מצוה:לשחוט בהמה וחיה ועוף כראוי
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.
(דברים יב, כא)
היא שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם, ושלא יהיה היתר אכילתם אלא בשחיטה, והוא אמרו יתברך "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא). ולשון ספרי: "וזבחת" מה מוקדשין בשחיטה, אף חולין בשחיטה. "כאשר צויתיך" מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה במסכת חולין.
שכל מי שירצה לאכול בשר (בהמה חיה או עוף) שישחט אותם תחילה כראוי, ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'" (דברים יב, כא). ולשון ספרי (כאן) מה מקודשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה. כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רב אחד בעוף, ועל רב שנים בבהמה, פרוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.
ואף על פי (חולין כז:) שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן דכתיב בפסולי המוקדשים (דף כ:) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (דף כז.) דאתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו). אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים, וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל (ישעיה לג ד). ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.
כבר כתבתי בסוף סדר צו באסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בענין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (דף לב.) ושבת (דף קכח:) אם הוא באסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאיסור דאוריתא הוא (פי"ג מהל' רוצח הי"ג).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט:) שחמישה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור.
ענין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקדם שנשחט רבו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פרוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין, שאין השעור אלא כדי שחיטת רב הסימנים בבהמה ורב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשעור שהיה שחיטתו פסולה.
וענין הדרסה (פ"ג מהל' שחיטה הי"א) הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בענין זה שחיטתו פסולה.
וענין חלדה הוא, שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני, או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.
וענין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן. ושעור זה, הוא, כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אנס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופרוש תפיסת יד, יש אומרים (עי' רש"י ותוס' שם) שהוא כדי שלש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שעור רחב אצבע. ושעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כר הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רבו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בענין אחר פסולה. וענין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל.
כל (פ"ד מהל' שחיטה ה"א) מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחט, ואם שחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל. ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת, חייבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר. ואם לא ידע אותו השוחט, יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכול משחיטתו. והוא האיסור הנקרא עקור.
וענינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חבורן שהן מחברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה. והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רבן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כענין זה אפילו מה שמחבר מהן אינו חבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רבו, כיון שהעקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המעוט מחבר חבור קים אותו מעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כלו מחבר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי ונטל לגמרי ממקום חבורו בראש חבור הבשר עם הסימן מציל, נמצא, שהעקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברבן, אבל בכל ענין, במקום אחד אין אסור העקור אוסר. ועקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קדם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה.
אלו חמישה הלכות שזכרתי – שהן: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור – צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קדם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכל משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.
וגם כן צריך לדעת (פ"א מהל' שחיטה הכ"ג) כל הרוצה לשחט, ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדק אותו עם הצפרן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומתר לשחט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בענין זה בריש פרק קמא דחולין (שם י א). ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא ממחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאף הנקבות מזהרות שלא לאכל מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים (ריש חולין) שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב א) שלא נמסר להם לשחט לכתחלה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר.
והעובר על זה ולא נזהר מלאכל בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תעב). וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין (דף לב.) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בענין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמנה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות אכא. נפקא לן מניה לענין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין הענין שעקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חלי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה.
מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף ואחר כך יאכל, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא). ונאמר בבכור בעל מום "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל" (דברים יב, כב), הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה (ספרי שם). ובעוף הוא אומר "אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו'" (ויקרא יז, יג), מלמד ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חיה. ותניא בר קפרא [בפרק השוחט דף כ״ז] "זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החיה הרומשת במים" (ויקרא יא, מו), הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים א״א שכבר הוקש לדגים. לפוטרו בולא כלום א״א שכבר הוקשה לבהמה. הא כיצד מכשירו? בסימן אחד [שם דף כ״ח] ותניא רבי אומר "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך", היכן ציוהו בשחיטה? מלמד שנצטווה משה בעל פה בהלכות שחיטה: באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור שחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הם הדברים הפוסלין את השחיטה, ומי הוא השוחט. [עיין בפ״ק דף י״ז] ובדברי קבלה אמר שאול "ושחטתם בזה ואכלתם" (שמואל א יד, לד), מלמד שיש שם ציוויים בעל פה.
נפרש תחילה באיזה דבר שוחטין. שנינו [דף ט״ו ובגמרא דף י״ז] בכל שוחטין, בין בסכין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה, והוא שלא יהיה בהם פגימה. ואמר רבא [שם כל הסוגיא] שלוש מידות בסכין: אוגרת, לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה, ואוגרת היא פגימה שהצפורן מתעכב בה משתי רוחות. מסוכסכת, לא ישחוט, והיא פגימה שאין חוגר בה את הצפורן כי אם מרוח אחת, ואם שחט שחיטתו כשירה, ודווקא כשהוליך ולא הביא וגם הפגימה היא בראש הסכין דאל״כ יש לחוש כי חריפות הסכין יחלוש עור הסימנים טרם יגיע אל הפגימה והפגימה תקרע עור הסימנים. עולה ויורד, שוחטין בו לכתחילה וכן בסכין שדומה לסאסאה פי׳ היא הסכין שאינה פגומה אלא אינה חלקה כמגע השבולת, שוחטין בה לכתחילה. אמר רב פפא [שם] הסכין צריך בדיקה בבשר האצבע ובצפורן, בשלשה רוחות הסכין. בבשר כנגד הושט שהוא רך, בצפורן כנגד הקנה. וסכין שחותכת בשתי רוחותיה וצדה אחת כמגל וצדה השנית יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחילה גזירה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשירה, כך אומר בחולין [דף ט״ו] וגדולה מזו תניא בתוס׳ [פ״ק דחולין] סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה ואם יש בין פגימה לחברתה מלא שנים בצואר שחיטתו כשירה ובסכין ארוך ויש בה פגימה יש מתירין [היינו בעל התרומות בספרו סי׳ ב׳] לקשור מטלית על הפגימה ולשחוט בו שאין לגזור כאן שמא ישחוט בלא מטלית שיש כאן היכירא גדולה.
וכמו כן צריך לבדוק אחר שחיטה שאם ימצא פגימה אחר שחיטה הר״ז ספק נבילה שהל׳ כרב הונא [חולין דף י׳] שחושש שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט [שם] לפיכך השוחט בהמות או עופות הרבה ביחד צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ביניהם ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגומה הכל ספק נבילה ואפי׳ הראשונה. [שם] בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר השחיטה ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהם ואחר כך בדקה ומצאה פגומה שחיטתו כשרה שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששיבר בה שפוסק שם כרב חסדא בדבר זה וכן אם פשע ולא בדק אחר השחיטה או שנאבד הסכין שחיטתו כשרה. מסקינן שם [דף י״ח] שכל טבח שלא הראה סכינו ששוחט בה לחכם ושחט בה בודקין אותה אם נמצא סכינו יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהי׳ פגומה וישחוט בה ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין עליו שכל בשר ששחט שהיא טריפה ובזמן הזה אני ראיתי כל גדולי הדור שאינן מקפידין כל כך בטבח שאינו מראה סכינו להם וכן כמה בני אדם שאנו אוכלין משחיטתם אע״ג שאין ידוע לנו שבקיאין בהלכות שחיטה לפי שאנו תופסין הל׳ דרוב [שם דף י״ב] המצויין אצל שחיטה מומחין הן.
והסכין ששוחט בה צריכה שתהא ארוכה כרוחב שני צווארין של בהמה ששוחט דאמר רבי זירא [בפרק השוחט דף ל״א] מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר אחר ונראה שלא אמר כך אלא כדי שישחוט בריוח ולא מפני שיצטרך להוליך כל אותו שיעור [בדף ל׳] בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הביא והוליך אפילו בכל שהוא שחיטתו כשרה והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט וצריך שישחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אבל שני חצאים בעוף או אחד וחצי בבהמה פסולה לכתחלה צריך שנים בבהמה ושנים בעוף ללשון אחד וללשון שני בפרק השוחט [דף כ״ז] צריך אחד שלם בעוף וצריך לשחוט הוורידין כרבי יהודא [שם] כדי שיצא הדם כדאמר בברכות [דף ח׳] הזהרו בוורידין כרבי יהודא אמנם שהייה או דרסה אינה פוסלת בהן דאמר רבי יוחנן [בפרק השוחט דף כ״ח] מנקבן בקוץ בשעת שחיטה וכשר דאף רבי יהודא לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו כאחד אבל בהמה שמנתחין אותה אבר אבר לא צריך שיוציא כל דמה ואומר רבינו יצחק [בתוס׳ שם דף כ״ז דיבור ראשון] שאף בעוף אינו מצריך רבי יהודא אלא לכתחילה אבל בדיעבד מותר וכן מוכיח בפ׳ השוחט [דף כ״ח] ואע״פ ששנינו בתוספתא [שם ר״פ] רבי יהודא פוסל עד שישחוט הוורידין פוסל לאו דווקא אלא אוסר.
אמר רב יהודא אמר שמואל [בחולין דף ט׳] כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. ומקשה התלמוד [שם] ומה משמיענו שאסור הלא הן משניות שלמות רובם בשני פרקים ראשונים של חולין [לקמן מביאם כל אחד במקומה] ואומר שמשמיענו שמואל שאסור לאכול משחיטתן אע״פ שראינוהו כמה פעמים ששחט בטוב שהרי מאחר שאינו יודע הל׳ שחיטה תתקלקל שחיטתו בשום פעם והוא לא יבחין, [בפ׳ השוחט דף ל׳ ולקמן מביאם] כתב מורי בשם רבינו יעקב שאין צריך השוחט שידע אותם חילוקים שאם שהה והחליד במיעוט סימנים וכיוצא בהן וכשיסתפק בהן יחמיר בהן אבל ראוי שידע ההיא דשהיות [שם דף ל״ב] מצטרפות שזה דבר הרגיל והא לך פירושם:
שהייה שנינו בחולין [דף ל״ב] נפלו כליו והגביהן השחיז הסכין ועף פירוש השחיז הסכין קודם שחיטה כלומר נתיגע ולפיכך פסק לשחוט מחמת חלשות ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת שחיטתו פסולה ומפרש רבי יוחנן ושמואל [שם ופסק דר״ח בתוס׳ שם] אף בהמה לעוף ופסק כן ר״ח אבל רבינו שלמה פוסק כרב לחומרא דעוף לעוף שהרי במערבא סוברין כמותו ומשמיה דרבי יוסי ברבי חנינא אומרים [שם] כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה ומסתמא הוא הדין עוף לעוף אבל לא גסה לדקה וכל שכן בהמה לעוף דלא וכן פוסק בה״ג גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף כן נתפרש הל׳ למעשה בה״ג ולא נשער כלל כשיגביהנה וירביצנה. בעי רבא [שם] שהיות מהו שיצטרפו ולא איפשיט׳ ויש לנו להחמיר בדבר. אמר רבא [שם] השוחט בסכין רעה שאינה חותכת יפה אפי׳ כל היום כולו כשר מאחר שאינו שוהה כלל אלא כל היום מוליך ומביא בעי רב פפא [שם] שהה במיעוט סימנים מהו תיקו וצריך להתיישב בבעיא זו שהרי לא תמצא שהייה בעוף בקנה כלל שהרי שנינו בתוספת׳ [פ״ב דחולין] שחט רוב גרגרת וה״ה הוושט בעוף אע״פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשרה ופ׳ השוחט [דף כ״ט] נמי אמרינן בעוף אי מחצה דגרגרת כרוב הא עבד ליה רוב ותו לא פסלה שהייה וראיתי גם בתוספתא [שם בפ״ק] שחט בה רוב שנים ואחר כך גמר הגוי שחיטתו כשרה ואם שחט מיעוט ראשון של קנה ושהה הר״ז חוזר ושוחט כל זמן שירצה שהרי אם היה חצי קנה פגום ובשעת שחיטה הוסיף עליו כל שהו וגמרו שחיטתו כשרה כמו שאומר שם [בדף כ״ט דלעיל ובדף כ״ח] וגם אין הבעיא בשהה במיעוט ראשון של וושט ושהה בה וגמרה שא״כ למה נשאר בתיקו בספיקא והא תניא בתוספתא [בפ״ב דלעיל] שחט מיעוט וושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה ובמיעוט ראשון של קנה ושל וושט משפט אחד לעוף ולבהמה ואין כאן ספק גם מיעוט אחרון לעוף אין כאן ספק כי הכל כשר וכן אם שחט רוב שני סימנים בבהמה ושהה בהם וגמרה אין כאן ספק שכשרה והרב ר׳ אושעיא הלוי מפרש [בתוספות שם כל הסוגיא בד״ה החליד דף ל׳] שאלה זו בבהמה ובשוחט בסכין רעה שעל זה העניין כתובה השאלה בתלמוד ומסתפק אם שחט רובו של סימן אחד בבהמה ושחט מיעוטו בסכין רעה והוליך והביא זמן גדול עד שחתכו ואחר כך שחט סימן שני מהו כי שמא מה שאנו מכשירין שהיי׳ דשוחט בסכין רעה זהו כשמתעסק בחתיכת הסימנים אבל בכאן ששחט רוב הסימן הרי המיעוט כאילו הוא חתוך וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוט הרי הוא כאילו מוליך ומביא ביד או ברגל ויש כאן שהיי׳ בין סימן לסימן בבהמה ופסולה עכ״ד [כך משמע לפירש״י שם דף כ״ח ובפרק אלו טריפות דף מ״ג ולקמן מביאו] מי ששחט בעוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לא ניקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות ובודק הושט מבפנים אם לא נמצאת טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה:
דרסה שנינו [בפ׳ השוחט דף ל׳] התיז סימני הראש בבת אחת שלא הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה ותנא דבי ר׳ ישמעאל [שם] אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט חץ שחוט לשונם ופסק רב יהודאי גאון בה״ג שאדם המשתכר לא ישחוט כי רוב דרוסות מחמת שכרות הן:
חלדה שנינו [שם דף ל״ב] החליד הסכין תחת סימן השני ופסקו נבלה פי׳ החליד [בפ״ק דף כ׳] כסה כמו חולדה המתכסה בעיקרי הבתים ושואל התלמוד [בפ״ב דף ל׳] שכמו שהחליד תחת העור שספק נבילה הוא כמו שאומר שם אע״פ שאין עיקר השחיטה כי אם בסימנים כמו כן נאמר אם החליד תחת הצמר המסובך בצואה או תחת מטלית הקשור בצואר ואחר כך שחט כדרכו שהיא נבילה ונשאר בספק צריך להזהר כשאדם שוחט והוא חס על העור שלא יעשה קרע גדול וגומר שחיטתו בראש הסכין ומתכסה מן העור שכעין זה פירש רבינו שלמה בזבחים [דף מ״ח ובתוס׳ שם מבואר פירושו יותר בד״ה מלק] שחלדה בזו היתה במליקה אמנם אם שחט באמצע הסכין אין נראה שיהא קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור מאחר שהסכין מקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה וה״ר אליעזר ממי״ץ הי׳ מחמיר בעניין זה. בעי רב פפא [בדף ל׳ דלעיל] החליד במיעוט סימנים מהו פי׳ רבינו שלמה דבמיעוט הראשון אינו מסתפק דודאי נבילה היא אבל שואל במיעוט אחרון ונשאר בספיקא ואומר שיש לנו להחמיר בדבר ומביא ראיה שגם בה״ג פוסק והיכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף אסור דכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וכבר בארנו [לעיל] ע״פ התוספתא שאם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע״פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה וגם אם הגרים במיעוט אחרון כאשר יתבאר [לקמן] ומסתמא הוא הדין בהחליד וכן פסק רבינו משה [בפ״ג דהלכות שחיטה] כי משפט אחד להם אלא נראה הפי׳ כמו שפירש הרב רבי אושעיא הלוי [בתוס׳ שם] שפירש החליד במיעוט הסימנים בבהמה כגון לאחד ששחט רובו של אחד החליד הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט סימן שני כדרכו כי שמא הואיל ונשחט רובו של סימן זה הרי המיעוט כאילו נחתך ואין כאן חלדה או שמא הואיל ועדיין לא נגמרה השחיטה כולה שעדיין לא נשחט סימן השני הר״ז חלדה ופסולה ונשאר בספק וכל ספק איסור דנין בו להחמיר:
הגרמה זהו ששוחט הסימנים במקום שאין דינן לישחט כמו ששנינו בחולין [דף י״ח] השוחט מתוך הטבעת הגדולה ושייר בה לצד הראש מלא החוט על פני כולה כשירה רבי יוסי ברבי יהודא אומר מלא החוט על פני רובו רב ושמואל פסקו [שם] כר׳ יוסי בר׳ יהודא, [שם] ודווקא בטבעת ראשונה שהיא הגדולה ומקפת כל הקנה והיא עבה בשוה מכל צדדים הילכך כששחט רוב עוביה שחט רוב חללה לפיכך אם אחר כך הגרי׳ ושחט לצד הראש חוץ לטבעת כשירה אבל בשאר טבעות שאין עבין לצד חוץ ודקין לצד הצואר וכששחט רוב עוביין עדיין לא שחט רוב חללן אם אחר כך הגרים וגמר שחיטתו לצד הראש חוץ לטבעת הגדולה פסולה אבל שחט בשאר טבעות רוב גמור בין בעובים בין בחללם משם ואילך אין לחוש להגרמה וכשירה ומסקנא [שם] העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שפסלנו כשכולה למעלה מטבעת הגדולה שהיא כשירה עד שיפוי כובע וכן פוסק רב נחמן [בדף י״ט] וכמו שני חוטין יש בסוף הקנה למעלה מטבעת הגדולה [בדף י״ח]. שחט בתוך החיטין אם שייר מהם כל שהוא לצד הראש הרי זו כשירה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה והוא מן המקום הראוי לשחיטה ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהם הר״ז מוגרמת ופסולה אמר רב נחמן אמר רב אסי [בדף י״ט] מחלוקת ששחט שני שלישי והגרים שליש שרבי יוסי ברבי יהודא מכשירו הואיל ועשה הרוב בהכשר ופוסקין רב ושמואל כמותו אבל בהגרים שליש ושחט שני שלישי ד״ה פסולה וא״ד [שם] אמר רב אשי מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישי אבל שחט שני שלישי והגרים שליש ד״ה כשירה הא למדת שאם שחט הרוב בהכשר והגרי׳ במיעוט שלכל הלשונות כשירה ורבינו שלמה פסק [בפרק השוחט דף ל׳] גם בזה להחמיר ואין ההלכות מוכיחות כן הנה למדת עד היכן היא מקום השחיטה בקנה לצד הראש צא ולמד לצד הכרס תני רבי יצחק בפ׳ אלו טריפות [דף מ״ה] כל הקנה כשר לשחיטה עד מקום שמתפשט ומגיע ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות ובלבד שלא תאנס למשוך יותר מדאי שהרי מזה השיעור ואילך דין הקנה כדין הריאה ומטרפת בנקב משהו ומקום שחיטה בושט מפרש [שם בדף מ״ד] שיניח לצד הראש כדי תפיסת יד ופירש בה״ג כמה שיאחוז בב׳ אצבעותיו ורבינו שלמה פירש ארבע אצבעותיו [בתוס׳ שם בד״ה כדי] ופי׳ רבינו יצחק ברבי מאיר ארבע אצבעותיו בשוורים גדולים מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו ולמטה בוושט עד כמה מקום השחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר [שם]:
עיקור פירשו בה״ג וכן פי׳ רבינו יצחק ברבי שמואל [בתוס׳ דחולין דף ט׳ בד״ה כולה כל הסוגיא עד סוף] שנעקרו הסימנים ממקום חיבורן בלחי ובשביל כך אינה טריפה דדווקא באמצע הסימנים שנינו שם [דף מ״ב ובגמרא דף מ״ד] נקובת הושט במשהו ופסוקת הגרגת ברובה אבל כאן שהסימנים שלמים רק שנעקרו בראשן במקום חיבורן אינה טריפה ואפי׳ לדברי האומר [שם דף מ״ב] טריפה אינה חיה בזאת מודה שהיא חיה אבל הל״מ היא שאין שחיטה מועלת בהן ומה שמקשה התלמוד [בפ״ק דף ט׳] פשיטא שכולן שנויות במשנה הנה גם זאת משנה בפרק כיסוי הדם [דף פ״ה] הנוחר והמעקר פטור מלכסות לפי שהשחיטה פסול׳ ולשון המעקר תפס אגב לשון הנוחר ורש״י פירש [בדף ט׳ דלעיל] עיקור היא פסוקת הגרגרת ברובה ששנינו שם [בדף מ״ב ומ״ד דלעיל] שהיא טריפה ולפ״ז קשה דבחולין [דף ב׳] אמר רבי׳ בר ביסי שאין עיקור סימנים במליקה בעוף אבל בשחיטה דוקא יש עיקור ומאחר שעיקור הוא שם טרפות היאך יתכן לומר שאין עיקור סימנים במליקה בעוף והלא מלק עוף ונמצא טריפה פסול לד״ה [היינו בין לר׳ מאיר בין לרבי יהודא דפליגי לעניין טומאה בפרק חטאת העוף דף ס״ט] אבל לדברי ה״ג מתיישב שאין עיקור שם טרפות אלא שהל״מ הוא שאין שחיטה מועלת בהן ולא נאמרה הלכ׳ לעניין מליקה ועוד קשה דאמר שמואל בפ׳ אלו טרפות [דף מ״ד] תורבץ הוושט שנטל רובו מן הלחי כשר לפי שאינו דומה לעיקור סימנים שהוא בכולן וזה לא ניטל כי אם רובו וא״כ היאך יתכן לומר שעיקור שהוא בכולן היא משנה דפסוקת הגרגרת ברובה תניא [בפרק השוחט דף כ״ח] שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה נשמט אחד מהן ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט או אחר השחיטה נשמט זה הי׳ מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול ובפרק אלו טריפות [דף נ״ד] אמר רב שאם הסימן השחוט נמצא שמוט הר״ז כשרה שא״א לשמוטה שתעשה שחוטה ודאי שלאחר שחיטה נעקר שאילו נעקר קודם השחיטה הי׳ מתנדנד ולא ישחוט אמר רב נחמן [שם] בד״א שלא תפס הסימני׳ בידו כששחט אבל תפשם ושחט איפשר שתשחט אחר העיקור ולפיכך הר״ז ספק נבילה ורבי יוחנן אמר [שם וע״ש בתו׳] יבא ויקיף ופי׳ רבי׳ שלמה שיחתוך עוד הסימן השחוט במקום אחר אם שני החתכים דומין זה לזה שניהם נעשו לאחר מיתת הסימן ועניין זה מתיישב יותר לפירוש רבינו שלמה שפי׳ שעיקור שם טרפות ולכך הסימן חשוב כמת אבל לפי׳ הה״ג שאין עיקור שם טרפות והסימן חשוב כחי היאך ידמה החתך שנעשה לאחר מיתה לחתך שנעשה מחיים ונראה לפרש יקיף בבהמה אחרת שיעשנה שחוטה ושמוטה וכן הגירסא במקצת הספרים ויראה אם דומין יחד יתבאר ויתברר ששניהם נעקרו אחר השחיטה וא״ת והלא אמרנו למעלה [מפרק השוחט דף כ״ח] כשאין הסימן שמוט שחוט ואין ידוע אם קודם השחיטה נשמט זה היה מעשה ואמר כל ספק בשחיטה פסול אלמא אין מקיפין מבהמה לבהמה ומעוף לעוף י״ל דודאי להקל אין מקיפין אבל להחמיר מקיפין כי מן הדין הי׳ לנו להתיר כאן בלא הקפה שרוב פעמים היא כך שאין שמוטה יכול לישחט כשלא תפס בסימן אלא דרבי יוחנן מחמיר לבדוק בהקפה ולפסול אם אינן דומים זה לזה ואם הם דומים זה לזה כשרה כרב ולולי שמודה רבי יוחנן לרב אף אם היו דומין פסולה כמו כל ספק בשחיטה שפסול ומ״מ בחומרא זו שמחמיר רבי יוחנן הלכה כמותו לגבי רב דלגבי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בביצה [דף ד׳]. אדם ששוחט עוף צריך שיגביהנו מן הקרקע וירחיקנו מן הכותל שלא ינעוץ רגלו בקרקע או בכותל ויתעקרו הסימנים כדאיתא בשבת [דף קכ״ח], אמר רב יהודא [בחולין דף ט׳] צריך שיבדוק הסימני׳ אחר השחיטה אם הם שחוטין יפה ואם לא בדק בסימנים במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא.
נשלמו חמשת הדברים
השוחט בשנים ושלשה מקומות, רב אמר כשרה [בפ׳ השוחט דף ל׳] וכן הלכה דרב יצחק ב״ר שמואל בר מרתא [שם] אכל ממיטב חתיכות שנעשית כך ואין הל׳ כשמואל שפוסל ואמר שצריך שחיטה מפורעת ואינה כאן מפורעת מפני ששחט במקום אחד בקנה מיעוט הסימן ובמקום אחר רוב הסימן ומפני שהחתכים מקורבים אין מקום שחיטת הרוב מתרווחת ועוד דרב ושמואל [בפרק יש בכור דף מ״ט] הלכה כרב באיסורי כך פי׳ רבינו שלמה פירש שנים ושלש מקומות ובשאלתות דרב אחאי מפרש [בסימן קכ״ד ובתוס׳ דף ל׳ דלעיל מביאו בד״ה השוחט] כגון שכל אותן המקומות בטבעת אחת וכיוצא בזה בוושט ששוחט בה בהקיפו של סימן כאן מעט וכאן מעט וכשתצטרף החתכים תמצא בהם רוב וכן מפרש בכתב דרבי אלדד הדני ועוד פירש בשאלתות שאפי׳ חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר וחתך מיעוטו לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה מאחר שיש כאן רוב אם תצטרפם ושחיטה העשוי׳ כקולמוס באלכסון כשרה לד״ה [בדף ל׳ דלעיל]
[בפ״ק דף י״ג] מותר לשחוט בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהא אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה. ואם באפלה שחט שחיטתו כשרה. [בפ׳ האיש מקדש דף נ״ז] בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד וכן הוא אומר בבשר חולין של תאוה "כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך" בריחוק מקום אתה זובח חולין ואי אתה זובח חולין בעזרה. הא למדת שאין שוחטין בשר חולין אלא חוץ למקום שבחר השם וחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה כבשר בחלב וקוברין אותו כדאיתא בתמורה [דף ל״ג] ואפרו אסור. [בפרק השוחט דף מ״א] אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונר׳ כמקריב למים ולא ישחוט בכלי שיש בו מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט ולא ישחוט בתוך הכלי ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עכו״ם ואומר רבי׳ יעקב [בתוס׳ שם] דמדבר בגומא מנוקה מעפר ואם שחט שחיטתו כשרה שוחטין בכלי מלא מים עכורין שאין הצור׳ נראית בהן וכן שוחט חוץ לגומא והדם יורד לגומא ובשוק לא יעשה כך שלא יחזיק המינים בחוקותיהם. ומותר לשחוט על דופני הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים. ומותר לשחוט על גבי אחורי הכלי ועיקר הל׳ אלו בפרק השוחט [דף מ״ו] ויש לדקדק [בתוס׳ דלעיל] מאחר שאינו מוצא היתר בגומא אלא בשחיטה חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא משמע שאפי׳ בגומא שאינה מנוקה מעפר צריך ליזהר וכן כתב מורי שרבינו יצחק היה נזהר מכל גומות.
[במשנה קמייתא דחולין] חש״ו ששחטו שחיטתן כשירה והוא שאחרים רואין אותן ששחטו כהוגן ודווקא בקטן שיודע לאמן ידו כמו שאומר פרק לולב הגזול [דף מ״ב] בהלא״י כתוב [בתו׳ דיבור ראשון דחולין] דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות ואין התלמוד שלנו סובר כן דגרסינן בזבחים [דף ל״א] כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ומדקדק שם [בדף ל״ב] שחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט שחיטה בזר כשרה ומתרץ דהוא הדין לכתחילה ומשום שרוצה לשנות טמא דלכתחילה לא ישחוט שמא יגע בבשר שונה בכל האחרים לשון דיעבד ולמה לא אמר מפני שרוצה לשנות נשים לכתחלה לא ישחטו כי נשים נזכרות במשנה קודם טמא אלא ודאי נשים שוחטות לכתחילה אף בקדשים ואותו חכם שכתב הלכות א״י אמר כמה חומרות מדעתו שכמו כן כתב שחט ולא בירך או ערום ששחט שחיטתו פסולה ואין הלכה כן.
אע״פ שהזכרנו לאו הטריפה בל״ת [סימן קל״ד] ושם בארנו כי הטריפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טריפה אלא שדיבר הכתוב בהווה, כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה. ויש חלאים אחרים שאם יארע לה תחשב טריפה, והם הל״מ ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסורה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה. סימן להם: ד״ן חנ״ק נפ״ש. וכל הטריפות בכלל אלו הן. ומפני שטרפות הנקובה מצוי יותר בריאה ודרך כל השוחטין לבדוק בריאה, נבאר הלכות טרפות עם הלכות שחיטה, וטרפות הריאה נבאר תחילה מפני שהוא מצוי יותר. ועיקרי כל ההלכות בפרק אלו טרפות.
שנינו [שם דף מ״ב] ניקב הריאה או שחסרה טריפה אמר רבא ב׳ אונות הסרוכות יחד אין מועיל בהם בדיקה להכשיר הבהמה בד״א שסרוכות שלא כסדרן אבל כסדרן דרך גידולן הוא וכשירה ע״כ כתוב בגמרא [שם דף מ״ו] פי׳ רבי׳ שלמה שסירכא זו באה מחמת נקב שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקין והמשקה נעשה עב בתוכה ויצא מעט מעט דרך נקב ונקפה ונעשה קרום וכשסרוכות כסדרן זו מגינה על זו וחוזר לבריאותה שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק ואין מתגלה הנקב אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר ומגלה הנקב [בתוס׳ שם בד״ה היינו] ולפ״ז משמע שסובר אין סירכא בלא נקב ולפיכך אף כסדרן צריך לבדוק בנפיחה לדעת אם נסתם הנקב כולו. וכן פסק בהל׳ טריפות של רבינו גרשם שפסק אונות הסרוכות זו לזו כסדרן או סבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כשירה בנפיחה שמנפחין אותה כשהיא סרוכה בצלעות או גוררין אותה סירכה מעל הצלעות עם הבשר ואם עולה בנפיחה כשירה. וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם שתי אונות הסרוכות בחוט אחד כסדר בודקין אותם בנפיחה במים פושרים אם מבצבצים טריפה ואם לאו כשירה שמאחר שסמוכות זו לזו דרך גידולן הם מגינות זו ע״ג זו עכ״ד מכל אלה יש ללמד שסוברים שאין סירכה באה אלא מחמת נקב. ואע״פ שהקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום זה במקום אחר בריאה או בשלא כסדרן מפני שסוף הקרום ראוי ליפסק כאשר בארנו למעלה ולפי פי׳ זה פסק רבינו שמשון מא״י בשם ר״י שבכ״מ שצריך בדיקה אין אנו בקיאין בדבר לפיכך אף כסדרן לא נכשירנו מפני שצריך לבודקה בנפיחה. וכעניין זה פסק בה״ג לעניין בדיקת נפולה ושבורה שמאחר שאין אנו בקיאין בדבר נאסור הכל ורבינו שלמה חולק על פסק זה כאשר יתבאר [לקמן] עוד יש שם מפרש שרגילה סירכא לבא בלא נקב שמתוך שהיא שואבת כל מיני משקין והיא לחה נדבק קרום זה לקרום אחר ומתפשט הקרום והרי הוא כמו סירכא ושלא כסדרן טריפה לפי שסופה להתפרק וחשובה כנקובה מאחר שסופה להנקב אבל כסדרן כשירה שאין סופו להתפרק וא״כ לא הי׳ בה נקב לעולם ולפי זה כסדרן כשירה בלא שום בדיקה וכן קבלתי ממורי רבינו יהודא שהיה פוסק כן הלכה למעשה בשם רבו ר״י ואומר כי העידו לפני ר״י ברבי שמואל כי ר״ת היה מכשירה בכסדרן בלא בדיקה אף בבהמה של גוי שאין להקל מטעם שהתורה חסה על ממונם של ישראל [שם דף מ״ט]. וכן נראה לריב״א עיקר כפי׳ זה רק לא היה רוצה להורות להקל בלא בדיקה מפני שהדבר יצא מפי הגדולים. אמנם במקום שהי׳ רואה שהקרום שקורים טיילא בלעז יש בין אונא לאונא מעיקר עד אמצע אמר כי אין לחוש שאין זו סירכא שכך רגילות למצוא בהרבה ריאות. ולפ״ז קשה קצת שאומר בפרק אלו טריפות [דף מ״ח] בעניין בדיקת הריאה אי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקב טרפה שמאחר שטרפות הריאה אינה מפני שכבר ניקבה אלא מפני שסופה לינקב לא הי׳ לו לומר בלשון זה אלא היה לו לומר אי האי מינקיב טריפה וצ״ל מ״מ כי בן רוצה לומר אי האי מינקיב. כסדרן שמכשיר תלמוד [בדף מ״ו והסוגיא בתו׳ שם ד״ה אבל] בד״א ששוכבות זו אצל זו. אבל אם הם שוכבות זו על גבי זו וסרוכות אין זה כסדרן וסופו להתפרק. ועוד פסק בערוך [בערך אן] בשם ר״ח קבלה רב מפי רב אפי׳ סרוכות שתי אונות באמצע ובמקו׳ שמתחלת ליחלק אין סירכא והרי יש כאן כמין חלון הר״ז טריפה וכל שכן אם דבוקות זו על זו או הראשונה עם השלישית דוודאי טריפה. ורבותי׳ הגאונים כתבו מאחר שהאחת סרוכה על חבירתה זהו דרך גידולן ורביצתן ואין לחוש באותה סירכא עכ״ד משמע מתוך דבריו שרבותינו הגאונים חולקין על קבלתו וכן היה מורה מורי רבינו יהודא הלכה למעשה שאין לחוש באותה סירכא לחלון כי התלמוד מכשיר בכל סירכא שהיא כסדרן ואפי׳ בלא בדיקה ואין מחלק כלל בכסדרן בין סירכא לסירכא וכן פסק רבי׳ משה [בפי״א דהל׳ שחיטה] וכן נוהגים ברוב גליות אדום ובארץ ישמעאל וכן הביא מורי שכתב כן ר״י בכתב ידו שיש תימא על אותה קבלה כי בהל׳ טריפות מרבינו גרשם וה״ג ורב אלפס ותשובת הגאונים לא מצינו חילוק בזה וגם לא שמע דבר זה מרבותיו מעולם וכל העולם ראה שנוהגין היתר ולא ראה ולא שמע אדם שאוסר עד שעיין בפירוש ר״ח ובסוף הדבר כתב ז״ל רבי ע״כ.
אונה בלשון התלמוד פירושו בלשון הקדש אוזן והן חלוקות מן הריאה כאזנים קטנות והם חמש והאומה היא גדולה מן הריאה כמו האם והאונא הסרוכה באומה פירש רש״י [דף מ״ו] כי מעשה בא לידו והתירה לו ר״י ברבי יקר לאכול ואמר לו כי יש שאומרין מטעם שהאומא היא ברוחב החזה ומתנענע לכאן ולכאן ומתפרק הקרום כי בשתי האונות דווקא מתירה רבא [שם] בכסדרן לפי שעומדות במצר החזה ואין הסירכה מתפרקת וכן נראה לר״ת [בתוס׳ שם בד״ה היינו] לאיסור מדאמר רבא [שם דף מ״ד] ה׳ אונות יש לריאה הרי אומות אינן בכלל דא״כ ז׳ הויין וכי אמר רבא [בדף מ״ו] שתי אונות שסרוכות יחד כשירה אין האומא בכלל וכן פסק רבינו משה גאון מפויאה והוא נזכר בערוך עם שאר הגאוני׳ אמנם באשכנז ובספרד נוהגין היתר בדבר וראיתי בזה תשובת הגאונים רבים המתירין. [ברש״י שם] כי לא מצינו אומה בתלמוד כי אם אונא. ורבא תלה טעמו בכסדרן מפני שהן גדלות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הילכך אין חילוק בדבר. ורבא שהזכיר אונות להכשיר בכסדרן העיקר חי׳ להורות דשלא כסדרן טריפה אפי׳ באונות אע״פ שאם היו האונות סרוכות בדופן כשירה כמו שאומר שם [בדף מ״ח] מ״ט השמיענו רבא שלשם דווקא כשירה שמאחר שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינם מתפרקי׳ ממנו אבל באומה הסרוכה לדופן טריפה שמתוך שהיא ברוחב חלל הגוף מתפרק יותר מן הדופן אבל לעניין כסדרן משפט אחד להן. ועוד כתב רבינו שלמה בתשובה וכי בשביל שוטי׳ שקראוה אומה נאסר הבהמות וגם רבינו משה כתב [בפי״א] שמנהג פשוט בישראל להתיר אונה באומה ובכל צרפת נוהגין איסור בדבר על פי רבינו יעקב. ריאה הסרוכה לדופן שלא במצר החזה היינו האומה אפי׳ לא העלתה הריאה צמחים סביב הסירכות אסורה כרב יהודא דאמר [בדף מ״ח דלעיל] אחד זה ואחד זה חוששין לה שמא סירכא זו אינה מן הדופן כי אם מן הריאה וסוף הסירכא ליפסק מאחר שברוחב החזה היא טרפה והא דאמר רב נחמן [שם] ריאה שניקבה בוודאי ודופן סותמתה כשרה מעמיד׳ כשסרוכ׳ במקום חיתוך האונות במצר החזה שאותו קרום מתקיים. ופסק רב יהודאי גאון בה״ג שסירכה זו כשרה בין באונות עצמן בין בגבן בין בגגיהן וכן ראיתי בתשובת רבינו גרשם ואמר רבינא [שם] והוא דסביך בבישרא פירוש נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר המסובך בבהמה לכך אמר סביך ולא אמר סריך ופי׳ רש״י ורבינו משה [בפ׳ י״א] דדווקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן סופה להתפרק. ורבינו גרשם כתב [בתוס׳ דף מ״ה דלעיל בד״ה אמר] כי אין חילוק בזה רק שצריך לגוררה עם הבשר שעל הצלעו׳ ולבודקה בנפיחה ואם אינה מבצבצת כשרה וכן כשסביך בבשר מצריכין הגאונים בדיקה בנפיחה. ולדברי רבינו שמשון [דלעיל] נאסור הכל מפני שאין אנו בקיאין בבדיקת נפיחה [עיין בפירש״י דף מ״ט] וכל שכן אם יש סירכא מן הריאה לשומן הלב או לטרפש הכל אסור. ומורי רבינו יהודא הי׳ מתיר ומורה לכל הל׳ למעשה להתיר כל סירכא הדבוקה לדופן במקום היתוך האונות בלא שום בדיקה ואני רגיל לומר כי מקום שכלה מראית הצלעות הוא חזה הניתן לכהנים אין מועיל שום סתימה וכן מצאתי אחר כך בשם רבינו יעקב ובתשובת רב שר שלום גאון פסק [בתו׳ דלעיל] שאין הלכה כרבינא שמצריך סביך כי אפי׳ לא סביך ולא סריך הלכה כרב נחמן שאומר האונות שנקבו ודופן סותמתן כשרה אף לא יהא שם סירכא כלל ורוצה לומר שאין זה רבינא שהיה סוף הוראה שהרי רב יוסף שהיה קדמון משיב שם בגמרא על דבריו.
