תפארת ישראל על אהלות ז

משנה אהלות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ומקומה טפח על טפח: שיש רווח טע"ט ממעל להטומאה מלבד מקים הטומאה:

כל העליות שעל גבה: לא מיירי שהכותל הטמא היה תחת אמצעה של עליה שע"ג ושוב בנה עליה ע"ג עליה. דבכה"ג באמת רק עליה ראשונה שמאהלת על כותל הטמא היה טמא אבל לא על העליות שהן שוב בנויין ע"ג עליה זו [כרמב"ם פכ"ה מטו"מ ה"ג וד']. אלא מיירי שהיה הכותל הטמא שדינה כקבר סתום גבוה הרבה. וראשי קורות של העליות שזו ע"ג זו. כולן תחובות בנקבים שבכותל ומאהילות על קצת כותל הטמא. ועל רווח של העליות לפיכך נטמא כל רווח העליות. מיהו עליות דקתני לאו דוקא אלא גם החדר שתחת העליות שבצד הכותל משום דגם חדר ההוא תקרתו מאהלת על כותל הטמא. אבל בבנה חדר בצד הכותל הטמא. ומעזיבת החדר רק נוגע בהכותל הטמא. אבל אין המעזיבה של עליה מאהלת על הכותל ממש רק על פני הכותל הטמא. בהא לא איירי הכא. רק בסיפא דמשנתינו בהסמיך לה סוכה דאע"ג דלת"ק התם גם בכה"ג טמא. ולא זו אף זו קתני. אפ"ה לר' יהודה בסיפא טהור דמצריך שיהיה מאהיל ממש על הכותל הטמא:

אפי' הן עשר: זו ע"ג זו וכדאמרן:

טמאות: דמדיש במקום הטומאה טע"ט והאויר שם סתום מכל צד הו"ל כל הכותל כקבר סתום לטמא כל אהלים שתקרתן מאהלת על קצת הקבר הסתום. אבל באין במקום הטומאה טע"ט אז יש חילוק. דאם מונחת הטומאה תוך חצי עובי הכותל החיצוני אין הטומאה מתפשטת כלל להצדדים. רק בוקעת כנגדה למעלה ולמטה. ואם מונחת מחצי כותל ולפנים. אז אותו חדר שהטומאה מונחת כנגדה רצוצה בכותל טמא. דכמונחת בתוכו דמי. ושאר החדרים שלמעלה ושלמטה מאותו חדר כולם טהורים וגם למעלה ולמטה מהכותל. אפי' כנגד הטומאה טהורים [כפ"ו מ"ג]:

היתה עלייה אחת על גבי שני בתים: והכותל שהטומאה בה כנ"ל היא תחת חלול העליה:

היא טמאה: ר"ל כל העליה התחתונה שהכותל תחת חללה כולה טמאה. דהטומאה שבכותל שהיא כקבר סתום בקעה לתוך העליה. והתפשטה שם בכל מקום [הא אם היתה הטומאה רצוצה תוך כותל זה אם יש חדר תחת העליה בצד הכותל דיינינן בה דין מחצה למחצה וכל העליה טהורה [כפ"ו מ"ג וד'] ואם אין חדר בצד הכותל. הרי הטומאה בוקעת ואיו טמא בעליה שע"ג הכותל רק נגד הטומאה [ועי' בקרית ארבע בדיני רצוצה סי' ב']:

טהורות: דתקרת עליה תחתונה חוצצת שלא תבקע הטומאה ממנה ולמעלה:

כותל שנית: לקמן [פי"ח מ"ו] אמרינן איזה שונית. מקום שהים עולה בזעפו. ור"ל הכא שע"י זעף הגלים. מסיק הים שם על שפתו שרטון מחול ואבנים וכדומה. עד שברוב הימים מתהווה מהשרטון זה כעין הר על שפת הים. והדייגים הדרים שם על שפת הים עושין ברגלי ההר ההוא על שפת הים אהלים באופן שפתח האהל נגד הים וההר ההוא הוא כותל אמצעי של האהל:

בוקעת יורדת: ר"ל שאם היה טומאה טמונה תוך הכותל. אפי' יש במקום הטומאה טע"ט ממעל להטומאה. אפ"ה אין דינה כקבר סתום. מדאינה בנין ממש [וכפ"ו מ"ו בטומאה תחת העמוד] אלא בוקעת ועולה וכו'. והבית טהור. ונ"ל דה"ה בטומאה רצוצה שם מדא"א לדון שם דין מחצה ומחצה אלא נידון כקליפת השום [כפ"ו מ"ו]. והא דנקט כותל שונית. ה"ה כל כותל שנתהווה מקרקע עולם אלא לרבותא נקט שונית דאע"ג דמבראשית לא היה שם הר רק אח"כ נעשה. אפ"ה מדנעשה מעצמו אין דינו כנפש בנוי לטמא כל סביביו. הא אם צבר אדם עפר יחד כעין הר כדי שיהיה כותל לביתו והיה תוך ההר הזה טומאה טמונה ורווח טע"ט על גבה דינה כקבר סתום:

נפש אטומה: ר"ל בנין כמין עמוד הבנוי על הקבר אטום דהיינו שאין על הטומאה שהיא תחת העמוד אויר טע"ט:

טהור: דמדאין אויר טע"ט ממעל להטומאה. אין להנפש שע"ג דין קבר סתום לטמא בכל צדדיו להנוגע שם. רק הטומאה בוקעת למעלה ולמטה ורק כנגדה:

בוקעת ויורדת: דלכל קבר סתום תרתי בעינן שיהיה בנין בידי אדם ושיהיה נמי אויר טע"ט ממעל להטומאה משא"כ כותל שונית דאע"ג שיש טע"ט ממעל להטומאה עכ"פ לא נעשה בידי אדם. וכ"כ נפש אטומה דאע"ג דנעשה בידי אדם. עכ"פ אין אויר טע"ט במקום הטומאה ממעל להטומאה. ולהכי בזה ובזה אין בהן דין קבר סתום ומה"ט נסמכו יחד ב' הדינין מכותל שונית ונפש:

סמך לה סוכות: אדסמיך לה קאי. שהיה טע"ט אויר ממעל להטומאה. והסמיך הסוכה להנפש דהיינו שאין ראש הסכך על קצה הנפש. נמצא שסכך הסוכה אינו מאהיל אפי' על קצת מהנפש:

טמאות: דלא דמי לפרח העמוד דתחתיו טהור [כפ"ו מ"ז] דהתם הרי אין על העמוד דין קבר סתום. דהרי קרקע עולם הוא. אלא דין טומאה רצוצה יש לו שרק בוקעת ועולה כנגדה ולהכי תחת הפרח טהור. משא"כ הכא הרי קבר סתום מטמא במגע ובאהל. וכיון שפני כותל הנפש הטמא הוא תוך הסוכה. הו"ל כאילו מאהיל הסכך על הקבר הסתום ועל האויר שתוך הסוכה. ודמי הכא ממש לריש פרקן אלא דהתם מדתחב ראשי הקורות תוך הכותל הטמא. הרי האהיל' התקרה ממש על הקבר הסתום ועל אויר העליה. ולהכי באמת לא פליג ר' יהודה התם. משא"כ הכא מדהסמיך רק הסוכה להנפש ופני הנפש הוא תוך חלול אויר הסוכה ס"ל לת"ק דגם זה מחשיב כמאהיל על קבר הסתום. [ומצינו דוגמתו לקמן [ספי"ב] בנגע במשקוף של בית שמת בתוך הבית דנטמא האדם. ופי' הרמב"ם [פ"א מטו"מ הי"א] דמיירי דצרף ידו עם המשקוף דמדהניח ידו בשוה עם המשקוף הו"ל כאילו הכניס ידו לבית הטמא. ה"נ ודפני הכותל מצורף להמעזיבה. הו"ל כאילו היתה הכותל תוך הסוכה ומתורץ בזה קו' רכ"מ להראב"ד ספ"ז מטו"מ וע"ש]:

רבי יהודה מטהר: לפי פירושינו הנ"ל נ"ל דס"ל לר' יהודה. דלא דמי לריש פרקן. דהתם תקרת העליות תמוכות על קבר הסתום ומאהילות עליו באמת משא"כ הכא דהסוכה רק סמוכה ולא תמוכה על הנפש. ס"ל דלא חשיב כמאהיל על הקבר הסתום:

משנה ב

כאהלין: נ"ל דמדלא קאמר בתר הכי כיצד. ש"מ דסיפא לאו פירושא דרישא הוא. אלא ה"ק ברישא כל שפוע וכו'. דלא תימא דוקא אהל שהתקרה שלו שוה מטמא טומאת אהלים. דהרי טומאת אהלים ממשכן גמרינן [כשבת דכ"ח א'] והתם היו דפנות ותקרה שוה ע"ג אלא בטומאה כל שפוע וכו'. ואמר כל דר"ל בין שהתקרה משופעת על כותלים או שאין להאהל תקרה כלל רק שדופן האהל הוא בשפוע. ועי"ז נעשה כעין תקרה להאהל אפ"ה דינו כאהל ומטמא טומאת אהלים. ולרמב"ם [פי"ח מטו"מ ה"ז] באמת גריס כיצד בתר הרישא. א"כ לפי הך גרסא הכי קאמר תנא. אף שאמרנו שכל אהל שאין בו טע"ט נידון כרצוצה. אפ"ה שפוע אהלים שגבוה מצד א' טע"ט. ותחת צד השני הוא נמוך מטע"ט אין בו דין טומאה רצוצה כשהטומאה במקום הנמוך ואין בו דין חילול בפ"ע כשהטומאה בתוך האהל. דנימא דמדאינן פתוחין זל"ז טע"ט. אין טומאה עוברת מזל"ז אלא הו"ל אותו חלול הקטן כחלול האהל ממש. וע"ז שואל שפיר כיצד:

וכלה עד כאצבע: שכנף שולי האהל שלמטה אינו גבוה מהארץ רק כאצבע:

טומאה באהל: היינו במקום שהיריעה מנושא טע"ט מהארץ:

כלים שתחת השיפוע: ר"ל תחת יריעת האהל במקום שנמוך:

טמאים: ולא אמרינן דמדמונחת במקום שאין טע"ט בין הטומאה להיריעה שע"ג תהיה הטומאה בוקעת ועולה ויורדת. ומדאין החלול ההוא פתוח טע"ט לחלול של האהל. לא תתפשט הטומאה כלל מתחת הרדוד לתוך האהל. אלא אמרינן דמדעכ"פ מעורבים ב' האוירים. בטל החלול הקטן הזה לגבי האהל וכמונחת טומאה באהל דמי. מיהו דוקא הכא שב' האוירים הם תחת תקרה א'. וכחור שבבית דמי. דמדאינו מפולש ומשתמש לבני הבית כחלול של בית דמי. ולא דמי לחללים שבעובי כותל מגדל [כפ"ד] דלא בטלו לגבי מגדל. דהתם לתשמישין בפ"ע עשוייה ולא לתשמישי המגדל. משא"כ הכא הוה אותו חלול כשאר זוית שבבית. אבל חור מפולש שבכותל בין בית לבית שאין בהחור טע"ט פתוח אע"ג שטומאה נכנסת לתוכו מהבית לטמא במחצה למחצה [כפ"ו מ"ד] עכ"פ אין הטומאה מתפשטת מהמחצה ולהלן. ובפתוח החור פחות מטפח רק לבית א'. נ"ל דמדפתוח רק לצד א' רק לתשמיש הבית שפתוח לו עשוי ואינו נידון במחצה ומחצה. אלא אם הטומאה בבית כולו טמא:

טומאה מתוכו: שהטומאה מונחת תוך חלול האהל. בין שמונחת תחת מקום שהיריעה מנושא שם טע"ט או תחת השפוע הנמוך שם מטע"ט. וה"ה בכל אהל שקירויו שוה ויש חור בכותלו. רק מדאיירי בשפוע אהלים נקט הך דינא הכא. ומיירי נמי רק באהל הנעשה מצמר ופשתן או שער בע"ח. דמקבלי טומאה אע"ג דאיכא ב' לטיבותא שאינו כלי. וגם מחובר בארץ. דאי באהל הנעשה משאר גדולי קרקע. הרי אמק"ט רק בתרתי לריעותא דהיינו שאינו כלי וגם אינו קבוע בארץ. וכיון שכן אין חילוק בין תוכו לאחוריו דבנטמא א' נטמא חבירו ככל כלי מטולטל. [כך נ"ל דאוקמא בפשתן דוקא. ועי' בפתח האהל סי' א' ב']. ומיירי נמי שהיה כזית ממת וכדומה תוך האהל והשתא כשנגע בו הטהור. כבר הוציאו הטומאה מהאהל. דאי בעוד הטומאה תוך האהל. אפי' בנגע בו אז הטהרה מאחוריו טטו"ז [ועי' פתח האהל סי' ז]:

הנוגע בו מתוכו: לאחר שיצא המת:

טמא טומאת שבעה: ודוקא הנוגע בו. אבל הנכנס לתוכו לאחר שהוציאו המת או נשאו ולא נגע בו. טהור לגמרי. דרק מת עצמו מטמא גם במשא ואהל ולא הדברים שנטמאו בו [כרמב"ם פ"ה מטו"מ. ועמ"ש בס"ד לעיל פ"א מ"ג]:

ומאחוריו טמא טומאת ערב: דדיינינן צד היריעה שכלפי פנים ככלי שנגע במת. וצד חוץ של היריעה ככלי שנגע בכלי הראשון. והרי בכה"ג רק אלו הב' כלים טמאים טו"ז. ולא האדם או כלי שחזר ונגע בכלי הב' [כפ"א מ"ב]. ולא דמי הך יריעות האהל לכלי שהאהיל על המת. דבנטמא בצד א' דוקא בנטמא במשקין לא נטמא כולו [ככלים פכ"ה] אבל בשאר טומאות כולו טמא. י"ל כלי שאני שאינו חוצץ בפני הטומאה [כפ"ו מ"א] אבל. הכא אע"ג שכל האהל נטמא. עכ"פ הרי צד פנימי וצד חיצון משונים בדינן. דצד פנימי נטמא במת. וצד חיצון חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע להלן. [ות"ש סיעתא לרמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב. שכ' דגם אהל צמר ופשתן אף שהוא טמא. אפ"ה כשהוא נטוי כאהל חוצץ] ומדמשונין ב' צדדי האהל בדינן להכי דיינינן להו כב' כלים שנגעו זב"ז. [מיהו ק' הרי כל עוד שהיה המת בתוך האהל. גם צד החיצון של האהל היה מטמא טו"ז להנוגע שם. וכיון שכן היאך אחר שהוציאו המת מהאהל פרח ממנו חומר טומאתו שבתחלה. שלא יטמא מהשתא להנוגע שם רק טו"ע. וכי טומאה שבה להיכן הלכה [כפסחים ל"ג ב']. ואת"ל הך טו"ז שהיה צד החיצון מטמא מתחלה לאו טומאת מגע עצמו היה רק מחמת המת שהיה אז בתוכו דמדאין האהל מתחשב הו"ל כאילו נגע בהמת עצמו. עכ"פ מ"ש מהא [כלים פי"ח מ"ז] כרע שהיה טטו"ז וחיברה למטה כולה טטו"ז אע"ג שהמטה מתחלה טהורה היתה. אפ"ה מדחיברה להכרע מחשבה כגוף א' וכולה טמא טו"ז כ"ש הכא שמתחלה בשעה שנטמא צד פנימי. גוף א' היה מעיקרא עם צד חיצון. והיאך לא נימא שגם לענין לטמא הנוגע לא יחשב כגוף אחד חיצון כפנימי. ואת"ל דוקא לענין טומאת עצם הגוף המחובר אמרינן התם והכא דמחשב כולה כגוף א'. משא"כ לטמא אחרים כמו דמחלקינן הכא בין צד חיצון לפנימי כ"כ מחלקינן התם בין נוגע לכרע או בהמטה שנתחבר להכרע. עכ"פ ק"ל כיון דדיינינן צד חיצון ככלי שנגע בפנימי. א"כ הו"ל לטהר הנוגע לגמרי וכ"כ צד חיצון טהור לגמרי דהרי מגע בית הסתרים היא שאמ"ט [כחולין עב"ב. ורמב"ם סוף טו"מ]. ואת"ל דאפ"ה מטמאינן הנוגע משום חיבורין. ליתא דכבר כתבו תוס' [שבת י"ז א'] דבמפסיק דבר שלא נתטמא במגע בעיקר הטומאה אין שם דין טומאה בחיבורין. ותו דהרי הר"ב כתב בעצמו שהאהל בין בפנים ובין בחוץ טמא טו"ז. והיאך יטמא צד חוץ טו"ז. והרי חשבית לי' כב' כלים. והם לא נגעו זב"ז רק בטומאת ביהס"ת. ונ"ל.דדוקא כשנטמא הב' מצד נגיעה. אמרינן שפיר דמגע ביהס"ת אמ"ט. אבל הכא הא דמטמאינן צד החיצון אינו משום שנגע בצד הפנימי. דהרי באמת גוף א' הוא צד הפנימי עם צד החיצון וכמו שהאהיל זה על המת כן האהיל זה. רק דאפ"ה הקילו בהנוגע בצד החיצון טפי מבנוגע בצד פנימי. משום דצד חיצון חוצץ בפני הטומאה קלישא טומאתו גם לענין הנוגע. ומה שאמרו רבותינו דהוה ככלים בכלים. לאו שיהיה הכא ממש כנגיעת כלים בכלים. אלא ר"ל שהקילו חכמים בנגיעת החיצון שיהיה שוה בדינו כנוגע בכלים שנגעו בכלים ושיהיה טמא רק טו"ע. תדע דאי באמת ככלים בכלים תדין להו. הרי הנוגע כלים בכלים בחיבורין לתוס' שבת [י"ז א' ד"ה ששמע וד"ה אמר] גם השלישי טטו"ז [דלא כרמב"ם פ"ה מטו"מ] אע"כ כדאמרינן דרק לענין קלות דין טומאתו השווהו לדין כלים בכלים ודו"ק]:

טמא טומאת ערב: נ"ל דטעם הדבר. דהרי בכל ב' חצאי שיעור החמור מצטרף להקל. ואין הקל מצטרף להחמור [ככלים פכ"ז מ"ג וטהרות פ"א מ"ה ומעילה פ"ד מ"ד] והרי ה"נ לענין שיצטרף חצי זית שבחוץ להחצי זית שבפנים. הרי בשר המת שבצד א' אין בו כח לטמא צד הב' רק טו"ע ואיך יצטרף להבשר שבצד הב' שחמור ממנו. שיטמא צד הב' טו"ז. להכי החמור מצטרף להקל. ונחשב צד הב' כאילו כל הכזית בצד הא' ודו"ק. מיהו כל זה להנוגע בהאהל אבל האהל בעצמו ודאי טטו"ז. דלגבי אהל עצמו. ודאי מצטרפי נגיעת ב' החצאי זיתים כרבנן דר' דוסא [לעיל רפ"ג ועי' רמב"ם פי"ח מטו"מ ה"ז ועי' עוד שם פ"ד ה"ג]:

מקצתו: של יריעות האהל:

מרודד על הארץ: דבכה"ג אין האויר פחות מטע"ט שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל עצמו. דבמעורבים ב' האוירים במקצת הרי כבר אמרנו דדינו כשאר האהל:

טומאה תחתיו: תחת אותו רדוד. וכגון שהטומאה מונחת בגומא תחת הרידוד:

או על גביו: ע"ג הרדוד:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: ואף שלא נגע הטומאה בהרדוד. עכ"פ מדנמוך שם מטע"ט הרי בקעה הטומאה אל הרדוד והו"ל כאילו נגעה הטומאה בהרדוד. ונטמא האהל כולו. אבל הנכנס להאהל אפי' בעוד הטומאה תחת או ממעל להרדוד. לא נטמא דכל שאין אהל טע"ט ע"ג הטומאה. טומאה רצוצה היא. ובוקעת רק למעלה ולמטה ואינה מתפשטת לצדדים. ואע"ג דעכ"פ בנגע בהאהל אף לאחר שהוציא הטומאה מתחת הרדוד נטמא. אפ"ה אין האהל מטמא להנכנס בו או להמאהיל עליו ואפי' במשא אמ"ט:

מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה: והטומאה בבית. ומיירי שהעליה מקורה גם ממעל להארובה. דאל"כ היאך אפשר שתכנס הטומאה מהבית להעליה דרך הארובה. הרי כשהטומאה בהבית גם בבית עצמו נגד הארובה טהור [כלקמן פ"י מ"א] אבל כשהעליה מקורה אז הקרוי שממעל להארובה עירב האוירים שלמטה מהקרוי להטמא למטה גם נגד הארובה [כפ"י מ"ד]:

רבי יוסי אומר מציל: שלא תכנס הטומאה מהבית להעליה:

רבי שמעון אומר אינו מציל: נ"ל דבהא פליגי במה דאמרינן לקמן [פ"ח מ"א ומ"ג] דאין יריעה מצלת רק בשעשויה אהלים דהיינו גג ודפנות. ר' יוסי ס"ל דאף דלגבי תוך האהל שבעליה לא מחשב הרדוד כשפוע אהלים. ולא נטמא מה שבתוך האהל זה כשלא נגע בהאהל עצמו. והיינו משום דאין האויר שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל. נמצא שאין הרדוד מחשב כחלק מגוף האהל שיש לו גג ודפנות. עכ"פ כיון שרדוד הזה פרוס על הארובה שבמעזיבה שיש דפנות הבית תחתיה. להכי מחשב הרדוד שפיר כאהל עם גג ודפנות ומציל. ור"ש ס"ל דדוקא אם היריעה עצמה עשויה גג ודפנות מצלת. אף שעשוי מדבר המק"ט חוצץ [ועי' פתח האהל סי' ג] אבל הכא שהדפנות אינן ממין הרדוד. הו"ל הרדוד כשאר יריעה מטולטלת שמק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [ולפ"ז נ"ל דדוקא הכא דהרדוד הוא ג"כ קצוות האהל ס"ל לר"י שמציל. אבל אם פרס יריעה פשוטה על הארובה. אז גם לר' יוסי כיון דהיריעה מק"ט. וגם אינה קצוות אהל. לפיכך גם לדידיה כל שאין היריעה עצמה עשויה גג דפנות אינה חוצצת [וכלקמן פ"י מ"ד]. ומיהו מה שבתוך האהל שבעליה. לכ"ע בין שנטמא העליה או לא בכל גונא אם האויר שתחת הרדוד והאויר שתוך האהל פתוחין זל"ז בשיעור טע"ט. נטמא תוך האהל. ואם אין פתוחין זל"ז טע"ט. לא נטמא תוך האהל. אפילו בעוד המת למטה בהבית. רק דהנוגע בהאהל בין בפנים ובין בחוץ ואפי' לאחר שיצא המת מהבית טמא. משום דנטמא הרדוד מדהאהיל על הטומאה בעוד שהמת בבית. והרי הרדוד גוף א' הוא עם יריעות האהל:

משנה ג

כולן טמאין: ר"ל כל דבר אפילו אדם וכלים שבא תחת משקוף הפתח בעוד המת בהבית טמא כאילו היה יחד באהל עם המת. ואע"ג שהדלתות כולן נעולין ומפסיקין בין אויר הבית הטמא להאויר שתחת המשקוף עכ"פ מדיש בכלל כל הפתחים אלו חד פתח שודאי סופו להוציא משם המת והפתח ההוא ודאי טמא מהלממ"ס אף שהיא נעולה הרי כל הלממ"ס כדאורייתא דמי [כרמב"ם פ"א מאישות ה"ב]. והרי בדאורייתא אמרי' מדרבנן אין ברירה. וכולן טמאין. לפיכך אף שאח"כ הוציאו המת בא' מהפתחים אפ"ה לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע שזה היה מוכן להוציא בו ונטהר שאר הפתח. ונ"ל דאי נימא כרמב"ם הכא דבית שפתחיו נעולים דינו כקבר סתום מיירי הכא שיש להבית עוד חור פתוח לחוץ טע"ט. ונתבטל עי"ז מלהחשב כקבר סתום. דאם לא כן אפי' חישב להוציאו בא' מהן כולן טמאין. מדדין הבית כקבר סתום. ותו דא"כ ל"ל דנקט ברישא פתח דוקא הרי בל"ז כל הנוגע בכותלי קבר סתום נטמא:

נפתח אחד מהן: אפי' מאליו:

וכלן טהורים: והיינו להבא אבל מה שהיה תוך הפתחים קודם שנפתח פתח זה. כבר נטמא הדבר ההוא קודם שפתח פתח זה מטעם אין ברירה:

חשב: ר"ל שאמר כך [עמ"ש בס"ד לעיל ספכ"ה דכלים]:

או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים: דכך הוא השיעור להוצאת המת. אולם אם היה כזית ממת הוה סגי בחלון טע"ט [כלעיל פ"ג מ"ו]. והא דלעיל במת בבית וכ"כ בנפתח אחד מהן לא נקט שיעור זה של ד' טפחים. ה"ט משום דסתם פתח גדול טפי מזה. ונ"ל עוד דהא דבב' בבי דלעיל בכולן נעולים או בנפתח א' מהן לא נקט חלונות וחלון. ה"ט משום דכשהמת בבית באמת לא תימא שיהיו נטמאו כל החלונות הסתומות שבבית מדאין דרך להוציא המת דרך החלון וגם בנפתח אחד מהחלונות בלי כוונה להוציא המת משם. אף שהחלון בעצמו שנפתח ודאי טמא. שהרי הטומאה התפשטה לשם. עכ"פ עי"ז לא נטהרו הפתחים שהדרך להוציאו בהן. והכי אמרינן להדיא בתוספתא דמכילתין [פ"ח]:

הציל על כל הפתחים: שנשארו נעולים. והא דלא קתני הכא הוא טמא וכולן טהורין וכלעיל. נ"ל דהכא שהמציל עדיין נעול לא שייך למתני גביה הוא טמא. דהרי אפשר שיחזור לטהרתו. כשיחשוב שוב להוציאו בפתח אחר כשלא הערים [כתוספתא פ"ח ועי' פ"ג סי' נ"ז]:

יחשוב עד שלא ימות המת: דס"ל דאחר שמת כבר הוחזקו הפתחים כולן לטומאה לפיכך רק מעשה מהני לטהר הפתחי' להבא:

בית הלל אומרים אף משמת: מהני מחשבה לבד לטהר הפתחי' להבא. מיהו לטהר הפתחים למפרע כ"ע מודו דאפילו נפתח אחד מהן והתכוון שפותחו כדי להוציא בו המת. אפ"ה כולן טמאין למפרע. דטומאת הפתח שוודאי יוציאו משם הלממ"ס היא. וכדאורייתא דמי ואין ברירה:

היה סתום: שהיה א' מהפתחים סתום באבנים ושאר הפתחים היו נעולין בדלת. והן היו מיוחדים לכניסה ויציאה תמיד:

ונמלך לפתחו: אף שלא חישב להוציאו משם עכ"פ לא גרע מנפתח מאליו:

בית שמאי אומרים כשיפתח ארבעה טפחים: בהפתח שהיה כולו סתום באבנים. אז נצולו כל שאר הפתחים:

ובית הלל אומרים כשיתחיל: משיתחיל להסיר קצת מהאבנים. מיד נצולו הפתחים האחרים להבא:

ומודים בפותח בתחלה: שלא היה בהכותל זה במקום זה פתח מעולם והשתא נמלך לעשות שם פתח:

שיפתח ארבעה טפחים: דאינו מציל על הפתחים האחרים עד שיפתח וכו' בין שחישב או לא חישב להוציאו בו. נמצא דלב"ה ג' מדריגות יש. (א) בשנעול הפתח בדלת סגי בשחישב להוציא משם דרך אותו פתח ונצולו הפתחים האחרים. (ב) ואם הפתח סתום באבנים אינו מציל על האחרים עד שיעשה קצת מעשה בפתיחתו. (ג) ובלא היה שם שום פתח מעולם אינו מציל על הפתחים ממש עד שיגמור פתיחה כשיעור הראוי להוציא הטומאה שבתוכו:

משנה ד

והוציאוה מבית לבית: ובבית הב' תוך זמן קצר משהכניסוה לשם ילדה נפל מת:

הראשון: הבית הראשון שהכניסוה משם להשני:

טמא בספק: אף דגם אם היה הנפל כבר מת בבטן האשה בבית הראשון הרי טומאה בלוע אינו מטמא. עכ"פ שמא כבר נפתח הקבר שם. דהיינו פי הרחם. עד שכבר היה נראה ראשו. ואז הו"ל כבר כיצא לשם ונטמא הבית:

והשני בודאי: אף שהוציא הכלים קודם שיצא הולד. עכ"פ מחזיקין טומאה מזמן לזמן במקומה. ואמרינן שכבר נפתח הרחם קודם שהוציא הכלים:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפים: שחברותיה נשאו היולדת בזרועותיהן מבית הראשון להשני. דמדלא היתה יכולה לילך בעצמה לשם. להכי מספקינן שמא כבר נפתח שם הרחם. או שמא מכח חולשתה לא יכלה לילך:

אבל אם היתה מהלכת: ברגליה מבית א' לבית ב':

הראשון טהור: ר"ל לולי שנפתח רחמה בבית הראשון. לא היתה יכולה לילך משם לבית הב':

עד שיעגילו ראש כפיקה: דברי ר' יהודה היא. וה"ק הא דאמרי דבהלכה ברגליה הבית הראשון טהור. זהו דוקא בשראש הנפל גדול ככדור שבראש הפלך שטווח בו הנשים חוט השתי. שהוא דק משל ערב [ולכן גם הפיקה א"צ כובד וגודל כ"כ כהפיקה שטווין בו ערב]. דמדגדול ראש הנפל כל כך ע"כ שנפתח הקבר כפי שיעור זה קודם צאתו. והוא בכדי שיראה הראש מבחוץ. ולהכי אילו היה נפתח הקבר לא היתה יכולה לילך. אבל בקטון ראשו מזה. אז אפי' נפתח הרחם כפי שיעור צאת ראשו זה. אפ"ה היתה יכולה לילך ולפיכך גם בהלכה ברגליה הבית הראשון טמא מספק:

משנה ה

יצא הראשון מת והשני חי: שילדה תאומים. הראשון נולד מת והשני נולד חי:

טהור: ר"ל אם הוציא הראשון המת מן הבית ואח"כ נולד החי. והרי הוא טהור מטומאת ז' דאף שהולד הראשון כבר מת במעי אמו. והרי נגע בו אז החי שבצדו. טומאה בלוע הוא ואמ"ט. ואע"ג שאחר יציאת הראשון היה נשאר הרחם פתוח בין לידת המת ללידת החי. ואיך לא יטמא החי שברחם מהמת שכבר נולד והוא בבית. דאע"ג דאין דרך טומאה להכנס. היינו רק כשהטהרה הוא במקום הסגור. אבל הכא כשהרחם פתוח טפח. הרי ודאי התפשטה הטומאה מהבית לתוך הרחם דרך הפתח פתוח טפח. נ"ל דדוקא לטומאה בלוע אמרינן [לעיל ריש מ"ד] דמשנפתח הקבר הו"ל כיצא. מדאיכא נמי סברא דסוף טומאה לצאת. אבל לגבי טהרה בלוע אף שנפתח הקבר. אע"ג שגם הוא סופו לצאת מעצמו. אפ"ה כל עוד שלא יצא לא הו"ל כיצא. ולהכי אף שהרחם פתוח טפח ותתפשט הטומאה שם מהבית. אפ"ה כיון דהולד כלא יצא דיינינן ליה. והו"ל טהרה בלוע שאמק"ט כדאמרינן בבלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת דנשארת בטהרתה [עי' סוף מקואות וחולין עא"א]. ואת"ל עכ"פ נימא עובר ירך אמו ומדהאם נעשת אה"ט. גם ולדה שברחם נעשה אה"ט. י"ל בשעת לידה שכבר נעקר הולד לצאת לא אמרינן עובר ירך אמו [ועתוס' ב"ק מז"ב ד"ה מ"ט]:

טמא: אף שהוציאו החי מהבית קודם שנולד המת עכ"פ מיד שנפתח הקבר להראשון החי הו"ל גם המת שעדיין בהרחם כיצא וטימא לכל אשר בהבית. ואפי' בעוד החי תחוב בפה הרחם וסותמו. אפ"ה מדעכ"פ החי מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה שלא יטמא המת שברחם את כל מה שבבית. וכ"ש שנטמא הילד החי בשעה שיצא. [והר"ש והר"ב כתבו דלהכי חי טמא משום שכשנפתח הרחם סוף טומאה לצאת. ותמהני דסוף טומאה לצאת לא שייך רק כשחדר הפנימי נעול [וכרפ"ד] אבל בפתוח ממילא מתפשטת הטומאה מחדר לחדר דרך הפתח טע"ט. ותו.כיון שנפתח הקבר והו"ל כילוד. אפי' לא נימא סוף טומאה לצאת. הרי גוף האם שמק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה והו"ל כאילו מונח המת בהבית ונטמ' כל מה שבבית]:

טהור: דס"ל לר"מ דדוקא כשנולדו בשפיר א'. להכי מדמונחין שניהן בכיס א' על כרחך שלא נסגר פי הרחם בין לידת ראשון החי ללידת השני שמת. נמצא שפתיחת הקבר להראשון היה ג"כ פתיחת הקבר להשני. לפיכך כשנולד הולד החי. הו"ל גם השני המת כאילו כבר יצא וטימא להחי מיד כשנולד. אבל כשנולדו בב' כיסין. שנסגר הרחם בין לידת ראשון להשני. להכי אין פתיחת הקבר של הראשון מועיל שיהיה עי"ז גם המת הבא אחריו דינו כאילו כבר יצא. להכי אמרינן החי טהור. ואע"ג שהקבר היה פתוח טפח. אפ"ה לא התפשטה טומאה מהמת שבתוך הרחם. לתוך הבית. דמדהו"ל עכ"פ כאילו לא יצא. הרי טומאה בלועה אין בה טומאה כלל [ועי' רב"א]:

משנה ו

האשה שהיא מקשה לילד: וחוששין שתמות האם ע"י קישוי לידתו. והכא ודאי בולד בן קיימא מיירי. דאל"כ מה קמ"ל. ותו דבסיפא ביצא רובו אמאי להצלת האם לא יגע בו:

מפני שחייה קודמין לחייו: לכאורה קשי' מה זה טעם. והרי זהו עצמו דקאמר ברישא. ונ"ל דה"ק דאפי' ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש [כשבת קל"ו א'] אפ"ה חייה קודמין לחייו קדימה זמניית דכל עוד שהוא במעי אמו. לאו נפש חי מקרי. דהרי בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה פטור ממיתה [רש"י סנהדרין ע"ב ב']:

יצא רובו: היינו שיצא פדחתו כבר. דאז כבר יצא רוב ראשו. והו"ל כילוד:

אין נוגעין בו: ואפי' לא ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה טו"א] אלא אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן [כש"ס יבמות קי"ט]. ואע"ג דאין הולכין בנפשות אחר הרוב [סנהדרין דע"ט] היינו לעשות מעשה להרוג אדם. אבל לענין שב ואל תעשה מלהרגו כי הכא הולכין אחר הרוב. וא"כ לא גרע הוא מאמו. ולהכי אין נוגעין בו [ועי' יומא פד"ב בענין פקוח הגל ודו"ק].