מצוה:לא לאכול טריפה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
(שמות כב, ל)
הזהירנו מאכול הטרפה, והוא אמרו "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). אמנם פשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכילתא, והוא אמרם דיבר הכתוב בהווה, מקום שרוב הבהמות מצויות להיטרף. אבל בא בקבלה גם כן לזה הפסוק ביאור והוא כך: ובשר בשדה טרפה הוא ולפיכך לא תאכל אותו. רוצה לומר שכל בשר כיון שיצא ממחיצתו נעשה טרפה, כמו בשר קדשי הקדשים כשיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים כשיצא חוץ לחומה, או בשר הפסח בשיצא חוץ לחבורה, או בשהוציא העובר את ידו כמו שהתבאר ברביעי מחולין (חולין סח.). אלו מיני בשר יקרא כולם "בשר בשדה טרפה לא תאכלו" ומי שאכל מהם כזית לוקה מן התורה. וכן בשר מן החי יקרא גם כן טרפה ומי שאכלו לוקה. ובגמרא חולין (דף קב:) אמרו "ובשר בשדה טרפה" זה בשר מן החי.
וכבר נכפלה האזהרה [ביחזקאל] בזו ובמצות שלפניה, בכהנים לבד, שהתורה צותה אותם לאכול חטאת העוף והיא במליקה. והמליקה בלא ספק בחולין אינה שחיטה אבל נבלה, והיה עולה במחשבתנו שהיה מותר גם כן להם בחולין אכילת המליקה והוא הדין לכל שחיטה הנפסדת. ולכן ביאר שהם נשארים בכלל ישראל ובאזהרה מאכול נבלה וטרפה, וכן זכרו החכמים מחובר אל דין אחר העידו עליו מזה הכתוב אין מכונת מאמרנו זה זכרונו, אבל הבהמה וחיה שיתחדש בה אחת מן הטרפיות המקובלות הנה אכילתה אסורה ואפילו נשחטה כראוי. ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה, לוקה מדרבנן.
וכבר התבארו הטרפיות בגמרא חולין, ובסוף מכות התבארו משפטי אלו עם מצוה שלפני זאת המצוה.
שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ז). ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בענין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך, אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסיעת בכך הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסר כל בהמה המכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וזה שאמר הכתוב בשדה לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא (שם) דבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתב בשדה כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים, כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחלת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה וכן העבר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה.
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעלתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו, ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעלת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק א תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סבתן ונזקן פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה.
וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו מחמת שהטרפות מורה חלי בבהמה. ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי בארך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחיב להודות כי ברגע הראשון התחל ההפסד אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחיב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם.
דיני המצוה, כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמנה אבות, דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמורה מכלן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (פ"ה מהל' שחיטה ה"ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין. וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפרש בארכה עם כל תנאיו במסכת חולין.
וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזיר אחריהן ולבדק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדק טרם שנאכל הבשר מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו, לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בענין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הראה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החלי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חלי המביא לידי מות הוא אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין.
ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפרושים הטובים כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה נתרת בבדיקה, זולתי בענין אחד אם סרוכה לדפן ויש מכה בדפן והסרכא כלה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין (רש"י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאנה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר. כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואנות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסרכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסרכא יוצאת מגב האנות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסרכא יוצאת ביניהן מחתוך האנה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האנות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האנות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאסור. והרמב"ם זכרונו לברכה (פי"א מהל' שחיטה ה"ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להתר, ולא כן אנו נוהגים.
סרכא התלויה בכל מקום בין באנות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה התר. נמצאו האנות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (פ"ח מהל' שחיטה ה"ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס.
ויתר רבי פרטי מצוה זו, מבוארים בפרק שלישי מחולין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו. ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב ציום לאכל חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשוב מתוך כך שיתר להן אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל ענין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפרוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקרבן. אבל בחולין, נשארים הם באסורן כמו ישראלים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפרוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פרוש ענין זה כבר בארוהו בספר המצות בעקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב"ם זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פרושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך הענין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.
האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורין שנטרפו לוקה שנ' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. [במיימו' כל הסוגיא פרק ד' דמאכלת] טריפה האמורה בתורה זו שטרפה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. ואין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה, שאם מתה הרי זו נבלה. ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה אותה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה? הא אינו מדבר אלא כשנטרפה ולא מתה אם הטרפה שלא מתה אסורה. יכול אם בא הזאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור שהרי נטרף? תלמוד לומר ובשר בשדה וגו' לכלב תשליכון אותו, שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה היא טריפה שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחט קודם שתמות, הרי זה אסורה משום טריפה הואיל ואי אפשר לחיות ממכה זו הבאה עליה.
הרי למדת שהתורה אסרה מתה והיא הנבלה, ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטריפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שנחנקה ומתה, בין שדרסה חיה והרגתה, כך לא תחלק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, בין שנפלה ונתרסקו רוב איבריה, בין שזרק חץ וניקב לבה או ריאתה, בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב לבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה, וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות, מכל מקום הרי זו טריפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. אם כן למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהווה, שאם לא תאמר כן לא תאסור אלא בשנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסור. הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה דאי אפשר לחיות מחמת מכה זו – אסורה. מכאן אמרו חכמים בחולין [דף מ"ב] זה הכלל כל שאין כמוה היה טריפה. ובהלכות שחיטה יתבאר [מ"ע ס"ג] איזה חולי עושה טריפה ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה, כמו שאומר שם [בדף נ"ד] שאין לך להוסיף בטריפות אלא אותם שמנו חכמים. [שם דף סח וכן משמע בדף ק"ב]
וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים, הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה. ומה לי טרפה אותה חיה ומה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טריפה כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה וולד הטריפה מותר כרבי יהושע דפליג על ר"א [דף נ"ח] ואומר דעובר לאו ירך אמו הוא ואומר הרי"ץ [וכן הוא בתוס' שם בד"ה והלכתא] דבכ"מ עובר ירך אמו חוץ מלעניין טריפות מפני שהטרפות תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו ולא אמרינן שנטרף עם אמו [שם דף ל"ז] בהמה שהיא חולה מפני שתש כחה והיא מסוכנת ונטה למות הואיל ולא אירעה מכה באחד מאבריה הממיתין אותה הרי זו מותרת שלא אסרה תורה אלא כעין טרפות חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה [שם] המסוכנות שאמרנו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שהיא אוכלת מאכל הבריאות אם שחטה ולא פירכסה כלל הרי היא נבילה ולוקין עליה ואם פירכסה הר"ז מותרת וצריך שיהא הפירכוס בסוף השחיטה אבל בתחילתה אינו מועיל כדאיתא שם [דף ל"ה] ואע"פ שהיא מותרת בעניין זה אומר שם [דף ל"ז] שגדולי ישראל מחמירין על עצמן ולא היו אוכלין ממנה, הפירכוס שאמרנו כיצד מפרש שם [דף ל"ה] שבבהמה דקה ובחיה בין דקה בין גסה בין שפשטה ידה והחזירתה כין שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירתה או שכפפה רגלה בלבד הר"ז פירכוס ומותרת אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הרי זו אסורה שאין זה אלא הוצאת הנפש ובהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה הר"ז פירכוס ומותרת ואם לא פשטה לא ידה ולא רגלה ולא כפפה כלל הרי זו נבילה [בגמרא שם גר' בגפו וכן באשירי] ובעוף אפי' לא ריפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הר"ז פירכוס [שם בדף ל"ז] והשוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פירכסה אם לאו הרי זו ספק נבילה ואסורה אבל השוחט את הבריאה ולא פירכסה הרי זו מותרת וכן שנינו בחולין [דף ל"ג] שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא ממנו דם הרי אלו מותרין ואין אומרין שמא מתה היה שנינו שם [דף קט"ז] המעמיד חלב בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט הר"ז אסור ואם אין בו בנ"ט כגון פחות מששים הר"ז מותר פירוש אע"פ שהעור העמיד החלב זהו מחמת חוזק וכח שלו מחמת נ"ט [שם במשנה] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ואין החלב מגופ' אלא מן הכשיר' שזאת ינקה ממנה ובגמ' גורס ברוב הספרים [שם כל הסוגיא] והילכתא אין מעמידין בעור של הקיבה אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ואין חוששין שמא ינקה מן הטמאה ומעמידין בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה וכל שכן בטריפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא חלב המכונס בעור פירשא בעלמא הוא עכ"ל הגמרא וגם בירושלמי דע"ז [פרק אין מעמידין] גרסינן רבי יוסא בשם רבי יוחנן בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת נבילה ולא בקיבת גוי חזרו לומר בין בזה ובין בזה מותר רבי יוסף בר רבי אבין בשם רבי יוחנן אומר מעשה בבני שמוע שבקעו להם זאבים יותר מג' מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת ואומר ר"ת [תוס' פרק כל הבשר דף קי"א בד"ה הכי] שאין חולק פסק זה על משנתינו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ששני עניינים של חלב יש בתוך הקיבה חלב צלול וחלב קרוש ומשנתינו מדברת בחלב צלול שדין חלב גמור יש עליו ואם נמלח עם העור אסור מטעם בשר בחלב ופסק הגמרא מדבר בחלב הקרוש שאותו חשוב פירשא ואותו הקרוש אם נמלח בתוך הקיבה מותר אפס אין להקל בזה עכשיו לפי שנראה כאוכל נבילות וטריפות אם היה מעמיד בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי אבל אם העמיד בדיעבד או נתערבה אחד באחד מותר אע"פ שלשון הירושלמי [דלעיל] והגמ' דלעיל מוכיח ודאי שמעמידין לכתחילה יש נמנעים להתיר משום מראית העין ואותם קיבות שאנו לוקחין מגדיים וטלאים שלנו ואנו מניחין הקיבה בתוך העור לאחר שחיטה ופעמים ששוהה בעור יום אחד שלם או יותר בלא מליחה יש לדקדק למה אין הקיבה נאסרת לפי שהיא נבלעת ע"י השרייה מטעמו של עור שהרי מצינו ששריית יום שלם מבלעת ומפלטת מבלע' לעניין בשר בחלב שאומר בפסחים [דף מ"ד] שחידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבה שרי מן התורה ומדרבנן אסור ומפלטת לעניין עירוי ביין נסך שמערה המים מעת לעת וגם עור הקיבה תאסור החלב הצלול ואוסרין זה את זה ונראה ודאי שיש להחמיר בדבר וא"ת ששם בגמ' [בחולין דף קט"ז] וע"ז [דף ל"ג והתוס' בתו' שם] מפרש טעם איסור גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה משמע שאם היו מעמידין אותם בעור קיבה כשירה שאין לחוש והלא שנינו בחולין [דף קט"ז] שאסור כאשר בארנו ויש לפרש שמשום בשר בחלב לא היו אוסרין הגבינות מספק מפני שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים שהרי לא אסרה תורה אלא דרך בישול.