סמ"ג עשה סד
צוה הקב״ה לכסות דם שחיטת חיה ועוף הנאכלין, פרט לשוחט ונמצאת טריפה כדברי חכמים [בפרק כיסוי הדם דף פ״ה], שנאמר בפרשת אחרי איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוככם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. ושנינו [שם] עוד השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ושנינו [שם דף פ״ו] שחט חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן. וכן שחט מאה חיות או מאה עופות, כיסוי אחד לכולן וחייב לברך על כיסוי הדם [כך משמע שם בתוספת דברכות דף נ״ו ע״ב]. כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן כמו שדורש בת״כ [אחרי פי״א]. ובתלמוד שלנו לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה [דף פ״ג ופ״ד]. [שם] והשוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר השבת, [שם דף פ״ג] וכלאים הבאה מבהמה וחיה מכסה ואינו מברך. והשוחטו בי״ט מכסה אותו לאחר י״ט, [שם] וכיסוי הדם נוהג בחולין אבל לא במוקדשין.
ת״ר [בדף פ״ז] ושפך וכסה במה ששפך יכסה וזהו בסכין וה״ה בידו או בקיסם ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו. ותניא [שם] ושפך וכסה מי ששפך יכסה מניין שאם שחט ולא כסה וראה אחר שחייב לכסות ת״ל ואומר לבני ישראל וגו׳ מצוה זו על כל ישראל. [שם] מעשה באחד ששפך ובא חבירו וכסה וחייבו ר״ג ליתן לו י׳ זהובים שכר ברכה שגזל לו, [בתוס׳ שם] ועכשיו בזמן הזה אין אנו נוהגין לגבו׳ שום קנס בח״ל כדאמרי׳ בב״ק [דף פ״ד] שבדבר שאין בו חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו מסקינן שם [בדף פ״ז דלעיל] כסהו ונתגלה אינו חייב לכסות פעם אחרת כסהו הרוח אינו חייב לכסות חזר ונתגלה אחר שכסהו הרוח חייב לכסות. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות שנינו [שם ובדף פ״ח] דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. א״ר יהודא אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. פסק ר״ח [בתו׳ שם בד״ה רבנן] וכל רבותינו שוין בדבר שאע״פ שסובר רמי בר חמא בפרק זה בורר [דף כ״ה] ורבי ירמיה בגיטין [דף ז׳] שאימתי שבמשנה בא לחלוק אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שאומר בפ׳ חלון [דף צ״א] שכ״מ ששנה ר׳ יהודא במשנתינו אימתי בא לפרש במה לחלוק לפיכך יש לנו לומר שרבי יהודא במשנתינו זו לפרש דברי חכמים בא וכן הלכה [כל הסוגיא בתוס׳ פרק כיסוי הדם דף פ״ז בד״ה ומכסין]
השוחט בהמה או חיות או עופות וסח בנתיים בדבר שאינו מענין השחיטה כתוב בספר התרומה שמסופק הוא אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה כמו בסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש שחוזר ומברך שנים על ש״ר או שמא כמו שסח באמצע אכילתו אינו צריך לחזור ולברך המוציא כמו כן כשסח בין שחיטת בהמה זו לשחיטת בהמה אחרת אינו צריך לחזור ולברך ומאחר שספק הוא אסור לדבר בנתיים כי לא ידע מה יעשה אחר כך. ובה״ג פסק שאם סח בין עוף לעוף מכסה אותו ששחט ואחר כך יברך וישחוט האחר ואין לנטות מקבלתם כל זמן שאין ראייה ברורה לסתור דבריהם ואפילו אם יתברר לנו שצריך לחזור ולברך אסור הוא לדבר מפני שמרבה על עצמו ברכה לבטלה ומטעם זה אנו אומרים בפרק הקומץ רבה [דף ל״ו] סח בין תפילין ש״י לתפילין ש״ר עבירה הוא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה וכן בפרק בא לו שנינו [דף ס״ח] שנוטל כ״ג ס״ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורין על פה. ומקשה בגמ׳ [שם דף ע׳] ויביא ס״ת אחר ויקרא בו ומתרץ ריש לקיש מפני ברכה שאינה צריכה. אמנם אם סח בנתים בדבר שהוא מעניין השחיטה כגון תן לי העוף או הסכין ודאי אין זה הפסק כמו שבארנו בהלכות ברכות בעניין ברכת המוציא. [בפ׳ כיסוי הדם דף פ״ח]
במה מכסין בעפר ובגפסיס ובסיד פלשטיר בלעז ובזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים ובנסורה של חרשי׳ ובנעורה של פשתן דקה ובלבינים כתושה וחרסי׳ ומגופה שכתושה שכל אלו מין עפר הם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר וכסהו בעפר לפיכך אין מכסין בזבל הגס ובחול הגס וקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בה אע״פ שאין מגדל צמחים לפי שנק׳ עפר שנאמר ועפרות זהב לו ונאמר עד אשר דק לעפר ובפ׳ אלו עוברים [דף מ״ז] אומר שקרקע לחה אינה ראויה לכיסוי והטעם מפני שנאמר אשר אם יוכל איש למנות עפר הארץ וכתיב מי מנה עפר יעקב דבר דק ונפרד שראוי למנות קרוי עפר. מכסין באפר בין אפר עצים בין אפר בגדים אפילו אפר בשר שנשרף שהרי נאמר מעפר שריפת החטאת דברי ב״ה [בדף פ״ח דלעיל] גרסינן בהשוחט [דף ל״א] ובביצה [דף ז׳] אמר רבי זירא אמר רב וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שצריך עפר למעלה ועפר למטה ועיקרי שאר הלכות כיסוי הדם שבארנו הם בפרק כיסוי הדם: