משנה בבא מציעא ח ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ח · משנה ז | >>
המשכיר בית לחברו, המשכיר חייב בדלת, בנגר, במנעול, ובכל דבר שמעשה אומןכז.
אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו.
הזבל, של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים כט בלבד.
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ,
- הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב בְּדֶלֶת,
- בְּנֶגֶר,
- בְּמַנְעוּל,
- וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אֻמָּן;
- אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן,
- הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ.
- הַזֶּבֶל – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;
- וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבָד:
המשכיר בית לחברו -
- המשכיר חייב -
- בדלת, ובנגר, ובמנעול,
- ובכל דבר - שהוא מעשה אומן.
- אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו.
- והזבל - של בעל הבית.
- ואין לשוכר - אלא היוצא מן התנור, ומן הכירים בלבד.
- המשכיר חייב -
הזבל לבעל הבית - זהו כשיכניסו בהמות שאינן לשוכר וזיבלו הבית, אבל זבל הבהמות שיש לשוכר הוא שלו:
ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה: הזבל של בעל הבית - וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא כח. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר:
היוצא מן התנור - אפר ונעשה זבל:
ובכל דבר שמעשה אומן. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הרמב"ם פרק ו' מהלכות שכירות. ועיין מ"ש לקמן:
הזבל של בעל הבית. כתב הר"ב וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. פירש"י וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא] ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן. ע"כ. ובמשנתנו לא שנינו אלא המשכיר בית. ומשמע דאילו החצר לא השכיר. ומשום הכי לא זכה השוכר. ובפירוש רש"י בהדיא בגמרא דמיירי שלא השכיר החצר. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות שכירות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. והשיגו הראב"ד. וגם בית יוסף סימן שי"ג תמה מדקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא. ואפילו הכי פסק לדבריו בש"ע לפי שהמגיד כתב ראיה לדבריו מהגמרא דאמרה בחצר המשכיר ולא אמרה בחצר דלא אגירא ליה לשוכר. כדאמרה מעיקרא בחצר דאגירא. ועיין לקמן אכתוב לו ראיה מהמשנה עצמה:
ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור וכו'. פירש הטור סימן שי"ג בשם הרמ"ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם. האפר של השוכר. ע"כ. והוי מצי לפלוג בדידה ולמתני במה דברים אמורים בחצר שאינו מושכר. אבל בחצר המושכר של השוכר. אלא שדברו בהווה דסתם משכיר בית אינו משכיר גם החצר. אבל משכיר התנור וכירים שבו לבשל ולאפות בהם. ולפירוש הרמב"ם דלעיל דמוקי למתניתין בחצרו המושכר ואפילו הכי זבל דעלמא דמשכיר. הקשה מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן שי"ג [ס"ק ז'] דמאי שנא אפר דתנור דשל אחרים שלא יקנה ג"כ המשכיר ותירץ דיש לומר דשאני אפר דתנור וכירה. שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם. משום הכי אין דעתו של המשכיר עליו. ע"כ. ואין נראה בעיני כלל שזו היא דעת הרמב"ם. לפי שראיתי בחבורו שהשמיט בבא זו דאפר תנור ולא כתבה כלל. ואם כדבריו למה השמיטה ולא השמיענו דשאני אפר דתנור מזבל. אלא ודאי דלא שאני ליה להרמב"ם בין זבל לאפר כלל. ובאפר נמי לא שנינו שהוא של השוכר. אלא דשל עצמו כמו בזבל ולפיכך לא הוצרך להעתיק כלל. לפי שהוא כבר ביאר בדבריו בדין זבל החלוק דאתו מדעלמא. לזבל דמתורי דידיה. והוא הדין והוא הטעם באפר תנור. אבל המשנה שלא ביארה החלוק דבזבל של עצמו. שנאה היוצא מן התנור שהוא דשוכר. אבל דוקא דשל עצמו. והשמיענו זה בתנור משום דסתם תנור וכירים המושכר אין רגילים לאפות ולבשל בו אלא השוכר בלבד. ומקפיד המשכיר שלא להניח לבשל בו אחרים. כדי שלא יתקלקל. מה שאין כן בחצר דלא מקפיד בעל החצר על השוכר. שלא להניח תורי דעלמא ללכת בה. ולפיכך השמיענו בחצר דהזבל דמשכיר מתורי דעלמא. ומתניתין דייקא הכי מדתנן ואין לשוכר אלא היוצא וכו'. ולא תנן היוצא וכו'. אלא להכי תני בלשון שלילה לשלול כל דבר חוץ מהיוצא וכו' לפי שהוא אינו אלא משל עצמו. ואי בתנור הוה של שוכר אף דאחרים. לא הוה ליה למתני בלשון שלילה ולהאריך בלשון. אלא הוה ליה למתני היוצא וכו'. ונ"ל דזו היא ראיה מהמשנה לדברי הרמב"ם במאי דס"ל דאפילו בחצר המושכר הוה דמשכיר. דמדהוצרכה להאריך בלשון ואין לשוכר אלא וכו'. שמע מינה דאתא למעט דאין לשוכר כלל מדעלמא. ואפילו השכורה בידו. זה נראה לי ברור בדעת הרמב"ם דאף ביוצא מן התנור לא ס"ל דהוה של השוכר. אלא ממאי דאתא מדידיה ולא משל אחרים. ומהרמא"י שהגיה על הש"ע שהולך בשיטת הרמב"ם בזבל דעלמא דהוה דמשכיר. אפילו כשהחצר שכורה ביד אחרים. והוא הגיה באפר היוצא דמיירי אפילו אחרים וכו' נראה דשלא בדקדוק הגיה כן. לפי שאין לסמוך סברא זו על סברת הרמב"ם כלל כמו שכתבתי. ומהר"ר ואלק ז"ל שהוא מיישב על פי סברת הרמב"ם. דנפשיה היא. ולא דהרמב"ם כלל:
(כז) (על המשנה) אומן. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הר"מ:
(כח) (על הברטנורא) וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים וקניא ליה חצירו. ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן ובלא השכיר החצר. רש"י. והר"מ כתב אפילו השכיר החצר גם כן. ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) התנור כו'. מיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמעינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר. טור. אבל להר"מ נראה לי דאפר וזבל דין אחד להם דשל אחרים דמשכיר הם והא דקתני תנור משום דסתם תנור אין רגילות לבשל בו אלא השוכר בלבד. ודלא כמ"ש הרמ"א והסמ"ע סימן שי"ג לדעתו. ועתוי"ט:
המשכיר בית לחברו המשכיר חייב וכו': ביד פ' ששי דהלכות שכירות סימן ג':
ובכל דבר שהוא מעשה אומן: תוס' פ הקומץ דף ל"ב. ירושלמי מזוזה מעשה ידי אומן ודלא כתלמוד דידן שאומר שהוא מעשה ידי הדיוט דאפשר בגובתא דקניא פי' שיקבענה שם בנסרים או בסיד שאינו צריך לחוק בתוך המזוזה דאילו תלאה בלא קביעות פסולה כדאיתא בפ' הקומץ רבא ושם פסק דהמזוזה והמעקה על השוכר:
הזבל של בעל הבית: תוס' פ"ק דב"מ דף י"א. וכתוב ברש"י ובנמוקי יוסף לפי מאי דמוקמי' בגמרא הזבל שבחצר בחצר של משכיר ובתורי דעלמא דהזבל של הפקר דסתם גללים אפקורי מפקר להו מרא דידהו ואחת מתני' לאשמועי' דאם קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן מפני שחצרו של בעל הבית והיא זוכה לו אפילו שלא מדעתו א"כ נראה דתנור וכירים הם מעלמא ומשום שהאפר אינו בחצרו של בעל החצר ולא באוירו אלא התנור והכירים שהן כלים שמפקידין בהן האפר מש"ה זכה בו השוכר אפילו קדם וזכה באפר שאם התנור או הכירים של שוכר או של משכיר ודאי מי שהכלי שלו היה זוכה במה שבתוכו דלא גרע ממדביק כלי בשולי פרה שזכה בגללים אפילו תעמוד הפרה בחצר אחרים משום דלאו אויר חצרו הוא אלא אויר כלי עכ"ל ז"ל. וכתוב שם בטור סוף סימן שי"ג בשם הרמ"ה ז"ל דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם ואשמעינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהן האפר של השוכר ע"כ וכתב שם בית יוסף דדברים נכונים ומוכרחים הם:
יכין
המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר: [ריגעל] שנועלין בו בפנים:
ובמנעול: [שלאסס] שנועלין בו בחוץ:
ובכל דבר שמעשה אומן: כגון חלונות וכדומה., ואפילו בכשנכנס שם השוכר, ראה שלא היו, לא אמרינן ראה ונתפייס. מיהו כשנשברו תוך הזמן ע"י תשמישן או מעצמן, אם השכיר לו בית זה א"צ משכיר לתקנן:
אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו: והולכין בכל כאלה אחר המנהג [שי"ד]:
הזבל: שנעשה בחצר שהשכירו:
של בעל הבית: כשנעשה הזבל מבהמות של אחרי' שבאו לחצר, דסתם גללים הפקירן בעלי' שלהן, ואף דשכירות ליומא ממכר הוא, חצר האדם קונה לו שלא מדעתו אף ששכורה לאחרים [וי"ח], אבל זבל בהמות השוכר, של שוכר הוא [שי"ג ג']:
ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד: אפי' ממה שאפו אחרים ששכרו מהשוכר, והטעם מדנתערב באפר של השוכר [שם], [ואילה"ק מדאמרי' [ביצה ל"מ ב'] הרי שנתערב לו קב חיטין בי' קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי. הכא שאני דמהפקירא קאתי]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת