מ"ג שמות יב טז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידָא לָא יִתְעֲבֵיד בְּהוֹן בְּרַם מָא דְּמִתְאֲכִיל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵיד לְכוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידְתָּא לָא יִתְעֲבֵיד בְּהוֹן לְחוֹד מִן דְּיִתְעֲבֵד לְמֵיכַל כָּל נֶפֶשׁ אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יִתְעֲבֵיד לְכוֹן: |
רש"י
"לא יעשה בהם" - אפי' ע"י אחרים
"הוא לבדו" - (יכול אף לעו"ג ת"ל הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לעו"ג) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב
"לכל נפש" - אפי' לבהמה יכול אף לנכרים ת"ל לכם (נ"א אך) (ביצה כח ב"ר)
[לח] לא יעשה בהם אפילו על ידי אחרים. הרמב"ן הקשה על זה שאלו 'אחרים' - אם ישראל הם, בעצמם הם מוזהרים, ואם אותו ישראל הוא מוטעה או שוגג - הרי עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), ואם 'אחרים' הללו גוים - אין אנו מוזהרים על מלאכת גוי, ולפי הנראה דאין זה קשיא, אף על גב שהוא עצמו מוזהר - כאן עובר בלאו אף המניח לישראל לעשות מלאכתו:
[לט] דאפשר לעשותן בערב יום טוב. ומשמע דאי לא קרא היו מכשירין מותר אפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואם כן אוכל נפש דאין כאן מיעוט מותר אפילו אפשר לעשותן בערב יום טוב. וקשה, דבפרק המצניע (שבת דף צה.) אמרינן החולב והמחבץ והמגבן לרבי אלעזר ביום טוב לוקה, וראבי"ה תירץ דלאו דווקא מכשירין דאפשר לעשותן מערב יום טוב הוא דקאמר, [ד]הוא הדין אוכל נפש נמי, אלא דנקט מידי דכך הוא רגיל לעשות, וסתם מכשירין אינם מתקלקלים אם יעשו אותם בערב יום טוב. ותימה דכיון דאין חלוק בין "הוא" ובין מכשירין מאי ענין מכשירין להכא, ומנא ליה לתנא הך סברא לומר דאין חלוק בין אוכל נפש ובין מכשירין, ולמה לא נאמר מדאצטריך לאסור מכשירין ש (אי) אפשר לעשותן מערב יום טוב, שמע מינה דאוכל נפש אף על גב שאפשר לעשותן מערב יום טוב שרי, ונראה דודאי אין הכי נמי, דכל אוכל נפש דאף על גב שאפשר לעשותן בערב יו"ט - שרי, וטעמא דמלתא כי דרך אוכל נפש אדם עושה אותו כל שעה שירצה לאכול, לכך שרי. אבל החולב והמחבץ והמגבן, דאין דרך שעושה אותו בכל שעה שרוצה לאכול, אבל הוא עושה אף שלא לצורך אוכל נפש אם יצטרך לבסוף אף על גב שאין צריך לו עתה, ואין זה מקרי 'אוכל נפש', דלא מקרי 'אוכל נפש' אלא מה שהוא עושה אותו לאכול אותו לצרכו מיד. ולפיכך בקוצר אף על גב שהוא רוצה עתה לאכול, כיון דקצירה בעצמה אין דרכה לאכול מיד - אסור, דבעינן מידי שהוא אוכל נפש שדרכו לעשות משום אוכל נפש עכשיו, כגון אפייה או בשול, שפירוש "אשר יאכל לכל נפש" המלאכה שהיא עומדת לאכול, ובשביל שיהיו אוכלין מיד עושין אותו, כמו האפיה, שכל עוד שהאפיה קרוב אל האכילה הלחם יותר טוב, וכהאי גוונא אמרינן דהוא אוכל נפש. אבל הקצירה שאין עשייתה בשביל לאכול אחר הקצירה, רק שהוא קוצר בזמן קצירה וכשיהיה צריך יהיה אוכל, אין זה "אשר יעשה לכל נפש", שרוצה לומר אשר דרכו לעשות לאכילת נפש. וכן המחבץ והמגבן, אין עושה גבון זה בשביל לאכול מיד, שודאי דבר שצריך לעשות אותו בשביל אוכל נפש - ואפילו אפשר לעשותו מערב יום טוב - שרי לעשות ביום טוב, שעיקר שהתירה התורה אוכל נפש בשביל שדבר כזה אין נעשה מקודם, ולכך מותר לעשות ביום טוב אף על גב שאפשר לעשות מערב יום טוב, והכי נמי דבר שדרכו להיות נעשה שלא לאכול מיד, אפילו אם אין לו עתה דבר, כגון קצירה, אפילו אם אין לו פירות לאכול - אסור לקצור, דסוף סוף לא שייך בזה "אשר יאכל לכל נפש", כי אין דרך לקצור לאוכל נפש, רק קוצרין בזמן קצירה, וכן הוא נכון:
[מ] אפילו לבהמה. כרבי עקיבא דפליג אדרבי יוסי במסכת יום טוב (ביצה דף כא:) דהלכה כר' עקיבא מחבירו (עירובין דף מו:), ולא כרבי יוסי דפליג ארבי עקיבא. אף על גב דתנן סתם מתניתין (חלה פ"א מ"ח) עיסת כלבים - בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת ביום טוב, ומשמע אם אין רועים אוכלים ממנה אין נאפת ביום טוב, על כרחך אין ראיה מהך מתניתין, דהא לגרסת רש"י סבר המקשה למימר בפשיטות דמותר לעשות אוכל נפש לבהמה, דמקשה 'והא חזו לכלבים', ומשמע היכי דחזי לכלבים שרי, וכי לא הוי ידע סתם מתניתין של עיסת כלבים, על כרחך דהך מתניתין איירי שאין דרך לתת לכלבים פת חמה, ויש להם פת אחר, ולשו עיסה זאת להאכיל אותם אחר יום טוב, ולפיכך אסר לאפות אותה ביום טוב אם אין הרועים אוכלין ממנה, והשתא ניחא. והרב זרחיה [הלוי] ז"ל תירץ דאפשר לתת לכלבים בלא אפיה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם – אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים (שם).
הוּא לְבַדּוֹ – הוּא, וְלֹא מַכְשִׁירָיו שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב (ביצה כ"ח ע"ב).
לְכָל נֶפֶשׁ – אֲפִלּוּ לִבְהֵמָה. יָכוֹל אַף לְגוֹיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם (ביצה כ"א ע"ב) [נ"א: אַךְ, חִלֵּק].
רשב"ם
רמב"ן
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
כל מלאכה לא יעשה . (אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשית מלאכה, יום טוב הראשון מנין? תלמוד לומר ביום הראשון מקרא קדש) אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם אסורים בעשית מלאכה שנאמר וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש, חולו של מועד מנין? תלמוד לומר את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג), מכל מקום.דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך. אם יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם הרי הם אסורים במלאכה, חולו של מועד, שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין שיאסר במלאכה. ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם ומותרים במלאכה. הם יוכיחו על חולו של מועד, שאף על פי שיש לו קדושה לפניו ולאחריו מותר במלאכה. לא, אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהם קרבן מוסף, לכך מותרין במלאכה. תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף לפיכך יהא אסור במלאכה. והרי ראשי חדשים, שיש בהם קרבן מוסף ומותרים במלאכה. הם יוכיחו על חולו של מועד שאף על פי שיש בו קרבן מוסף יהא מותר במלאכה. לא, אם אמרת בראשי חודשים שאין קרויין מקרא קדש, לכך מותרין במלאכה. תאמר בחולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש, יהא אסור במלאכה. הא למדנו על חולו של מועד שהוא אסור במלאכה.
ס. כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, (ולא) יעשה נכרי מלאכתך. אתה אומר כן, או אינו [אלא] לא תעשה אתה ולא חברך, (ויעשה) נכרי מלאכתך - תלמוד לומר (ששת ימים תעשה מלאכה וגו') הא למדת, כל מלאכה לא יעשה בהם- לא תעשה אתה ולא יעשה חברך (ולא) יעשה נכרי מלאכתך, דברי רבי יאשיה. ר' יונתן אומר אין צריך, והלא כבר נאמר זכור את יום השבת לקדשו וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת נכרי במלאכתך, יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת נברי במלאכתך (תלמוד לומר כל מלאכה לא יעשה בהם). אין לי אלא יום טוב [שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת מנין- קל וחומר] (הקל) אם יום טוב הקל שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, [שבת חמורה, דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך]
סא. אך אשר יאכל לכל נפש כל אוכל נפש דוחה יום טוב, ואין (כל) עבודה דוחה יום טוב. שהיה בדין, ומה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת, מקצת עבודה דוחה את השבת- מקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב, אינו דין שכל עבודה דוחה יום טוב- תלמוד לומר אך אשר יאכל לכל נפש, כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואיז כל עבודה דוחה יום טוב. ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת- והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה יום טוב, כל אוכל נפש דוחה יום טוב, במקום שמקצת עבודה דוחה שבת, אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת- תלמוד לומר אך (אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וגו', אך אשר יאכל, מקצת עבודה דוחה שבת) ואין מקצת אוכל נפש דוחה שבת.
סב. אך אשר יאכל לכל נפש וגו' שומע אני, אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע- תלמוד לומר לכם, לכם ולא לבהמה, לכם ולא לאחרים. דברי (ר' ישמעאל. ר' יוסי הגלילי אומר, אך אשר יאכל לכל נפש, אף נפשות בהמה במשמע. משמע מביא נפשות בהמה ומביא נפשות אחרים- תלמוד לומר אך, חלק) ר' עקיבא אומר, אך אשר יאכל לכל נפש, אף נפש בהמה במשמע. משמע מביא נפש בהמה ומביא נפשות אחרים- תלמוד לומר לכם, לכם ולא לאחרים. ומה ראית לחלוק. שאתה מוזהר על בהמה, ואין אתה מוזהר על אחרים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
נט. וביום הראשון מקרא קדש וכו' . פי' שיקדשהו במאכל ובמשתה וכו'. וכמו שאמרו בספרא אמור ( אמור קפו ) ומוכיח שגם חולו של מועד קרוי מקרא קודש ממה שנאמר בפרשת אמור (כג לו) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש , שקאי גם על ימי חולו של מועד עיי"ש.
ולאסור מלאכה בחולו של מועד למד ר' יאשיה ממה שכתוב בפרשת משפטים ופ' תשא, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות , ששבעת ימים מוסב גם למעלה כי אכילת מצה שבעת ימים כבר נאמרה בפרשת בא. ור' יונתן למדו מקל וחומר וממה שקרוי מקרא קדש. נראה שר' יונתן סבירא ליה כדעת ר' אליעזר בספרא אמור ( אמור קעו ) שמקרא קדש מציין איסור מלאכה, רק שזה אינו רק עשה, לכן הוסיף דין קל וחומר.
וכבר כתב ההמ"ג דאף על גב דאין עונשין מן הדין היכי שיש עשה וקל וחומר עונשים מן הדין. וכבר בארתי בסוף שמיני, שיש בזה פלוגתא דתנאי. דבספרא שמיני ( שמיני סט) למד לא תעשה על אכילת חיות טמאות מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה וזה כדעת ההמ"ג כמו שאמרו שם. וסבירא ליה דמה שנאמר להבדיל בין החיה הנאכלת וכו', היינו בין טרפה כשרה ובין טרפה פסולה, דסבירא ליה טרפה חיה [כמו שאמרו בסוף שמיני ( שמיני קעד )] וזה דעת ר' יונתן. ור' יאשיה סבירא ליה שמה שאמור בין החיה הנאכלת, בא לתת אזהרה לחיה, ולא סבירא ליה כסברת ההמ"ג.
וכן יש לפרש דסבירא ליה כר' עקיבא בספרא אמור ( אמור קעז), שמקרא קדש אינו מציין איסור מלאכה, ולכן למד ממה שכתוב את חג המצות תשמור. דכל מקום שנאמר השמר הוא לא תעשה, וכל מימרא זו מובאת בחגיגה (דף יח). ואחר מימרא וו מביא מימרא אחרת לאיסור מלאכה בחולו של מועד מועתק מספרא אמור ( אמור קפז ) ושבצתי אותה בפירושי שם ( אמור קפז ) תפוחי זהב במשכיות כסף.
ס. כל מלאכה לא יעשה בהם . הנוסחה שהעתקתי נמצא ברמב"ן ובאר שהוא אסמכתא.
וכבר בארתי ענין האסמכתות, שמפני שאין כח ביד חכמים לגזור על דבר שהיתרו מפורש בתורה, כשרצו לגזור על השבותין חתרו להראות שגזרתם אינו כנגד דבר המפורש בתורה להיתר. ומצאו סמך שיסכים הכתוב עם דבריהם דרך אסמכתא. על פי זה, ממה שמצאו שפה כתיב לא יעשה בנפעל, שמורה העשיה על ידי אחרים, מצאו סמך שלא יצוה לאחר לעשות מלאכה.
ועל הישראל אין צריך לומר זה, כי הישראל מצווה מעצמו ואין שליח לדבר עבירה. ופירושו שלא יצוה לנכרי, אמנם הלא יש לומר שצריך למחות שלא יעשה הנכרי אף מלאכת עצמו, שבמקום שיד ישראל תקיפה לא יניח שיעשה איש מלאכה בארצם, משיב תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה - רצה לומר כי שם מלאכה לשון נקבה, ועל כן כתיב תעשה בלשון נקבה, ומדוע כתיב פה כל מלאכה יעשה בלשון זכר? ודיקו חז"ל, כי נפעל תעשה מציין המלאכה, בל תהיה שום מלאכה עשויה וזה כולל אף מלאכת הנכרי. אבל נפעל יעשה, שמציין פועל זכר, פירושו שאתה לא תגרום שיעשה איש מלאכה בענין שאתה תהיה הפועל והאיש העושה בפקודתך נפעל על ידך לעשות, והינו מלאכת הנכרי על ידי צוייי ישראל. לא מה שהנכרי עושה בשל עצמו.
ור' יונתן אומר שאין צריך מעוט לזה שהרי אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי וכו' לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ועבדך וכו', שכל מה טחשב הוא הפך של ועשית מלאכתך- לא אתה ולא עבדך, אבל על מלאכת הנכרי בשלו לא הוזהר אף בשבת וכל שכן ביום טוב.
סא. אך אשר יאכל לכל נפש . התבאר בכללים (אילת השחר כלל תקצא ) הבדל בין רק ובין אך. שמלת אך מוציא וממעט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך. וממעט פה שאך אוכל נפש יש לומר היתר זה שכולו יעשה ביום טוב ולא דבר אחר. וממעט עבודה שלא כולו דוחה יום טוב. וקרוב לזה בביצה (דף ב ע"ב) ובירושלמי שם אמרו להם בית הלל לבית שמאי, מה אם במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה, ושם אמר לכם ולא לגבוה.
ובאמת יש פה ד' מעוטים, מלת אך, ומלת הוא, ומלת לבדו, ומלת לכם. שהיה יכול לאמר ואשר יאכל לכל נפש יעשה בהם. ודריש (שבת כד) הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בומנה וכדומה. ומבואר שבמעוטים כאלה שבאו הרבה מעוטים במקום אחד ימעטו דברים כ"כ כמספר המעוטים ולא יקפידו לקבוע כל מעוט על פרט מיוחד, כמו שנתבאר אצלי במקומות אין חקר.
אמנם מה שאמרו למעט שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת ממלת אך, כן הוא גירסת הגר"א, נראה שהוא ממה שכתבו, אך את שבתותי תשמורו. שלמד מזה במכילתא [שם] דאין פקוח נפש דוחה שבת, שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו- אך אם על ידי כך תוכלו לשמור השבת, לא בפקוח פקוח נפש, שאם תרצה לשמור שבת זה שלא לחללו לא תוכל לשמור שבתות אחרות. וזה עצמו מה שאמר ר"נ שם, ושמרו את השבת לעשות את השבת- חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וכמו שמובא כל זה ביומא (דה פ). ואם נאמר דמקצת אוכל נפש דוחה שבת, אין צריך קרא על פקוח נפש, אחר שנדחה גם שלא במקום סכנה, ועל כורחך ששבת לא נדחה בשביל אוכל נפש רק במקום פקוח נפש.
סב. אשר יאכל לכל נפש . כבר בארתי באיילת השחר ( כלל מ"ז ) ששם נפש כולל גם הבהמה והמצרי, רק שפה אמר שיעשה לכם, היינו לצרכיכם, לא לצורך בהמה ומצרי. ור' עקיבא סבירא ליה שהבהמה אחר שמזונותיה עליו, מקרי לכם שאסור לו לאכול עד שיאכיל לבהמתו. והגירסא הוא כתיקון הגר"א, כי במכילתא גירסא מוטעת סותרת להגמרא ביצה כ"א