מרדכי/בבא בתרא/פרק ח

על ש"ס: מרדכי | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצר

יש נוחלין ומנחילין. :

[דף קכד] ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים פי' רשב"ם [רמז תקעג] במלוה שיש עליה משכון (*דהכל) [*הכל] מודים דבכור נוטל פי שנים דבעל חוב קונה משכון וכן פר"ח ואני ברוך ב"ר שמואל רואה אני את דבריו בזה דהכי אמרינן פרק הזהב ובשבועות המלוה את חברו על המשכון ונכנסת השמיטה אינו משמט הרי משמע דכגבוי דמי וכגון שיש לו מטלטלין במשכון דאמרינן פ' הרבית האי משכנתא באתרא דמסלקי ליה אין בע"ח גובה הימנו ואין הבכור נוטל פי שנים ושביעית משמטתה וע"כ יש לחלק בין מקרקעי למטלטלי כי היכי דלא ליקשי אהדדי ספר החכמה:

[ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה] אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי אומר הר"י [רמז תקעד] אע"פ שהורע כחו של בעל ובכור לענין מלוה דחשבינן לגבייהו ראוי לגבי כתובת אשה חשבינן לה מוחזקת ואשה גובה ממלוה כדתנן פרק הכותב [*דף פד] מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיו לו פקדון ומלוה ביד אחרים כו' ומשמע [התם] דאפי' לרבי עקיבא אי לאו דצריכה שבועת היתה גובה הכל ולפי שצריכה שבועה גובין היורשין ותו לא תגבה כתובת האשה מהן דהוו להו מטלטלי דיתמי [*ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי גבו קרקע בחובת אביהן היא חוזרת וגובה מהן בשבועה כדין בע"ח או אם פטרה מן השבועה גובה ממלוה שביד אחרים אפי' לר"ע דלא כאבא שאול בן אימא מרים ובזמן הזה תקנו הגאונים ועשו מטלטלי כו']. *[נ"א ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי והשתא דתקון רבנן דגבי כתובת אשה ובזו מטלטלי של יתומים כמקרקעי] *[לא משעבדי לב"ח ובזמן הזה דתקנו הגאונים דאשה [ובע"ח] גובה ממטלטלי דיתמי] ועשו מטלטלי כמקרקעי והוו להו מטלטלין שגבו יתומים בחובת אביהם חשובים משועבדים לגבי כתובת אשה ובע"ח כאילו גבאם אביהם מחיים עיין פ' הכותב אבל שכר פעולתו שמעולם לא בא לידו ולא גבה זה נראה דהוי ראוי [לכ"ע] ואינו גובה ממנו לא כתובה ולא מזונות דתנאי כתובה ככתובה וכן נמצא בתשובת רבינו יהודה בר רבי קלונימוס ורבינו משה בר מרדכי ורבינו אפרים מבונא. רבינו מאיר השיב על הספר שגנבו כותי ואחרי מיתת הבעל הוחזר והבעלים מסתמא לא נתייאשו דמחייב לאהדורי [ואין לומר] דראוי הוא ואין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק דכל כי האי גוונא אינו נקרא ראוי דכל היכי דאיתיה לספר ברשות בעלים איתיה (ובחזקתם דלא) [*ולא] גרע ממלוה (דאע"ג) [*אע"ג] דחשבינן ליה ראוי גבי בכור פרק יש נוחלין גבי כתובת אשה לא חשבינן ליה ראוי בין שגבו (*יורשין) [*היורשין] קרקע בין שגבו מעות כמו שפר"י לשם ואפילו ממלוה של עובד כוכבים נמי גביא כמ"ש ר"י מפרי"ש [*וכן עמא דבר] עי' פ' מי שמת גבי הלואתו לפלוני ופרק נערה גבי הלכה כאנשי גליל (*וכן עמא דבר):

והיכא דכתב מהיום ולאחר מיתה לא הוה ראוי [לגבי בכור ובעל] אלא מוחזק אבל מלוה הוה ראוי אם אין לו משכון וראיה אני מביא מהא דאמרינן בגיטין ס"פ השולח מתני' מסייע ליה לר"ש ב"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל וכן דנתי לפני רבותי כבר בקולוניא על אשה שמת בעלה והניח לבנו גוף הבית ולאלמנה הפירות כל ימיה והבן היה נשוי ומת בחיי אמו והאלמנה אשת הבן תבעה כתובתה למכור גוף הבית והיו קצת אומרים ראוי הוא זה ואין האשה נוטלת כתובתה בראוי ושוב עשו מעשה והודו לדברי וכ"כ רש"י:

[רמז תקעה] אם נתן הנכסים לבת מהיום ולאחר מיתה אע"פ שמתה בחיי [האב] והזקנה הבעל יורשה דהויא לה מוחזקת בגוף הקרקע בחיי הזקנה ספר החכמה:

[*ברי"ף] לא שנו אלא שבח ששיבחו נכסים בין מיתה לייבום [כו'] על (*היבום) [*היבם] [רמז תקעו] שייבם אשת אחיו הבכור שמת בחיי אביהם ולאחר זמן מת אביהם ובאין האחים לחלוק ותובע היבם חלקו [בבכורה] [*וחלק אחיו שמת שייבם את אשתו והאחין טוענין ראוי היה לכן נחלוק כו' מ"י] והבן אומר נחלוק בשוה לפי שיטת פ' יש בכור משמע דהוי מוחזק בנכסי האב והוי כאילו בא בהרשאה מכח אחיו שמת ועומד במקומו רק מה שחשוב ראוי לגבי אחיו המת חשוב נמי אצלו ראוי כגון נכסי אבא דאבא כדאמרי' התם אבל נכסי אבי המת ואבי היבם הוי מוחזק ולא חשבי' ליבם כאלו הוא בן המת (*הכי) [*ולהכי] נראה למורי דלגבי נכסי דאבא הוי מוחזק [*ולא לגבי נכסי דאבא דאבא ולהוי ראוי כאלו הוא נכסי אבא דאבא מ"י] תדע דאמר אביי התם לא שנו אלא בשבח ששיבחו נכסים בין מיתה לייבום אבל בין יבום לחלוקה כו' וההוא מיירי בנכסי האב שיש לאחין בהן חלוקה ומדמפליג אביי בשבח ש"מ דבגוף השדה שקיל יבם פי שנים בנכסי האב ודוחק הוא לדחות דההוא מיירי כשמת האב בחיי הבן וזכה הבן מחיים בגוף השדה דא"כ בשבח נמי ליזכי דקרקע דידיה אשבח מ"ש משאר נכסי המת שהשביחו לאחר מיתה דשקיל ליה יבם. וקרקע זו שאצל האח שמת ליבם [בשבח שהשביח] [*כמו] בין יבום לחלוקה דשקיל פי שנים והא דאמרי' פרק האשה שנפלו [*דף פא] לימא אח אני יורש ואשתו אין אני קובר לא דק בלישניה דאינו בנו ליורשו אלא כלומר בירושת אח אני זוכה וכל נכסי המת קרי ירושה ובפ' יש בכור נמי לענין חזרת יובל נמי קרי ליה ירושה ומיהו לאו מכח אחיו המת רחמנא קרייה ירושה והא דאמר פ' החולץ [*דף מ'] מ"ט דר"י דאמר במתני' בין כך ובין כך הנכסים של אב אמר קרא והיה הבכור [*כבכור] מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם אין לו בחיי האב אי מה בכור [*נוטל] לאחר מיתת האב פי שנים אף יבם כו' ומשמע דלא שקיל [*פי שנים] בנכסי אביו [חלק אחיו שמת בחיי אביו ומדר"י נשמע לרבנן דבהא לא פליגי אלא בזה אם זכה יבם בנכסי אחיו בחיי האב] ויש לומר דלא שקיל וטרי אנכסי האב כלל אלא אנכסי אח שמת שהיה היבם ראוי לירש וקדם האב וירש בנו משום דבכור קרייה רחמנא ואין לבכור בחיי האב כך לא יזכה היבם בנכסי אחיו שמת בחיי אביו וקא דייק [*א"כ] יזכה בהם בנכסי אחיו אם הם בעין לאחר מיתת האב (*כחלק) [*בלא חלק] הבכורה [*פן יחזרו נכסי האח ליבם לאחר מיתת האב ולא יהיה לאחים חלק בהן כאלו לא זכה בהן האב מעולם. מצאתי מוגה מרדכי ישן] ומ"מ בנכסי האב [*עצמו] שלא ירש מבנו (*נוטל) [*יטול] פי שנים שהרי במקומו עומד ומשני מידי יקום על שם אביו כתיב [שיטול] וכיון שאביו ירשו ולא נכסי המת הן הלכך אחיו זוכין עמו כמו (*שאר) [*בשאר] נכסי האב שהיבם נוטל בהם פי שנים והשאר חולקין האחין וז"ל הירושלמי מ"ט דר' יהודה והיה הבכור מקישו לבכור מה בכור אינו יורש בחיי אביו אף זה אינו יורש בחיי אביו אי מה בכור יורש לאחר מיתת האב אף זה יורש לאחר מיתת האב א"ר זירא ומינה מה בכור לא ירש בשעה שהוא ראוי לירש (עוד) שוב אינו יורש אף זה (*כיון) [*אם] שלא ירש בשעה שהוא ראוי לירש שוב אינו יורש פי' מה בכור אם מת אביו ונטלה אמו הנכסים בכתובתה ומתה אמו שוב לא תחזור לו חלק בכורה אף יבם הואיל ולא באו לו נכסים אחר מיתת אביו אלא מירושת אמו אינו נוטל כלום אלא אחיו זוכים עמו כמו בשאר נכסי האב לפי סברתנו היה לנו ליישב השמועות אבל מאחר שה"ג פי' דנכסי האב הן ראוי אצל יבם (*ועשו אותו) [*ועשאוהו] כאלו הוא בנו של אחי המת לפי דבריהם מה שאומר פ' יש בכור לאתויי נכסי אבא דאבא [דחשוב ראוי] משום בכור נקט ליה דלגבי יבם הוו נכסי האב כמו נכסי אבא דאבא דחשיב כאלו הוא בן אחיו המת והשיב אביי לא שנו אלא בשבח כו' [*משמע אבל בקרן שקיל מזה מייתי כשמת האב בחיי הבן ואח"כ מת הבן ואפ"ה לא שקל היבם בשבח. מ"כ] [וההיא דאביי ל"ש כו' צ"ל כיון שלא נתברר חלקו כו' מ"י] ונ"ל כיון (*דלא) [*שלא] נתברר חלקו בחייו ולא השביח בחייו הוי אצל היבם כמו ראוי ואינו נוטל וההיא דירושלמי דאייתי רשב"ם גבי בנות צלפחד י"ל דריש לקיש לא פליג אלא בא לפרש שהרי ברייתא היא בתוספתא דב"ב ותוספתא דבכורו' ולאו כל כמיניה למיפלג אברייתא ראבי"ה:

[רמז תקעז] :

[דף קכה] אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל שבח נוטל הבעל כדפרשב"ם דכיון דאין יורש אלא הוא זכה בנכסין מיד ומרשותו בא השבח ולהכי לא חשיב ליה מתני' פ' יש בכור לנחלה [*דף נב] בהדי הנך דאין נוטלין בראוי כבמוחזק ולא השבח משום דבעל יש לו שמח והה"נ דלא שקיל בעל במלוות אשתו אפילו מה שהלוותה מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח פרק שור שנגח ד' וה' [*דף מג] דאינו יורש [*נזקי] אשתו [*דהא נזק נמי כנכסי מלוג כדמוכח מתני' דמציאות] לרבנן דר' משום דהוי כמלוה דמדמינן ראוי (*לגבי בעל) [*דגבי בכור] לראוי דגבי (*בכור) [*בעל] והא דשבק הכא בעל דאיירי בה ונקט בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה משום דלגבי בכור איפלגו בה אמוראי [*בשמעתין] (*אמאי) [*והא] דלא תני להו בהדי הדדי אין הבעל ובכור נוטלין בראוי ובמלוה משום דגבי בכור משנה שלימה היא במסכת בכורות דאינו נוטל בראוי אבל בעל דאינו נוטל בראוי מימרא היא בפירקא [אמר רב פפא אין הבעל כו' איני יודע מה ס"ל לרב פפא בשבח אם דוקא נקיט מלוה ובעי למימר דלא דמי לשבח דאיתיה ברשותיה] [ס"א אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל כו' איני יודע מה ס"ל בשבח אם דוקא מלוה בקנין בעי למימר דלא דמי לשבח דאיתיה ברשותיה ומיהו נראה דהלכה כרבנן דאינו נוטל בשבח וסתים לך הכי בבכורות כו']:

מיהו י"מ דהלכה כרבנן דאינו נוטל בשבח דסתם לן הכי בבכורות אפילו בשליפי והוו תמרי. [*וחפירי והוו שובלי] כדמוכח התם [פרק ח' דף קכ"ו] [ובעל נוטל בשבח וא"כ ש"מ דלא דמי ראוי דבעל לבכור] ובמלוה שעמו פלגי לאו משום דטעמא משום דממון המוטל בספק חולקין דהא אין הלכה כסומכוס כדפרישית פ' המוכר הבית אלא כך היא תקנת חכמים שחולקין וכן נמי פרק השוכר את האומנין דאתקין ר' חייא בר יוסף דדרו באגרא משלם פלגא עיין באלפסי:

גרס בתוספתא והאלפסי מייתי לה לקמן אמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני וא"ת אמאי אצטריך לטעמא משום דאי קדמה סבתא וזבנה וכו' תיפוק ליה דה"ל ראוי דהא לא זכו הבעלים בנכסים ואפילו מלוה [על פה] אמרי' לעיל הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ופר"י דה"ה בעל וכ"ש הכא דלא זכה הבעל אפילו אם היה הדין כך דאי קדמה סבתא וזבנה לא הוה [זבינה] זביני וי"ל דס"ל לרבה כל האומר אחריך כאלו אמר מעכשיו דמי וה"ל כבמוחזק בנכסים הלכך אצטריך למימר טעמא משום דאי קדמה סבתא כו' ורבי אברהם [בהר"ר משה] מרעגנשפור"ק אמר הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה הלכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולא מטעמיה אלא אי אית ליה ברא ירית דדוקא אי אית ליה ברא לברתא הוא דירית למ"ד לירתי [אפילו] לירתי דירתי אבל שאר אדם שהוא ממשפחת אביה דודה או בן דודה לא ירית וכי אמרי לירתי [רמז תקעח] ולירתי דירתי דוקא מיוצאי יריכו הוא דאיכוין דעתיה אבל ממשפחת אביו לא. מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה כו' אם אילו הוה ברא לברתא ירית. ספר החכמה קבלתי ממורי ה"ר יהודא ממגנצא דאפי' [*אם] יהיו לו בנים זכרים אחרי כן אחרי שאמר נכסי לסבתא שלא יהיו יורשין כי אם הבת יורשה (*לאחר שבשעה) [*מאחר דבשעה] שאמר נכסי לירתי לא היה שום יורש כי אם אותה בת דאין אדם מקנה דבר [*למי] שלא בא לעולם ואני דנתי לפני רבותי דהא דאמרינן אין אדם מקנה דבר [*למי] שלא ב"ל היינו היכא דמזכה לו מעכשיו והשתא לאו בר זכיה הוא אבל היכא דאמר ואחרי לירתי דמשמע אותם יורשים שיהיו אז יזכו בהם לא ורשב"ם פירש לקמן גבי כתובת בנין דכרין דלא הוי דשלב"ל דה"ק בנים אשר יולדו להם ירשו נכסי לכשאמות ולכי מיית כבר ישנו בעולם וכן תמצא בדברי מורי קרובי ולא נ"ל מהא דגרסינן לעיל [*בגמ' דף קכז] אלא לרבנן יכיר למה לי לא צריכא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דא"כ אכתי מצי למימר לא יהא אלא אחר ואפילו בנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אי בעי יכול ליתנם לכשיבאו בעולם ויהא נאמן ע"י מגו ועוד אמר רב הונא לקמן פ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה כו' [ובעי לאוקמי מתני' כר"מ] עד אימור דאמר ר"מ למי שישנו בעולם (ואם בפי' אמר לכשיולד קנה) [*ואם כפירושו היכא דאמר כשתלד קנה אמאי כו' מ"י] אמאי לא מוקמינן לההיא הכי אליבא דכ"ע ועוד דרב הונא גופיה דס"ל [אין] אדם מקנה דשלב"ל בהא לא מודה דאמרי לקמן פ' מי שמת אף לכשתלד לא קנה וקאמר ע"כ לא קאמר אלא לדבר שישנו בעולם ומשמע הא לשאינו בעולם לא מצי לאקנויי ותו דגרסינן בערכין [*דף כ] פרק האומר משקלי עלי הא דקתני המשכיר בית לחבירו ונתנגע כו' עד דאמר לכשיבא שכרו יקדש ומוקי לה דוקא אליבא דר"מ דאמר אדם מקדיש דשלב"ל אבל לרבנן דאמרי אין אדם מקדיש דשלב"ל לא משמע בהדיא דאע"ג דאמר לכשיבא אז יהא (*קדושה) [*קדוש] לא (*אמר) [*אמרי'] לכשיבא אז כבר הוא בעולם ויהיה קדוש:

[רמז תקעט] :

[דף קכו] תלמודא מסיק דהבכור הראוי ליטול פי שנים (באחיו) בנכסי אביו אם נטל מדבר אחד או משדה אחת ונטל חלק כפשוט מחל על כל נכסי אביו חלק (*בבכורה) [*בכורה] וזה הדין שוה בין בקנין בין בלא קנין (*ואין נוטלתו) [*ואין נוטל] חלק אלא כפשוט (*אחרי) [*מאחר] שחלק בדבר אחר בשוה עמהם ולא תבע חלק בכורתו מחל (*לדבריהם) [*לדידהו] כדקאמרינן דהלכתא כרב פפי כי ההיא עובדא דאתא לקמיה דרב אשי וא"ל ויתרת לכל הנכסים כולן:

[רמז תקפ] והלכתא יש לבכור קודם חלוקה פי' רשב"ם אע"ג דחלק פשוט אין לו ולא נראה לר"י ב"ר מרדכי ולרבינו יהודה מפרי"ש וכתבו דחלק פשיטות עדיף מחלק בכורה דנוטל בראוי כבמוחזק משא"כ בחלק בכורה ע"כ נראה דבחלק פשוט ודאי [מדבר] וכן עמא דבר וכן דן רבינו מאיר:

כתוב באלפסי חזינא מאן דפסיק הלכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ואית ליה ראיה מדאפסיק הלכתא (כמאן כרבי דאמר) דיש לבכור קודם חלוקה [בהא] אלמא אע"ג דלא אתו לידיה כמאן דמטי לידיה דמי ור"י פירש הא דפסקינן הכא דיש לבכור קודם חלוקה בהא אפילו רבנן דרבי מודו והיינו [מדכתיב] לתת לו כמ"ש רשב"ם שמשעה שמת האב ראוי לתת לו. מיהו אינו נוטל פי שנים בשבח ולאו מלתת לו ממעטינן ליה אלא מבכל אשר ימצא לו ממעטינן ליה דבעינן מצוי ומוחזק ולתת לו גלי לו דדרשינן מאשר ימצא לו כל שאינו מצוי ומוחזק לא יטול וההיא דקאמר לעיל אם אמר איני נוטל ממנו ואיני נותן רשאי ליכא למימר טענה משום דיש לבכור קודם חלוקה דאפילו אין לבכור קודם חלוקה יכול לומר איני נותן ואיני נוטל משום שהרי מה שאמר איני נותן ואיני נוטל לאו משום שרוצה להסתלק מן הבכורה לגמרי שלא יוכל לחזור ולתובעם אלא הכי קאמר איני נוטל פי שנים בחלק בכורה וכל זמן שלא נטלתי עדיין לא תוכלו לתובעני כלום:

[דף קכז] כותבין הרשאה זה לזה ואם תאמר הא רבא ס"ל דאין לבכור קודם חלוקה והיאך יכול זה ליטול הבכורה מכח אידך ואומר ר"י בר' מרדכי דודאי אין [*למחול בכורתו קודם חלוקה לומר חלק המגיע לי מחול לך אבל יכול ימכור] (יכול למכור) בכורתו לאדם אחר [אבל יכול למחול] או ליתן לזה בכורה ולא נראה לר"י זה החילוק אלא נראה לו שאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוינהו עי' פ' הגוזל קמא ופרק מרובה:

[רמז תקפא] מכאן אמר ר' יהודה כו' וחכמים אומרים אינו נאמן פסק האלפסי כר' יהודה דהא הכא איפסיקא בהדיא הלכה כר"י ובה"ג פסק הא דפסקינן לקמן כר' יהודה בסמוך כדשלח ר' אבא היינו ע"י הבכורה שיכול לומר זה בני בכורי אע"ג (*דנפסלים) [*דפוסל מ"י] האחרים הגדולים ממנו ור"ת ור"י פסקו כר' יהודה בכל מילי ויכול לפסול בניו שלא ע"י בכורה וכן משמע פרק החולץ דקאמר מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים כו' ופריך ואבנים לא מהימן והא תניא יכיר כו' ומכאן אמר ר' יהודה כו' אר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים והלכתא כר"נ בר יצחק דאמר משום דעובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים אבל ישראל מהימן וה"מ אבנו אבל אבן בנו לא מהימן כדתניא ר"י אומר נאמן על בנו הקטן ואינו נאמן על בנו הגדול ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכן הלכתא עכ"ל האלפסי פ' עשרה יוחסין:

[רמז תקפב] ה"ג ר"ח :

[דף קכח] ונשבע אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע עדיין יכול לחזור בו כדאמרי' פרק זה בורר א"ר יוחנן מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו וה"ה אע"פ שאמר השבע וטול יכול לחזור בו כיון שלא נשבע עדיין וכן ריש פרק המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קא הדר ביה אלמא יכול לחזור בו וחשיב כמו קודם גמר דין וכן היה פוסק ר"ת וכן היה פוסק רבינו מאיר שאם לא נשבע יכול לחזור בו אע"פ שאמר לו הנתבע השבע וטול ואומר רצוני לישבע כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו. וכ"כ ר"י ורש"י פירש שאין יכול לחזור בו אע"פ שעדיין לא נשבע (*וה"ג) [*וגרסינן] נשבע בלא וי"ו כלומר שנשבע בעל כרחו והכי משמע ר"פ שבועת הדיינין דקתני אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ופרש"י מסלקין אותו מיד חוץ לב"ד וכיון [שיצא] חוץ לב"ד שוב לא יכול לחזור בו ולישבע וההיא דפרק המפקיד יש לדחות הכי מיהדר קא הדר ביה כלומר הוא רוצה לחזור ודעתו לחזור אבל מ"מ אינו יכול לחזור בו וכן נמצא בפ"ב דזבחים גבי תמורת עולה תמורת שלמים מיהדר קא הדר ביה פי' אבל אינו יכול לחזור ורב האי גאון כתב בשערי שבועות כרש"י ובתוס' דב"מ פ' המפקיד מצאתי דשוב חזר בו ר"ת וגריס נשבע בלא וי"ו דהוי כמו לאחר גמר דין ולכ"ע אינו יכול לחזור בו וכן פסק רבינו יואל וכגון שגמרו לו הדין עד שלא חזר בו דהא לפני גמר דין יכול לחזור וכן פסק רשב"ם:

[רמז תקפג] פתוח ונסתמא פסול ואע"ג דגבי גט (*מכשיר) [*מכשירין להו] כיון דבשעת כתיבה היה פתוח יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ לאחר שנסתמא התם היינו טעמא דאקילו ביה רבנן להכשיר העדות אפילו באשה וקרובים וסומא אינו נאמן להעיד אפילו בשמיעה כגון אם הודה בפניו כשהיה פתוח וכן פסק רבינו יואל:

[רמז תקפד] האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מהבנים אמר רב ובנכסים של עכשיו פסק ר"מ על הנותן לבתו ולחתנו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ליטול כאחד מהבנים הזכרים דאם הנכסים לאחר מות חמיו כמו ביום המתנה או מרובין ונתמעטו יטול כפי חלק המגיע אבל מועטים בשעת נתינת המתנה ונתרבה בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כפי שהיו בשעת נתינה דאין אדם מקנה דשלב"ל וראיה מההיא דאמר רבא ובנכסים של עכשיו ופרשב"ם אפי' במתנת בריא בקנין מיירי וכל קנין היינו מעכשיו וא"כ הוי כאילו אמר מעכשיו ולאחר מיתה (*דמיא) [*דדמיא] לגמרי לנידון זה:

[רמז תקפה] ומכאן פסק נמי רבינו מאיר שכשאלמנה נוטלת כתובה שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא מן הנכסים הנותרים ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה וכתובה אינה גובה ממתנת בריא כמו שפר"י פרק נערה שנתפתתה וא"כ לא יתמעט חלקו של המתנה בשביל הכתובה אלא היורשין יגבו כתובתה מחלק ירושתה דהא ודאי ליתא דהכא משמע דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשין אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן דאם היו מועטין ונתרבו [*פי' דיורשין היו מועטים] לא אזלינן בתר השתא [*דשעת קטן] ויטול חלק גדול אלא בתר שעת חלוקה ופירש רשב"ם דמסתמא לא נתכוין למעט הבנים אלא עשאן כאחד מהן ולא יותר:

[דף קכט] אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא [רמז תקפו] ר"ת פסק בס' הישר דשלישי בראשון פסול וכן פסקו בה"ג אלא שהם פוסלים מדרבנן והוא פוסל מן התורה כטעמא דרב פ' זה בורר ושם פירשתי:

[דף קלא] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס [רמז תקפז] השיב ר"מ על ראובן הטוען [על] אמו שאביו צוה בשעת מיתתו לתת לה כך וכך אם לא בפניה צוה מה בכך הלא כתובה ותנאי כתובה נגבית ממתנת שכיב מרע כדמשמע בפירקין דלקמן השתא ומה בירושה דאורייתא כו' כדפריך פרק נערה שנתפתתה ואף אם בפניה חלק וצוה ושתקה לא הפסידה בשתיקה אא"כ חילק כל נכסיו ולא שייר כלום וכתב לה קרקע כל שהוא כרב נחמן הכא בשמעתין:

[רמז תקפח] ואותן נשים יקרות בנות משא ומתן שהבעל כותב להן כל נכסיו לא עשאה אלא אפוטרופוס וא"כ אם יש עדים שמפסידות הנכסים או נותנות לשום אדם שלא לצורך ריוח הנכסים מסלקינן להו כדאמרי' פ' הניזקין אפוטרופוס דמפסדא הנכסים מסלקינן ליה ל"ש מנוהו ב"ד ל"ש מנוהו אבי היתומים:

[דף קלג] אלא מגו דנחת לדיקלא כו' כתב המיימוני פ"ד מהלכות זכייה כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת ותקנת גאונים היא שאפי' שייר מטלטלין כל שהוא שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה [ששייר] תרד נמי לשאר נכסים ותטרוף:

השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנה ניזונית מהן במתנת שכ"מ דרבנן לא כל שכן וששאלתם ראובן ושמעון [רמז תקפט] היו שותפין והלכו להם למדינת הים וחלה ראובן ונטה למות וקרא לשמעון ואמר (*תנו) [*תן לו] לפלוני מנכסי שיש לי בידך כך וכך ולפלוני כך וכך ונפטר ראובן והניח חיים לכל ישראל ושב שמעון למקומו ובבואו הושיב ב"ד וסיפר לפניהם כאשר צוהו ראובן ועשה צווי המת ועכשיו תובעת אלמנתו של ראובן מהמקבל מה שנתן לו שמעון כי אמרה שאין ראובן יכול ליתן כלום לפי שמשועבד לה הכל בכתובתה הדין עם מי כך דעתי נוטה שאין אלמנת ראובן יכולה להוציא מיד המקבל כלום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כיון שראובן א"ל לשמעון תן לפלוני מנכסי כך וכך נעשה כמו שהמשיכה לו זה וזכה המקבל בהן ושמעון זה נאמן בדבריו לפי שעד שלא הוציא הממון הושיב ב"ד וסיפר דבריו לפניהם ושנו רבותינו פ' התקבל הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן ומסיק עלה בתוספתא אימתי בזמן שהשלישות בידו אבל אין השלישות בידו (*הרי) [*אינו נאמן והרי] הוא ככל אדם וא"ת הרי נשתעבדו לה לכתובה וי"ל דקי"ל בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה דתניא בעל חוב ויורש שקדם אחד מהם וגבה מטלטלין [*הרי זה] זריז ונשכר ואיכא דמותיב מהא דתניא ש"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני ות' לפלוני אין אומר כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר גובה מכולם [אלמא] מה שגבה לא גבה הא לא קשיא התם במקרקעי (*הוא דקתני) [*מדקתני] גובה מכולם דאי במטלטלין לימא ליה אנן מטלטלי אית לן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא ש"מ במקרקעי שוה כך וכך יהיב להו ש"מ הועתק מספר הדיינין ומתשובת ר"ג מ"ה והיינו כדברי ה"ר שמואל מבונביר"ג דפסק דמתנת ש"מ מפקעת מידי שיעבוד כתובה ולא כדברי ר"י ור"י בר ברוך [*פרק נערה שנתפתתה] שפירשו שמתנת ש"מ כירושה שוויה רבנן ולא מפקעת לא כתובה ולא מזוני ומשנה שלימה היא דירושה לא מפקעת כתובה פרק מי שהיה נשוי נשא הראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה כי יורשי ראשונה כתובת בנין דיכרין וירתון תנן כדאיתא בגמרא כתובת בנין דיכרין לא טרפה ממשעבדי דא"כ לייתו בני ראשונה וליטרפו מבני שניה:

[דף קלה] אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו נכסים ממקום כו' כתב רבינו מאיר מכאן מדאתמהא [רמז תקצ] יש לי ללמוד אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר בודאי אינך חייב לי שאפילו אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע"פ שראובן בעצמו יודע שחייב לו כדאמרינן הכא אע"ג דראובן אמר לשמעון אחי הוא ויש לו ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי דלא יתן לו כלום ראובן דהוי כאילו מחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות אע"ג שדבר תימה הוא למה אינו מחילה בטעות ונ"ל דכיון שכנגדו אומר לו אני חייב לך היה לו לשום על לב אם אמת שכנגדו ולא עשה כן אלא ודאי מה שאמר אינך חייב לי מחל לו בלבב שלם עכ"ל וכן נמצא בשם רבינו (*מאיר ב"ב) [*ברוך מ"י] וראיה ממי שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור ופרש"י שמחל לו שעורים מדלא טענו אלא חטים:

כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה [רמז תקצא] נשאל לרבינו מאיר אם יש לו לאדם בן עני ורוצה לתת לו עתה כדי לסלקו לאחר זמן מירושתו ואין יכול ליקח ממנו מירושתו משום דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום והשיב נ"ל דיש תקנה לאביו עכשיו אע"פ שהוא בריא לחלק נכסיו לאחר מותו לכל יורשיו במתנת ש"מ חוץ מזה וכן יאמר עכשיו אע"פ שהוא בריא פלוני בני יטול לאחר מותי שליש נכסי ופלוני בני שליש ופלוני כך וכך ולא ישאר לזה כלום ולא יזכירהו במתנה וממילא לא ישאר לו כלום דאפילו בריא [וחי אחר כך ימים רבים] כיון שמצוה ואומר פלוני בני יטול לאחר מותי אין לך מצוה (*לאחר) [*מחמת] מיתה גדולה מזו וגדולה מזו [*עי' בב"מ] אור"ת אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע [כל] שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה שפירש בהדיא אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה וכ"ש היכא דלא אמר [בה] מהיום ולאחר מיתה עי' פ' גט פשוט ושלום מאיר ב"ב:

[רמז תקצב] עוד נשאל לר"מ על ראובן שתובע את שמעון ואמר שאמו הפקידה [פקדון] ביד שמעון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתת לראובן בנה לאחר מותה ושמעון השיבו כך אמרה לי אם אצטרך ממנו תנהו לי ואם היא תמות תנהו לראובן בנה והשיב נ"ל דלא זכה ראובן במתנה שהרי כיון שהיתה בריאה באותה שעה (ולא עשתה קנין על מתנתה לא זכה ראובן במתנתה) ומתנת בריא בעי קנין ואע"ג דאמר פרק יש נוחלין איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה ופר"ת שכתוב בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה משמע דלאחר מיתה מיהא קני אפילו בלא קנין שאני התם דכתוב מהיום לת"ק ולר' יוסי אפילו בלא מהיום מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בנדון זה (*דליכא) [*דלא אמר] מהיום וליכא שטר וקנין שיוכיח על המתנה לומר דמחיים חיילא לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא וליכא למימר דקני משום דמצוה לקיים דברי המת שהרי לא הושלש מתחלה לכך דומיא דהמשליש מעות לבתו והאומר תנו שקל לבני דס"פ מציאת האשה ופר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש מתחלה לכך והכא הרי לא השלישתו לכך אלא עיקרה מה שהפקידה בידו לצורך עצמה היה שאם תצטרך שיתן לה וא"כ ראובן לא זכה במתנה אלא יירשו אחיו עמו ומיהו אם ראובן טוען טענת ברי שאמו השלישתו לכך שלא אמרה לו יותר בשעת מסירת הפקדון אלא תן זה לבני ראובן לאחר מותי ישבע שמעון שהוא כדבריו אבל אם ראובן טוען טענת שמא כגון שלא היה שם בשעת מסירת הפקדון ולא ראה ולא ידע היאך אמרה אז שמעון לא ישבע דאין נשבעין על טענת שמא אלא אותם השנוין פרק כל הנשבעין שותפין והאפוטרופסין וכיוצא בהן. ושכתבת זכין לאדם שלא בפניו ושמעון זכה לו בקבלתו אינו כן דכל כי האי גוונא לא מיבעי היכי דאמרה תן לבני לאחר מיתה דלא קני דאין מתנה לאחר מיתה דההיא שעתא לא מצי קניא וכ"ש בנדון זה שאומר תן לבני לאחר מותי ואם אצטרך ממנו תנהו לי דלא קני [*אלא] אפילו (*אמר) [*אמרה בפי'] תן לו מיד בחיי לא קני שהרי פר"ת דלא אמרינן תן כזכי (*במתנה) אלא בחוב [*דוקא ולא במתנה] והביא ראיה מפ"ק דגיטין ואין לי להאריך ושלום מאיר ב"ב:

[דף קלו] אקנייה וקנייה מיניה כו' כתב רבינו אבי העזרי [רמז תקצד] בכתובה לא כתבינן קנין משום דהיא מעשה ב"ד ועוד כתב בשם זקנו ראב"ן דהלכה כר' יוסי [רמז תקצה] בין בגיטין בין בשטרות וכן פסק המיימוני פי"ב דהלכות זכייה ומתנה אבל רב יהודאי גאון ורב נחשון אמרו דהכי נהיגי במתיבתא כר' יהודה לחודיה אבל האלפס ור"ח פסקו בשטרות כרבי יוסי ובגט כר' יהודה כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דהכא פסק רב כר' יוסי ופרק המגרש גרסי' אתקין רב בגיטין ומן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדר' יוסי:

נשאל לרבינו מאיר ראובן נשא אשה ולה בית שהגבוה ב"ד חשוב בכתובה אחרי שהשביעו אותה כמשפט והבית הזה ניתן לבעלה [ראשון] במתנה מאביו ושאר נכסיו חילק לחתניו כשהיה ש"מ ועתה יצאו חתניו ואומרים שיש להם שטר שחמיהם לא נתן לבנו בית זה רק בתנאי אם יהיה לבנו זרע ואם לאו תשוב הירושה לבנותיו והשיב נ"ל כי יש ללמוד דין זה מהא דאמרי' פרק יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ומת ראשון אין לשני במקום ראשון כלום פירוש ויטלו בני ראשון משום דירושה אין לה הפסק וכיון דעל בן (*בנים) [*בין הבנים] אמרינן הכי דאי אמר יעקב נכסי לבני ראובן ואחריו לבני שמעון או ואחריו לשאר בני ומת ראובן בני ראובן נוטלין הכל משום דירושה אין לה הפסק והיו נוטלין בני ראובן כל שכן בנדון הזה בבן בין הבנות אם אמר נכסי לבני ואחריו לבנותי דלא פסק כח הבן וכל הבאים מחמתו מהני נכסי ומשום דאמר בהדיא פלוני בני יטול בית זה במתנה ליכא למימר דהורע כחו מאילו אמר בלשון ירושה או סתמא נכסי לך דאיכא לפרושי בלשון ירושה דמסתמא לא נתכוין לעקור ירושה דאורייתא כיון דאלו לא אמר מידי נמי הוה ירית ליה אלא ליפות כחו [נתכוין] ואפי' לא אשכחן מידי דיפוי כח הבא (בירושה מבמתנה) [במתנה מבירושה] מ"מ לא גרע כחו דדל איהו ודל מתנה וזכה בהן הבן בירושה דאורייתא ממילא בהאי ביתא וירושה אין לה הפסק ואע"ג דאיהו בעי לאפסוקי לאו כל כמיניה דרחמנא אמר אין לה הפסק ואילו היה לבן זה בנים היו יורשין את זה הבית ממנו אע"ג דאמר יעקב זקינו אחריו לבנותיו ואע"ג דבני ראובן היו יורשין מן הדין אפ"ה אילו אית ליה לראובן אלמנה ניזונת וגובה כתובתה מבית זה כמו (*בשאר) [*משאר] נכסים כ"ש השתא שתגבה אלמנת ראובן היכא דאיכא בנות ולא בן כדפרישית דבנות גריעי מבן בן ושלום מאיר ב"ב:

[דף קלז] קיימא לן הלכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואיכא מ"ד אין הלכה כר"ש בן גמליאל משום דקאי כרבי יוחנן (בן בתירא) [דאמר קנין פירות כקנין הגוף] וכן פר"ח ולרבינו יקיר נראה כדברי האלפסי כדמוכח ההוא מעשה דסבתא וכן מוכח ס"פ מי שהיה נשוי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת [*מהו] וכל סוגיא התם מוכח כרשב"ג:

[רמז תקצו] :

