מפרשי רש"י על בראשית א ב


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק א' • פסוק ב' | >>
א • ב • ג • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יד • טו • טז • כ • כא • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


רש"י במהדורה המבוארת

פסוק

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

רש"י


"תֹהוּ וָבֹהוּ" – תֹהוּ לשון תימה ושיממון, שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה.

"תֹהוּ" – אשטורדי"שון בלע"ז.

"בֹּהוּ" – לשון ריקות וצדו (ס"א אינו).

"עַל פְּנֵי תְהוֹם" – עַל פְּנֵי הַמָּיִם שעל הארץ.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" – כסא הכבוד עומד באוויר, ומרחף עַל פְּנֵי הַמָּיִם ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן, אקובטי"ר בלע"ז.


רש"י מנוקד ומעוצב

תֹהוּ וָבֹהוּ – "תֹּהוּ" לָשׁוֹן תֵּמַהּ וְשִׁמָּמוֹן, שֶׁאָדָם תּוֹהֶה וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל "בֹּהוּ" שֶׁבָּהּ.
תֹּהוּ – אישטורדישו"ן [estordison = עילפון, הלם, מבוכה‏[1]] בְּלַעַ"ז.
בֹּהוּ – לְשׁוֹן רֵקוּת וְצָדוּ (ע"פ לשון אונקלוס "צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא").
עַל פְּנֵי תְהוֹם – עַל פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁעַל הָאָרֶץ.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – כִּסֵּא הַכָּבוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר וּמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּרוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְמַאֲמָרוֹ, כְּיוֹנָה הַמְרַחֶפֶת עַל הַקֵּן. אקוביטי"ר [acoveter = לכסות] בְּלַעַ"ז.

מפרשי רש"י

[יז] לשון ריקות וצדו. קשה אמאי פירש רש"י 'ריקות וצדו', ואונקלוס תרגם על "תוהו" - 'צדיא', ועל "בוהו" - 'רקניא'. ועוד שהוא פירש על "תוהו" - 'שהאדם משתומם על בוהו שבה', ואם כן תהיה "תוהו ובוהו" ענין אחד, ונראה שסובר רש"י כי "תוהו ובוהו" הם שני שמות באו על ענין שממון, ולפיכך פירש שניהם על מלת "בוהו", אלא שנכתבו שניהם להורות על רוב השממון, ואילו כתב חדא לא היה מראה על רוב השממון, לכך פירש על "תוהו" שהאדם תוהה על בוהו שבה, והוסיף לכתוב הכתוב "ובוהו" על רוב השממון. והתרגום שתרגם על "תוהו" - 'צדיא', ועל "בוהו" - 'רקניא', היינו שאין לפרש שניהם בלשון אחד, שאין זה דרך הכתוב, אבל רש"י פירש שפיר על "תוהו" שהאדם משתומם על בוהו שבה, כן יראה. ויש מפרשים "תוהו" הוא צדיא ו"בוהו" הוא רקניא, אלא שקשה לרש"י - לכתוב "בוהו" שהוא רקניא שהוא יותר מ"תוהו", ולא לכתוב "תוהו" כלל, ולפיכך פירש שניהם על "בוהו", כלומר שאילו לא כתב רק "בוהו" הייתי מפרש 'צדיא' שהוא פחות מ'רקניא', שבלשון "בוהו" משמע 'צדיא ורקניא', והשתא דכתיב "תוהו" שהוא 'צדיא', אם כן "בוהו" - 'רקניא'. ולעיל פירש ["תוהו"] שהאדם משתומם על בוהו שבה, מפני כי לשון "בוהו" כאשר לא נכתב אחר "תוהו" פירושו לגמרי כמו תוהו, והוי"ו של "ובוהו" במקום ב' כמו "ה' שלחני ורוחו" (ר' ישעיה מח, טז), כך פירש הרא"ם. ואין צריך, רק שהשממון נקרא 'תוהו' מפני שהאדם משתומם עליו, ודרך האדם להיות משומם על דבר שהוא חרב ויש בו שממון, לכך כתב לך הכתוב סתם "תוהו", ואין צריך הכתוב לפרש, אלא שרש"י הוצרך לפרש לך על מה משומם ופירש 'על בוהו שבה', אבל לפי האמת לשון "תוהו" דבר שבני אדם משוממים עליו, וזהו השממון, ואין צריך להוסיף ולומר 'על בוהו שבה', רק רש"י עשה לך תוספת ביאור:

[יח] על פני המים שעל הארץ. פירוש הא דכתיב "וחשך על פני תהום" - פשיטא שעל התהום הוא חושך, ועדיין יש חושך בתהום, ועוד "על פני תהום" לא יתכן, שאין לתהום פנים, ולפיכך פירש "תהום" דהכא במים שעל פני הארץ איירי, שנקראים "תהום", וקודם שנברא האור הזה היה שם חושך:

[יט] כסא הכבוד עומד וכו'. פירוש מלת "רוח אלקים" אינו כמשמעו, דאין דרך להיות נסמך הרוח אל אלקים, דלמה כתוב "רוח אלקים", ועוד ברוח לא שייך לשון מרחף אלא נושב, כמו "ישב רוחו יזלו מים" (תהלים קמז, יח), לפיכך פירש "ורוח אלקים" על כסא הכבוד, ונקרא "רוח אלקים" מפני שעומד ברוחו של הקב"ה. ומה שלא כתב בפירוש 'וכסא הכבוד מרחף', כדי שלא תאמר שהקב"ה צריך לכסא, לכך כתב "ורוח אלקים" שהרי הקב"ה נושא כסאו, לא כמו כסאו של אדם שהכסא נושאו, 'וכסא כבודו' נראה נושא והוא מנושא:

בהו. לשון ריקות וצדו – נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין, רוצה לומר ששניהם לשון שממה.

  • אי נמי רוצה לומר: ריקות הוא לשון מקרא, וצדיא הוא לשון ארמי, ושניהם הם לשון ריקן; לאפוקי מן התרגום, שתירגם על "תוהו ובוהו" לשון "צדיא ורקניא", לכן פירש "בוהו" – לשון צדו ורקנין, ופירש "תוהו" – מלשון תימה, שתמה על בוהו, כלומר על השיממון שבו, והוי וי"ו ובוהו מתחלף בבי"ת, כמו "ה' אלהים שלחני ורוחו" (ישעיהו מח טז), דהוה כמו "ברוחו".

על פני תהום. על פני המים שעל הארץ – רוצה לומר, דהיה לו לומר "על תהום"; מאי "על פני"? אלא שקאי על המים שהם על הארץ, והם פני הארץ. והיינו דכתיב נמי "ורוח אלהים" וגו', דהיינו החושך, דכתיב לעיל: "וחושך על פני תהום".

  • ועוד יש לומר דהוכחתו, הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן – משום דקודם לכן לא היה כך, לכך הוצרך לומר: "יהיה דבר זה", כגון: בתחילה כתב, "והארץ היתה תוהו ובוהו", משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום, לכך אומר אחר כך: "ויאמר אלהים תדשא הארץ". ואם כן, מה דכתיב: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", צריך לומר דקודם מאמר זה היה חושך, והיכא כתיב שהיה חושך? על כרחך צריך לומר, מה שכתב: "וחושך על פני תהום" – שהם המים, שפירוש תהום בכל מקום תורֶה על המים; שמע מינה דהמים היה על הארץ.
וכן משמע מתוך פירוש רש"י, ד"ויהי אור" קאי על "וחושך על פני תהום", דלעיל פירש "בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום וגו', ויאמר אלהים יהי אור"; ומדלא הביא הפסוק כולו, או לא היה לו להביאו כלל, משמע דקאי עליו, כי אילו לא היה חושך על פניה, לא גזר על האור.

ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באוויר – דקשה, היה לו לומר סתם: "ורוח מרחפת".

עומד באוויר ומרחף על פני המים – דקשה, דאי קאי על כסא הכבוד, למה אמר "מרחפת"? לא לכתוב אלא "ורוח אלהים על המים". או קשה, מפני מה נקרא כסא הכבוד "ורוח אלהים".

ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו – ופירושו: "ורוח אלהים", שהוא כסא הכבוד, "מרחפת" במאמרו ורוח פיו של הקב"ה.

על פני המים שעל הארץ

  • פירושי הרא"ם והגור אריה עיין בספריהם. ואני שמעתי פירושו, שקשה לו לרש"י: "וחשך על התהום" מבעי ליה, מאי "על פני"? לכך פירש רש"י על פני המים שעל הארץ, רצה לומר: וזהו פירוש "תהום", כי התהום הם המים התחתונים הנוגעים את הארץ, שכן פירוש "תהום" בכל מקום: עירוב מים ורקק יחד. ו"פני התהום" הם עליוני המים הסמוכים לאויר. ורוח אלקים, שהוא הכסא כבוד, לא היה מרחף על התהום, שהוא תחתית המים, רק "על פני התהום", שהם עליוני המים, וזהו על פני המים שעל הארץ.


כסא כבוד עומד באויר ומרחף כו' —

  • לשון הרא"ם: מפני שלא יתכן לפרש "רוח אלקים" על הרוח ממש כו', שאין דרכו להסמך על השם כו', עד כאן לשונו.

עוד נראה לי לפרש, שעל כרחך אין פירושו רוח ממש, דאם כן – "ורוח אלקים מנשבת" מבעי ליה, דגבי רוח שייך לשון נישוב כדכתיב: "ישב רוחו" וגו'; לכך פירשוהו כאן על כסא הכבוד, שהוא מרחף.

בד"ה תהו שאדם כו' אינו פי' של מלת ובהו כו' נ"ב אבל לי נראה שודאי רש"י פי' אחר דקדוק לשון הקודש ואל תשגיח בדברי אונקלוס או בדברי ב"ר שהם מפרשים לפי תואר הענין ובעבור זה פי' רש"י ריקות וצדות כלומר להודיע שלשון צידות שפי' התרגום על תהו אינו לפי דקדוק לשון הקודש אלא אף הוא משמש בבהו אבל תהו לשון המתאה את האדם ומשמם אותו בבלבול הדעת ואינו כלשון שממה שנופל עליו ריקות ודוק מהרש"ל:

בד"ה כסא הכבוד כו' שלא יתכן לפרש כו' נ"ב ולי נראה שעל הרוח ממש של הקב"ה אינו שייך לו יחוד מקום וגבול מה שאין כן בכסא הכבוד לפי דעת המקובלים ואל תשגיח בדעת הפילוסוף ודוק והעיקר נראה בעיני שאין שייך לומר רוח אצל השם אם לא כשמשפיע על האדם אבל לא שיהיה עומד בעצמו כמו כאן ורוח אלהים מרחפת על פני המים דאם כן הוה מורכב הוא והרוח שבו ודוק הטיב מהרש"ל:

  1. ^ ראה אוצר הלעזים 549 (על עירובין ס"ח ע"א ד"ה תונבא) ועוד.