מצוה:לא לנחש דברים נסתרים על פי סימנים ידועים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.
(ויקרא יט, כו)
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
(דברים יח, י)
שהזהירנו מנחש כמאמר הריקים: "כבר חזרתי מן הדרך – לא ישלם לי צרכי", ו"היום יום ראשון – מה שראיתי בו מן הדבר פלוני, לא ארויח דבר". וזה האופן רב מאוד אצל ההמון העניים בדעת הסכלים. וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש, לוקה.
כאמרו "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש וגו'" (דברים יח, י). וכבר נכפלה אזהרה זו באמרו "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו). ואמרו "לא תנחשו" כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי משבת.
שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו) ונכפל במקום אחר שנאמר "לא ימצא בך וגו' ומנחש" (דברים יח, י). ואמרו בספרי שופטים: "מנחש" כגון האומר "נפלה פתי מפי", "נפל מקל מידי", "עבר נחש מימיני" ו"שועל משמאלי", וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) "לא תנחשו" כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן. עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים: "כיוון ששב מדרכו שהיה הולך" או "צבי הפסיקו" או "עורב צועק עובר על ראשו" או "כיוון שראה דבר פלוני בתחילת היום" – לא ירויח היום או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה.
משרשי המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה. ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל, לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו, שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת. על כן, כי חפץ השם יתברך בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבע בלבבנו כי כל הרעות והטובות, מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם, אם טוב ואם רע. והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג). פרטי המצוה בפרק שביעי משבת [בפ"ו מסנהדרין] ובתוספתא דשבת (פרק ח').
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה, לוקה. ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתב לוקה, הכוונה היא בארץ הקדושה שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.
שלא לנחש כעכו"ם, שנאמר "לא תנחשו". כיצד הוא הניחוש? מפרש בסנהדרין (דף סה.) כגון אלו האומרים "הואיל ונפלה פתי מפי" או "נפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשין". וכן האומר אל תתחיל בי שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר"ח הוא ובענין זה קצת האדמה דמפרש בפ' במה אשה שהאומר "שחטו תרנגולת זו שקראה כתרנגול", "שחטו התרנגול זה שקרא כמו עורב" – הרי זה מדרכי האמורי, שהוא ניחוש.
וכן המשים לעצמו סימן "אם יארע לי כך וכך – אעשה דבר פלוני; ואם לא יארע לי – לא אעשה", כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול. כל העושה מעשה מפני דברים אלו, לוקה. ואם לחשך אדם לומר: והיאך עשו אליעזר ויהונתן הדבר זה, והלא בן נח מוזהר על הניחוש כדאמרינן בסנהדרין (דף נו:)? יש לומר שאליעזר לא סמך על הדבר, ולא נתן הנזמים תחילה ואח"כ שאל בת מי את כמו שכתוב בפרשה ראשונה, אלא כמו שכתוב בפרשה אחרת, ששאל תחילה בת מי את ואח"כ נתן הנזמים. ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה. כך מפרש רבינו יצחק בחולין (דף צה: בתוספות).
עוד מפרש מבחולין (שם בגמרא) בית ותינוק ואשה, אף על פי שאסור לנחש יש בו סימן. אם הצליח ג' פעמים אחר שבנה הבית או אחר שנולד התינוק או נשא אשה או לא הצליח, שנאמר "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה" (בראשית מב, לו). ומצינו במה גדולים שאמרו לינוקא "פסוק לי פסוקיך", רבי יוחנן בחולין (שם) ורב ששת בגיטין (דף סח.) ועושים מעשה כדברי הפסוק וחושבין זה כעין נבואה.