[דף קלט] (כאן בשתק ולבסוף צווח כו') ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו [*בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה או דלמא יורש הוי וגובה. מ"י] נראה לי דוקא שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעה מלוה אבל אם היא עדיין בחיים ויש לה נכסי מלוג אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוי בההיא שעתא ואפילו חבלה באחרים משמע פרק החובל שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה ומשלמת וכ"ש מה שלוותה ואכלה ודוקא לוותה אבל פרנסה ה"ל כמפרנס עני והעשיר ולא משלם. כתב רבינו ברוך ממגנצ"א ואשה עניה שלוותה ואכלה ונשאת שוב לעשיר ואין לה נכסי מלוג שלה זה היה מעשה בימי הקדמונים בגרמיז"א ויש שחייבו הבעל לשלם כר' יהודה שהיה דורש לשון הדיוט פרק המקבל (בבא מציעא דף קד) ובספרי גבי סוטה והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי רבי יהודה שכן כתב לה כל אחריות דאית לך עילואי מקדמת דנא אבל רש"י כתב דהכי גרס בתוספתא אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה [*פי' אם גרשה] אינו חייב בהם שכך היא כותבת לו על קבלת כתובתה [*פירוש בתוך השובר שכתבה לו על קבלת כתובתה] ואחראין דאית לי עלך מקדמת דנא ולפירוש רש"י אינו חייב לפרוע אלא מה שלוותה תחתיו וביבמות פירש"י אשה שלוותה ואכלה תחת בעלה ובעלה הלך למדינת הים אין המלוה יכול לתבוע מן הבעל דבר דמצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ואי ישיב לו והלא אתה חייב מזונות אשתך הוא יאמר והלא היא אינה תובעת ממני כלום אמנם יכולה האשה לתבוע את בעלה שיפרע מה שלוותה ויש שדנין שמוציאין מן הבעל ונותנין למלוה מדרבי נתן דאמר שמוציאין מזה ונותנין לזה כיון שהבעל מודה שהוא חייב לה ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלוה והא דאמרינן בכתובות מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי מיירי שפרנסה מדעתה ולא לוותה:

[רמז תקצז] ורבינו אבי העזרי כתב אשה שהלך בעלה מתוך אהבה ולא מתוך קטטה בהא פליגי רב ושמואל אם פוסקין לה מזונות אם לאו וכן משמע הלשון דאמר שמואל ומודה לי אבא בג' חדשים הראשונים חזקה שאין אדם מניח את ביתו ריקם אבל אם נפרד מתוך קטטה אנן סהדי שלא הניח לה כלום והא דאמרי' ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי (*אפילו) [*עיין בכתובות פ' בתרא] בג' חדשים הראשונים ופר"ח נאמן ובשבועה ונראה אפילו להוציא ממנה מה שפסקו לה דאמרי' התם בדשמעי בו שמת כ"ע לא פליגי כו' ובמסקנא פוסק הלכה פוסקין מזונות לאשת איש (אפילו) לאחר ג' חדשים ונשבעת ונוטלת ואם מתוך קטטה אפילו תוך ג' חדשים ואחר ג' חדשים אינו נאמן לומר פסקתי דאם לא כן לא ילוו לה לעולם ובראייה הוא נאמן ויש שר"ל שעד שלש שנים נאמנת לומר אין לי מזונות ואפילו בלא עדים וגם אין צריכה ללוות בב"ד אבל לאחר שלש שנים צריכה ללוות בב"ד או בעדים שתהא הוכחה שלא מחלה משום דאמרי' לעיל אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה ויכול להיות דה"ה ביושבת תחת בעלה [*וכן ראיתי בתשובת רבינו משולם דה"ה ביושבת תחת בעלה. מ"י] [רמז תקצח] והאלפסי פסק ס"פ יש נוחלין לוותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ולא ישלם למלוה כלום דאיהו דאפסדיה אנפשיה דה"ל לאסוקי אדעתיה שמא תנשא היום או למחר ויפסיד את מעותיו ור"ת ורשב"ם פסקו דיורש הוי וחייב לשלם ודוקא מנכסים שהכניסה לו אבל משלו לא ורבינו אלחנן גם הוא כתב כדברי האלפסי שאין הבעל חייב לפרוע מה שלוותה קודם שנשאת לו והמיי' כתב ספ"ט דהלכות מלוה האשה שלוותה בשטר או שנתערבה בשטר ונשאת חייב לשלם אחר שנשאת ואם היתה מלוה על פה אינה משתלמת עד שתתאלמן או עד שתתגרש שרשות בעל כרשות לוקח ואם היו המעות הלוואה עצמן קיימין יחזיר אותם למלוה:

[דף קכט] לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו (*כו') [*אין לשני במקום ראשון כלום שאין מתנה אלא לשון ירושה וכגון כו' אבל אם הזכיר לשון מתנה לא ה"מ לאוקמא שאין זה לשון מתנה כו'] נ"ל וכגון דא"ל נכסי לך (*סתם) [*במ"י אינו והוא מל' הגמ' דף קלג] ולא אמר נתונים לך דומיא דאלא למאן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דאם הזכיר לשון המתנה לא הוה מצי לאסוקי שאין לשון המתנה כלום עי' במיי' פ' י"ב מהל' מתנה:

[רמז תקצט] וכתב ר"מ ז"ל על המתנה שנתן ראובן לחתנו וכתב לו שטר מתנה וכתוב בו שיטול חלק מכל נכסיו ממקרקעי ומספרים ומעות כאחד מן היורשין ושטר מתנה זה כתוב בו מהיום ולאחר מיתה והרי היא כמתנת בריא וזכה בגוף כל הנכסים שהיו לו בשעת המתנה גופה מהיום ופירי לאחר מיתה והא דאמרי' פרק יש נוחלין איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קנו אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה ופר"ת שכתוב בפירוש בתוך השטר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אבל אי כתוב בה סתמא מהיום ולאחר מיתה הויא מתנת בריא ולא מצי הדר ביה דגופא מהיום ואחר מיתה פירי [וכ"כ רשב"ם] ודוקא בנכסים הידועים שהיו לראובן בשעת פטירתו כגון קרקעות וספרים ושאר חפצים המסויימים וידוע לו בעדים שהיו לו בשעת המתנה ולא בנכסים דאיכא לספוקי בהו דשמא לאחר מכאן באו לידו כי אותם לא היה יכול ראובן להקנות לו כי אין אדם מקנה דשלב"ל וראיה מפרקין האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים בנכסים של עכשיו (עיין לעיל) וראובן זה יכול ליתן מתנה כל ימי חייו אע"פ שכתב לחתנו חלקו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה שהרי לא כתב לו מהיום ולאחר מיתה חלק חמישי או ששי שבה דא"כ לא היה יכול ליתנו לאחרים ולמעט חלקו אבל עכשיו שאמר תטול חלק (*כאחר מיורשים והמתנה) [*כאח בחייו. מ"י] שנתן לאחרים נתמעט [חלק] כל אחד מן היורשים ואם כן נתמעט נמי חלק החתן שהרי לא נתן לו אלא כחלק אחד מן היורשין (*הפשוטים) ולא יטול חלק כחלק הבכור אלא כחלק אחד מן הפשוטים דיד בעל השטר על התחתונה ומתנת בריא היא כיון דכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ואם מכרו הבת והחתן מחלק מתנתם זכה הלוקח מההיא שעתא כל זכותם ושכתבת שהבת לא תטול מתנתה אלא מה שישאר מותר על כתובת בנין דכרין נ"ל דלא עדיפא כתובת בנין דכרין מירושה דאורייתא דהא כתובת ב"ד הויא ירושה דרבנן וכיון דמתנה מפקעת ירושה דאורייתא דהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כל שכן דמפקעת כתובת ב"ד דרבנן ועוד דמתנה חיילא מהיום וכתובת ב"ד לא חיילא אלא לאחר מיתה דהא קי"ל דלא טרפה ממשעבדי דירתון תנן ריש פרק אע"פ וא"כ כבר קדמתה המתנה שנתן מהיום ותו לא פקעתו ואע"ג דפירות לא נתן מחיים מ"מ לא גביא כתובת בנין דכרין מהן דהא אפילו כתובתה אינה נגבית מן הפירות ומן השבח פ' יש בכור וכל שכן כתובת בנין דכרין ע"כ קצרתי מלשון רבינו מאיר:

[רמז תר] השיב ר"ג על ראובן שצוה לשמעון אפוטרופוס שלו תן לבני כך וכך ולבנותי כך וכך אז ודאי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל אם אמר ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי לחלק לבני בין רב בין מעט יש ללמוד שלא נתן מחיים כלום אלא שיסכים לאותו מעשה שיעשה שמעון אחר מיתת ראובן ומשעת יציאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויצאו מרשות ראובן ואין לו [*בהם ולא. מ"י] לאפוטרופוס שלו כלום אלא לנהוג בנכסי היורש כשאר אפוטרופסים ואע"ג דהאי דינא אינו כתוב בפירושא ולא תנינא ליה נמי בפירוש [*מ"מ] גמרינן [*לה מדיוקא דקרא ומדיוקא דמתני' מדיוקא דקרא דכתיב איש כי ימות וגו'] מיתת האב עוברת ולא כשימלך האפוטרופוס לאחר מיתה וכתיב ביום הנחילו את בניו וגו' והעברתם את נחלתו וגו' האב מנחיל מחיים ולא האפוטרופוס וזה ראובן לא הנחיל כלום הלכך זכה היורש. ומדיוקא דמתני' דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד כו' דבריו קיימין משמע דוקא על פיו ולא [*ע"פ] אפוטרופוס וא"ת כיון דאמר עשייתך כעשייתי [דבריו קיימין משמע דוקא] על פיו קרינן ביה הא ליתא דלא מצינו בכל הני לישני דשכיב מרע דמהני אלא לשון יטול או לשון מתנה ששם מועילין דבריו בלא קנין ומשיכה ומסירה שמא תטרף דעתו עליו אבל שיתן האפוטרופוס לאחר מיתה לא שאין כאן לא לשון ירושה ולא לשון מתנה ויצאו (*נכסים) [*הנכסים מרשותו] ובאו לרשות יורש. ועוד ראיה מדתנן פרק [*יש נוחלין] מי שמת (*נמצאת) [*ונמצאת] דייתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום והאי דייתיקי כמימרי פיו וכשלוחו דמי ואמרי' שכיון שלא נתן מחיים כיון דמית פקע זכותיה ואע"ג דידיע דניחא ליה במאי דכתיב בגוה וכדאמרינן גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בו קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי ס"ד לא פקע זכותיה ורשותיה אמאי (*אין) [*אינו] שטר לאחר מיתה [*ועוד דשלח ר"א לגולה משום רבי ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו למ"ד כו'. מ"י] ואפילו למאן דאמר כותבין ונותנין התם במיפה את כחו הא לא מיפה את כחו לא וכ"ש הכא שכיון שלא אמר (*לאפוטרופוס) [*לאפוטרופסת] כך וכך שלא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה בעת חילוק (*האפוטרופסים) [*האפוטרופא] לדעת עצמו ואינו כלום ותו גמרינן נמי מפרק הגוזל דר' אבא היה מסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא אדאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם א"ל רבא בריה מי כתב לך התקבלתי א"ל לא אמר ליה אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף א"ל כי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלי נכסי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא מכל הני טעמי שמעינן דאי יהיב האפוטרופא לבנות טפי מעישור נכסים ואפילו נתן ע"פ ב"ד הדר ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה בכה"ג כיון דטעות הוא ותו לא מידי ורשב"ם מפקפק בה ואמר כיון שמינוה לאפוטרופוס מחיים בכל נכסיו ממקרקעי וממטלטלי לרבות ולמעט [ואמר] בעדים פיו כפי ועשייתו כעשייתי נראה שיכול האפוטרופוס לרבות ולמעט דמצוה לקיים דברי המת ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו והרי השליטו מחיים בכל נכסיו לטובת היתומים ואע"פ שלא פירש לו כמה יתן לכל אחד ואחד לא אמרינן קפצה נחלה כבר משעת מיתתו ובא ליד היורש אלא מה שעשה עשוי ויתן לבנות כמו שנראה לו כדתנן פרק הניזקין אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים כו' ומייתי בגמרא תרימו גם אתם ולא התורם את שאינו שלו ורמינן עלה אפוטרופסים תורמין ומעשרין כו' ומשני התם לא קשיא כאן לאכול כאן להניח ומשמע משם אע"ג דתרומת אפוטרופוס להניח אינה תרומה כיון שהתבואה אינה שלהן ואינה להנאת היתומים (*ולחובה) [*ולדבריה] לא נתמנה להיות אפוטרופוס מיהו כי תרם להאכיל היתומים להנאתם להוציא התבואה מאיסור טבל תרומתו תרומה והזר האוכלה במיתה ואע"פ שבשעת מיתת האב לא היתה חולין מותרת כשיפריש תרומה לאחר זמן מרובה כשימות דתליא בדעת המת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ונתנו ב"ד התבואה ברשות האפוטרופוס לטובת היתומים והפקר ב"ד הפקר וקרינן בזה תרימו גם אתם ולא אמרינן כבר קפצה נחלה ואם באיסור טבל אמרינן כן אע"פ שהיא במיתה ק"ו לשאר ממון שיתן לבנות כמה שירצה כיון שאמר לו פיך כפי ועשייתך כעשייתי ועוד נלמוד מעישור נכסים דקי"ל בכתובות אם השיא את הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה והיכא דלא השיא אלא גלי בדעתיה [*בחייו. מ"י] [בהא] קי"ל כשמואל דאמר לפרנסה שמין [באב] ואזלינן בתר אומדן דעתיה ומצוה עלינו לקיים (דברי) דעת המת וכוונתו וכ"ש היכא שגילה דעתו לאפוטרופוס לתת לבת כפי ראות עיניו ולהשיאה כראוי לה שזכתה הבת ולא אמרינן כבר קפצה נחלה. וגם ר"ג (*שאמר) [*אמר] וכתב דלא תנינן דין זה בהדיא כו' ככתוב בתשובתו וכל ראיותיו יש לדחות שאין כאן עקירת נחלה ע"י אפוטרופוס ולא ע"י פיו אלא דברי האפוטרופוס הוה ליה כמו דברי פיו כיון דגילה האב דעתו ומצוה לקיים דברי המת וכוונתו וכ"ש היכא דגילה בדעתו ואמר לאפוטרופוס לתת לבת כראות עיניו ולהשיאה כראוי לה והפקר בית דין הפקר לגבי ממון דנפקא לן מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו וגו' והא דמייתי ראיה מדייתיקי קשורה לו על ירכו וממתנת ש"מ שאמר כתבו ותנו כו' ומדתנן הכותב כל נכסיו כו' כל הני ראיות של שטר אינם ראיות שהרי אין שטר לאחר מיתה דבשטר לא תקינו רבנן למימר מצוה לקיים דברי המת ולא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אלא כדברי צוואתו על פה אי נמי בגילוי דעתו בלא שטר בזה חשו חכמים שמא תטרף דעתו אבל בשטר סבור המת ובטוח שיתקיים ואין כאן טירוף דעת הלכך אין שטר לאחר מיתה אבל מה שצוה לאפוטרופוס בעל פה וגילה דעתו מצוה לקיים דברי המת ומה שיעשה האפוטרופוס יהא עשוי:

סליק פירקא:

הגהות מרדכי הקצר

פרק יש נוחלין הכותב כל נכסיו וכו' [רמז תרסו] מעשה בא לידינו ונתעלמה ממנו הלכה באדם אחד שצוה בעת פטירתו וקרא לאשתו ולבניו שיש לו מאשה אחרת בפני עדים ונתן לאשתו כל אשר לו בפני עדים ושטר מתנה נתן בידה כמצוה מחמת מיתה וכן מוכיח לשון השטר שכתוב בו כל נכסי קרקעות וספרים ומטלטלין נתונים למרת אסתר ואחריה ינתנו לילדי בנותי אך היא תתן מנכסי י' ליטרין וס"ת וטלית לצדקה וכל השאר נתון לה והאשה קיימה דברי המת ונתנה כאשר צוה לה אישה ועתה אומרים היורשים להעמידה על כתובתה וגם העשרה ליטרין שנתנה לנכות לה מכתובה. השיב מורי נראה בעיני דהיינו דאמרי' פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואפילו באשה אצל בני הבעל כי הכא סבירא להו פרק יש נוחלין בין לרב עוירא בין לרבינא דלא קנתה ואינה אלא אפוטרופא וכ"ש אם היה לה יורש ממנו דלא עשאה אלא אפוטרופא דלכאורה נראה דהוי כמו כותב כל נכסיו בלא שיור די' ליטרין וטלית (*שנתנה) [*וס"ת] לא הוי שיור הראוי לבניו דדמי להא דאמר פרק יש נוחלין אשתו משום אפוטרופא ולאחר משום מתנה לשניהם ביחד לההיא גירסא שפירש רשב"ם (*למתנה) [*דמתנה] שנתן לאחד לא יבטל האפוטרופא מאשתו משום שיור שהרי לא שייך ליורשיו כלום:

