת) [סיבת] ההיזק כשהעבירם כולם בפעם אחת, ומנהגם לדחות קצתם לקצתם, והיה ראוי לו להעבירם אחת אחת.

כבר בארנו בפרק שני היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית.

ועניין השומא במה שהזיקה על זה הדרך. והוא שנדע השיעור מן השדה, נאמר כמה שווה זרע ששים אמה מזה השדה מאותן ירקות או מאותן פירות. וכשנדע הדמים ההם, (אחר כן נאמר כמה שווה זרע ששים אמה מזה השדה ממין הזרע הזה ונדע אותן דמים,) אחר כן נאמר כמה ישווה זה החלק מן השדה שיש בו ששים אמה מן הזרע, וזאת האמה שאכלה צמחיה מכלל הששים אמה. וידענו מה שבין השתי שומות וישלם המזיק. וכמו כן איזה שעור שתאכל יושם בששים כמוהו, וזהו עניין מה שאמר באותה שדה, כלומר אם אכלה סאה יושם בששים סאין מאותה השדה. ורומז על זה מה שאמר השם יתברך "ובער בשדה אחר"(שמות כב, ד), ולמדנו על פי הקבלה מלמד ששמין על גבי שדה אחר. וזה הדין הוא כדי להמציע בין הניזק והמזיק, כי אילו היינו אומרים כמה שווה זו האמה שאכלה צמחיה היה מחויב דמים הרבה, ואילו אמרנו גם כן כמה שווה זה השדה והוא זרע כך וכך סאה, ונאמר אחר כן כמה ישווה כשנאכל ממנו אמה אחת נמצא שיהיה בין שתי השומות דבר מועט מאד, לפי שאין שיעור אצל הלוקח לאמה אחת באלף כשיעורה בששים. ואמנם שערו זה בששים כמו שרוב השעורים אצלנו בששים כמו שנבאר במסכת חולין.

ורבי שמעון אומר, כי דין הוא זה (לפי) [לפרי] שצריך אל השדה עד גמר בישולו, וזהו ששמין על גב השדה כמו שבארנו, אבל פירות גמורים דינם כאילו הם תלושים, ולא ישומו אותם אלא שיעור מה שאכלה בלבד.

והלכה כרבי שמעון:

משנה געריכה

כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות, הרי הוא כאילו קיבל עליו לשומרו, ולפיכך יהיה השומר חייב ואף על פי שלא אמר לו אני אשמור. אבל בעל הבית כבר בארנו כי הוא אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור:

משנה דעריכה

מה שאמר רבי שמעון אומר, הכל לפי הדליקה - רוצה לומר שנראה שיעור האש שהבעיר ונשער כמה הוא סוף מה שיוכל לצאת.

ונאמר על דרך משל כי אפשר על הרוב שתדליק מלהב שלה עד מרחוק עשרים אמה, וכל מה שתאכל באותן העשרים אמה הוא חייב אם אכלה חוץ לרשותו, ואם הוסיפה חוץ לעשרים אמה הדליקה במרחק יותר פטור, לפי שהוא דבר חוץ מן השיעור הידוע, כאילו עברה נהר או גדר גבוה ארבע אמות.

והלכה כרבי שמעון:

משנה העריכה

כשהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, בכגון זה חכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש, אבל לא כלים, אבל משערין מקום אותם הכלים כאילו הוא מלא גדיש.

אבל אם הדליק גדיש חבירו משלם כלים שבתוכו, ובלבד כלים שדרכן להניח בגדיש כמו המחרישה והמזרה, אבל זולת אלו המינים מן הכלים אינו חייב אלא בשיעור גופן מן הגדיש כמו שזכרנו.

ואם הדליק את הבירה, ישבע בעל הבירה על מה שהיה בתוכה שבועה בתורה, וישלם המדליק כל שישבע עליו, ובלבד שיהיה אמוד שיש לו כמה שטען שאבד בתוך הדליקה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ועריכה

ואין הלכה כרבי יהודה: