קטגוריה:משלי כח יט

בימי המקרא, לכל אדם היה שדה פרטי משלו. היו אנשים שלא הצליחו להרוויח מהשדה הפרטי שלהם, ולכן העדיפו לעבוד כשכירים אצל אחרים. הפסוק ממליץ להם שלא להזניח לגמרי את את השדה הפרטי: "משל לשני בני אדם שהיה להם קרקע, וראו שאינם יכולים לפרנס את עצמם באותה קרקע לבדה, והוצרכו לעבוד בקרקעות אחרים. אחד הניח מלעבוד בקרקע שלו ועבד רק בקרקעות אחרים, ובסוף, כשלא היה לו לעבוד בקרקעות אחרים, מת ברעב. והשני עבד שנים ימים בקרקעות אחרים, עד שהיה לו כדי מזונותיו, ואחר כך הלך לעבוד אדמתו , ולכן אחר כך, אף על פי שלא היה לו קרקע אחרים, אכל מקרקע שלו" (הגאון מווילנה על משלי יב11, בשם חובת הלבבות).

העיקרון נכון גם בימינו, למרות שרובנו איננו מתפרנסים מחקלאות. לכל אחד מאיתנו יש כישורים אישיים שהוא יכול לממש במסגרת עסק עצמאי. אמנם רבים מאיתנו מעדיפים מסיבות שונות לעבוד כשכירים, אולם גם במקרים אלה מומלץ שלא נזניח את הכישורים האישיים שלנו, אלא נקדיש זמן כדי לשמר ולפתח אותם, כי מי יודע? אולי בעוד 10-20 שנה נצטרך לעזוב את העבודה, ונוכל להשתמש בכישורים שפיתחנו כדי להקים עסק עצמאי ולהתחיל מחדש.

יש שפירשו את הפסוק גם כמשל ללימוד התורה ועבודת הנפש:

- "אם זכה אדם לתורה - ישבע לחם, כמה דאת אמר (משלי ט ה): "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". ומרדף ריקים ישבע ריש - כמה דאת אמר (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". תמן תנינן (משנה אבות ד יב): "אם עמלת בתורה - יש לך שכר הרבה, ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך"" (מדרש משלי (בובר) על הפסוק).

- "ושלמה המלך עליו השלום רמז כל מה שאמרנו באמרו עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש. כי הנה בעל השדה מזבלה ומעדרה וזורעה, וגשם יגדל ויצמיח, והאדמה בטבעה תוציא תבואתה, והעובד ישבע לחם, כי זה ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו. מובירה ואינה עובדה זה ודאי ישבע ריש, כי מה יאכל כי הוא לא הכין אדמתו ולא תקנה, והוא אמרו ומרדף ריקים ישבע ריש. וסוד הכתוב בנמשל הודיענו בחכמתו, כי עובד אדמה העליונה, סוד 'ה' אחרונה, ונקראת כן לפי שנאצלה מאדם העליון, והוא התקון בעסק התורה והמצות כמשל הזריעה אל השדה, אחר הזבול והעדור שהוא משל אל הכוונה הראויה בעבודה..." ( של"ה תולדות אדם בית החכמה תניינא ט) .

אך הפסוק אינו יוצא מידי פשוטו, וגם מי שלומד בתורה ועוסק בעבודת נפש - צריך לעבוד בגופו:

"אך הישמר פן יתחלף בין העצל הראוי לגנאי ובין בעל הבטחון הראוי לשבח, כי שלמה מגנה תכלית גינוי את העצל הבטל, ומשבח בכל לשון של שבח את החרוץ העובד למחייתו. ואמר "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש", ועוד אמר "אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם". ואמר עוד "עבד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש". ובעובד אדמתו הכוונה למי שעוסק למחייתו בחרישה וזריעה וכדומה. וברודף ריקים לרודף אחר אלה שדעותיהם ריקניות, ומדמים בנפשם כי אף שאינם כדאיים שייעשה להם נס, ראוי בטחונם לשבח בצירוף אל בטלתם. אך זהו חסרון דעת המביא לידי עניות גדולה כמו שנאמר ישבע ריש, שאם יחשוב כל אדם כי ראוי הוא לחסד (אלוה) כאליהו ואלישע יהיה ללעג ולקלס, ועל כגון דא נאמר "דור טהור בעיניו ומצואתו לא רחץ". והם חוטאים בחילול השם, כי הרשעים רואים את שפל מצבם, שהם נזקקים לנדבות, ונאחזים איפוא במשנה תוקף בהבלי העולם הזה, ומשקיעים בהם את כל מעייניהם ואינם נותנים דעתם על שום עניין אחר" .

פסוק דומה נמצא ב(משלי יב יא): "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב"*. שם הדגש הוא על הנזק הנפשי של הבטלה, וכאן הדגש הוא על הנזק החומרי שלה.

למילה ריקים יש שתי משמעויות:

1. אנשים ריקים = אנשים שאין להם רכוש ומשפחה והם מקימים כנופיות של בטלנים;

2. מעשים ריקים = מעשים חסרי-תועלת, כגון משחקים, בידור ובטלה.

על-פי ההקשר, נראה שכל אחד מהפירושים של ריקים מתאים לפסוק אחר:

1. בפרק יב נאמר, (משלי יב יא): "...וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב. חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים...", כלומר - הבטלן רודף אחרי אנשים ריקים, ובסופו של דבר יהיה בחברתם של אנשים רָעים (בציד או במצודה).

2. ובפרקנו נאמר, (משלי כח יט): "...וּמְרַדֵּף" "רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ... וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה", כלומר - הבטלן רודף אחרי מעשים ריקים, ורוצה להתעשר מהר ובלי לעבוד (בדרכי מרמה או בתחבולות אחרות).

גם מלבי"ם קישר בין הפסוקים הסמוכים; ראו דבריו כאן ושם.