ואף על גב שכתב ואחריך לבנותי אין זה שיור דהא קי"ל פרק יש נוחלין כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם בא ראשון ומכר אין לשני עליו כלום דא"כ אין זה שיור כדפסק ר' יוחנן התם ואביי נמי קאי כוותיה מדקאמר התם איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור נכסי כרשב"ג מכלל דאם ירד ראשון ומכר אין לשני עליו כלום וההיא עובדא נמי דההיא איתתא מוכחא דאזל אקנייה לבנו קטן והיינו כרשב"ג ואע"ג דלכתחלה אין לו לירד וליתן ולמכור כדאמרינן רשב"ג ארשב"ג לא קשה הא לכתחלה הא דיעבד משמע דלכתחלה לא ואביי נמי דקרי ליה רשע ערום משמע הכי מטעם שלא נעשה נחת רוח של מת שאמר אחריך לפלוני דהוה ניחא ליה שישתייר לשני ומיהו קפידא גמורה לא קפיד שלא יוכל למכור [*מורי הגיה והואיל ואם וכו'] מ"מ הואיל ואם מכרה ונתנה קיים אין זה שיור לבטל האפוטרופוס מאשתו ועוד נ"ל דאפילו אי הוה קים לן כר' דשני מוציא מיד הלקוחות אין לחושבו כשיור לבטל האפוטרופוס מאשתו הואיל וכל ימי חייה היורשין בידה דהא טעמא דכותב כל נכסיו לא עשאה אלא אפוטרופא היינו טעמא משום דאיכא למימר לכבדה נתכוין שיכבדוה הבנים והיורשין דלהכי מחלק בין אשתו ובין גרושה וארוסה ואחר דלא גייס בהו ואין חושש לכבדם וכ"פ רשב"ם והואיל וכל ימי חייה היורשין בידה היינו אפוטרופא והמתנה בטלה הואיל והיורשין בידה כל ימי חייה דלעולם מאומד יש לנו לומר דלאפוטרופא נתכוין לכבדה ולא למתנה דלעולם יש לתלות היכא שנוכל לומר לכבודה נתכוין כדמוכח סוגיא דהתם וקצת נראה דבהאי עובדא לא פליגי ר' ורשב"ג דכולי עלמא שני מוציא מיד הלקוחות אפילו אם היתה מתנתו מתנה בלא אפוטרופוס הואיל ואחריה נתן ללילדי בנותיה הראוין לירש וא"כ הוי שיור לבטל האפוטרופא לקיים המתנה וראיה מרב ביבי דקאמר משום דאתון ממולאי כו' ואפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא פירוש הואיל ואחריה (דבנכסים) יחזור הדקל לעצמה לא נתכוין להקנות אלא לפירות וא"כ מה שנתן לבני בנותיו הוי שיור לבטל האפוטרופסות שהרי הכא כשאמר אחריה ליורשין ולא לאחרים לא נתכוין להקנות אלא לפירות א"כ (*קל וחומר) [*קשה לי] לעיל כי פריך מרשב"ג ארשב"ג למה לא משני הכי הא דאמר אין לראשון אלא לאכילת פירות בלבד היינו כשאותו פלוני שאחריו ראוי ליורשו והוי כעצמו ושמא לישנא דאחריו לפלוני משמע ליה אחר שאין ראוי ליורשו מ"מ נ"ל אם יסכים מורי דבין היה שיור להוציא מיד הלקוחות בין לא יהיה שיור הכא הואיל וכל ימי חייה שלה אית לן למימר דלעשות אפוטרופוס נתכוין לכבדה דאע"ג דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא מ"מ קצת טעם יש ואם ישר בעיני מורי יש להעמידה על כתובתה ולעשותה אפוטרופא ולבטל המתנה ואשר נתנה במצות אישה ישר כחה ולא יחשב בכתובתה ועליה לתת כאשר צוה אישה כי מנתה אפוטרופא או מטעם מצוה לקיים דברי המת או משום דברי ש"מ ככתובין כו' וכולהו שייכי בה ואפילו לדברי ר"ת דבעי שלישית מתחלה לכך בההוא דתנו שקל לבני בשבת ובההוא דפלונית שפחתי עשתה לי קורח רוח שהיא בעצמה שלישה ה"נ היא שלישה בעצמה בממון ובידה הפקידה ועליה צוה כך וכל ימיה החזיקה בממון מדין אפוטרופא ותזון ותפרנס מן הנכסים ולכשתרצה תטול כתובתה ואפילו בלא אפוטרופא אחרי שהיא מוחזקת בממון אין כח ביד היורשין להוציא מידה דאלמנה שתפסה אלף זוז למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרי' בירושלמי פרק אלמנה מהו מימר לה חוי מה שבידך תלמידיה דר' מנא אמרו אומרים לה חוי מה שבידך אמר ליה ר' יוסי בר בון מתוך שצריכה לישבע בסוף אפילו חוי מה שבידך לא אמרינן לה מיהו מעשה ידיה שלהן כדין אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ועוד היה נראה להסתפק שאין לעשות כאן אפוטרופוס דודאי כותב כל נכסיו לאשתו ולא אמר אחריך לפלוני [או] אם אין אותו פלוני ראוי ליורשו אית לן למיזל בתר אומדנא דלכבדה נתכוין אבל כאן דאמר אחריה לפלוני אם אין אותו פלוני ראוי ליורשו היורש מסולק מן הנכסים (*ולאחר) [*לאחר] מיתתה מה הרויח היורש אם לא תהיה אלא אפוטרופא והלא הוא מסולק מהן לעולם שהרי היא מוחזקת מן הנכסים כל ימיה ואחריה יהיה לאותו פלוני ומאומד הדעת יש לנו לומר שלמתנה תחלה נתכוון שכל ימי חייה תתפרנס מן היורש לפי אומד הדעת שלה ואין מסולק מן הנכסים אע"פ שאם תרצה תחזיק לכולם במזונות ולא יזון מהם היורש שמא לא עלה על דעתו שתניח היורשים לפרנסה מיהו היכא שאמר אחריה ליורשין נראה היה מאומד הדעת שלא היה דעתו לאפוטרופא כי אם למתנה גמורה דאם לאפוטרופא נתכוין מה היה לו לומר אחריה ליורשין אלא מאן לירות כדקתני דמאן לירות וא"כ ה"נ שאמר אחריה יהיו לילדי בנותי אם אותם ילדי ראוים לירש כגון שאין לו יורש אלא הם נראה שלמתנה כוון אך אם היו בניו או בנותיו קיימות בשעת פטירתה שמא יש לעשותם אפוטרופוס ואם עלה על לב מורי להחשיבה כמזכה במתנה גמורה יש לנו לומר שתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה כיון שפסק רב נחמן תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן אם יצא שטר חוב ובהאי נדון דהכא לא נפקא לן מידי שאין מערערין עליה כי אם היורשין:

והשיב ריב"א. יושק שפתים. רובץ על המשפתים. בבית שערים. משיב דברים נכוחים. ובמעשה ריקוחים. מצאתי דברי חפץ והוא כבן עזאי בשוקי טבריא. בפלפולא וראיה. מה אשיב על דבריו אולם לאהבתו מלאני לבי להשיג תאותו להזקק לשאלותיו. ועל מה שכתב אדוני על אשה זו דלא עשאה אלא אפוטרופוס אע"ג דיורש אין לה ממנו ובנות ובני בנות לאו (*מדינא) [*מדילה] הם הא דאשה אצל בעל הבית נמי לא דיינינן לה וי' ליטרין וטלית וס"ת לא הוי שיור דדמי לאשתו ואחר לפי' אחד של רשב"ם דאם נתן לשניהם כאחד הוי כמחצה על מחצה לאשה משום אפוטרופא ומחצה השני לאחר משום מתנה ועל זה איני דן כי אין פשוט בעיני שאין זה שיור כי נראה לי דהוה שיור לבטל האפוטרופוס ולקיים המתנה אפי' לא יחשוב שום שיור אחרי שי' ליטרין וס"ת וטלית נשארו ברשותו וברשות יורשין והוי כמו חוב שמוטל עליהם לפרוע מחמת נדרו ובין הוא ובין יורשין יכולין לשנותו וליהנות מהם אלא שמוטל עליהם לפרוע כדאמר פרק קמא דערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר הרי זו ולכאורה אין חילוק בינו ובין היורשין כל זמן שלא באו ליד גבאי ויכול לשנות הכל לכל הפחות חוץ מס"ת דלקריאה קאי דיורש כרעיה דאבוה ובמקומו:

ועוד מה שכתבת בדבריך אחרונים אני תופס עיקר דכיון שכתב אחריה לילדי בנותי למתנה כוון ומתוך פלפולו כתב ודחה והראה פנים ובעיני אינו כן אלא אלך לדרך זו ומלשונו אני למד דכיון שכתב ואחריה לפלוני ולשון לאחריך יש במשמע דאין לשני אלא מה ששייר הראשון אם כן בה תלוי השיור ואם תרצה לא תשייר כלום א"כ על כרחך למתנה נתכוון דאיך יהיה עיקר טפל וטפל עיקר ובלשון אחריך הראשון עיקר והוא יהיה לאפוטרופוס והשני למתנה שהרי אי אפשר לומר שיהיה גם לילדי הבנות לאפוטרופוס שאין רוצה שתכבד האם את הבן כמו שפירש רשב"ם ועוד איך יתקיים דין זה אם לאפוטרופוס נתכוין א"כ כל ימי האשה יהיו של בנות שהרי יורשות הם (*ובניהם) [*ולבניהם] לא נתן כלום עד אחר מות האשה ואחר מיתתה הפקיע מן הבנות בחייהם ונתן לבניהם ואיך היה זה שתלה הממון להיות של בנות בחיי אשה וזה היה דוחק לומר שכל זמן שהיתה האשה קיימת והיתה אפוטרופוס לא היה ירא שמא ישמעוה הבעלים ויאכלו הכל אבל אחר מותה שהיה ירא מבעלי הבנות צוה לתת לבניהם כי דוחק לומר כן אלא ודאי למתנה נתכוון ואשר כתב מתוך דקדוק דבריו דקצת נראה דבהאי עובדא לא פליג רבי ורשב"ג דכ"ע השני מוציא מיד הלקוחות אפילו אם היתה מתנתה מתנה בלא אפוטרופוס הואיל ונתן אחריה לילדי בנותיו הראויות ליורשו אע"פ שהיו בנותיו קיימות הראויות ליורשו שלא רצה שיאכלו בעליהן פירותיהן כי הך דרב ביבי דקאמר והא רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא פי' שמעכב [*לעצמו]. דין זה אין נראה דלא מישתמיט כלל שינהוג דין זה אלא לגבי נפשיה ולא לגבי יורשיו ואפילו אם ת"ל דיורשין כנפשיה כיון שהירושה נעקרת ממקומה מנין הא דבני בנות כנכריות לגביה כל זמן שהבנות קיימות ועוד כי שיטתך לפי' רשב"ם אבל לפי' ר"ח שפי' אפילו רשב"ג דאמר אם נתנה במתנה מה שעשה עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים אבל לא לבנו דבנו כעצמו ולפי' זה לא מצינו חילוק בין אמר אחריך לפלוני או אמר אחריך לעצמי ונראה לי כדבריו לפי מה דגריס אקנייה לבנו קטן דמה הוצרך להזכיר כאן שהיה קטן אלא לפי שהיה קטן וסמוך על שולחן אביו מסתמא חשיב ליה כאלו הקנה לעצמו ולא הקנה לאחר דבנו קטן כעצמו ומיהו בפירוש ר"ח לא מצאתי רק אקנייה לבנו סתם ועל כל זאת לבי נוטה אחר פי' ר"ח ולשון אחר פי' דלא קאמר [אלא] לפלוני. ומה שכתב דמה שנתנה לצדקה לא יחשב לה בכתובתה דעליה לעשות כמצות אישה והוי כמו שליש אף לפירוש ר"ת דבעי הושלש [*אינו נראה] בדהוצרך מתני' דגיטין להעמיד במעמד שלשה ואין מעמידה משום מצוה לקד"ה ומה שהזכרת דברי ש"מ ככתובין כו' אין שייך כאן כיון שהוא ממון שאין לו תובעין אבל מצוה לקד"ה היה שייך להזכיר כאן בלא שלישית לפירושו ואינו מושלש לכך [לפי] שאני רגיל לפרש דטעם ריב"א ורבינו תם אין נראה דה"ל כהלכתא בלא טעמא אלא נראה לי דחילוק גדול בין דברי שכיב מרע כו' ובין מצוה לקיים דברי המת [כי מטעם] דמצוה לקיים דברי המת אין זוכה כלל אלא שכופין היורשין לקיים מצות אביהם (אבל) [ונ"מ] אם אמר תנו חפץ זה לפלוני ובאו היורשין ונתנוהו או מכרוהו לאחר אין לו טענה על הלוקח או על המקבל מתנה אפילו יהא אותו חפץ בעין וכ"ש אם אינו בעין שהרי לא זכה באותו חפץ מעולם אבל מטעם דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו זכה באותו חפץ לגמרי כדמשמע הלשון ואם מכר או נתן יש לו דין על הלוקח או המקבל שהחפץ נקנה לו בכ"מ שהוא ואם היה בעין יטלנו ואם אין בעין יחזיר לו הדמים דה"ל כגזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה כו' וכן כאשר הלואתי לפלוני אמרינן דאין היורש יכול למחול ולא מצי למימר לאו ב"ד דידי את וניחא נמי ההיא דגיטין [*דף יג] במעמד שלשתן דיתנו לאחר מיתה דקתני משמע מטעם זוכה ולא [כפייה] דאל"כ ה"ל למיתני תנו מנה לפלוני ומת לא זכה אבל כופין היורשין ועוד דלמ"ד בירושלמי תנו בשיחרר [ובשיחרור] נמי כופין היורשין ואם מטעם כפיה מ"ש ברישא [*בפ"ק דגיטין דף י"ג] (*דתנא) [*דתנן לא] יתנו ובסיפא תנן יתנו אלא ודאי מטעם זכייה ולא מטעם כפייה ולכך מעמיד במעמד שלשתן ואע"ג שראוי (*להשכיר) [*להזכיר] מלד"ה אף בלא שלישות מ"מ אפשר שכאן לא שייך מלד"ה לפי מה שאני רגיל [לפרש] דמלד"ה לא שייך אלא ביורשין שמצוה לקיים מצות אביהם אבל אחר לא וניחא ההיא דאיסור גיורא [דלא] מצי מקני ליה ואפילו מצוה אין כאן שאין המצות מוטלות על רבא וההיא דתניא דתנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דאמר מלד"ה לא שתהא המצוה על השליש אלא יש לכוף היורשין על כך והשליש יעשה ציווים ובעובדא דידן אין האשה מצווה אם לא תאמר שהצדקה שנתן ברשות הבנות הנשאר הוי לילדיהן ולא נתן לה אותו שיור וא"כ על הבנות המצוה ומתוך כך יתחייב גם השליש ומה שכתב עוד מתוך דקדוק דבריו מאחר שהיתה מוחזקת בממון אין כח ביד היורשין להוציאן מידה דאלמנה שתפסה אלף זוז למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמרינן עוד בירושלמי אפילו [חוי] מה שבידך לא אמרינן לה אל יעלה על לבך לומר כן ע"כ העמדתי פי' אחר פרק אלמנה ניזונית ואין לי פנאי עתה להאריך ושלום יצחק ברבי אברהם תנצב"ה ועיין פי' רשב"ם גבי הכותב כל נכסיו לאשתו פ' יש נוחלין:

[דף קלח] כאן בשתק כו'. בפ' השולח כתבתי דין מקבל מתנה שאומר אי אפשי בה וע"ש:

[דף קלג] השתא בירושה דאורייתא כו'. הרב ר' יעקב מבריש [רמז תרסח] היה רוצה להוכיח דכתובת אשה ובע"ח נגבין ממתנת ש"מ [*אפילו] היכא דכתוב בשטר מהיום ולאחר מיתה דכיון דאם רצה חוזר אין לו מתנה וראיה מפ"ק דב"מ [*דף יט] דמשני מתניתא דקתני תנו [נותנין] בש"מ דבר מיהדר הוא (*דאי אמרת) [*אמרינן מאי איכא למימר] דלמא כתב להאי מעיקרא ואימליך ולא יהיב ליה כו' ואי במתנת ש"מ כו' ואם איתא דכתובה ובעל חוב אין נגבין ממתנת שכיב מרע מאי קאמר מ"מ איכא למיחש דלמא כתב להאי ונמלך ולא יהבה ניהליה ואח"כ נשא אשה זו או לוה חוב ועכשיו רוצה להפסיד השעבוד של הכתובה או החוב ע"י [*שאומר] שנתן אותה לזה שהוא קודם אלא ש"מ דלא חיישינן להכי ש"מ דמתנת ש"מ אינה מפקעת כתובה ובע"ח ורבינו יצחק ז"ל הביא ראיה דמתנת ש"מ אינה מפקעת כתובה מהא דקאמר לקח עבד ושפחה ובנה מן השוק שיחרר השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה מוכר אביו להגבות [לאמו] כתובתה וקא משמע לן כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והקשה רבינו יצחק והרי נתן כל נכסיו לבנה וכתובתה אינה נגבית מן המתנה של מטלטלין כדאמר עשה שורו אפותיקי אין בעל חוב גובה מהן אם מכרו [ונתנו] במתנה ותירץ דמתנת ש"מ שהיא דרבנן לא אלימא לאפקועי כתובה ועיין פרק נערה שנתפתתה וכ"פ ר"י ז"ל במקום אחר דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ומשנה היא פרק מי שהיה נשוי דירושה לא מפקעא כתובה דתנן שנייה ויורשיה קודמין וכו' וע"ש. השיב רבינו משאנ"ץ ש"מ [רמז תרסט] שאמר ביום א' תנו ח' זקוקים לפלוני ולמחר חזר ואמר תנו ח' זקוקים לפלוני ומספקא לו אם הש"מ דעתו היא על השמונה זקוקים ראשונים ואין למקבל מתנה כי אם ת' זקוקים או מתנה אחרת היא ויש לו ט"ז זקוקים [מסתברא דעתו על ח' זקוקים] (הראשונים) מידי דהוה (*אכל) [*אשני] כתובות היוצאות בזו אחר זו ואם הן שוות בטל שני את הראשון פ' נערה ועוד אמר בפ' יש נוחלין ש"מ שאמר תנו ר' זוזי לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו וקאמר דוקא כראוי לו כר"ע דדריש לישנא יתירא הא לא אמר כראוי לו אין נוטל שתיהן וא"כ כאן נמי אמאי יטול את שתיהן. ומיהו יש לחלק דלמא שאני התם דאמר נטל בחובו דמשמע טפי שרצה לומר [דדוקא] בחובו אם לא משום (*דאין) [*דאמר] כראוי לו ותדע (*דא"כ) [דאמרינן] פ' אלמנה ניזונות משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לש"מ שאמר תנו ר' זוזי לפלוני בע"ח אם רצה בע"ח נוטלו במתנה ולא כך כחו יפה פירוש שחוזר ונוטל את החוב והשתא קשיין אהדדי ההיא דיש נוחלין וההיא דאלמנה ניזונת אלא ההיא דאלמנה לא מיירי שאמר לפלוני בע"ח אלא כגון שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ותו לא והא דנקט בעל חוב מגיד לך התלמוד דמיירי כגון שהוא בעל חובו ולא מפני שאומר כן וגרסינן התם בעל חובו בוי"ו ולא בעל חובי ביו"ד. ומכל מקום הך עובדא דקיימינא עלה לא מסתברא לן לחלק ואין לו אלא ח' זקוקים ושלום שמשון בר' אברהם ועי' פרק נערה גבי ביטל שני את הראשון:

[רמז תער] קיום הנקרא אשרתא והנפק הוא על שבעה דרכים:

הראשון אם העדים מעידים עצמן על כתב ידן כותבין במותב תלתא כחדא הוינא כדנפק שטרא דנן קדמנא דחתימי עליה פלוני ופלוני ומדאתו הני פלוני ופלוני ואסהידו כל חדא וחדא אחתימת ידיה מתקיים שטרא דנן מיניה וביה והרי הוא שריר וקיים:

השני אם אחרים מעידין על כתב ידן כותבין מדאתו פלוני ופלוני ואסהידו על חתימת פלוני ופלוני דחתימי בשטרא אתקיים שטרא דנן כדחזי:

השלישי אם כתב ידן יוצא ממקום אחר כותבין אתקיים שטרא דנן קדמנא בחתימת סהדי אלין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני וקיימנו שטרא כדחזי והרי הוא שריר וקיים:

הרביעי אם העדים החתומים קיימין ואינם יודעים לקרות צריכין ב"ד לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונת מקיימין אותו וכותבין [אתקיים] שטרא דנן בהלין סהדי דאינון פלוני ופלוני דחתימי לעיל ולא ידעו למיקרי בשטרא ואסהידו בחתימת ידייהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומייהו ואיכוין סהדותייהו כמה דכתיב בשטרא איתקיים כדחזי והכל שריר וקיים:

החמישי עד ודיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני די אחתים ופלוני דיינא די אחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתימת ידיה איתקיים שטרא כדחזי:

הששי היכא דליתיה לחד מינייהו ואיכא חבריה דידע אחתימת ידיה לכתוב האי חתימת ידיה אחספא וקיימוניה והדר אתא איהו ואחרינא ואסהידו אחתימת ידיה דהאיך דליתיה ואיתקיים שטרא דנן כדחזי:

השביעי שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים ואחד אין מכיר וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא ומדאתינא אנן דייני פלוני ופלוני ואישתמודענא אנן חתימת ידייהו דסהדי דחתימי בשטר ואסהיד כל חד מינן לפלוני דיינא חברין דהוא ניהו חתימת ידייהו דסהדי אלין דחתימי לעיל אתקיים שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקיים. וכתב הגאון והיכא דליכא רווחא בניירא לקיימיה מלפף ביה ניירא אחרינא וכתב בקיום וקיומי דא מלפף ליה לגויה וכתב ביה סימן מובהק ולכתחלה הוא דצריך לאחד משבעה דרכים אלו אבל (*אסמכתא) [*אם כתב] במותב תלתא הוינן ואיקיים שטרא דנן קדמנא הרי הוא מקויים ולא חיישינן לב"ד טועין עד כאן לשון העיטור:

סליק פרק ח: