ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רמט
שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו) ונכפל במקום אחר שנאמר "לא ימצא בך וגו' ומנחש" (דברים יח, י). ואמרו בספרי שופטים: "מנחש" כגון האומר "נפלה פתי מפי", "נפל מקל מידי", "עבר נחש מימיני" ו"שועל משמאלי", וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) "לא תנחשו" כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן. עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים: "כיוון ששב מדרכו שהיה הולך" או "צבי הפסיקו" או "עורב צועק עובר על ראשו" או "כיוון שראה דבר פלוני בתחילת היום" – לא ירויח היום או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה.
משרשי המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה. ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל, לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו, שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת. על כן, כי חפץ השם יתברך בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבע בלבבנו כי כל הרעות והטובות, מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם, אם טוב ואם רע. והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג). פרטי המצוה בפרק שביעי משבת [בפ"ו מסנהדרין] ובתוספתא דשבת (פרק ח').
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה, לוקה. ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתב לוקה, הכוונה היא בארץ הקדושה שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/249