מפרשי רש"י על בראשית לז ג
רש"י
"בן זקנים" - שנולד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו ד"א שהיה זיו איקונין שלו דומה לו
"פסים" - (שבת י) לשון כלי מלת כמו כרפס ותכלת וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון ומ"א על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים
רש"י מנוקד ומעוצב
בֶּן זְקֻנִים – שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאוּנְקְלוּס תִּרְגֵּם "בַּר חַכִּים הוּא לֵיהּ" – כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וְעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיָה זִיו אִקּוּנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ (בראשית רבה פד,ח).
פַּסִּים – לְשׁוֹן "כְּלִי מִלַּת" (שבת י' ע"ב), כְּמוֹ "כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת" (אסתר א,ו), וּכְמוֹ "כְּתוֹנֶת פַּסִּים" דְּתָמָר וְאַמְנוֹן (שמ"ב יג,יח). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עַל שֵׁם צָרוֹתָיו, שֶׁנִּמְכַּר לְפוֹטִיפַר וְלַסּוֹחֲרִים וְלַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַמִּדְיָנִים (בראשית רבה פד,ח).
מפרשי רש"י
[יד] שנולד לעת זקנותו וכו'. והקשה הרמב"ן והלא יששכר וזבולן אינם גדולים ממנו רק בשנה או בשנתים, ויראה דאין זה קשיא, דכל ילד שנולד לו אחרון נקרא "זקונים" בעבור שהוא פוסק עמו מלהוליד, יהיה זקן או אינו זקן - נקרא ילד זה "בן זקונים", כי 'לעת זקנותו' דקאמר רש"י רוצה לומר שנולד שנראה זקן, וסבר יעקב שהוא פוסק מלהוליד. ואף על גב דבנימין נולד אחריו, בעבור שהיה כמו ז' שנים בין לידת יוסף ובין לידת בנימין - כבר נקשרה האהבה ביוסף להיות ילד זקונים, וכך הוא נשאר אף אחר לידת בנימן, ואהב אותו מכל אחיו (כ"ה ברא"ם). אי נמי אף על גב דבנימן נולד אחריו היה קטן לגמרי, ולא היה בר דעת כמו האחרים, שלא היה לו רק כמו עשרה שנים והיה קטן, ויוסף כבר היה בר דעת, ובבנים שהם בני דעה וחכמה היה יוסף "בן זקונים" יותר מכולם. אבל אונקלוס מפני שהוקשה לו כי אם בשביל שנולד לו לעת זקנותו היה אוהב אותו - לא היו מקנאים בו, דכן הדרך הוא, שדרך לאהוב את הילד שנולד לעת זקנותו, ולפיכך על כרחך צריך לומר דהיה אוהב אותו לא כדרך שאוהבים את הילד זקונים - אלא אהבה ממש, ולפיכך הוכרח לפרש "בן זקונים" - 'בר חכים'. ומפני שגם על פירוש אונקלוס יש לדקדק מפני מה היה מוסר ליוסף כל מה שקבל משם ועבר, ולכך פירש 'דבר אחר שהיה זיו כו:
[טו] על שם צרותיו. דאם לא כן למה הוצרך למכתב מה שעשה לו, ולא הוי למכתב רק "וישראל אהב את יוסף מכל אחיו", אלא בא לומר לך בשביל שהיה מוסיף לו את כתונת הפסים - ולא היה לו לעשות זה, שלא ישנה אדם בנו בין הבנים - הביא לו צרות אלו, ולמדך התורה שלא ישנה את בנו בין הבנים (שבת דף י:). אי נמי דהוי למכתב 'וילביש אותו כתונת פסים', מאי "ועשה", אלא לומר לך שעל ידי זה עשה לו צרותיו:
[טז] לפוטיפר סוחרים. אף על גב דבקרא לא כתיב אלא "מדינים סוחרים" (פסוק כח) ולא משמע דהוי טפי רק שיירא אחת, מכל מקום לא הוצרך למכתב "סוחרים", אלא דרך סוחרים לקנות זה מזה, ולמדך שאחד היה מוכר אותו לחבירו. ובמלת "פסים" הוזכר פוטיפר ראשונה, מפני כי סוף המעשה הוא תחלת המחשבה, והשם יתברך רצה שירד למצרים והוא העיקר, לכך הקדימו הכתוב:
בד"ה לסוחרים ואת האגדה כו' נ"ב ונראה לי דלק"מ כי המדינים שמכרו למצריים היינו סוחרי מצרים קודם שמכרו לפוטיפר ומ"ה אל תצערך לפרש לקמן למצרי' כמו במצרים ודוק מהרש"ל: