מצוה:לייבם את אשת האח שנפטר ללא בנים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.
(דברים כה, ה)
היא שצונו להיות היבם נושא את אשת אחיו כשמת ולא הניח זרע, והוא אמרו יתעלה "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה).
וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת יבמות.
שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר "יבמה יבא עליה וגו'" (דברים כה, ה).
משרשי המצוה. לפי שהאשה, אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון, שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה. והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע דברא מזכה אבא שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחילה, כמו שאמרנו.
ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע" (בראשית לח, ט) עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכענין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כב:) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין הענין, רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני (עי' מורה נבוכים ג', מ"ט). והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקבלים, אסמך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשך עצמי מכתב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יג:) שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו (דף יז:) שלענין יבום וחליצה ולירשה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו (דף מג:) שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויתרו כלן, ואינו יכול ליבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפרוש עליו (דף מד.) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה.
ומצוה לכתחילה בגדול ליבם (דף כד.). וכמו כן אין יכולין לחלץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים, מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן אסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק אסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבימתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קדם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל אסורין אלו, מדבריהם.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף מא.) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו שלא תחלץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (דף מא:). ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף לה:) שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלץ. ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן היבום ומן החליצה ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת.
וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (דף נג:) שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכוון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (דף נב.) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה. הנה שענין היבמה תלוי בביאה.
וכן אמרו זכרונם לברכה (דף עט:) בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים (ריש יבמות), שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן (פ"ו מהל' יבום ה"ו) שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רבי פרטי עניינים אלה, מבוארים כלם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה בטל עשה זה.
מצות עשה מהתורה שייבם אדם את אשת אחיו מאביו בין מן האירוסין בין מן הנשואין אם מת בלא זרע שנא׳ ובן אין לו יבמה יבא עליה. אבל אם נולד לו אח אחר מיתתו אותו אח הנולד אינו חייב לייבם שנאמר כי ישבו אחים יחדיו ודרשי׳ ביבמות [דף י״ז] שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולם. [שם] יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם שאינם חייבים לייבם רבא אמר [שם] אחים מן האם לא צריכא קרא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ובמקום שיש אחים מן האב שנים או שלשה שנינו [שם דף כ״ד] שמצוה בגדול לייבם שנא׳ והיה הבכור אשר תלד מפי הקבלה למדו רבותינו [שם] שבא ללמד שאינו מדבר אלא בגדול האחים כלומר יבמה יבא עליה ומי הוא הבכור כלומר הגדול שיבא עליה וגם בא ללמוד שגדול האחים יקים על שם אחיו המת לנחלה כדתנן בפ׳ החולץ [דף מ׳] הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה. [שם] אבל החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה.
זה שנא׳ אשר תלד דרשו רבותי׳ [ביבמות דף כ״ד] באיזו אשה תתקיים מצות ייבום באותה אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת ותנן [שם דף ב׳] כולן שנמצאו איילונות צרותיהן מותרות ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי כדתנן בפ׳ הערל [דף ע״ט] הסריס לא חולץ ולא חולצין את אשתו ואומר שם רבי עקיבא סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס חמה והעיד ר׳ יהודא בן בתירא על אחד שהיה סריס אדם ויבמו את אשתו. ועוד אחר מחלוקת יש סתם משנה כרבי עקיבא באותו הפרק [שם ועיין דף פ׳] שנינו בפרק החולץ [דף ל״ט] שאם לא רצה הגדול לייבם מחזרין על כל האחין דאמר ר״י דבחוזר האחין הגדול גדול קודם. וכן משמע ביבמות [דף כ״ד ושם הסוגיא בתוס׳ בד״ה ואם] שאו׳ הולכין אצל קטן משמע קטן ממנו וגדול מאחיו מדלא קאמר מהלכין על כל האחין כדקתני במתניתן דהחולץ [היינו שהביא לעיל מיני׳] לא רצו חוזרין אצל הגדול אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם. [שם] תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם.
[שם בדף כ״ב] זה שנא׳ בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחת הבת ואפי׳ זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ״מ בין מאשה זו בין מאשה אחרת פוטרת את אשתו מן החליצה ומן הייבום אפי׳ היה לו בן ממזר או זרע עובד ע״ז פוטר את אשתו אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אין פוטר שזרע הבא מן השפחה עבד והבא מן הגויה גוי וכמו אינם הרי הוא אומר בשפחה [בדף כ״ג ובקידושין דף ס״ח] האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה ובגוים הוא אומר את בתו לא תקח לבנך כי יסיר החותן את בנך מאחרי אבל אין מקפיד על בן בנו לפי שאינו נחשב מקהל ישראל [בפרק החולץ דף ל״ה] מי שמת והניח את אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הר״ז תתייבם. ואם ילדה ויצא חי לאויר העולם אפי׳ מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן הייבום כדתנן בנדה [דף מ״ב] אם ידוע בוודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט׳ חדשים גמורים אבל לא נודע לכמה נולד אם שהה ל׳ יום הר״ז וולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום ואם מת בתוך ל׳ יום ואפי׳ ביום ל׳ בין שמת מחולי בין נפל מן הגג הר״ז ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת ולא מתייבמ׳ כדאיתא בפרק החולץ [דף ל״ו] עוד בפ׳ ב׳ [דף כ״ב ומה שכתב משיצא ראשו ורובו וכו׳ הוא בפ׳ המפלת דף כ״ח וכ״ט שחושבו כילוד] מי שיש לו אח מ״מ אפי׳ ממזר ואפי׳ עובד ע״ז ובין קטן ובין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם ה״ז זוקק אשתו לייבום ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו ואפי׳ הייתה לידתו בקדושה הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו אמנם בשפחתו חלקו מקצת הגאונים לפי שחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה ודנין להחמיר כך כתב רב אלפס [שם והאשירי שם האריך מזה] עוד אמר שם [דף כ״ב] גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להם אחוה כלל והרי הם כזרים זה לזה.
גרסינן בפ׳ החולץ [דף ל״ח ול״ט] הכונס יבמתו וגרשה אם רצה להחזירה יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר שנאמר ולקחה לו לאשה ולא נשאר עליה שום איסור מפני אחין כלל לא מד״ת ולא מד״ס גרסי׳ בפ׳ רבן גמליאל [דף נ״ב] אמר רב הונא מצות יבמה מד״ס שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזה נקרא מאמר [שם ובדף נ״א] ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור [בפ׳ האיש מקדש דף מ״ד] וכמו שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה כך אין עושין בה מאמר אלא מדעתה, [שם] וקטנה מן האירוסין או נערה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נשואין בעשרה וכותב לה כתובה כדין כל נושא אשה [מיימו׳ פ״ב דהלכות יבום ועניין הכתובה בפרק החולץ דף נ״ב] [שם] ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קניין גמור ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר הבעילה ותניא שם שמכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה שנינו ריש פירקא [דף נ״ג] שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיתה היא ערה בין שהייתה ישינה בין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה ואחד המערה ואחד הגומר קונה [שם דף כ״ד והשוה השיכור לאלו כדעת המיימוני פ׳ ב׳ דלעיל] בד״א כשנתכוין לבעול אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עלי׳ שיכור שאין מכיר כלום או ישן לא קנה.
אמרי׳ בפ׳ האומר [דף כ״ד ובפ׳ יש נוחלין דף קל״ד] האומר בני זה או שאמר יש לי בנים הר״ז נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן הייבום אמר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהר״ז מתכוין לאוסרה לאחר מותו עוד גרסינן שם [דף ס״ד] שאם היה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן, [מהמיימוני פ׳ ג׳ דיבום ע״ש במ״מ] מי שזינה עם אשה בין פנוייה בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפי׳ הי׳ מודה לה אע״פ שהוא בנו לעניין ירושה הר״ז ספק לענין ייבום שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאין יוודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת פסק רב אלפס בשם הגאונים כרב ששת וכרבא דמסקי׳ ביבמות [דף צ״ג ופסק רב אלפס שם] שנאמן עד אחד להעיד על יבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן בן לבעלה להתירה לזר ואדיחוים שרוצין שם לדחות דברי רב ששת ורבא לא סמכינן והם לא חזרו בהם ואפי׳ עבד או שפחה או גוי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה אבל היא עצמה אע״פ שנאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי כדאי׳ ביבמות [דף קי״ח].
בפ׳ החולץ [דף מ״א] ת״ר יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בפני בית דין וברח ניזונת משל יבם נפלה לפני יבם קטן מיבם ודאי אינה אוכלת אבל משל בעל מהו נחלקו בה רב אחא ורבינא [שם] חד אמר ניזונת וח״א אינה ניזונת והלכתא אינה ניזונת מן השמים קנסוה. בכתובות [דף ק״ז וכל הסוגיא בתו׳ החולץ דלעיל בד״ה עמד] רוצה לפשוט מכאן דלא חיישינן לצררי שאומר ברח ניזונת משל יבם ויש ללמוד שאין מדבר בברח בשבילה שאם בשבילה ברח למה הי׳ לנו לחוש לצררי אלא ברח מחמת שום אונס והוא הדין לחולה וכן יש בירושלמי בפ׳ אף על פי דהוא הדין לחולה ודווקא נתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ אין דומה שבעניין זה התקינו חכמים מזונות משל יבם ודווקא דברח אבל לא ברח כיון שישנו לפנינו ונתרצה ליבם בשביל זמן מועט שהיה מאחר ליבם אין דומה שהיו מתקנין לה מזונות.
שנינו בפ׳ האשה שנפלו [דף פ׳ וכל הסוגיא בתוס׳ שם וכן גם המשנה בפ׳ החולץ דף ל״ח והסוגיא בתוס׳ שם] שומרת יבם שמתה מהו עושה בכתובת׳ ובנכסים הנכנסים והיוצאי׳ עמה פי׳ נכסי מלוג ב״ש אומר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. פי׳ ר״ת במה שיורשי האב עיקר דהיינו נכסי מלוג אבל בשאר מודים לב״ה וב״ה אומרים הנכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. פירוש נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהיו בחזקת הבעל עד היום הזה ולפי שרצה ליתן בהם טעם זה לא עירבם לשנות נדוניא וכתוב׳ בחזקת יורשי הבעל הרי למדת דבין מנה ובין מאתים ובין נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל וקבורתה תחת כתובתה היינו נדונייתה שהם נכסי צאן ברזל מדאינו חייב לקבור ארוסתו ומדקדק עוד מדברי ב״ש שאומר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דמשמע דווקא במה שיורשי האב עיקר דהיינו נכסי מלוג אבל מנה ומאתים ונדונייא הואיל וכשמת בעלה לא הייתה עומדת לגבות כתובתה עד שתחלוץ ושמא היה היבם מיבמה הרי הם בחזקת יורשי הבעל אבל בפ׳ מי שמת [דף קנ״ח וגם שם הסוגיא בתוס׳] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אומר ב״ש יחלוקו סתמא דמשמע בכל מפני שלשם הייתה עומדת לגבות כתובתה מיד שמת בעלה ולכן גם יורשי האב חולקין בכולן מסקינן בכתובות [דף פ׳] כי שומרת יבם כתובתה על כל נכסי בעלה לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו בין קודם ייבום בין לאחר ייבום כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברים לקרקע ימכרו וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירותיה הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם ומשתמש בהן כמו שירצ׳ ואינה יכולה לעכב שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהם אלא בתקנת הגאונים ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהן.
[בפרק החולץ דף מ״א] אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה ויכול אחר כך לישא אמה או בתה או אחד מקרובותיה אע״פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם, [שם] תנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחות׳ משום רבי יהודא בן בתירה אמרו אומרים לו המתן מלכנוס עד שיעשה אחיך מעשה ואמר שמואל [שם] הלכה כרבי יהודא בן בתירה מפני שיש זיקה ואסורות לו שתיהן ותנן [שם] שאם מתה יבמתו יכנוס את אשתו ואיבעיא להו [שם] מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור׳ חנינא ור׳ יוחנן אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו והלכה כמותו לגבי שמואל ורבי יוסי שאוסרין ראובן שהי׳ נשוי שתי נשים והייתה אחת מהן אסורה על שמעון באיסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא שניהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כמו ששנינו ביבמות [דף ב׳] ודרשו שם [בדף נ׳] מזה המקרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה נאמר כאן עליה ונא׳ להלן עליה יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואע״פ כן אמר הכתוב לא תקח ואין לי אלא היא צרתה מניין ת״ל לצרור כלומר לא היא ולא צרתה צרת צרתה מניין כגון שהלכה הצרה ונישאת לאח השלישי ולו אשה אחרת ת״ל לצרור ולא לצור פירוש מייתור שני רישין דרשינן שתי צרות.