מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק מט

<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ג · פרק מט · >>

פרק מט

המצוות אשר כלל אותם הכלל הארבעה עשר הם אשר ספרנום ב"ספר נשים" ו"הלכות איסורי ביאה" ו"כלאי בהמה"; ומצות מילה - מזה הכלל. וכבר הקדמנו להגיד תכלית כונת זה הכלל ועתה אחל לבאר פרטיו:

ואומר מן הידוע כי צריך אדם לאוהבים כל ימיו - כבר באר זה אריסטו במאמר התשיעי מספר המידות אם בעת בריאותו והצלחתו - יהנה בחברתם ובעת צרתו - יצטרך אליהם ובזקנתו וחולשת גופו יעזר בהם. וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה וכן בקרובים. ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים - עד שהמשפחה האחת כשיקבצה אבי אב אחד ואפילו אבי אב רחוק יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם על קצתם אשר היא אחת מכוונות התורה הגדולות:

ומפני זה נאסרה הקדשה למה שיש בה מהפסד היחס והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כולם לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו וזהו הרע שבענינים לא ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה והוא - מניעת רב תאות המשגל והתמדתו כי בהתחלף גופי הקדשות תוסיף התאוה - כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקות הצורות והענינים. ובאיסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות כי אילו היתה הקדשה מותרת היו באים אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה ולא היו נמלטים מהמחלוקת וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה כענין הנודע מאז "ובית זונה יתגודדו"; ולמנוע אלו הרעות העצומות ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש:

ולא נמצא צד התר למשגל רק ביחד אשה ולישא אותה במפורסם - כי אילו היה די ביחוד לבד היו רוב בני אדם מביאים קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמר שהיא אשתו. ומפני זה צוה לעשות מעשה אחד שייחדה אליו בו והוא הארוסין ושיפרסם הדבר והוא - הנישואין "ויקח בועז עשרה אנשים וגומר":

ופעמים שלא יהיה ביניהם הסכמת אהבה ושלום ולא יסודר ענין ביתם. והותר לו לגרשה. ואילו היתה מתגרשת בדיבור לבד או בהוציאה מביתו היתה האשה מחזרת אחר פשיעה ויוצאת ואומרת כי גרושה היא; או כשתזנה עם אדם תאמר היא והנואף שכבר נתגרשה - ולזה נצטוינו שלא יתכן לגרש רק בספר שיעיד עליו "וכתב לה ספר כריתות וגומר":

ומפני שחשד הזנות והספקות הנופלות בו על האשה רבות מאד נצטוינו בדיני שוטה אשר הענין ההוא מביא לכל אשה בעולה שתשמור עצמה בתכלית השימור כדי שלא יחלה לב בעלה עליה - מפני פחד מי שוטה. שאף רוב הנקיות הבטוחות בעצמן היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה בכל ממונן ואף המות טוב מן הבושת הגדול ההוא והוא - פריעת ראש האשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה והקפתה בכל המקדש לעיני הכל נשים ואנשים ובפני בית דין הגדול. וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים ומפסידים סדר בתים רבים:

ומפני שכל נערה בתולה עומדת להנשא לכל מי שיזדמן לא חיב המפתה אותה רק שינשאנה - כי הוא הטוב לה בלא ספק ויותר רופא מחצה משישאנה זולתו. ואם לא תרצה בו היא או אביה יתן המוהר. והוסיף בעונש האונס "לא יוכל שלחה כל ימיו":

ואמנם טעם היבום כתוב כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה והשאירתו התורה. וציותה לעשות החליצה מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח מן הגנות ההיא וייבם - מבואר הוא זה בתורה "ככה יעשה לאיש וגומר ונקרא שמו בישראל וגומר":

ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר במשפט - וזה מאמרו "תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה". ובאור זה שבעילת הקדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם אשתו אחר מתן תורה - רצוני לומר שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל - ונתינת השכר המותנה עליו לקדשה אז כנתינת כתובת אשה לה עתה בעת הגרושין - רצוני לומר שהוא דין מדיני האשה שחיב עליו לתתו. ומאמר יהודה פן נהיה לבוז מלמד אותנו שעניני המשגל כולם אפילו המותר מהם הוא בושת עלינו לדבר בו וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו ואפילו אם יגרום הפסד ממון - כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה ושנתפרסם לבקש ונוסיף בושת זאת היא המידה הטובה אשר למדנו מן הענין ההוא. ואמנם היושר אשר למדנו ממנו הוא - אמרו לנקות עצמו מגזלתה ושהוא לא שינה ולא ביטל מה שהסכים עמה עליו הנה שלחתי הגדי הזה וגומר - אין ספק שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד ומפני זה רמז אליו ואמר הזה. וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב שלא ישנה אדם בדיבורו ולא יחליף תנאו ושיתן לכל איש חוקי משלם; ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חבירו על דרך הלואה או על דרך פקדון או על אי זה צד שיתחיב לו משכירות או זולתו ושכתובת כל אישה כדין שכר כל שכיר ואין הפרש בין כובש שכר שכיר ומי שיכבוש חוק אשתו ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר:

הלא תסתכל ברוב יושר אלו ה"חוקים ומשפטים צדיקים" איך שפטו במוציא שם רע והוא - כי אין ספק כי זה האיש הרע לא אהב אשתו אשר הוציא עליה שם רע ולא מצאה חן בעיניו; ואילו היה רוצה לגרשה כדין כל מגרש אשתו לא היה לו מונע מזה אך היה מתחיב לתת לה חוקה הראוי לה - ושם לה עלילות דברים כדי להפטר ממה בלא תשלומים והוציא עליה דבה ודבר שקר - להחזיק בחוקה שיש לה עליו והוא - חמישים כסף כי זהו מוהר הבתולות הקצוב בתורה; ומפני זה גזר עליו יתברך לשלם "מאה כסף" - נמשך אחר העיקר "אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו" וכדין עדים זוממים (כמו שבארנו) - כן זה המוציא שם רע חשב להפסידה החמישים הראויים לה עליו ישלם מאה - זהו ענשו של שהיה כובש חוקה הראוי לה והשתדלו להחזיק בו. והיה ענשו על שפיחת מעלתה והוציא עליה קול הזנות - שהיו פוחתים מעלתו כשהכוהו בשוט - כאמרו "ויסרו אותו". והיה עונש על בחירתו התאוה ובקשו ההנאה לבד - שנתחיב להחזיק בה עולמית "לא יוכל שלחה כל ימיו" - כי לא הביאו אל כל זה רק היותה כעורה בעיניו:

כן ירפאו המדות הרעות כשיהיה רופאם - המצוה האלוקית - לא יסורו לך אפני היושר המובארים גלויים בכל דיני זאת התורה עם ההסתכלות הטוב. הסתכל איך השוה בין דין מוציא שם רע אשר חשב להחזיק בחוק הראוי עליו לתתו ובין דין הגנב שלקח ממון חבירו; ושם דין עד זומם אשר זמם להזיק ואף על פי שלא בה ההזק כדין מי שהזיק וחמס - רצוני לומר גנב ומוציא שם רע - הדין בשלשתם - "תורה אחת ומשפט אחד". הפלא מאד מתוכן משפטי האלוה יתברך כמו שתתמה מתוכן מעשיו - אמר "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" - יאמר כי כמו שמעשיו בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר. אבל דעותינו קצרי יד מלהשיג שלמות כל מעשיו ויושר כל משפטיו; וכמו שנשיג קצת נפלאות מעשיו באברי בעלי חיים ותנועות הגלגלים כן נשיג יושר קצת משפטיו; ואשר יעלם ממנו משני המינים יחד הוא יותר מן הנגלה לנו הרבה מאד. - ואשוב אל כונת הפרק:

ואמנם איסור העריות הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אמנם איסור זכר ואיסור בהמה מבואר מאד אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד. והעריות מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד - והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו - ואילו היה דין הערוה כדין הפנויה - רצוני לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו - היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה - רצוני לומר במיתת בית דין ובכרת ושאין שם שום צד התר על בעילתם - יש לבטוח בזה שלא יכון האדם אליהם ושלא יהרהר בהם כלל:

והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא (כאשר זכרנו) מבואר מאד - וזה כי האדם כשיהיה לו אשה מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו; וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד - ואלו הם כל העריות של שאר בשר. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר:

ואמנם הענין השני הוא אצלי - להזהיר במדת הבושת. כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד - רצוני לומר לבעול האם או הבת - נאסר על השורש והענף שיבעל אחד מהם את חברו. ואין הפרש בין שיבעל השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי - רצוני לומר שיתגלה גוף אחד גילוי משגל לשורש וענף. ומפני זה נאסר לקבץ בין אשה ואמה ולבעול אשת האב ואשת הבן - שאלו כולם הם גילוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף. והאחים - כשורש וענף; וכאשר נאסרה האחות נאסרה גם כן אחות האשה ואשת האח - שהוא התקבץ שני אישים שהם כשורש וענף בבעילת גוף שלישי; וכאשר החמיר באיסור קיבוץ האחים ושם אותם כשורש וענף וגם כגוף אחד אסר מפני זה בעילת אחות האם גם כן שהיא במקום האם ואחות האב שהיא במקום האב; וכמו שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות - ההקש אחד. ואמנם היות אחי האב מותר באשת בן אחיו והיות בן האח אסור באשת אחי אביו - הוא מבואר לפי הטעם הראשון כי בן האח נמצא על הרוב בבתי אחי אביו ושייכותו עם אשת אחי אביו כשייכותו באשת אחיו. ואמנם אחי האב אינו נמצא כן בבית בן אחיו ואין שייכות לאחי האב עם אשת בן אחיו. הלא תראה שהאב באבור שהוא שייך עם אשת בנו כשיכות בנו באשתו היו שני האיסורים שוים ובמיתה אחת:

וטעם איסור בעילת נדה ואשת איש מבואר אין צריך לו טעם. וכבר ידעת שאסור לנו להנות בערוה על אי זה צד שיהיה ואפילו בראית העין - והוא שיכוון להנות כמו שבארנו ב"הלכות איסורי ביאה". ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל וגם לעורר הקשי כלל; ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת ויסתכל בדבר אחר עד שיסור הקשי. אמרו החכמים ז"ל במוסריהם המשלימים החסידים "אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא - נימוח ואם אבן הוא - מתפוצץ - הלא כה דברי כאש - נאום יי - כפטיש יפוצץ סלע" - הוא אומר לבנו דרך מוסר כשתתקשה ותכאב לך לבית המדרש ותקרא וללוק ושאל וישאלוך יסור ממך הכאב ההוא בלי ספק. ותמה מאמרו מנוול זה - כי זה באמת נוול גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים - כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר חוש המישוש המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים הפחותים וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם - תמצא זה ב"ספר המדות" אשר לו וב"ספר ההגדה והסיפור". ולפי זאת המידה החשובה אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה הזהירו החכמים ז"ל מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה. וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמה כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצורך - ואין צורך לזאת ההרכבה. ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים - רצוני לומר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" - כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה - היות הדין הזה כולל לזולת שור וחמור "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה":

וכן המילה אצלי אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? - עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי ופעמיים שתחבר ההנאה הוא דבר שאין ספר בו - כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז"ל "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש". זהו החזק בטעמי המילה אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו החכמים ז"ל באמרו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

ויש במילה עוד ענין אחד צריך מאד והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם - רצוני לומר מאמיני יחוד השם - אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי - כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע את תועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת; אך זה הפועל לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית - כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע אבל ענין שיהיה קשה מאד מאד. וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד ושהוא על צורת ברית. וכן זאת המילה היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת יחוד השם. וכן כל מי שימול יכנס בברית אברהם להאמין היחוד "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך". וזה גם כן ענין חזק כראשון בטעם המילה ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון:

ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם במילה בהיותה בימי הקטנות - ויש בזה שלש חכמות. הראשונה - שאילו הונח הקטן עד שיגדל אפשר שלא היה עושה. והשנית - שלא יכאב ככאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו - כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית - שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לדתו שלא התחזקה עדין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו; כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה והיא גדלה עם גדולתו ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות גם כן - רצוני לומר הצורה הדמיונית. כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לדתו כאהבתם אותו והוא בן שנה ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש - ואילו הונח שנתים ושלוש היה זה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללדתו - הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד וכל שכן אצל האב אשר הוא מצוה בזאת המצוה. - והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעל חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו וכאילו הוא עדין בבטן עד סוף שבעה ימים ואז ימנה מרואי אויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין "שבעת ימים יהיה עם אמו וגומר" - כאילו קודם זה הוא נפל. וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול - והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין:

וממה שכלל אותו גם כן זה הכלל - האזהרה מהפסיד כלי המשגל מכל זכר מבעלי החיים - נמשך אחר עיקר "חוקים ומשפטים צדיקים" - רצוני לומר שישוה אדם הדברים כולם לא ירבה במשגל (כאשר אמרנו) ולא יבטל גם כן לגמרי - אבל ציוה ואמר "פרו ורבו" - כן הכלי הזה יחלש במילה ולא יעקר בחיתוך אבל יונח הענין הטבעי על טבעו וישמר מן התוספת. והזהיר מלישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה והנישואים ההם יהיו מכשול לה ולתובעיה - וזה מבואר מאד:

ולהתרחק מעריות אסר לבעול ממזר בת ישראל - להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה לעולם. ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אומה פאר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים. ולמעלת הכהנים נאסרה להם זונה וגרושה וחללה; וכהן גדול אשר הוא הנכבד שבכהנים נאסרה עליו אפילו אלמנה ואפילו בעולה. וזה כולו - טעמו מבואר. - ואם נאסר התערב ממזרים ב"קהל יי" כל שכן עבדים ושפחות. - ואיסור חיתון הגוים כבר נכתב טעמו בתורה "ולקחת מבנותיו לבניך וגומר":

וכל מה שנעלם טעמו מרוב החוקים אינו רק להרחיק מעבודה זרה. ואלו הפרטים אשר נעלם ממני טעמם ולא ידעתי תועלתם - הוא מפני שאין הדברים הנשמעים כדברים הנראים לעין; ובעבור זה אין זה השיעור אשר ידעתי אני מדעות הצאבה ממה ששמעתיו מן הספרים כמו שידע אותו מי שראה מעשיהם הגלויים - וכל שכן בהשתקע הדעות ההם מהיום אלפים שנה והמחות שמם. ואילו ידענו פרטי המעשים ההם ושמענו חלקי אותם הדעות היה מתבאר לנו הטעם ואפני החכמה בחלקי מעשה הקרבנות והטומאות וזולתם ממה שלא ידעתי טעמו. אבל אין לי ספק בזה כי הכל היה - למחות הדעות ההם הבלתי אמתיות מלב האדם ולבטל המעשים ההם שאין בם מועיל אשר כילו הימים בתוהו והבל וביטלו הדעות ההם מחשבת האדם מחקור ציור מושכל ומעשות מעשה מועיל - כאשר בארו לנו נביאינו ואמרו "אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו" ואמר ירמיה "אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל". הסתכל כמה גדול זה ההפסד ואם הוא דבר שצריך האדם להשתדל בכל יכלתו להסירו אם לא ורוב המצוות (כמו שבארנו) אינם רק להסיר הדעות ההם ולהקל הטרחים הגדולים הכבדים והעמל והצער שהיו עושים האנשים ההם לעבודת אלוקיהם. וכל מצות עשה או לא תעשה שיעלם ממך טעמה אינה רק רפואת חלי מן החליים ההם אשר לא הונחנו לדעתם היום. ישתבח האלוה על זה זהו מה שיאמינהו מי שיש לו שלמות וידע אמיתת מאמר האלוהיתברך"לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני":

הנה זכרתי פרטי המצוות כולם אשר כלל אותם זה הכלל והעירותי על טעמם; ולא נשאר מהם דבר שלא נתתי בו טעם רק חלקים מעטים - ואף על פי שעל דרך האמת כבר נתתי גם בהם טעם. יקל לאיש תבונה להוציאו מכח דברינו: