פני יהושע/בבא מציעא/פרק ח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

השואל את הפרה פרק שמיני


דף צז עמוד אעריכה

במשנה השואל את הפרה שאלה חצי יום כו' המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ופי' רש"י חייב משום דברי ושמא ברי עדיף. ויש לתמוה דהא מוקי לה בגמרא בטעמא אחרינא למאי דקיימ"ל כר"נ וכר"י דהלכתא כוותייהו. ואע"ג דאשכחן כה"ג טובא דרש"י מפרש לשון המשנה כפשוטה אף שלא אליבא דהלכתא ולפ"ז אפשר דניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש מתני' אליבא דרב הונא ור"י דמוקי מתניתין בחדא פרה. ולר"נ ור"י צריך לאוקמי בתרי ותלת מ"מ כיון דהכא מיד אחר המשנה מדייק הש"ס שמעת מיניה כו' ומוקי לה אליבא דהילכתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל לרש"י לפרש בלשון קצרה חייב לשלם ובגמרא מפרש לה כדרכו בכל מקום. והנלע"ד בענין זה דהא דמסקינן אליבא דר"נ טעמא דמתניתין כגון שיש עסק שבועה ביניהם כדרבא ע"כ לא מטעמיה דרבא ממש דיליף למילתיה מגזירת הכתוב דקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כדאיתא בפ' כל הנשבעין ואליבא דר"נ א"א לפרש כן דא"כ תיקשי קושיית התוספות דר"נ אדר"נ דהא מסקינן התם דר"נ עבד עובדא בשניהם חשודים דיחלוקו ואי ס"ד דאית ליה הך דרשא דרבא א"כ ממילא בשניהם חשודין הדין פשוט דחזרה השבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמוכח שם כל הסוגיא. לכך סבר רש"י דר"נ ע"כ לאו מדרשא דרבא יליף למילתיה אלא דוקא בכה"ג דמשנתינו דאיכא נמי ברי ושמא דלר"ה מהני אפילו בלא הודאה במקצת מיהו ר"נ פליג עליה בחדא ומ"מ מודה היכא דאיכא נמי הודאה במקצת דחייביה רחמנא שבועה עלה מהני מיהו הך סברא דברי ושמא בהדיה דחייב לשלם. ולפענ"ד לא מסברא אני אומר אלא גמרא ערוכה היא בהאי לישנא ממש בפ"ק דכתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי שהביאו התוס' כאן בשמעתין דבעי הש"ס לאוקמי מילתא דר"נ ור"י מעיקרא דלא כר"ג דהתם ומשני הש"ס דר"נ אפילו כר"ג דעד כאן לא אמר ר"נ המע"ה נגד השמא אלא היכא דליכא מיגו אבל היכא דאיכא מיגו מודה והיינו אפילו במיגו גרוע דלא מהני לחוד אפ"ה מצטרף בהדי ברי ושמא דמודה ר"נ דברי עדיף ומסיק נמי עוד באידך לישנא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"נ אלא היכא דליכא חזקה אבל היכא דאיכא חזקה מודה והתם נמי ודאי חזקה גרועה היא דחזקת הגוף במקום חזקת ממון ודאי לא מהני דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ואפ"ה אין הולכין בממון אחר הרוב. ועוד דבלא"ה חזקת הגוף דהתם חזקה גרועה היא דאיכא חזקה אחרת כנגדה הרי בעולה לפניך אע"כ דאפ"ה כיון דאיכא נמי ברי ושמא בהדי חזקה כל דהו מהני להוציא ממון כמו שהארכתי בזה שם במקומו ובר"פ האשה שנתארמלה ובפ' המדיר ובדוכתי טובא. נמצא דלפ"ז כל שכן בהאי דהכא דבהדי ברי ושמא כיון דמודה במקצת איכא נמי חזקה גמורה להתובע דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לתבוע מה שאינו שלו והלוואי שיפרענו מה שחייב לו. וליכא למימר דלהנתבע נמי איכא הך חזקה גופא לאחזוקי ברשיעי ועוד דאין אדם מעיז הא ודאי ליתא דכיון דמודה במקצת הא אמרינן להדיא בגמ' דבכולי בעי דלודי אלא דאישתמוטי הוא דקא משתמיט דמה"ט גופא חייבו רחמנא שבועה א"כ ממילא כיון דאיכא נמי הך חזקה מעליותא בהדי ברי ושמא ודאי מודה ר"נ אפילו בלא דרשה דשבועת ה' אלא מסברא דנפשיה כן נ"ל נכון ליישב לשון רש"י ז"ל במשנה דנקיט לשון ברי ושמא דשייך אליבא דכולהו אמוראי ולפ"ז ממילא רווחא שמעתין דנתיישב בזה קושיית התוספות במה שהקשו דר"נ אדר"נ דבפ' כל הנשבעין אמר דיחלוקו דדוקא הכא דאיכא ברי ושמא אית ליה משואיל"מ משא"כ התם בשניהם חשודים דליכא ברי ושמא לא שייך לומר דישלם כולו אלא יחלוקו כן נ"ל נכון בעזרת האל יתברך ויתיישבו בזה כמה קושיות בשמעתין כמו שאבאר בשמעתין בסמוך ודוק היטב כי נכון הוא מאד. ויתכן יותר לפי מה שהעליתי בחידושי כתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דף י"ב ע"ב דטעמא דר"ה ור"י גופייהו דאמרי ברי עדיף היינו נמי מה"ט גופא דאיכא נמי חזקה להתובע דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן משא"כ לגבי נתבע לא שייך הך חזקה משום דאשתמוטי משתמיט אפילו בכופר בכל דלא שייך כ"כ אשתמוטי אפ"ה מהני בהדי ברי ושמא ובהא פליגא עליה ר"נ ור"י וס"ל דלענין כופר בכל לא שייך אשתמוטי מדאורייתא כיון דאין אדם מעיז כמ"ש התוספות בהדיא בפ"ק דב"מ דף ג' משא"כ במודה במקצת דלא שייך אין אדם מעיז משום אשתמוטי וליכא העזה כ"כ כמו בכופר בכל כדמסיק רבה להדיא דמה"ט חייביה רחמנא שבועה במודה במקצת ומש"ה בהא מודה ר"נ לר"ה דמצטרף הך חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו בהדי ברי ושמא והיינו טעמא דמתניתין ואפושי פלוגתא לר"נ ור"י ולר"ה ור"י לא מפשינן וגם זה נכון:

בתוספות ד"ה ביום שהיתה שאולה כו' וקשה לר"י דאמאי צריך כו' דבלא"ה ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך אין מקום לקושייתם דהא לא קאמר ר"נ משואיל"מ מגזירת הכתוב אלא מסברא והיינו דוקא בשבועה דמודה במקצת דאיכא חזקה מעליתא בהדי ברי ושמא משא"כ במתניתין בשבועה דמתה כדרכה ליכא ברי ושמא. ובאידך שבועה שע"י גילגול דאיכא ברי ושמא מ"מ הא ליכא בהדה חזקה דהא כופר בכל הוא ואדרבה גבי שואל איכא חזקה דאין אדם מעיז וכדפרישית בסמוך אלא דהתוס' לא נחתו להך סברא כמו שאבאר לקמן בהא דמקשו דר"נ אדר"נ ודוק היטב כי נכון הוא:

בא"ד וע"י גלגול ישבע ששכורה מתה ואינו יכול לישבע כו' עכ"ל. והא דפשיטא להו להתוספות דבשבועה ע"י גלגול אמרינן נמי משואיל"מ ובטור ח"מ יש מחלוקת הפוסקים בזה. מיהו כבר כתב הנ"י בשמעתין ראיה לשיטת התוס' מסוגיא דהמחליף פרה בחמור למאי דמוקמינן לה בטוענו עבד בכסותו וע"כ היינו ע"י גלגול דהא אין נשבעין על העבדים כו' עי"ש. אלא דאכתי ראיה זו איני מכיר דלקמן בעבד בכסותו טוען איני יודע בין על הכסות שהוא עיקר השבועה ובין על העבד שהוא הגלגול וכיון שאינו יכול לישבע כלל משלם הכל. משא"כ הכא בקושיית התוס' שעל עיקר השבועה שמתה כדרכה יכול לישבע אלא שעל הגלגול אינו יכול לישבע שפיר מצינן למימר דלא אמרינן בכה"ג משואיל"מ וצ"ע אח"ז ראיתי שהריטב"א תירץ כן ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ברי כו' ומה שיל"ד בזה אהא דמוקמינן לקמן בד' פרות ופי' רש"י דאיני יודע לאו כפירה מיקרי ומשמע דאפ"ה מגלגלין עליו טענת נאנסו כמו שאבאר לקמן בהכרח יבואר הכל באריכות שם במקומו:

בא"ד ואור"י דמיירי כשמאמינו המשאיל במאי שאומר כו' דאורחא דמילתא כו' עכ"ל. אע"ג דלכאורה סברא דחוקה היא לאוקמי סתמא דמתניתין בהכי מ"מ אבאר לקמן שיש לסברא זו עיקר מן התורה מדרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ע"ש:

בא"ד ועי"ל דאין מגלגלין כשטוען תובע טענת שמא אלא בדבר כו' עכ"ל. ומיהו זה לא יתכן לפרש כן אליבא דרב"ח לפי הסכמת רוב המפרשים דמודה דבכפירה והודאה לחוד נמי מחוייב שבועה ולפ"ז מדאיצטריך קרא למכתב הך שבועה דנאנסו (ו)א"כ הך דנאנסו ישבע ע"י גלגול וע"כ דהא גופא אתי לאשמעינן דמגלגלין אפילו כשהתובע טוען שמא אפילו דליכא רגלים לדבר וממילא ילפינן נמי בכל התורה כולה ממון מממון וכ"ש לפי מה שהעליתי בחידושי קידושין דף כ"ז דלרב"ח בלא"ה ליכא למילף גלגול שבועה מסוטה למאי דמוקי לה רב"ח ביבמות דף נ"ד כגון שבא עליה ארוס בבית אביה וכתבתי שם דרב"ח עיקר גלגול שבועה יליף מהך שבועה דנאנסו דכתיב בשומרים וא"כ אין מקום לדברי התוס' וצ"ע ודוק היטב:


דף צז עמוד בעריכה

בתוספות ד"ה והלה אומר א"י פטור וא"ת לר"ה ור"י כו' אמאי איצטריך למיתני עכ"ל. נראה שכל דבריהם בזה הדיבור היינו לתירוצם הראשון דלעיל דמתניתין איירי במאמינו משא"כ לתירוצם השני דאין מגלגלין כשהנתבע טוען שמא א"כ ודאי טובא איצטריך למיתני הך בבא לאשמעינן הך מילתא גופא דפטור אף מהשבועה אע"פ שצריך לישבע שמתה כדרכה אפ"ה אין מגלגלין ודו"ק:

תוספות ד"ה ר"ה ור"י אמרי חייב כו' עס"ה. וכבר כתבתי בזה בר"פ הפרה ועיין בחידושינו בפ"ק דכתובות דף י"ב בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ולפמ"ש שם נתיישבו כמעט כל קושיות התוספות בזה הדיבור וא"צ לכפול הדברים עיין שם ודו"ק:

גמרא ה"נ שיש עסק שבועה ביניהם כדרבא. וכתבו התוספות בד"ה דאמר רבא ומיהו קבלנו מרבותינו דעיקרה בפרק כל הנשבעין כו' כוותיה דר"א מסתברא כו'. ולפ"ז יש לדקדק א"כ אמאי לא מייתי הכא מימרא דרבא בהאי לישנא דאמר בפ' כל הנשבעין. והנלע"ד בזה משום דבלא"ה יש לתמוה טובא אעיקר מימרא דרבא בפ' כל הנשבעין דמפרש לה הך ברייתא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ומוקי לה בכי האי גוונא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולכאורה היא תימא גדולה דהא האי קרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם בפרשה שניה בשומר שכר כתיב וא"כ למאי דקיימ"ל דבטענת נאנסה לחוד חייב שבועה דאוריית' אליבא דהילכת' כמו שהסכימו ממש כל הפוסקים לאפוקי מדרבנו תם וא"כ לא שייך האי קרא כלל לענין מודה במקצת דהא בהך פרשה דש"ש לא שייך עירוב פרשיות כלל אלא קרא כדכתיב דעיקר השבועה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואי משמע ליה לרבא למידרש מהך ילפותא דברייתא דמשואיל"מ טפי ה"ל למידרש כפשטיה דקרא דהיכא שטוען איני יודע אם נאנסה דה"ל משואיל"מ מה"ט גופא דה"ל למידע משא"כ לגבי יורשים פטורים בכה"ג משום דלא ה"ל למידע ובזה הוי א"ש טובא בהא דכתבה רחמנא בפרשה שניה דש"ש ולא בפרשה ראשונה דשומר חנם אבל למאי דפירשתי א"ש דלענין איני יודע דשבועת שומרים גופא לא שייך הך מילתא כלל בשומר חנם שיאמר איני יודע אם פשעתי משא"כ למאי דמוקי לה רבא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא טפי ה"ל למכתב בפרשה ראשונה דשומר חנם דאיירי במודה במקצת ואפילו לרב"ח וכן לפירוש ר"ת אליבא דרחב"י דפרשה שניה נמי איירי ע"י הודאה במקצת אפ"ה קשיא דטפי ה"ל למיכתב בפרשה ראשונה דכתיב בה בהדיא הודאה במקצת מיהו למאי דפרישית לעיל בלשון רש"י בסמוך אליבא דר"נ דלא אמרינן משואיוא"מ אלא היכי דאיכא נמי ברי ושמא א"כ א"ש טובא דלא שייך מילתא אלא בחמשין לא ידענא משא"כ בשבועת שומרים דנאנסה אדרבה הנתבע טוען ברי והתובע טוען שמא מש"ה לא אמרינן משואיל"מ אלא דאכתי בסוגי' דבפרק כל הנשבעין דקאמר רבא דכוותיה דרבי אבא מסתברא א"כ משמע להדיא דבכל ענין ס"ל לרבא משואיל"מ אפילו היכא דלא שייך ברי ושמא כגון בנסכא דר"א א"כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דבהך נסכא דר"א איכא נמי תרתי למעליותא חדא שיש עסק שבועה ועוד דבלא"ה ה"ל מיגו במקום ע"א וכמ"ש התוספות בחזקת הבתים דף ל"ה ע"א. ועוד דלבעל הנסכא איכא חזקת מרא קמא אלא דאכתי לשיטת הפוסקים דמשמע דבכל ענין אמרינן משואיל"מ אפילו בשניהם חשודים ומכ"ש לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' ש"ג דבאיני יודע אם נאנסה נמי אמרינן משואיל"מ א"כ הדרא קשי' לדוכתא אמאי לא מוקי לה רבא לדרש' דקרא בכה"ג גופא באיני יודע אם נאנסה. והנלע"ד בענין זה דהך דרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים לא מצי רבא לפרש כלל אלא בחמשין ידענא חמשין לא ידענא משום דפשטא דקרא דבין שניהם משמע דצריך שיהיו שניהם קיימין התובע והנתבע כמ"ש בהדיא רש"י והר"ן ז"ל והטעם מבואר שהרי הנתבע שעליו השבועה צריך שיהיה קיים כדמסיק שם בגמר' דלגבי יורשים של נתבע לא שייך לא שבועה ולא תשלומין דמשואיל"מ מיהו מה שצריך ג"כ שהתובע יהיה קיים לא שייך כלל אלא לענין שבועת מודה במקצת כדאשכחן בכתובות פ"ב ובגיטין פ' הניזקין דף נ"ב למאי דקיימ"ל כרבנן דראב"י דבבנו מעיז ובדלא מעיז משיב אבידה הוי וא"כ אין כאן לא שבועה ולא תשלומין כיון שמודה במקצת במקום שהיה יכול לכפור הוי משיב אבידה ממש משא"כ לענין איני יודע אם נאנסה אין צריך שיהא התובע קיים. וליכא למימר דהיכא שאין התובע קיים הנתבע נאמן אפילו בלא שבועה במיגו דהוי מצי למימר להד"ם או החזרתי דבבנו מעיז הא ליתא דרבא דאיהו מרא דשמעתא בפרק כל הנשבעין אזיל לטעמיה ולשיטתו דסבירא ליה בפ' כל הנשבעין דף מ"ה דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ומש"ה לא מיתוקמא אלא דווקא בחמשין לא ידענא דלא הוי פטור משבועה אלא מיגו שהיה יכול לפטור ממנו במה שהודה ככל משיב אבידה ממש נמצא דכל זה היינו אליבא דרבא דוקא משא"כ להנך פוסקים שכתבו דבא"י אם נאנסה הוי משואיל"מ והיינו משום דסברי כרב"ח דאמר כמה מעליא הא שמעתא כשיטת כמה פוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה בכל ענין ומש"ה מוקי לדרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם כפשטא דקרא דאיני יודע אם נאנסו ואפ"ה צריכין שיהיו שניהם קיימין שאם מת הנתבע לא שייך ביורשיו משואיל"מ והיכא שמת התובע אפילו אם הנתבע קיים נמי ליכא שבועה דמהימן במגו דלהד"ם או החזרתי דהא בבנו מעיז היכא שאין הלה מכיר בשקרו וגם לא עשה לו שום טובה כן נ"ל נכון בעזה"י מיהו בעיקר הדין דא"י אם נאנסה שכתב הש"ע בסי' ש"ג דשייך משואיו"מ וכמ"ש הש"ך לפענ"ד צ"ע טובא כמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא ובהא מילתא נמי אשכחנא מרגניתא דלהנך תנאי ואמוראי דמפקו לשבועת ה' תהיה בין שניהם ללמד שהשבועה חלה על שניהם ולכאורה לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי כתב רחמנא להאי דרשא בפרשה שניה ולא בפרשה ראשונה. ונלע"ד דבאמת לא שייך עונש שבועה על התובע שהוא הבע"ה אלא דוקא בפרשה שניה דאיירי בשבועה דנאנסה לחוד דכיון שהאמין מעיקרו להשומר ומסרו לידו אין לו להשביעו בסוף בטענת שמא כיון דלא איתרע נאמנותו בינתיים משא"כ בפרשה ראשונה דאיירי נמי בכפירה והודאה וכדפרישית דאפילו לרחב"י עיקר פשטיה דקרא דעירוב פרשיות היינו אע"ג שהודה במקח אפ"ה יש לו להשביעו אפילו בטענת שמא אפילו בטענת נאנסו ולא אמרינן דהוי כמשיב אבידה א"כ לפ"ז נראה דאין סברא לומר שיהיה עונש שבועה על הבע"ה במה שמשביעו בטענת שמא שהרי איתרע טובא נאמנות השומר בינתיים כיון שכופר במקצת וזה קצת כסברת התו' במשנתינו ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה ה"נ כגון שיש עסק שבועה כו' וא"ת דמשמע הכא דר"נ כו' ובפ' כל הנשבעין כו' עכ"ל. כבר כתבתי בלשון הגמרא ליישב קושיית התוספות דר"נ לא ס"ל משואיל"מ אלא דוקא דומיא דהכא דאיכא ברי ושמא וכיוצא בו מצינן למימר דר"נ אית ליה ג"כ דר' אבא כיון דאיכא עד א' בלא"ה ה"ל מיגו במקום ע"א וכמ"ש התוספות בח"ה ועוד בנסכא איכא ג"כ חזקת מרא קמא וכיון דאיכא כל הנהו למעליותא ה"ל דומיא דחמישים ידענא דאמרינן משואיל"מ משא"כ בשניהם חשודים דליכא לא הא ולא הא לעולם מצינן למימר דמש"ה לית ליה לר"נ משואיל"מ כיון דלא דמי כלל לחמשין ידענא דאיירי ביה קרא ומש"ה סבר ר"נ בשניהם חשודים דיחלוקו ולא קשיא הלכתא אהלכתא כלל אלא שכבר כתבתי דהתו' לא נחתו לחלק בכך משום דלכאורה משמע מפרק כל הנשבעין דאין לחלק בכך בדין משואיל"מ ואי איתא איתא ואי ליתא ליתא. אמנם כבר יגעתי ומצאתי בעזה"י ליישב כל הסוגיא דפ' כל הנשבעין בענין דלא תחלוק על אותה סברא שכתבתי ואדרבא מסייע קצת והעליתי ג"כ ליישב כל הסוגיא דהתם ממה שהקשו התוספות מדרב ושמואל אלא שאין כאן עיקר מקומו לכן דעתי להרחיב בהם הדיבור בפ' ח"ה ובפ' כל הנשבעין וע"ש בר"ן ותמצא נחת:


דף צח עמוד אעריכה

גמרא משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת וכו' ולרב"ח וכו'. ולכאורה הסוגיא תמוה מאוד וגם משנתינו סתומה דקתני השואל את הפרה דמשמע חדא ומיתוקמא בב' וג'. ועוד דאחר כל הסתימות הללו לא ידענו מה בא רבינו הקדוש ללמדנו בזו החידה וכי ממשיל משלים הוא ח"ו דמאי חידוש הדין הוא זה דהא בהנך תרתי בבא דמציעתא וסיפא ליכא שום חידוש בתרתי יותר מבחדא וכ"ש מה דקתני ישבע אטו מי לא ידעינן דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא וע"כ עיקר החידוש הוא בבבא דרישא דאמרינן משואיו"מ והא מילתא לא משתמע כלל מלשון המשנה דאי איירי בחדא פרה משמע טפי כר"ה ור"י ואי בעי רבי לאשמעינן הך דינא דמשואיל"מ טפי הוי שייך למיתני לעיל בפ' המפקיד במשנה השוכר פרה מחבירו דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה והתם הוי שייך למיתני שאם אינו יודע שמתה כדרכה ישלם. אמנם למאי דפרישית א"ש דתנא דמתני' אקרא קאי דהא בפרשה שניה דשומר שכר נמי לא כתיב בהדיא אלא חדא דנאנסה ואפ"ה לא מתוקם קרא אלא בתרי ותלת דהאי דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים לא משכחת לה אלא בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא כדרבא מלבד האי דנאנסה ולרב"ח בד' כדבעינן למימר קמן ומש"ה נקט תנא דמתני' נמי בכה"ג גופא דאיירי ביה קרא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה ולרב"ח משכחת לה וכו' והא דרבא לית ליה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דנהי דרש"י מדקדק כן מל' הגמרא דאי דלרב"ח איני יודע נמי כפירה הוי לא הוי צריך לאוקמי בד' דבג' הוי סגי אלא דאכתי קשיא אסתמא דגמרא גופא מאי דוחקי למימר דרב"ח לית ליה דרבא דילמא אית ליה ובג' סגי. והנלע"ד ליישב עפמ"ש באריכות בפ' הגוזל דף ק"ז דעיק' טעמא דרב"ח דמצריך בהדי שבועת שומרים כפירה והודאה ולא מוקי קרא כפשטי' דבנאנסה לחוד מחייב שבועה ברישא דקרא וסיפא דקרא מחייב שבועה בכפירה והודאה בפקדון גופא וכתבתי שם דלא משמע לרב"ח לומר כן כיון דכתיב כפל בסיפא דקרא והיינו בטוען טענת גנב וכמבואר שם בלשון רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק כיון דבפרשה שניה דש"ש משמע להדיא דחייב רחמנא בנאנסה לחוד א"כ טפי אית לן למימר דלעולם בכל ד' שומרים חייב בנאנסה לחוד והא דכתיב בפרשה ראשונה דבעינן ג"כ כפירה והודאה היינו דוקא לענין כפל לחוד דגזירת הכתוב הוא דלא מחייב כפל אלא בנאנסה וכפירה והודאה אבל לענין שבועה לעולם דמחייב בנאנסה לחוד כדאשכחן בפרשה שניה אע"כ דבפרשה שניה נמי לא מתוקם קרא אלא בדאיכא כפירה והודאה והיינו משום דהא דדרשינן בין שניהם ולא בין היורשים לא מתוקם אלא כדרבא דוקא וכמש"ל באריכות וכ"כ ג"כ לעיל במשנה בלשון התוספות בד"ה ביום שהיתה ובפ' הגוזל דכיון דלרב"ח בכפירה והודאה לחוד נמי חייב שבועה כמ"ש התוספות בפ' הגוזל לכל הפירושים לפ"ז ע"כ הך שבועה דנאנסה ע"י גלגול הוא ואשמעינן קרא דנשבעין ע"י גלגול אפילו בטענת שמא. נמצא דלפ"ז ממילא שמעינן דלרב"ח לעולם לא משכחת ליה בתלת אלא בד' דליכא למימר כדרבא דבכפירה והודאה ונאנסו לחוד סגי בג' הא ליתא דכיון דעל אותן דכפירה והודאה דיינינן מתוך שאילי"מ ואין כאן שבועה א"כ תו לא שייך לגלגל עליו שבועה דנאנסו שהרי אין כאן עיקר שבועה כלל אע"כ דלרב"ח לא משכחת אלא בד' וכפירוש רש"י ז"ל והמדקדק בפי' רש"י ז"ל כאן ובפ' הגוזל יראה בעין שכלו שנתכוון לכל מ"ש והדברים ברורים למבין ודוק היטב:

אלא דאכתי איכא למידק דלרב"ח דאית ליה בפ' כל הנשבעין דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה דאמר כמה מעליא הא שמעתא שפיר הוי מצי לאוקמי הך דרשה דבין שניהם ולא בין היורשים בהך דאיני יודע אם נאנסה וכמש"ל באריכות אלא שכבר כתבתי שזה תלוי בשיטת הפוסקים וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון התוספות ובלא"ה מצינן למימר בפשיטות דסתמא דתלמודא דהכא סובר בפשיטות דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש רש"י ז"ל בכמה דוכתי וכמו שהסכים הרמב"ן ז"ל ורבותיו ומש"ה צריך לאוקמי אליבא דרב"ח בד' ודוק היטב:

תוספות בד"ה משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת עס"ה. כבר כתבתי בזה בחידושי ב"ק בפ' הגוזל דף ק"ז וכאן לא באתי לכתוב אלא בדבר שנתחדשו בדיבור התוספות בפירושם כאן לפירושם דהתם דמאי דמסקו התוספות הכא לפי' ריב"א דרב"ח בכפירה והודאה בלא נאנסו לא מחייב שבועה ושם כתבו להיפך דלא יתכן כלל לפרש כן שהקשו מכמה משניות ועוד דא"כ לברייתא דרב"ח ולר"י דסבר כוותיה אטו מי לית להו דמודה במקצת הטענה חייב שבועה דאוריית' דלמאי דלית להו עירוב פרשיות א"כ ע"כ לא ידעינן במלוה אלא במה מצינו בפקדון ולפירושם כאן בפקדון גופא אינו חייב לדידהו אלא בדאיכא נמי נאנסה. אמנם מה שהכריחם כאן לפרש כן משום דקשיא להו אמאי איצטריך לאוקמי בג' וד' לרב"ח ותיפוק ליה דבכפירה והודאה לחוד הוי סגי כמו לרחב"י וכבר פירשתי בזה בלשון הגמרא ובפירש"י באריכות דהתנא אקרא קאי וקרא גופא לא מיתוקם לדידהו אלא בג' וד' ועוד דמתניתין גופא נמי הכי דייקא והיינו מדאצטריך למיתני במציעתא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אליבא דכ"ע אע"כ דאתי לאשמעינן דפטור אף משבועה דאע"ג שצריך לישבע שמתה כדרכה אפ"ה אין מגלגלין עליו ששכורה מתה והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות נמצא דלפ"ז איירי מתניתין בשבועת נאנסה וכבר כתבתי דלרב"ח עיקר שבועת נאנסה לעולם אינו בא אלא ע"י גלגול ולעולם לא משכחת אלא בג' ובד' כדפירשתי ודוק היטב כי נכון הוא. ומכ"ש דא"ש לר"ת בסוף הדיבור דבבא דסיפא נמי ע"כ אפילו לר"נ ור"י לא מיתוקם אלא ע"י גלגול שמתה כדרכה מדקתני ישבע ששכורה מתה ולא קתני ישבע ששאולה קיימת כו' נמצא לפ"ז רווחא שמעתתא דכיון דכולה מתניתין איירי נמי בשבועת נאנסה ממילא צריך לאוקמי מתניתין בג' וד' דוקא וכמ"ש בפי' רש"י ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה לפי' ר"ת דפריך בסמוך גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה כו' תיקשה לר"י היאך יתרץ כו' עכ"ל. אמנם לפענ"ד נראה דמה שכתב ר"ת דלרחב"י לא מחייב בנאנסה לחוד אלא בדאיכא הודאה בהדה אע"ג דבפרשה שניה ליכא עירוב פרשיות משמע דבנאנסה לחוד מחייב שבועה אלא ע"כ דאיהו נמי אהך דרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים סמיך מדבעינן שיהיו שניהם קיימין ע"כ היינו משום דבהודאה במודה במקצת איירי שזה עיקר החילוק היכא שהתובע קיים להיכא שמת דכשהתובע קיים לא הוי הנתבע כמשיב אבידה לפטור מן השבועה משום דבו אינו מעיז משא"כ היכא שהתובע מת והיורשים תובעים הנתבע פטור משבועה דה"ל משיב אבידה ממש למאי דקיימ"ל כרבנן דראב"י בפרק הניזקין דף נ"ב דבבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוי. נמצא דלפ"ז עיקר פירוש ר"ת אליבא דרחב"י היינו דוקא מאן דדריש הך דרשא דבין שניהם משא"כ לר"ה ור"י דע"כ לית להו הך דרשא דבין שניהם כמ"ש להדיא התוספות בפרק כל הנשבעין ע"ש כיון דלדידהו בלא"ה ידעינן מסברא דברי ושמא ברי עדיף ואין כאן מקום לשבועה עיי"ש בדבריהם דר"ה ור"י מפקו הך דרשא דבין שניהם לדרשא אחריתא א"כ לפ"ז ר"ה ור"י אליבא דרחב"י ודאי בנאנסה לחוד בא השבועה אפילו לר"ת וא"כ לפ"ז שפיר אתיא שקלא וטריא דלקמן אליבא דר"ה ור"י כן נ"ל נכון ודוק היטב. מיהו בעיקר דברי התוספות פרק כל הנשבעין שכתבו דר"ה ור"י ע"כ מוקי להאי קרא דבין שניהם כר"ש בן טרפון שהשבועה חלה על שניהם קשיא לי טובא מי הכריחם לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דר"ה ור"י נמי אית להו הך דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים דנהי דלא מצי מוקמי לה כדרבא ממש דאיירי בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא דבלא"ה הוי ברי ושמא הא אכתי מצי לאוקמי הך דרשא גופא לענין איני יודע אם נאנסה שהתובע טוען שמא ואפ"ה אשמעינן קרא דבכה"ג הוי משואיל"מ וכ"ש דקשה טפי דלשיטת התוספות רבא גופא הוי מצי לאוקמי בהכי לענין איני יודע אם נאנסה דאיירי ביה פשטא דקרא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואף שכתבתי לעיל דרבא לא מצי מוקי לה בהכי משום דא"כ לא הוי א"ש הך דרשא דבין שניהם דבעינן שיהיו שניהם קיימין ולענין הך מילתא דאיני יודע אם נאנסה אין חילוק אם התובע קיים או לא דנהי דלגבי יורשים אית ליה להנתבע מיגו דבבנו מעיז מ"מ הא שמעינן ליה לרבא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן במקום שאין מרויחין ממון ומש"ה מוקי לה דווקא בפלגא ידענא דהוי משיב אבידה ממש. אלא שכל זה דוקא לשיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ורש"י ז"ל משא"כ לשיטת התוספות שכתבו בכמה דוכתי ובפ' כל הנשבעין דלרבא נמי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא דוקא במקום שצריך להעיז לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דשפיר מצי לאוקמי בכה"ג גופא לענין איני יודע אם נאנסה דבעינן דוקא שיהיו שניהם קיימין והנראה מזה דאדרבה משום הך קושיא גופא פשיטא להו להתוספות דמדלא מוקי לה רבא בהכי כפשטא דקרא ע"כ צ"ל דבכה"ג אין שום סברא לומר משואיוא"מ דכיון שהתובע טוען שמא אין לנו לחייב הנתבע מספק דהא הך שבועה גופא חידוש הוא דאין נשבעין על טענת שמא אלא דהכא בשומרים רמיא רחמנא שבועה עליה משום דמורי היתרא וזימנין דלא מנטר לה יפה וכמ"ש הנ"י ז"ל במשנתינו וא"כ אף דאינו יכול לישבע בברי מ"מ אכתי תשלומין מאי עבידתיה:

סליק פרק השואל את הפרה