אמר רבא [שם דף מ״ז] ה׳ אונות יש לריאה כשיתלה את הבהמה ברגליה ופניו כנגד פניה שלש מן הימין ושתים מן השמאל אם חסרו ממניין זה או נתחלפו שלש בשמאל ושנים בימין או נתייתרו ממניין זה טריפה ואין הל׳ כרבא ביתרת שכל יתרת העומדת בשורות האונות כשרה כך המסקנא [שם], [שם] מעשה ביתרת קטנה כמין אוזן שנמצאת בין ערוגות האונות לצד הימין ואינה כלל בשורות האונות ויש לה כמו כיס בפני עצמה והיא בתוך הכיס והיא הנקראת אונות הוורד מפני שהיא דומה לוורד והכשירוה מפני שכל חיוי ברייתא יש להן זאת העינוניתא דוורדא ופירש״י ברייתא מדבריות לשון אחר בריאות ושמנות ובבהמה שימצאו בה ב׳ אונות הוורד פסק רש״י שהיא טריפה שאפי׳ אחת היינו אוסרין אם לא דחיוי ברייתא יש להם כן והרב רבי אפרים היה מתיר בב׳ כי אומר שאותה יתרת שהכשירו שתים היו על השנייה הוצרך לומר דכל חיוי ברייתא הכי אית להו וכן שמע מרבי יצחק ב״ר אברהם שרוב חיות יש להם שתים כי על אחת לא היה מסתפק כי אפי׳ חיוי גוייתא הכי אית להו ולפ״ז אם אין שם אפי׳ אחת טריפה שזו חסירה היא ואם חסרו אחת מן האונות הימין אין מצטרפין זה החסרון לעינוניתא דוורדא להשלים הואיל ואינה בשורות האונות. וכן פסק רש״י [שם] וחולק רבינו משה [בפ״ח דשחיטה] על זה ואומר שהיא מצטרפת אומר הספר [בדף מ״ו דלעיל] בד״א שנמצאת העינוניתא דוורדא מבפנים בין הערוגות אבל נמצאת ע״ג הריאה לעומת הצלעות אפי׳ היא קטנה כעלה של הדס טריפה ופסקו רבי׳ יעקב ורבי׳ יצחק [וכן בתו׳ שם בד״ה אבל] בתשובה אחת שאם נמצאת העינוניתא דוורדא בצד שמאל טריפה שאין דרכה בכך ומה שהוצרך התלמוד למעט על גבה ואינו ממעט שמאל תפש על גבה למעט אפי׳ בימין ופסק רש״י [דף מ״ו] בעינוניתא דוורדא בכ״מ שהיא נסרכת טריפה שכל האונות אצלה שלא כסדרן.
אמר רבא [בדף מ״ז] שתי בועות הסמוכות יחד טריפה פי׳ דודאי מחמת שהיה נקב שם עלו שתים אבל אם היו רחוקות זו מזו כשרה. [שם] ובועא הניראית כשתים בוקעין אותה בקוץ מצד אחד אם כל המים שופכין דרך שם אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הן וטריפה, [בדף מ״ו] ואין מקיפין בבועות פירוש שאם יש שם בועא אחת שנקבה ואין אנו יודעים אם קודם שחיטה נקבה או לאחר שחיטה אין נוקבין אחרת שרחוקה מזאת לדמות הנקבים זה לזה שעשוי להשתנות כל שעה ולשון מקיפין מקריבין, [בתוס׳ שם דף מ״ז מביאו בד״ה אי] ובה״ג כתוב בועא בשיפולי ריאה טריפה פירוש בחודה של ריאה ושמא הטעם מאחר שנכרת משני צדדין דומה לשתי בועות ויש לחוש למראית העין [בדף מ״ט] ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת מותרת שתולין ואומרים שמיד הטבח נקבה אחר השחיטה. [בדף נ׳] נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם השחיטה נקבה או לאחר השחיטה נוקבין בה נקב אחר ומדמין וכן המשפט בבני מעים שנקבו ואין מדמין אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה [שם]. בלשון אחד פירש רבינו שלמה [שם] בהמה דקה ובהמה גסה ובלשון שני פי׳ דקה אונא גסה אומא. [בדף מ״ז] הריאה השחורה כדיו או שנשתנה מראיתה למראית בשר טריפה אבל שחורה ככחול או דומה כמראית הכבד. [בדף מ״ו] ואפי׳ היתה כל הריאה טלואה ונקודה כמראות הללו הר״ז מותרת וכן פי׳ בה״ג שמכשיר רבא נקודות שחורות ככחול אמר רבינא [בדף מ״ז] אטום בריאה מביאין סכין וקורעין אותה אם יש בה מוגלא מחמת מוגלא היא כשירה ואם לאו מניחין עליה קש או נוצה אי מבצבצא כשירה ואי לאו טריפה פי׳ מוגל קוטורא בלעז ואטום בריאה פירש רבי שמשון שמשמושו קשה ומראי׳ אותו אטום כמראי׳ הריאה. ומה שאומר שם [בדף מ״ח] דריאה דקיימא טנרי טנרי כשרה פירוש טנרי קשה כסלע לשם מדבר שמראיתו כמראית מוגלא מסיק רבינא [בדף מ״ו] שאין חילוק בין ריאה שהאדימה מקצתה לריאה שהאדימה כולה ופי׳ רבי׳ שלמה האדימה כעין דם רע הנקבץ שקורין שטרורא בלעז כשרה כדאמר שם [בדף מ״ז] אדומה כשרה כרבי נתן ור״ח פי׳ [בתוס׳ דף מ״ו בד״ה אלא] שאין חילוק וטריפה אפי׳ במקצתה. ופירש בפסקי הלכות שנכתבו בה״ג של רבינו יעקב שמה שאנו אומרים [בדף מ״ז] אדומה כשרה זו כשמתלבנה כמו שרגילה להיות כשנופחין אותה [בדף מ״ו] ריאה שיבשה במקום אחד עד שיהא נפרכת בציפורן אפי׳ במשהו טריפה. [בדף מ״ז] וכן הריאה הדומה לבקעת של עץ. י״א [שם] שקשה כעץ, וי״א שהיא חלקה ואין חתוך האונות ניכר בה טריפה ופירש רבינו שלמה שאם אין ניכר בה שום הפרש גמור בין אונא לאונא וכמין סדק קטן ניכר במקום חילוקן כשרה שאין זו חלקה כעץ. אמר רבא [בדף מ״ו] הריאה שהיא כתמרה אדומה מחמת שנטל קרום העליון כשירה כי קרום התחתון מגין, [שם] ושני קרומים יש לריאה אם ניקב זה בלא זה מותרת, [בדף מ״ח וע״ש בתו׳] העלתה צמחים צמחים אלנ״ש בלעז כעין המצורע כשירה. והא דאמר רב מתנה [שם] מליא מוגלא היא לחה סרוחה טריפה לא בריאה אמר כן אלא בכליות ואם מליאה מים זכים אף בכליות כשירה. [שם] מחט שנמצא בתוך הריאה אם באה לפנינו שלימה ואין המחט נכרת מבחוץ כשרה שאין לחוש שמא דרך הוושט בא וחזר ונכנס בריאה מבחוץ שמאחר שאין אנו רואים בריאה שום נקב מבחוץ יש לנו לומר כי הקדים קנה לוושט ודרך הקנה בא ונכנס דרך סמפוני ריאה שהריאה תלויה בקנה שהל׳ כרבי יוחנן שמכשיר [שם]. ועוד שאמרו שם לרבי אמי והא רבנן מכשרי משמע שסוברים שכן הלכה אבל אם לא באת הריאה לפנינו שלימה כי אם חתיכה ממנה פסק רבי אמי [שם] שטריפה מספק. [שם] מעשה במחט שנמצא בחתיכת כבד ופסק רב אשי שאם העובי של מחט לצד פנים של כבד כשירה אבל אם העב לצד החוץ טריפה שדרך וושט בא ונקבו וחזר ותחב בכבד מבחוץ וטריפה משום נקובת הוושט, [שם] בד״א במחטים גדולים אבל במחטים קטנים כאותן שלנו בכל עניין טריפה שאפי׳ הראש העב נוקב בקל ואומר רבינו יצחק [בתוס׳ שב בד״ה אי] כי בסימפוני הריאה שיש להם ריווח וחלל גדול אין חילוק בין ראש העב לצד חוץ בין ישנו לצד פנים בין במחטים גדולים בין במחטים קטנים בכל עניין כשירה אם באת לפנינו שלימה. [בדף מ״ט] מעשה במחט אחת שנמצאת בסמפון גדול של כבד והכשירה רבינא שמאחר שנמצאת בסמפון גדול ניכרים הדברים שדרך הקנה באת שהכבד והריאה תלוין בקנה. [בדף מ״ב] הכרס והדקים שנקבו טריפה, [שם] וכן המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ טריפה, [בדף מ״ט] ומחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד מבפנים כשירה אפילו ראש העב של מחט לצד חוץ שאוכלין ומשקין דחקוה ליכנס שם ואומר רבי יהודא [בתוס׳ דלעיל] אם נמצאת מחט בקורקבן מצד אחד מבפנים שמשפט אחד להם לפי שדרך הוושט בא עם המאכל ומתוך שהוא טוחן תדיר י״ל שאוכלין ומשקין דחקוהו ליכנס שם ואין חילוק בדבר בין במחטים קטנות בין בגדולות בכל עניין כשר פירש רש״י [בסוכה דף ל״ד ובשבת דף ל״ו וכל הסוגיא בתוס׳ שם בשניהם ובתוס׳ פרק אלו טריפות דף ג׳ בד״ה מחט] אבל בהמסס שאין לו כי אם עור אחת אפי׳ מצד אחת טריפה דחוששין שמא נקב כולו ואחר כך הבריא. מה ששנינו [בדף מ״ב דלעיל] המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ לא לחוץ ממש אלא לצד חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה. ור״ת מפרש שאין חילוק שאפי׳ בהמסס מצד אחד כשירה ומה שתפס בית הכוסות להשמיענו חידוש שאפי׳ בית הכוסות שהיא דופן כפולה וניקב עור שלה כשירה, [בתוס׳ פרק אלו טרפות דלעיל] המחט שנמצאת מבחוץ להמסס ובית הכוסות בחלל הגוף אפי׳ לא ניקב כלל טריפה כי ודאי נקבה הוושט ויצאת שם ומחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד מבפנים וכן בקורקבן שהכשרנו. אם נמצא קורט דם מבחוץ כנגד נעיצת המחט מבפנים טריפה דאם אין שם מכה גם מבחוץ דם זה מניין. ואם המחט נכרת משני צדדין נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שננעץ מעבר שני לאחר שחיטה. בד״א שאנו מצריכין קורט דם זהו כשיש מחט או כשאין הנקב ניכר משני צדדין אבל אם הנקב ניכר משני צדדין טריפה אפי׳ בלא קורט דם כמו שאומר התלמוד [בדף נ״א כל הסוגיא] אם מחיים יצא המחט היה הדם נסרך על המחט אבל כשאין שם מחט אין שום דבר שיסרך בו הדם ומסיק התלמוד [בדף מ״ט] שתולעים הנמצאים שיוצאים מן הריאה כשירה שהלכה שלאחר שחיטה פירשו ויצאו העוף אין לו כרס ולא המסס ולא בית הכוסות. אבל יש לו כנגדן זפק וקורקבן. [בדף נ״ו] והזפק שניקב במשהו בגגו טריפה [שם] ואיזהו גגו של זפק זה שימתח בשוה עם הוושט כשיאריך העוף צוארו אבל שאר הזפק התלוי מלמטה שניקב מותר. אמר רב נחמן [בדף מ״ג שם] ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או ניקב הכיס והקורקבן קיים כשר [שם] וכן נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר [שם] והוושט שיש לו שתי עורות נקבו זה בלא זה כשר ואם נקבו שניהם אף זה שלא כנגד זה טריפה מפני שאוכל שבו תמיד מתרחב וכווץ וע״י כן פעמים שהנקבים מכוונים זה כנגד זה אמר רבא [שם] קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום. [שם] ישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא אבל אם נמצא לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא פירש״י הבריא ניקב כמו וברא אותם בחרבותם לשון אחר שמא הבריא הנקב ונסתם אחר שניקב מעבר לעבר ואין מועיל [שם] תורבץ הוושט והוא המקום בוושט למעלה שאינו כשר לשחיטה דינו כוושט ושיעור נקובתו במשהו.
ופסוקת הגרגרת ברובה נחלקו האמוראים אם צריך רוב חללה ואין עובי התנוך מצטרף אל החלל או נאמר שדי ברוב עוביה עם חללה ואם יש בגרגרת הרבה נקבים אמר רב חמא [בדף מ״ה] אם יש בהם חסרון אם יש בכולן כשיצטרפו כאיסור טריפה אין בהן חסרון מצטרפין לרובה ואם נסדקה לאורכה בלא חסרון אמר רב [שם] כשירה אם נשתייר בה חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה וכן א״ר יוחנן לא״ד [כך פירש רש״י שם] וכמה חוליא אחת ג׳ טבעות וא״ר יוחנן [בדף מ״ב ומ״ד ופי׳ ר״ח בתוס׳ שם] סימנים שנתדלדלו ברובן טריפה פר״ח שנתפרדו הוושט מן הקנה ונתדלדלו זה מזה אמר אמימר משמיה דרב נחמן [בדף מ״ה] משנכנסה הגרגרת בתוך החזה מתפצלת לג׳ קנים הקנה האחד לריאה והשני לכבד והשלישי ללב קנה דריאה כריאה ונקובתו במשהו קנה של כבד ככבד ואם ניקב כשר אבל בקנה הלב נחלקו [שם] וא״ד בקנה הכבד נחלקו ובקנה ללב כשר ומאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי. אמר ר״ח [בתוס׳ שם בד״ה מר] שנחמיר בשלשתן [אמר לו] שנקובתן במשהו וכן א״ר יוחנן [שם] ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה במשהו משמע שכולל דבריו שניקב הקנה בכל פיצולין למטה מן החזה שהוא במשהו בין קנה הריאה ובין קנה הלב ובין קנה הכבד [שם] שני קרומים יש למוח שבראש אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד הר״ז מותרת ללשון אחד ואם ניקב גם התחתון הסמוך למוח במשהו לכל הלשונות טריפה [שם] והמוח עצמו שניקב או שנתמעך והקרום קיים כשירה ואם נשפך כמים או כדונג טריפה אמר ר׳ יהושע בן לוי משום בר קפרא [שם] אותם קרומים של מוח שהן על המוח שבארנו במשהו בד״א כל זמן שהן בתוך הקדירה כלומר כל זמן שהן בתוך עיגול הראש אבל משיתחיל המוח לימשך אל השדרה מסקינן [שם] שהל׳ שאם נפסק חוט השדרה ברובו טריפה ומפרש רובו רוב עורו של היקף החוט [שם] וחוט השדרה מתחיל מן הפולין שהן כעין גלאיץ שבסוף הראש ולחוץ אבל פולין עצמן כלפנים [שם] ומושך חוט השדרה למטה לצד הזנב עד בין הפרשות ומשם ואלך כשירה אם נפסקה ובעוף מפרש רבי ינאי [בדף מ״ו] שמושך עד למטה מן האגפי׳ ומשם ואילך כשירה [שם וכן פסק גם בס״ת סימן ט״ז] ואע״פ שר״ל חולק עליו ומיקל ואומר עד בין האגפים הלכה כר׳ ינאי שמחמיר ועוד שהיה רבו [במשנה דף מ״ב ודר״י בגמרא דף מ״ג ומ״ח] נקבה המרה טריפ׳ א״ר יוחנן מרה שנקבה וכבד סותמתה כשרה [שם] ואם ניקב הכבד כנגד המרה טריפה [בדף מ״ב] ניקב (ג) הלב לבית חללו וכן נקבה הקיבה טריפה והלכה כרב שאמר [בדף מ״ט והסוגיא בתוס׳ שם] חלב טהור סותם הנקב חלב טמא אינו סותם הנקב הילכך כל נקב ששומן סותמתו כגון אם נקבו הדקין ושומן סותמתן וכיוצא בזה כשרה לפי שמחובר לו כל שעה אבל חלב שנדבק בריאה אינו סותם כיון שאינו נדבק עליה כל שעה כך כתב מורי בשם ר״י ור״ת [בדף מ״ב ונ׳] והכרס שניקבה טריפה ואין מועלת שום סתימה כי החלב שעליו טמא הוא ואינו נדבק יפה ואמר רב נחמן [בדף מ״ט] חלב העשוי ככובע אינו סותם הלכך חלב הלב ודכרכשא היא טבחיאה אינו סותם [שם] וחלב חיה זה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם אע״פ שהוא מותר באכילה ומעשה בא לפני רבינו יצחק [בתוס׳ שם בד״ה חלב] בקורקבן שניקב במחט ושומן סותמו והכשירו:
נפלה מן הגג טריפה אבל דלגה אפי׳ דרך ארוכה שהיא באמצע הבית שאין לה במה לסרך דרך נפילתה כשרה שאומדת עצמה לקפיצה זו [בדף מ״ב ונ״א] [שם] ואלים המנגחין זה את זה אין בהן משום ריסוק איברים [שם] ובית המטבחים שמפילין אותה בחוזק לארץ אין בהם משום ריסוקי איברים לפי שנועצם ציפורניה בארץ אבל באלים המנגחים שנפלו מחמת הנגיחה ודאי חוששין כך מסיק רב הונא [שם] אבל נפלו מאליהן מותרין אם לא נפלו מגובה עשרה טפחים כדמוכח בב״ק [דף נ׳] אמר רב מנשיא [בדף נ״א דלעיל] האלים שזורקין הגנבים חוץ לדיר אין חוששין להם משום ריסוק איברים מפני שמשליכין אותם על מתניהם, ואותן עופות שנלכדי׳ במצודה אם קשרי המצודה קרובים זה לזה חוששין לריסוק איברים [מס״ת סימן י״ח] וכל מקום שיש לחוש לריסוק אברים כגון נפלה מן הגג או טרפה בכותל או שריצצתה בהמה הל״מ היא שהיא טריפה אפי׳ בלא נקב חסרון מפני שנתפרקו חוליותיה ומשפט הנפולה כך הוא כמו ששנינו [בדף נ״ו] גבי דרסה בכותל אם שהת׳ מעת לעת כשרה [שם] ובגמ׳ אומר על זה ר׳ אלעזר בן אנטיגנוס משום ר׳ אלעזר בר׳ ינאי שצריכה בדיקה כנגד כל החלל והלכה כר״י אמר רב שאמר [דף נ״א] עמדה אינה צריכה שהייה מעת לעת אבל צריכה בדיקה ואם הלכה אפי׳ בדיקה אינה צריכה וכן פסק רבי׳ שלמה [שם] וה״ג וכתב בה״ג כל הדברים שמכשיר התלמוד בבדיקה בנפולה ושבורה ודרוסה בד״א בדורות הראשונים שהיו חכמים ונבונים אבל בדורות אחרונים אין לסמוך על הבדיקה וטרפינ׳ לה ורש״י כתב נ״ל שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדכתיב ובא אל השופט אשר יהיה בימים ההם [בסנהדרין דף ז׳] אבל יהא נזהר להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא ר״ל שכל אחד ישא מעט מן העץ ובדף נ״א דלעיל] מעשה בכבשה אחת שהיתה בבית רב כהנא והיו יריכותיה נגררין אחריה לארץ והי׳ רב יימר רוצה להכשירה כי אמר שאין זה אלא חולי אחד ששמו שגרונה שתפסה והחולי הזה ראוי להתרפא לאחר זמן והקשה רבינא מניין לך שאין זה מחמת שנפסק חוט השדרה ובדקו ונמצאו כדבריו דנפסק החוט ומסיק התלמוד [שם] ת״ל ואפי׳ הכי הילכתא כרב יימר מ״ט שגרונא שכיחא חוט השדרה לא שכיחא כלומר כשיבא הדבר כך אין לבדוק בפסיקת החוט שאין זה דבר מצוי ורגיל [מס״ת סימן י״ט] ומכאן יש ראי׳ שאין צריך לבדוק שום טריפות כ״א טרפות הריאה שהוא מצוי וגם לא הוזברה בדיקה בשאר טריפות אלא דווקא במקום שחוששין לריסוק איברים שאנו סומכין על הרוב שאינם טריפות ומטעם זה אנו אוכלין החלב אמנם בגדיים וטלאים קטנים שאין רגילות לבא סירכה בהן מעשה היה שניטלה הריאה שלהן בלא בדיקה והכשירה רבינו שלמה.
ניטל הטחול כשר אמר רב עוירא [בדף נ״ד] לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ומסקינן [דף נ״ה שם] דווקא שניקב בעוביו ואם נשתייר בו כעובי דינר כשרה [בדף נ״ד] נטלו הכליות כשרה אמר רכיש בר פפא [בדף נ״ה כל הסוגיא] לקתה בכוליא אפילו בכוליא אחת טריפה והוא שיגיע הלקותה במקום החריץ שבו לובן הכוליא וכן אם נמצאת בה לחה אפי׳ שאינה סרוחה או נמצא בה מים עכורין או סרוכי׳ אפי׳ צלולים הר״ז טריפה. אבל אם נמצאת בה מים זכים הר״ז מותרת אע״פ שהכוליא שנטלה כשרה אם נמצאת קטנה ביותר והקטינה בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית הר״ז טריפה [בדף מ״ו] נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חי׳ פי׳ זה מקום תלייתה במקום שהיא מעורה ודבוקה בכליות כשרה ואם לאו טריפה [בדף מ״ח] ואם התליע הכבד כשרה.
קרועה שהזכרנו בתחילת הענין הוא בשר החופה [בדף נ״ז] את רוב הכרס שנקרע רובו טריפה פירוש רבינו שלמה אותו בשר הוא הקרום עב שקורין טנב״א וכשחותכין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה הוא נר׳ ומה שקורהו חופה את רוב הכרס מפני שמיעוט הכרס נחבה בתוך צלעות החזה ורובו מכוסה באותו בשר והבשר עדיין הולך על פני כל המעיי׳ עד היריכים.
שמוטת יד בבהמה היא הרגל שלפניה כשרה [בדף נ״ז] שמוטת ירך בבהמה טריפה ומסיק [שם] והוא שנתעכלו ניביו בבהמה הן כמין גידין שמדבקים עצם לעצם במקום חבור הגוף והירך אבל אם לא נתעכלו כשרה [שם] שמוטת ירך בעוף טריפה ומסתמא כשיתעכלו ניביו כבהמה דתני [שם] לוי לכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף [שם] שמוטת גף בעוף טריפה חוששין שמא תינתק הריאה ששכונה בין הצלעות מבפנים וישנה כעלה של וורד וקורין אותו פיקה [בחולין דף ט״ו] שנינו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה מן הארכובה ולמטה כשירה וכן ניטל צומת הגידין ונחלקו בגמ׳ [שם כל הסוגיא] באיזו ארכובה אמרו רב יהודא אומר ארכובה התחתונה ששם סמוך למעלה לה מן הפרק הם צומת הגידין שזו הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה מן הפרק אם נחתך לגמרי כשרה ולמעלה מן הפרק בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין אם נחתך העצם לגמרי טריפה וכן שניטל צומת הגידין כלומר נחתכו צומת הגידין אפי׳ בלא עצם טריפה ופסק רש״י כלשון זה אע״פ שיש לשון אחר שמיקל יותר וגם עולא חולק על זה הלכה כלשון זה שלא מצינו שחזר בו רב יהודא ויש לנו להחמיר. אבל רב אלפס פוסק להקל בלשון אחר שאין נחתכו רגליה פוסל אלא למעלה מן הארכובה העליונה ועוד רב פפא דהוא בתראה מתני מילתא דרב כמו שאומר עולא וכן פוסק מורי כרב אלפס וגם רבי׳ יצחק בר רבי אשר העיד על רבינו יצחק בר ר׳ יהודא שהורה כן הל׳ למעשה והתיר [שם דף ע״ו] אומר שבעוף במקום צומת הגידין יש ט״ז חוטין נפסק אחד מהן טריפה ובבהמה יש ג׳ חוטין ונחלקו שם בלשון אחד אמר רב יהודא אמר רב שאם נפסק רוב אחד מהן טריפה ולשון שני אומר שצריך רוב כל אחד ואחד ופסק רש״י הואיל ולא פסק התלמוד הלכה כדברי מי בשל תורה הלך אחר המחמיר הלכך אפילו ברוב אחד טריפה כשם ששמוטת יד בבהמה כשירה כך חתוכת יד בבהמה כשירה וכן המסקנא [שם דף נ״ז] וכשם שאם נחתכו רגליה שאחריה למעלה מן הארכובה טריפה כך נשבר העצם ויצא לחוץ עד שאין עור ובשר חופין רוב עובי השבירה ורוב הקיפה טריפה וצריך שיהא רוב הכסוי מן הבשר ומיעוט מן העור ואין הגידין משלימין לכסות השבר כמו העור אע״פ שהן רכין עתה הואיל וסופן להקשות כך המסקנא שם [בדף ע״ו דלעיל] ואם העצם הנשבר יצא לחוץ דרך נקב קטן שבבשר אסור אפילו חזר בפנים כך פירש״י [שם] גבי רוב עוביו ורוב היקיפו עוד גרסינן בחולין [שם] אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים על השבר בין בהמה בין אבר מותרין ואם לאו בין בהמה בין אבר אסורין פירוש אף האבר אינו אסור מה״ת אלא משום טריפה ולא משום אבר מן החי דתניא [שם ובדף ע״ג] ששחיטת טריפה מטהרת מידי נבילה אותה ואת האבר המדולדל בה ואם היה לו דין אבר מן החי הלא מטמא כאבר מן הנבילה כמו שאומר שם [דף קכ״ח] [בדף ע״ו דלעיל] ואם נשבר העצם למטה מן הארכובה ואין רוב בשר קיים אבר אסור בהמה מותרת פירוש אבר אסור משום אבר מן החי מד״ס ולא מד״ת כאשר בארנו ואמר ר׳ יוחנן [שם דף ע״ג] אותו אבר אין בו אלא מצות פרישה מד״ס בלבד ואם נולדו בו ספיקות הולכין להקל ואסור מדבריהם להושיטו לבן נח [בדף ע״ו דלעיל] ושלחו בני מערבא שהלכה כרב ולא כשמואל שחולק על זה [בפרק יש בכור דף מ״ט] ועוד הל׳ כרב בכ״מ באיסורי לגבי שמואל [מס״ת סוף סימן כ״ה כל הסוגיא ע״ש] נשבר העצם ויצא לחוץ בעוף למעלה מן הארכובה ולא נודע אם בחיים אם לאחר שחיטה רוב פעמים יכולין להבחין אם השחיר במקום המכה אם כן מחיים הי׳ ואם אינו יכול לברר הדבר או שמוטת ירך ולא נודע אם נתעכלו ניביו וכל ספק טריפות הבא לפני חכם פסק רב יהודאי גאון שאין אנו בקיאין בבדיקה ויש לנו לאסור את הכל ואין לנו להקל להתיר הספיקות מטעם דאמר רב הונא [בחולין דף ט׳] נשחטה הותר׳ עד שיוודע במה נטרפה שהרי לא אמר כן אלא במקום שיש לתלות בהיתר כגון בא זאב ונטל את בני מעים והחזירם כשהן נקובים שיש לתלות הנקב בזאב אבל בספק טריפות שימצא ומחמת חסרון חכמה אין אנו יכולין לברר את הדבר ראוי לאסור את הכל אומר ר״י כי מעשה בא לפני ר״ת שנשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר ונתרפא והתירה ושמא הטעם היה שאם העצם יצא לחוץ לא היה מתקשר ומתרפא אלא ודאי לא יצא לחוץ וכשר:
שבורה טריפה והוא שנשתברו רוב צלעותיה [בפרק אלו טריפות דף מ״ב] [שם דף נ״ב כל הסוגיא] וצלעות הבהמה הן י״א מכאן וי״א מכאן נשתברו י״א מכאן ואחת מכאן טריפה והוא שנשתברו מחציין של מול השדרה נשתברו שש מכאן ושש מכאן אם היו הצלעות גדולות שיש בהן מוח טריפה ואם לאו אע״פ שהן רוב ואע״פ שנשתברו כלפי השדרה מותרת וכן אם נעקרו רוב צלעותיה טריפה ואם נעקרה אפילו צלע אחת וחצי חולייתה עמה שהצלע תקועה בה טריפה וכן אם נעקרה מן השדרה חוליא אחת אפילו היתה מן החוליא שלמטה מן הכסלים שאין בהן צלעות הר״ז טריפה.
דרוסה טריפה [במשנה דף מ״ב] והוא שיטרוף הארי וכיוצא בו את הבהמה וידרוס עליה בידו או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף ונחלקו האמוראים [בדף נ״ב] שרבי אלעזר אומר שאין דרוסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד לדברי חכמים ואומר שרבי יהודא שאומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסה הארי בגסה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק וכן פסקו רב אלפס [שם] ורבינו משה [בפ״ה דהלכות שחיטה] ובספר התרומה [בסימן כ״ח] פסק דהואיל ויש אמורא שאומר שבא לחלוק ולחכמים זאב דורס אף בגסה יש להחמיר בדבר [בדף נ״ג כל הסוגיא] במסקנא אין דרוסה לחתול בבהמה אלא בגדיים וטלאים וכן השועל ואין דרוסה לחולדה אלא בעופות והנץ יש לו דריסה אפי׳ בעוף גדול ממנו אבל שאר העופות שדורסין יש להם דריסה בעוף שכמותן ואין להם דריסה בעוף שהוא גדול מהן ואין דריסה לכלב כלל ואין דריסה בשן אלא בציפורן וביד שזהו רגל שלפניה ולא ברגל שלאחריה ואין דריסה אלא מדעת אבל לא שלא מדעת כגון ע״י נפילה או שהיה ישן והכה את הבהמה שלא מדעת ודריסה (ה) הוא שזורק ארס כששולף ציפורנו מעל הבהמה או מעל העוף ושיעור דרוסה במשהו אפילו בגרגרת שפסוקתה ברובה או נקובתה בכאיסר והטעם אומר התלמוד [בדף נ״ד] זיהרא מיקלא קלי ואזיל פי׳ זיהרא הארס הולך ושורף כל סביבותיה [בדף נ״ג] ורושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים ובסימנין משיאדימו אפי׳ במשהו [שם כל הסוגיא] ספק דרוסה אסורה עד שתבדק כדרוסה ודאית כיצד ארי הנכנס לבין השוורין ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהם אמר אמימר הילכתא חוששין שמא ארי דרסו ואין אומרים שמא בכותל נתחכך וכן חתול או שועל או חולדה שנכנסת לבית העופות והוא שותק והן מקרקרים חוששין שמא דרס אבל אם היה הוא נוהם והם מקרקרים מיראת נהימתו הן מקרקרים וכן אם קטע ראשו של אחד מהם הנה נח רוגזו וכן אם היו שותקי׳ הוא והן אין חוששין שאילו הזיק היו מקרקרין ספק נכנס אחד מהטורפין לכאן ספק לא נכנס או שראינו שנכנס ולא נודע אם כלב הוא או שועל או חתול תולים להקל שכלב היה שאין לו דריסה ע״כ שיטת התלמוד ויש לתמוה [מס״ת סימן נ״ח] כי רוב פעמים חתול נמצא בלול וצועקין התרנגולין ואין נשמרין מהן מלאכלן ואור״י שיש למצוא היתר בדבר דדווקא במצילין עצמן שהתרנגולת בורחת מפני החתול אז אם הכה אותה יש דריסה שהרי רב חסדא שאומר [בדף נ״ב] שיש דריסה לחתול בגדיים וטלאים מעמיד התלמוד [שם] במצילין דווקא והוא הדין בעופות שאין דריסה לחתול אלא במציל עצמו שהרי מביא התלמוד [שם] מתרנגולת שרץ חתול אחריה וברח׳ לחדר כו׳ אבל בארי ובזאב אין חילוק בץ מצילין לשאין מצילין שבכל עניין חוששין שמא דרסו [בס״ת דלעיל] ואם נשא הזאב שה מן העדר בפיו והצילו הרוסה כבר בארנו שאין דריסה בשן ומותר ואם ספק לו אם דרסה ביד אם לאו ואח״כ נתערבה עם הרבה בהמות שמא יש להתיר כל אחת מטעם ספק ספקא שמא אין זאת הבהמה שנגע בה הזאב ואפי׳ אם היא זו שמא לא דרסה ביד אפס רבינו יצחק פיר׳ דבריה או דבר שבמניין שיש בו ספיקא דאוריי׳ אין להתירה בתערובת ע״י ספק ספיקא ובארנו דבר זה במצות בשר בחלב [מל״ת קמ״א] החתול שהכה אחת מן התרנגולין שאר התרנגולין מותרין אם הם במקום שיכולין לברוח ואם הם במקום צר וקטן כולן אסורין כי שמא כמו כן הכה שאר התרנגולי׳ שהיו שם שלא אמר התלמוד [בדף נ״ג] שנח רוגזו אלא בקוטע ראשו של אחד מהם ולא בהכאה.
גרסינן בפרק השוחט [דף כ״ח] מעשה באות אחת שהיתה בבית רבה שנמצא צוארו מלוכלך בדם אמר רבה היאך נעשה אם נשחטנו ואחר כך נבדוק אותו שמא במקום נקב ישחוט ואם נבדוק אותו בתחילה הלא הוושט יש לו שני עורות החיצון אדום והפנימי לבן ולכך אין לו בדיקה מבחוץ אמר לו רב יוסף בנו נבדוק הקנה תחילה מבחוץ ואחר כך נשחט הקנה לבדו כי עוף הכשירו בסימן אחד ואחר כך נהפוך הוושט ונבדוק אותו מבפנים. עוד יש מעשה אחר בחולין [דף נ״ג] באוז אחד שהיה בבית רב אשי שנכנס לבין הקנים וכשחזרו ראוה שהי׳ צוארו מלוכלך בדם ופסק רב אשי כשם שאומרי׳ שבספק כלב ספק חתול תולין להקל בכלב כך בספק חתול הכהו ספק קנה הכהו תולין להקל בקנה ונר׳ לפרש שבמעשה דבפ׳ השוחט [כל הסוגיא בתוספ׳ שם בד״ה אתא] לא היו מסופקין בנקיבת קנה שהרי לא נכנס בין הקנים כמו שנכנס בכאן אבל הספק היה אם דרסו חתול בידו או ברגלו לכך אומר שם כי הוושט לפי שהוא אדום מבחוץ אין לו בדיקה מבחוץ שאין ניכר בו האדמומית אלא בפנים והה״ד שצריך בדיקה כנגד כל החלל אבל במעשה דפ׳ אלו טריפות שתולין בנקיבת הקנה יש לו לוושט בדיקה מבחוץ אם ניקב כמו שיש בדיקה לגרגרת שהנקב ניכר בה מן הטעם שבארנו שדריסה אינה ניכרת בדבר אדום אבל הנקב ניכר בה לפיכך כשאומר התלמוד [בפ׳ אלו טריפות דף מ״ג] ב׳ עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן אומר שם למאי נ״מ לספק דרוסה אבל אינו אומר למאי נ״מ לספק נקובה ורש״י פירש במעשה דפרק השוחט כי לא היה מסופק כלל בדריסה שבספק כלב ספק חתול תולין בכלב וכן בספק חתול ספק קנה תולין בקנה להקל וצריך בכ״מ לבודקו שמא נפסק הקנה ברובו או ניקב הוושט שאם היינו חוששין לדריסה הי׳ צריך בדיקה כנגד כל החלל אם האדים הבשר כנגד בני מעיים אע״פ שלא נמצאת הריעותא אלא בסימנים ולפירושו יקשה מה שאמרנו כי למה אין נקב ניכר בדבר אדום.