מצוה:להתקין יתד לחפור בו במחנה המלחמה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.
(דברים כג, יד)
היא שצונו שיהא כלי החפירה תלוי עם כלי המלחמה עם כל אחד מאנשי החיל, לחפור בו במקום יפנה בו בדרך ההיא המוכנת לזה, ויכסה הצואה אחרי צאתו עד שלא תראה הצואה על פני הארץ. כלל במחנה המלחמה כמו שאמר בראש הפרשה: כי תצא מחנה על אויביך.
ולשון מצוה זו ויתד תהיה לך על אזניך. ולשון ספרי אין אזניך אלא מקום זיוניך.
להיות לכל אחד מבני החיל יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה. ועל זה נאמר (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזנך. פרוש אזנך כלי זין.
ושורש מצוה זו וכל עניינה במצוה הקודמת לה (ספר החינוך תקסו). וזה הפסוק הואיל ובא לידינו נכתב עליו המדרש שסמכו לו זכרונם לברכה בגמרא שאמרו (כתובות ה ב), למה אצבעותיו של אדם עשויות כיתדות, כלומר שהן משופות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו לתוך אזנו, שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזנך.
מצות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה כדי שיהא המחנה נקי׳[1] ואף לקטנים, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ.
ויהיה לכל אחד ואחד יתד תלויה עם כלי מלחמתו, שילך במקום ההוא ויחפור באותו יתד גומא אחת לצאת בה ויחזור ויכסה, שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך וגו׳ והיה מחניך קדוש. פי׳ אזניך כלי זיין.
וכל עניין זה מצות עשה אחת היא.
- ^ כדאמר בפ״ק מי שמת דף פ״ו וכל הסוגיא בספרי פרשה תצא