רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ו
ספר המצוות עשה קצ: "המצוה לשלוח שלום לערים שצרים עליהן"
ספר המצוות לאו נז: "המצוה לא להשחית אילני מאכל"
ספר המצוות לאו נו: "המצוה לא לדרוש שלומם של עמון ומואב במלחמה"
ספר המצוות עשה קצב: "המצוה להתקין מקום להיפנות בו במחנה המלחמה"
ספר המצוות עשה קצג: "המצוה להתקין יתד לחפור בו במחנה המלחמה"
דפוס
עריכהאין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם כגון בנין החומות וחוזק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.
ויש למלך להתנות עמהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלין או המטלטלים ויניח הקרקעות כפי מה שיתנה.
ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.
עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך אמרו חכמים לפי שנאמר וקראת אליה לשלום יכול עמון ומואב כן תלמוד לומר לא תדרוש שלומם וטובתם לפי שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו יכול עמון ומואב כן תלמוד לומר וטובתם ואע"פ שאין שואלים בשלומם אם השלימו מעצמם תחלה מקבלין אותן.
כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכ"מ כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו רובע הקב זיתים ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
צרין על עיירות של עכו"ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות.
כשחונין חונין בכל מקום ומי שנהרג במלחמה במקום שיפול שם יקבר קונה מקומו כמת מצוה.
ארבעה דברים פטרו במחנה:
אוכלים הדמאי ופטורים מרחיצת ידים בתחלה ומביאין עצים מכל מקום ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין על כך במחנה וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת ואין מחיצה פחותה מעשרה וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן.
ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכ"מ אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה.
וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו' ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד שנאמר והיה מחניך קדוש.
הגהה
עריכהלפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.