מפרשי רש"י על בראשית א יד
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק א' • פסוק י"ד | >>
• א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃
רש"י
"יְהִי מְאֹרֹת וגו'" - מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב אֵת הַשָּׁמַיִם לרבות תולדותיהם וְאֵת הָאָרֶץ לרבות תולדותיה
"יְהִי מְאֹרֹת" - חסר וי"ו כתיב על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות הוא ששנינו בד' היו מתעני' על האסכרה שלא תיפול בתינוקות
"לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" - משנגנז האור הראשון אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה
"וְהָיוּ לְאֹתֹת" - כשהמאורות לוקין סי' רע הוא לעולם שנאמר מֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ וגו' (ירמיהו י ב) בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות
"וּלְמוֹעֲדִים" - ע"ש העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה
"וּלְיָמִים" - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם
"וְשָׁנִים" - לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום) יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם והוא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון
רש"י מנוקד ומעוצב
יְהִי מְאֹרֹת... – מִיּוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ, וּבָרְבִיעִי צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהִתָּלוֹת בָּרָקִיעַ. וְכֵן כָּל תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִבְרְאוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִקְבַּע בַּיּוֹם שֶׁנִּגְזַר עָלָיו. הוּא שֶׁכָּתוּב: "אֵת הַשָּׁמַיִם" – לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֵיהֶם, "וְאֵת הָאָרֶץ" – לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֶיהָ.
יְהִי מְאֹרֹת – חָסֵר וָי"ו כְּתִיב, עַל שֶׁהוּא יוֹם מְאֵרָה לִפּוֹל אַסְכָּרָה בַּתִּינוֹקוֹת. הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ (תענית כ"ז ע"ב): בָּרְבִיעִי הָיוּ מִתְעַנִּים עַל אַסְכָּרָה שֶׁלֹּא תִפּוֹל בַּתִּינוֹקוֹת.
לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה – מִשֶּׁנִּגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן. אֲבָל בְּשִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית שִׁמְּשׁוּ הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹנִים יַחַד, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.
וְהָיוּ לְאֹתֹת – כְּשֶׁהַמְּאוֹרוֹת לוֹקִין סִימָן רַע הוּא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י,ב): "וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ" – בַּעֲשׂוֹתְכֶם רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִדְאוֹג מִן הַפֻּרְעָנוּת.
וּלְמוֹעֲדִים – עַל שֵׁם הֶעָתִיד, שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִצְטַוּוֹת עַל הַמּוֹעֲדוֹת, וְהֵם נִמְנִים לְמוֹלַד הַלְּבָנָה.
וּלְיָמִים – שִׁמּוּשׁ הַחַמָּה חֲצִי יוֹם וְשִׁמּוּשׁ הַלְּבָנָה חֶצְיוֹ, הֲרֵי יוֹם שָׁלֵם.
וְשָׁנִים – לְסוֹף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יָמִים יִגְמְרוּ מַהֲלַכְתָּם בִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת הַמְּשָׁרְתִים אוֹתָם, וְהִיא שָׁנָה. וְחוֹזְרִים וּמַתְחִילִים פַּעַם שְׁנִיָּה לְסַבֵּב בַּגַּלְגַּל כְּמַהֲלָכָן הָרִאשׁוֹן.
מפרשי רש"י
[לז] מיום הראשון נבראו. אין הפירוש דרש"י מדקדק מהא (דלקמן) [דלעיל] (פסוק א) דהכל נברא ביום ראשון, דאם כן למה פירש כאן יותר, שהרי כל הנבראים ביום הראשון נבראו. ואין לומר גם כן דרש"י מדקדק מדכתיב ביום ראשון "יהי אור" (פסוק ג) וכאן כתיב "יהי מאורות", ומשמע שביום הראשון נבראו, שהרי רש"י פירש למעלה (פסוק ד) שאור שברא בראשון נגנז לעתיד לבא. ומה שפירש הרא"ם שרש"י פירש כאן אליבא דחכמים, דהכי סבירא להו בפרק אין דורשין (חגיגה דף יב.) שהמאורות שנאמר אצלן "יהי מאורות" הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד יום ד', ולמעלה (פסוק ד) כתב רש"י אליבא דרבי יעקב דסבירא ליה שאור הראשון נגנז, אין נראה כלל שיכתוב רש"י דעות חלוקות בפרשה אחת, וכל שכן שרש"י כתב למעלה אצל "ויבדל" (פסוק ד) - 'אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה', שמוכח שדברי אגדה הם מוכרחים להיות. וכן לקמן (בפסוקנו ד"ה להבדיל) כתב רש"י 'אבל בז' ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים', מוכח בהדיא שרש"י סבירא ליה דלדברי הכל שהאור הראשון נגנז, ואין בזה מחלוקת כלל אפילו לדברי חכמים. אלא שרש"י סבירא ליה דאף לדברי חכמים שאמרו, 'הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון' סבירי להו שגנז מקצת האור, והוא האור הבהיר, ונגנז לעתיד לבא, והאור שהוא לעולם הזה נשאר. לכך אמרו 'הן הן המאורות שנתלו ביום ד', הן הן שנבראו ביום ראשון':
ומה שנדחק להם לומר ש'הן הן המאורות שנתלו ביום ד', הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון', ולא אמרו שנגנז כל האור הראשון, משום דסבירו לחכמים שאחר שגזר הקב"ה בריאת האור ביום הראשון, סברא הוא שאף האור בעולם הזה ראוי להיות נברא ביום הראשון, שענין האור הכל אחד, דשם "אור" הוא, ומאחר שקבע הקב"ה הבריאה לאור ביום הראשון, סברא שגם האור של העולם הזה נברא ביום הראשון. אי נמי מדכתיב "יהי מאורות ברקיע השמים" ולא כתוב 'יהי מאורות ויהיו מאורות ויתן אותם ברקיע השמים', שמע מינה שהאור בעצמו נברא כבר, אלא שנתלה ביום הרביעי. ומחלוקת התנאים (דלר"מ) [דלר' יעקב] אור הראשון מילתא בפני עצמו, ו"יהי מאורות" מלתא בפני עצמו. ולחכמים - הא דכתיב "יהי מאורות" הוא בעצמו האור הראשון. והכל מודים שהקב"ה גנז את האור לצדיקים; (לר"מ) [לרבי יעקב] כל האור גנזו, ואותו שנברא ביום ד' הוא אור אחר. ולחכמים לא היה אור יום ד' אור אחר, אלא מאותו אור נשאר מקצת. וכן יש במדרש הבהיר (אות קס) כי שביעית אותו האור נשאר, והשאר נגנז, וכיון דהוא שביעית אור הראשון אינו כל כך מאיר כמו שהיה שלם:
[לח] כל תולדות שמים וארץ נבראו וכו'. יליף מלשון "את", דלא הוי למכתב "את", אלא לרבויי הוא דאתא. ופירש הרמב"ן (פסוק א) שלכך אתא "את" לרבויי מפני שהוא מלשון 'אתא', ובלשון חכמים (פסחים דף כב:) 'לאתויי הא', ולפיכך "את" לרבויא. ואני אומר שרז"ל דקדקו לשון "את" על אמתתו, ופירוש "את" לפי פשוטו - שבא לשון "את" על עצם הדבר הפעול, כמו שפירש הרד"ק (ספר השורשים) בשורש א. ת., ולפיכך פרשו רז"ל שהוא מרבה דבר שהוא מחובר ומצורף אל הדבר. וזה - אילו נכתב 'בראשית ברא השמים והארץ' יבא ענין הבריאה על גוף השמים בלבד, וכן הארץ, ולפיכך כתב (פסוק א) "את השמים ואת הארץ", ומלת "את" הוא עצם הדבר. וכל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר, ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר שנמשך אליו דברים הרבה, כך דבר זה - כאשר יאמר "את השמים" כלומר עצם השמים, רוצה לומר שיש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה, ולפיכך הוא מרבה כל דבר הנמשך והמחובר אל הארץ ואל השמים והנתלה בהם, ותולדות הארץ הם שמחוברים ומצורפים אל הארץ. ולפיכך דרשו חכמים ז"ל (פסחים דף כב:) "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו', י"ג) - 'לרבות תלמידי חכמים'. והיינו טעמא, שתלמידי חכמים הם דביקים ומחוברים בהשי"ת, ולפיכך "את ה' אלקיך תירא" - 'לרבות תלמידי חכמים'. וכן אמרו (פסחים דף כב:) "את בשרו" (שמות כ"א, כ"ח) 'הטפל לבשרו', מזה יראה בפירוש שלשון "את" אתא לרבויי כל דבר שנמשך אחר עיקר ועצם הדבר, והבן זה היטב. ואם נפרש שלשון "את" הוא כמו 'עם', שהרי בהרבה מקומות "את" משמש במקום 'עם', הוי נמי שפיר, שלכך אתא לרבויא שהוא כמו 'בראשית ברא עם השמים' כלומר התולדות וכן 'עם הארץ' התולדות:
[לט] חסר וי"ו. ורש"י דקדק בכאן יותר על חסרון וי"ו מן שאר ווי"ן מלאים וחסירים הרבה, אלא שהוקשה לו הלשון "יהי מאורות", שלפי הלשון הוי למכתב 'יהיו מאורות', ותירץ שהרי גם כן חסר וי"ו, אלא הוא לשון מאירה, והשתא אתי שפיר "יהי מארת" כאילו כתיב 'יהי מארה':
[מ] אסכרה. הוא חולי שמתחיל בפה ומסיים בגרון:
[מא] משנגנז האור הראשון. לא מיד, שהרי על כרחך בשבעת ימים הראשונים היה משמש האור הראשון, שכך כתוב (ישעיהו ל', כ"ו) "כאור שבעת הימים", דשמעת מיניה שאור ז' הימים - אור הראשון היה משמש, ולא נגנז אלא עד מוצאי שבת (ב"ר יא, ב). ולפיכך צריך לומר דהאי "להבדיל" רוצה לומר אחר ז' ימים. והא דלא נגנז האור הראשון אלא עד מוצאי שבת, לפי שלא נגנז האור הראשון אלא בשביל חטא האדם שראה הקב"ה שעתיד לחטא, ולפיכך קודם שנברא אדם הראשון לא נגנז, וכאשר נברא אדם וחטא בסוף יום ו' והיה סמוך לשבת, ומפני כבוד השבת לא נגנז האור הראשון עד מוצאי שבת. ואף על גב דחכמים סבירי להו 'הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון ולא נתלו עד יום ד, מכל מקום לא היה אור אחד לגמרי, אלא קצת מן אור הראשון:
[מב] והם נמנים למולד הלבנה. אף על גב שהכתוב מדבר בחמה ובלבנה, כדכתיב "והיו" לשון רבים, גם המועדים נימנים לחמה, שהרי מעברין השנה בשביל תקופת החמה. וכן בפרק אלו טרפות (חולין דף ס:) אמרינן בהדיא שאף לחמה נמנים המועדים מטעם זה:
[מג] לסוף שס"ה יום. אף על גב שמהלך החמה דוקא הוא שס"ה יום (ב"ר י, ד), והירח אין מהלכה שס"ה, רק בכל חדש הירח מסבב י"ב מזלות מה שהחמה מסבבת בשס"ה יום, נקט כאן 'שס"ה יום' מפני החמה שמהלכה יותר מאוחר, והיא שגומרת מהלך שלה לסוף שס"ה יום:
מיום הראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע כו' —
- הרא"ם פירש שזהו אליבא דחכמים, דאמרי: אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות כו'; אבל מה שפירש רש"י לעיל גבי "ויבדל אלקים" כו' (בראשית א ד) שגנזו לצדיקים כו', הוא אליבא דרבי יעקב כו'.
ובאמת רחוק הוא מן הדעת שיפרש רש"י בפרשה אחת ובעניין אחד שני פירושים סותרים זה את זה, ואליבא דתרי מאן דאומרים, וכאשר שאג עליו האריה שיחיה. והנה גם הרב האריה הסכים שהפירוש הזה הוא אליבא דחכמים, ודחק עצמו להשוות דעת החכמים בעניין גניזת האור, וחילק דבר שאינו מקבל חלוקה. שהדי האור הראשון אינו גשם, והאיך יקבל החלוקה שכתוב שגנז מקצתו? עיין בספרו.
ומה שכתב הבהיר כי שביעית האור נשאר כו', דמשמע גם כן שהוא דבר המקבל חלוקה ואפילו לשבעה חלקים, אינו מזה העניין, כי הוא דבר שיש בו סוד ליודעי חן, ואין כאן מקומו.
אבל לי נראה שדעת רש"י הוא ממש כדעת רבי יעקב, וכמו שהחליט לשונו שם ואמר: אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה כו', משמע שמוכרח הוא לומר כן לפי פשוטו ואין לו פירוש אחר מפני שהלשון דוחקו. ואם היה דעת רש"י בכאן לפרש אליבא דחכמים, היה לו להתחיל כאן גבי "יהי מאורות" כזה הלשון: אור שנברא ביום ראשון הן הן המאורות שנתלה ביום הרביעי, כאשר הוא לשון החכמים שם, כי כן דרכו של רש״י להביא בפירושו לשון רבותינו זכרונם לברכה. ועוד, שהרי כתב רש"י: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים זה ביום וזה בלילה, עד כאן לשונו, משמע בפירוש ששני מיני אורות היו, הראשון והאחרון, ולא כפירוש הרב גור אריה שחילק אור הראשון לשני חלקים.
לכך נראה לי, שמה שאמר רש״י כאן: מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהן כו', אין כוונתו לומר באמרו מיום ראשון נבראו על האור שנברא ביום ראשון שנאמר בו "ויאמר אלקים יהי אור", דוודאי סבירא ליה אותו האור הוא שנגנז, ולא זהו שנתלה ברקיע ביום ד׳. אלא הכי פירושו, שקשה לרש״י על לשון "יהי מאורות ברקיע השמים", דמשמע שאין הציווי כאן על ההוייה, רק על ההיתלות ברקיע, דאם לא כן "יהי מאורות ויהיו ברקיע השמים" היה לו לומר, ואם כן משמע שהווייתן היה קודם לכן. וקשה לרש"י, ואימתי היתה? ומשני ואומר: מיום ראשון נבראו כו'. ואין כוונתו על מאמר "יהי אור" שנאמר ביום ראשון, אלא על מלת "את השמים" שנאמר ביום ראשון סמך, דמשמע לרבות תולדותיהם, כמו שסיים רש״י בדבריו אלה.
ולפי פירושם יקשה, מה היה צורך לרש"י לסיים כאן בדבריו אלה: וכן כל תולדות שמים וארץ כו', מה עניין זה לכאן, אם היתה תחילת כוונתו על המאמר "יהי אור" שנאמר ביום ראשון? אכל לפי דרכינו הכל עניין אחד הוא, ואין לנו צורך לדחוק ולחלק האור הראשון ולומר שמקצתו נגנז כמו שכתב האריה שיחיה, שהרי אינו גשם והיאך יקבל החלוקה? אבל וודאי דעת רש"י הוא דשני עניינים הם, האור דראשון והמאורות האלה; והמאורות האלה נרמזים ונתרבו במלת "את השמים" ולא נכללו במאמר "יהי אור", כך נראה לי דעת רש"י בלי גמגום:
אבל בז' ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה עכ״ל —
- ואף על פי שאלו המאורות האחרונים נתלו ברקיע ביום ד' ונתגלגלו סביב העולם, מכל מקום לא היו מאירין לעולם עד שנגנזו הראשונים, כי אורם לא היה מאיר לעולם מחמת האור וחושך הראשון, על דרך שרנא בטיהרא מאי אהני. והא דקאמר האור והחושך הראשונים כו', אף על פי שעכשיו אין נקרא חושך אלא העדר האור, נראה לי שהחושך הראשון היה דבר שיש בו ממש, ולא היה מאיר כעניין הלבנה של עכשיו, אלא היה אורו מאיר ומזהיר יותר עד שאור הלבנה של עכשיו לא היה ניכר בפני אותו האור. ומה שקרא אותו חשך כנגד גודל האור הראשון, שהיה אורו רב מאד, קרא את זה חשך אף על פי שהיה מאיר יותר מאוד מן הלבנה ועל דרך שאמר הכתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה, לפיכך אמר: אף על פי שתלו ברקיע לא היה אורה מאיר בעולם; אבל אחר שנגנזו ונסתלקו האור והחשך הראשונים, אז ממילא היה אור החמה והלבנה של עכשיו מאירין לעולם ממקום שהיו שם, נראה לי.
יריעות שלמה (מהרש"ל)
• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
בד"ה אבל בשבעה כו' ואין זאת טענה כו' נ"ב ואני תמה על תמיהת הרמב"ן כי בודאי רש"י כיון באמרו שבעת ימי בראשית מקצת ימים ולא כולן ודרך בראשי' רבה ומ"ה לא אמר שבעה ימים הראשונים ודוק מהרש"ל: