התורה והמצוה ויקרא כ ו-יד

ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן צט

ויקרא כ ו:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

ויקרא כ כז:

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

[מכאן ועד אמצע פרק יב' הם הוספות הילקוט בשם תורת כהנים שהמלבי"ם סדר כאן כסדר הפסוקים ]

^הוספה:[א] "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם" (ויקרא כ, ו) למה נאמר? לפי שהוא אומר "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" (ויקרא כ, כז). עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר "אל תפנו אל האבות ואל הידעונים" (ויקרא יט, לא). עונש ואזהרה שמענו, כרת לא שמענו. תלמוד לומר "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים".

והנפש אשר תפנה: כאן נאמר כרת לאוב וידעוני ובסוף הפרשה נאמר חיוב מיתה. והאזהרה הוא מה שכתוב (למעלה יט לא) "אל תפנו אל האובות" ובזה מבואר כדעת הרמב"ם והסמ"ג והתוס' שאזהרת אוב הוא מ"אל תפנו". וכן כתב הכסף משנה שכן איתא בתורת כהנים. [והתוספות יו"ט כתב שלא מצא כן בתורת כהנים כי פרקים אלה היו חסרים בספרא שבידו כנ"ל] וכבר העירותי בזה למעלה (סימן עט), עיי"ש.

סימן ק

ויקרא כ ז-ח:

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ב] "והתקדשתם והייתם קדושים"-- זו קדושת פרישת עכו"ם.  אתה אומר קדושת פרישת עכו"ם או אינה אלא קדושת כל המצוות... כשהוא אומר "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב) הרי כל המצות אמורות, ומה תלמוד לומר "והתקדשתם והייתם קדושים"? --זו קדושת פרישת עכו"ם.

"כי אני ה' אלקיכם"-- אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

^הוספה:[ג] "ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם"-- שאין לי אלא מה שפרט הכתוב. שאר דקדוקי הפרשה מנין? תלמוד לומר "ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם".

^הוספה:[ד] "אני ה' מקדשכם"-- כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים.

והתקדשתם והייתם קדושים: הקדושה היא ההתרוממות מכל ענינים השפלים והחומריים והנבזים והתדמות אל הרוחניים. ויש בזה מדרגות רבות: יש פורש מתאוות הבשר למאכלות אסורות שעל זה נאמר "והתקדשתם" בסוף שמיני. ויש הפורש מן העריות והמתקדש במעשה המצות שעל זה אמר "קדושים תהיו" בראש הפרשה, שכולל קדושת כל המצות וכדעת רבי בספרי שלח, ובסוף הפרשה סיים "והייתם לי קדושים" (ויקרא כ, כו) על קדושת עריות. ויש המתנשא על כל מחשבת און ומהאמין בהבלי העכו"ם באוב וידעוני ועניניהם ועל זה אמר פה "והתקדשתם" שבא אחרי אזהרת מולך ואוב וידעוני.

ומ"ש "כי אני ה' אלקיכם"-- אני דיין לפרע וכולי התבאר באורך בפר' אחרי (סימן קל).

ומ"ש (במשנה ג) "ושמרתם את חקותי" שאר דקדוקי הפרשה מנין? כבר נאמר ונתבאר בפר' אחרי (סימן קמב).

ומ"ש "אני ה' מקדשכם"-- כשם שאני קדוש וכולי כן נאמר ונתבאר בפ' שמיני (סימן קע).

סימן קא

ויקרא כ ט:

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ה] "איש"-- מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות בת, וטומטום ואנדרוגינוס.

"ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז)-- אין לי אלא אביו ואמו. אמו שלא אביו, אביו שלא אמו מנין? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל"-- מכל מקום, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר, משמע הוא שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיאמר לך הכתוב "יחדיו".

אשר יקלל את אביו ואמו: הנה פלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן משתרע על כלל הלשון ואם נחזיק הדברים כפשטן, שר' יאשיה יסבור בכל מקום שהוי"ו בא לחבר, הוא דבר שאין לו שחר. שבכל מאמר ומאמר נמצא ווים הבאים לחלק כנודע. וכן שיסבור ר' יונתן שלא נמצא וי"ו החיבור היא דבר בלתי אפשר. לכן צריך לשום גדר לפלוגתא זאת.

ואחרי העיון הנה בציווי פשוטה גם ר' יונתן מודה שהוי"ו בא תמיד לחבר כמו "והקרב והכרעים ירחץ", "על מצות ומרורים יאכלוהו", "ולקחתם לכם ביום הראשון...כפות תמרים..וערבי נחל" ודומיהם. ובאזהרה פשוטה גם ר' יאשיה מודה שהוי"ו בא תמיד לחלק כמו "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב", "לא יחבול רחים ורכב", "אלמנה וגרושה וחללה...לא יקח" וכדומה. והטעם מבואר כי אחר שנמצא בלשון מלת "או" המורה החילוק וגם וי"ו המורה החילוק לפעמים, בהכרח יש איזה הבדל ביניהם ובמקום שהשתמש במלת "או" לא יכול להשתמש בוי"ו החילוק. והוא, כי הוי"ו מורה החילוק וגם החיבור. למשל, "אלמנה וגרושה וחללה...לא יקח" היא וי"ו החילוק, שלא יקח אלמנה או גרושה או חללה. והוא גם כן וי"ו החיבור שמוזהר גם על אלמנה, גם על גרושה. וזה המבדיל בינו ובין מלת "או". למשל, אם יאמר "לא יחבול ריחים או רכב" נטעה שרחיים ורכב ביחד מותר לחבול. ולכן אמר בוי"ו שמוזהר גם על זה וגם על זה וגם על שניהם יחדיו. וכמו שדייק ר' יונתן בלשונו משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו ר"ל שזה הגדר בין וי"ו החילוק ובין מלת "או". ועל כן באזהרה פשוטה מוכרח לדבר בוי"ו המחלקת אבל בציווי פשוטה מבואר שהוא וי"ו החיבור, שאם יהיה וי"ו החילוק לא ימצא בו חיבור כלל. למשל, אם נאמר ש"ולקחתם פרי עץ הדר וכפות תמרים" היינו או זה או זה היה צריך לומר מלת "או" כיון שהוא חילוק החלטי.

והשתא אין מציאות לפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן רק במאמר תנאי כמו "מכה אביו ואמו מות יומת". שדעת ר' יאשיה שעיקר הוא התנאי ולשון "מכה אביו ואמו" דומה כמו "ותפשו בו אביו ואמו" כי בא בצורת ציווי פשוטה ופירושו שניהם יחדיו. ור' יונתן סבירא ליה שעיקר הוא התולדה "מות יומת" שהוא האזהרה ובזה דינו כאזהרה פשוטה כי פירושו בין מכה אביו בין מכה אמו שוים בזה שחייבים מיתה. וצודק וי"ו החילוק, לא מלת "או".

וכשתעיין תראה רוב המקומות שהובא פלוגתא זו הם במאמרים תנאיים:  שבועות (דף כז) על מה שכתוב מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל "או להיטיב" מקשה והאי "או" מבעיא ליה לחלק? ומשיב לחלק לא צריך קרא. ומקשה הניחא לר' יונתן וכולי, שם הוא מאמר תנאי "כי תשבע לבטא בשפתים..והביא את אשמו".  וכן בבבא מציעא (דף צד:) "ונשבר או מת"-- "או" לרבות שבויה. והא מבעיא ליה לחלק? הניחא לר' יונתן וכולי שם גם כן מאמר תנאי "וכי תשאל איש וכולי" והתולדה "בעליו אין עמו שלם ישלם" שפירושו לר' יונתן שדין זה ש"שלם ישלם" שוה בין בנשבר, בין במת.  וכן מ"ש במנחות (דף צא) והשתא דאמרת "או" לדרשה, לפלא נדר או בנדבה" למה לי? לחלק. ומקשה הניחא לר' יאשיה וכולי שם גם כן מאמר תנאי "כי תבואו ועשיתם אשה".

וטעמו של ר' יאשיה משום שמצא שברוב מאמרים תנאיים בא מלת "או" ועל כרחך שכל מקום שבא וי"ו הוא לחיבור. ור' יונתן לא פנה אל זה כי כפי כללי ההגיון תולדות המאמר הוא העיקר במאמרים התנאיים ולפיהם משפט הלשון שיבא וי"ו המחלקת, ובכל מקום שבא מלת "או" במאמר תנאי סבירא ליה שבא לדרשה.

ואל תשיבני ממה שאמרו במנחות (דף צ:) על מה שאמר ר' יונתן לפי שנאמר "אדם כי יקריב...קרבן מן הבקר ומן הצאן" יכול יביא משניהם?...למי לי קרא? הא אמר עד שיפרט לך הכתוב יחדיו?! אצטריך, סד"א הואיל וכתיב "ומן הצאן" כמאן דכתיב יחדו דמי. והא שם הוא ציווי פשוטה? כי לדעתי זה בעצמו כוונת המתרץ מה שאמר כיון דכתיב "ומן הצאן" ר"ל אחר שהוא ציווי פשוטה [ובא להוציא שאם היה כתוב "בקר וצאן" שהוא שם הכלל לא היה מקום לטעות ולפרש שניהם ביחד כי אינו מביא הרבה בקר והרבה צאן, ועל כרחך היה פירושו מכלל בקר ומכלל צאן, ואם כן רצוף החילוק בלשון עצמו כמו "לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" (ויקרא כב יט) וע"כ במש"ש "לפלא נדר בבקר או בצאן" דריש בספרא (אמור פרשה ז מ"ח) מלת "או", עיי"ש] אבל במ"ש "מן הבקר ומן הצאן" היא ציווי פשוטה ומשמע שמביא משניהם דהא בכל כיוצא בו בא תמיד מלת "או" כמו "והקריב מן התורים או מן בני היונה..ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" וכן תמיד ולא נמצא שום דרוש על "או"ין אלה כי באו כמשפטם שלא יכול לכתוב בוי"ו שיורה החיבור. וכן כתבו התוס' (דף נז: ד"ה תניא) וז"ל אי נמי נראה לי מדכתב גבי בן צאן "מן הכשבים או מן העזים" ובבן עוף נמי כתיב "מן התורים או מן בני היונה" והכא לא כתב "או מן הצאן" שמע מינה לערבן.

ולכאורה יקשה על כלל זה ממ"ש ביומא (דף נז) ר' יאשיה ור' יונתן. חד אמר מערבין לקרנות וחד אמר אין מערבין. תסתיים דר' יאשיה אמר מערבין דאמר אף על גב דלא כתב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי. והלא שם הוא מאמר ציוויי פשוט-- "ולקח מדם הפר ומדם השעיר", והלא בזה לכולי עלמא בא הוי"ו לחיבור. אך עם העיון זה שיערב דם הפר והשעיר ביחד אינו תלוי בוי"ו החיבור כלל שהגם שאנו מפרשים שוי"ו "ומדם השעיר" היא וי"ו המחברת, מכל מקום אין מוכרח שצריך לערב כי אם לוקח כל אחד בפני עצמו הוא גם כן לוקח שניהם.   אולם הלא תראה שהגמ' לא דייק רק מר' יאשיה ודחה שם אפילו תימא ר' יונתן, שאני הכא דכתיב "אחת" ולמה לא דייק להפך והיה לו לומר תסתיים דר' יונתן אמר אין מערבים מדס"ל דמשמע כל אחד בפני עצמו גם כן עד שיפרט לך הכתוב "יחדיו" ומזה מבואר שאחר שמאמר זה הוא ציווי פשוטה הוא וי"ו החיבור-- בין לר' יאשיה, בין לר' יונתן. רק שמדעת ר' יאשיה מוכיח דבר חדש דהא גם במקלל אביו ואמו דינו לר' יאשיה כמו ציווי פשוטה כנ"ל ואמר שנטעה שיקלל שניהם יחדיו. הרי מוסיף שוי"ו שבציווי פשוטה אינו וי"ו החיבור לבד רק כחו כאילו כתוב "יחדיו" ולכן הייתי סובר שיקללם שניהם כאחד. ולדידיה הוא הדין מ"ש "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" היינו יחדיו. אבל מר' יונתן לא יכול להוכיח כלום דלא שמעינן שיטתו בציווי פשוטה אם הוא כ"יחדיו" או כוי"ו החיבור בלא יחדיו, כי המאמר התנאי דינו לדידיה כאזהרה פשוטה, לא כציווי פשוטה ואי אפשר ללמוד מזה על ציווי פשוטה. [ובאמת למסקנא דשמעתין דיומא לא תלה פלוגתייהו בהכי כמו שכתוב שם אמר לו רבי יאשיה והלא כבר נאמר אחת?! אמר לו רבי יונתן והלא כבר נאמר מדם הפר ומדם השעיר?! מבואר שר' יאשיה למד מן "אחת" לא מן הוי"ו. ור' יונתן למד ממה דכתיב שני פעמים "מדם" "מדם" שבא לחלק הנושאים על פי הכלל שבארתי בפר' ויקרא (סימן קטו), עיי"ש. רק שמדברי הגמ' בתמורה (דף ה) שאומר דאביי סבירא ליה מערבין לקרנות ורבא סבירא ליה דאין מערבין משמע לכאורה שזה תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן דהא אמר בבבא מציעא (דף צה) שאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן.]

וראיתי בשיטה מקובצת פרק השואל (דף צד:) מביא בשם הריטב"א וז"ל וקבלו מרבינו בשם ר' פנחס הלוי אחיו שלא אמר ר' יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון "לא תחרוש" "ולא תקלל" וכדומה אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן, ודאי לשניהם משמע. עכ"ד. הנה במ"ש שבאומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי שיעשה לשניהם הוא כדברינו אבל מ"ש שר' יונתן אמרו בדבר שיש בו מניעה וכגון "לא תחרוש" לדעתי בזה גם ר' יאשיה מודה כמו שכתבתי למעלה.

ומ"ש בגמ' ור' יאשיה הא ס"ל אע"ג דלא כתיב "יחדיו" כמאן דכתיב "יחדיו" דמי אינו בלאו ד"לא תחרוש" ו"לא תלבש". דאם כן יקשה למה כתוב "יחדיו"? וכבר הקשו כן התוס' בסנהדרין (דף סה) ותירוצם דחוק. רק פירושו, שבמקלל אביו ואמו דומה כאילו כתוב "יחדיו" אחר שלדידיה מאמר התנאי דינו כציווי פשוטה כנ"ל אבל באזהרה פשוטה מודה שבא לחלק.   ובזה הכלל הזה שלם אצלי מכל המקומות לבד שבחולין (דף עח) שתלה שם מ"ש "ושור או שה" בפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה ושם הוא אזהרה פשוטה. צריך לדחוק שם קצת, עיי"ש.

אולם אחרי שובי לפקח בדבר, בקיעי הכלל ראיתי כי רבו בראשית ההשקפה כי במכלתא (משפטים פרק ו) דרש על "והכה את רעהו באבן או באגרוף" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וכן דרש שם (פרק ט) על "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו". ושם (פרק י) על "אם עבד יגח השור או אמה". ושם (פרק יא) על "כי יפתח איש בור או כי יכרה". ועוד (שם) על "ונפל שמה שור או חמור". ושם (פרשה יב) על "וכי יגנוב איש שור או שה". ושם (פרשה יד) על "כי יבער איש שדה או כרם". ושם (פרשה כ) על "כי תפגע שור אויבך או חמורו" בכל אלה המקומות דרש במכלתא שבא מלת "או" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. והשתא כל אלה אתו לכאורה כר' יאשיה ולא כר' יונתן דהא כל אלה הם מאמרים תנאיים ולר' יונתן גם אם היה כתוב בוי"ו הייתי מפרש או זה או זה! ומה יעשה ר' יונתן בכל "או"ין אלה המיותרים לדידיה?   וכן יקשה על מ"ש בחולין (דף פו:) על מה שכתוב "כי יצוד ציד חיה או עוף" לרבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מנא ליה? וכולי וכל זה דלא כר' יונתן. ושוב ראיתי שבבבא קמא (דף נג) עמש"ש שמ"ש "ונפל שמה שור או חמור" לרבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מנא ליה? הקשו התוס' דאתיא דלא כר' יונתן ובבבא מציעא משמע דהלכה כר' יונתן. עכ"ד. והלא תגדל המדורה בהרבות הלהב מכל המקומות שהזכרתי!

ונראה כי ר' יונתן דייק בלשונו במה שאמר משמע שניהם יחדיו ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב "יחדיו". הרי יש ג' לשונות: מלת "יחדיו" מורה החיבור לבד. ומלת "או" מורה החלוקה לבד. והוי"ו מורה שתיהם, בין החיבור ובין החילוק. (ובזה חולק גם עם ר' יאשיה שלדעתו הוי"ו אינו מורה רק החיבור) ולכן לר' יונתן כשכתב וי"ו אנו מפרשים שתי המשמעות ר"ל ומקלל אביו ואמו מות יומת היינו בין שמקלל כל אחד בפני עצמו בין שמקלל שתיהם כאחד חייב מיתה. והשתא לר' יונתן לא יתכן שיכתב בוי"ו המחלקת רק במקום שהדין שוה בעושה כל אחד בפני עצמו ובעושה שניהם כאחד כמו במה שכתוב "ונשבר או נשבה או מת" שאין נפקא מינה לדינא בין אם נשבר לבדו או נשבר וגם מת. ולכן אמר בב"מ על מה שכתוב "או מת" לרבות שבויה, והא מבעיא ליה לחלק? הניחא לר' יונתן כי לר' יונתן אין צריך למלת "או" שיכול לכתוב בוי"ו המחלקת. אבל במקום שאין הדין שוה ויש הבדל בין כשעשה מחובר ובין כשעשה מחולק, צריך לכתוב מלת "או" גם לר' יונתן. למשל, אם יכתב "וכי יכה איש את עין עבדו ועין אמתו" נאמר שבהכה עין שניהם דינו שוה לאם הכה עין אחד מהם, שרק אחד מהם יוצא לחפשי. וכן אם יכתב "אם עבד יגח השור ואמה" "וכי יפתח..וכי יכרה בור" "ונפל..שור וחמור" "וכי יגנוב...שור ושה" "כי יבער שדה וכרם" נאמר שבעשה שניהם-- שנגח עבד ואמה, פתח וכרה בור, גנב שור ושה, בער שדה וכרם דינו שוה כמו בעשה אחד מהם שאינו חייב אלא על אחת מהם.

ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בבבא קמא שמישב קושיית התוס' הנ"ל גם כן בדרך זה שמ"ש ורבנן האי "או" מבעיא ליה לחלק אתיא גם כר' יונתן ודבר זה נלמד מתורתן של חכמי הש"ס ז"ל במנחות (דף צא.) שמקשה שם השתא דאמרת "או" לדרשה, "לפלא נדר או בנדבה" למה לי? לחלק. ומקשה לר' יונתן למה לי לחלק? ומשני דהוה אמינא כי מייתי נדר ונדבה ביחד סגי בנסכים דחד מינייהו. מבואר שגם לר' יונתן במקום שיש לטעות שהדין שוה כשעשה שניהם צריך מלת "או".  ובזה גם הסוגיא דחולין (דף פו) אתיא שפיר כר' יונתן דגם שם צריך לכתוב "ציד חיה או עוף" בל נטעה דבשחט שניהם סגי בכיסוי דחד. וכן במ"ש בחולין (דף קלז) דצריך "אם שור אם שה" לחלק ניחא גם לר' יונתן דהוה אמינא דבשחט שור ושה אינו נותן רק מתנות דחד מינייהו.

והגם שמה שדרש במכלתא על "באבן או באגרוף" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכן על "וכי יכה את עבדו או את אמתו בשבט" לא יכון כפי הכלל הזה ואתיא בהכרח כר' יאשיה, יש לומר שר' יונתן היה לו איזה דרוש על מלת "או" שבשני המקומות האלה.

ועדיין יש להקשות לפי זה על מ"ש בחולין (דף עח) "שור ושה ובנו" הא גם לר' יונתן צריך לחלק דלא נימא דשחט שור ושה ובנו אינו חייב אלא אחת. וכן יש להקשות על מ"ש בשבועות (דף כז) גבי "להרע או להטיב" הניחא לר' יונתן דהא גם לר' יונתן צריך לחלק דלא נטעה שאם נשבע להרע ולהטיב ביחד אינו חייב אלא אחת. ובזבחים (דף קז) רבי עקיבא אומר "או זבח" לרבות את הזורק. ור' ישמעאל האי "או זבח" מאי עביד ליה? לחלק. ור' עקיבא לחלק מנא ליה? נפקא ליה מ"לא יביאנו" וזה כשיטת ר' יאשיה דהא שם מאמר תנאי והדין שוה אם מעלה עולה וזבח ביחד או כל אחד בפני עצמו. ואם כן לר' יונתן לא צריך "או" לחלק ודי לכתוב "עולה וזבח". וכבר התפלאו התוס' שם דסוגיא זו כאביי דסבירא ליה כר' יאשיה ולא כרבא אבל אני מתפלא הפלא ופלא. הלא המדברים שם הם רבי עקיבא ור' ישמעאל ודעת ר' עקיבא מבואר בספרא למעלה (פרק ט משנה ב) שדרש "אביו ואמו קלל" לדרשה שסבירא ליה כר' יונתן שלא בעי לחלק, וכמו שבארנו (סימן צח). ודעת ר' ישמעאל מבואר בבבא קמא (דף עא) דבי ר' ישמעאל תנא "וטבחו או מכרו"-- "או" לרבות את השליח. וזה כר' יונתן שמלת "או" מיותר, דלר' יאשיה צריך לחלק. ואיך אמר בש"ס לר' ישמעאל ולר' עקיבא דברים כשיטת ר' יאשיה והם חולקים עליו?!

ודע כי בכל מקום שנדע מן הענין שהוי"ו הוא וי"ו החילוק, גם ר' יאשיה מודה שאינו צריך מלת "או" ובא לדרשה, והוא במקום שבאו שני השמות ובא הפעל בלשון יחיד (לשיטת ר"י) כמ"ש בבבא קמא (דף נג) לר' יהודה לחלק מן "ונפל" משמע, ובחולין (דף פו) לחלק מן "דמו" משמע, ושם (דף עח:) לחלק מ"בנו" נפקא, ובזבחים (דף קז) לחלק מ"לא יביאנו" נפקא. ועיין מה שכתבנו בזה בפר' אחרי (סימן קיד).   ובמנחות (דף צא) לר' יאשיה אין צריך קרא לחלק דהא כתיב "אם מן הבקר ואם מן הצאן". ובבבא מציעא (דף צד) אפילו תימא ר' יאשיה, הכא לא צריך קרא דמסברא נפקא. וכן בספרא במקומות הרבה שדרש מלת "או" מפני שנבין מן הענין שהוא מחולק . ופרשתי בכל מקום ובארתיו על פי כללים אלה שמלת "או" מיותר כמו שבארתי סדר ויקרא (סימן רצט וסימן שיב), סדר שמיני (סימן קיז) מ"ש "או בגד", תזריע (סימן כג) על "לבן או לבת", ושם (סימן לג) על "לזכר או לנקבה", ושם (סימן קיט) על "איש או אשה", ושם (סימן קכ) על "בראש או בזקן", ושם (סימן קמה) על "בקרחת או בגבחת", ועיין מה שבארנו שם.

ובמה שאמרו בקדושין (דף ט) אר' יוחנן בעולת בעל וכולי אמר ליה ר' זירא כעורה זו ששנה רבי "ובעלה" וכולי פירש הריטב"א דר' יוחנן סבירא ליה כר' יאשיה ורבי סובר כר' יונתן. ועיין בספרי שופטים בפסוק "ובאת אל הכהנים ואל השופט". ומפני שרבים מהגאונים בשאלותיהם האריכו בענין זה לדינא בכמה דברים יצאתי לברר וללבן הדברים בשרשם, ואין כאן מקום להאריך יותר.

נחזור לענין, ובארו בסנהדרין (דף פה:) שלר' יונתן מ"ש "אביו ואמו קלל" בא לרבות אף לאחר מיתה. ור' יאשיה למד לה מכפל "ומקלל אביו ואמו" בפר' משפטים, ור' יונתן סבירא ליה דמה שכפל "ומקלל אביו" בא לרבות אשה וטומטום ואנדרוגינו ולא מרבה לה מ"איש איש" כי סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם.

סימן קב

ויקרא כ ט:

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ו] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו"-- בשם. אתה אומר בשם או אינו אלא בכינוי?... תלמוד לומר "בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז) שאין תלמוד לומר "שם", ומה תלמוד לומר "שם"? אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם, דברי ר' אחי בר' יאשיה. ר' חנינא בר' אידי אומר, הואיל ואמרה תורה 'השבע' ו'אל תשבע', 'קלל' ו'אל תקלל'. מה השבע בשם אף אל תשבע בשם.

אשר יקלל את אביו: פירושו דאינו חייב עד שיקלל בשם כדעת חכמים במשנה. ופירשו בגמ' סהנדרין (דף סו) ושבועות (דף לו) שהיא דברי ר' מנחם בר' יוסי. וכבר פי' הכ"מ שבכל זאת סבירא ליה גם לר' מנחם מה שדרשו מן "בנקבו שם" שיברך שם בשם רק על זה היה די לכתוב "ונוקב שם ה' בשם מות יומת". ומה שכתב "בנקבו שם" הוא מאמר כולל שבכ"מ יומת על ידי שם דוקא, וכן כתב בחידושי הר"ן. ולא כפרש"י.

ומ"ש ר' חנינא בר אידי אומר מובא בשבועות (דף לה:) ופירושו: שאמרה תורה 'השבע'-- "שבועת ה' תהיה" (שמות כב), ו'אל תשבע'-- "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט), 'קלל'-- "יתן ה' אותך לאלה", ו'אל תקלל' קללת השם וחברו וחרש ואביו ואמו.

סימן קג

ויקרא כ ט:

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ז] "מות יומת"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת בכל המיתות שבתורה?... תלמוד לומר "דמיו בו", ולהלן (ויקרא כ, כז) נאמר "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" שנאמר להלן-- בסקילה, אף "דמיו בו" שנאמר כאן-- בסקילה.

מות יומת וכולי דמיו בו: הנה במקלל אביו ואמו, והבא על האם, ואשת אב, והכלה, והזכר, כתוב "דמיו בו" וקבלו שהוא סקילה דכן באוב וידעוני פרט בסוף הפרשה "באבן ירגמו אותם דמיהם בם". למדו זה, כי בכל מקום שמדבר מהריגת איש אחד כתוב "דמו בראשו" בלשון יחיד ובלשון "דמו בראשו", לא "דמו בו". ופה ששינה ואמר "דמיו" בלשון רבים מציין מיתת הסקילה שנוטלים ממנו הדמים ממקומות רבים מגופו שיפוצע מאבני הרגימה ומשונה מכל מיתות שהדם יוצא ממקום אחד. וזה ציין במלת "בו" היינו שיצאו דמיו בו באופן שימות במיתה קשה מאד.

ובזה תבין מ"ש בבבא מציעא (דף סא:) שלמד רבא דריבית אינה יוצאה בדיינים ממה דכתיב ביחזקאל (פרק יח) "מות יומת דמיו בו יהיה" הוקשו מלווי ריבית לשופכי דמים ונתקשו התוס' היכי משמע "דמיו בו" עבירה דשפיכות דמים וכולי. ולפי זה הוכיח מלשון "דמיו בו" שהיה לו לומר "דמיו בראשו יהיה". אמנם בסנהדרין (דף פא) מפרש האיי קרא "דמיו בו יהיה" בסקילה והוכיח שם מזה דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. ולפי זה צריך לומר דעיקר כ??? דבתמורה (דף ו) בדברי רבא, עיי"ש בתוס'.

סימן קד

ויקרא כ ט:

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (שמות כב, כז) "אלקים לא תקלל".

ואם נשיא הוא אביו הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאור".

אינו לא דיין ולא נשיא אלא בור, הרי אתה דן מבנין אב מבין שניהם: לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין. הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו.   אי מה הצד שבהם שהם גדולים, ומעמך, וגדולתן גרמה להם ואתה מוזהר על קללתן אף אביך שהוא גדול, ומעמך, וגדולתו גרמה לו אתה מוזהר על קללתו!... תלמוד לומר "לא תקלל חרש"-- דבר הכתוב באומללים של אדם.   מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו!   נשיא ודיין יוכיחו!   מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להם!   חרש יוכיח! הרי אתה דן בבנין אב מבין שלשתן: לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי זה וזה כראי חרש ולא ראי חרש כראי שניהם. הצד השוה שבשלשתן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם.   מה להצד השוה שבהן שכן משונים!? אם כן נכתוב קרא "אלקים וחרש"! או "נשיא וחרש"! "אלקים" למה לי? אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו.

ובאר כי האזהרה למקלל אביו ואמו למדינן מן "אלקים לא תקלל". וביאור הדבר:

תחלה אמר שילמד מבנין אב מנשיא ודיין כי מחד מינייהו לא אתי, שבדיין חייב מיתה על הוראתו בזקן ממרא והנשיא חייבים מיתה על המראתו (כמ"ש "כל איש אשר ימרה את פיך"). ועל זה יש להשיב שמה להצד השוה שבהן שגדולתן גרמה להן. ומוסיף ללמוד מבנין אב משתיהם ומחרש. ומשיב דמה להצד השוה שבהן שהם משונים-- זה לגדולה וזה לשפלות. ולכן הקפידה על קללתצם, אם מיתרון הגדולה, אם מיתרון השפלות.

ומשיב שהלימוד הוא באופן זה: כי "אלקים לא תקלל" מיותר שנלמד מנשיא וחרש, ואם כן ממה שהזהיר עוד "אלקים לא תקלל" מבואר שאזהרת "לא תקלל חרש" אינו מיוחד לחרש דוקא רק הוא אזהרה כוללת לכל אדם. ולכן הוסיף אזהרת "אלקים לא תקלל" על דיין לעבור עליו בשני לאוין שילקה שתים (כמ"ש הרמב"ם פר' כו מהל' סהנדרין הלכה ג). מה שאין כן אם "לא תקלל חרש" הוא רק חרש, ואם כן המקלל דיין ונשיא אין לוקה אלא אחת, אזהרת "אלקים לא תקלל" מיותר. כך נראה פירושו ודו"ק.

ובסנהדרין דף ?? מפרש שגם למאן דאמר "אלקים" קדש למדינן מיניה גם חול ממ"ש "לא תקלל" ולא "לא תיקל" ויתבאר בפר' אמור (סימן קג).

סימן קה

ויקרא כ י:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ח] "ואיש"-- להוציא את הקטן.  "אשר ינאף את אשת איש"-- להוציא את אשת קטן.  "אשר ינאף את אשת רעהו"-- להוציא את אשת אחרים.

ואיש אשר ינאף את אשת איש: מה שתפס שם "איש" הוא למותר. ומפרש שבא למעט את הקטן. כי "איש" הוא הגדול (כמ"ש ויקרא סימן י). ומכל מקום היא חייבת על ביאת בן ט' כמו שאמרו בנדה (דף מה), וזה על פי מה שכתבנו (למעלה מצורע סימן ??).

ומ"ש "אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו" הוא כפל מבואר. ופירשו שמתנה שני תנאים: ( א ) שתהיה אשת איש הגדול ( ב ) שתהיה אשת רעהו. שהשמות "רעהו" ו"אח" יאמרו בפרט על מי שמתחבר עמו ביחוד. ובכלל, כל בני האומה ריעים ואחים זה לזה. ובכל המצות והאזהרות שנזכרו "ריעך" "אחיך" "עמיתך" אין עכו"ם בכלל. ומימרא זו מובא בסנהדרין (דף נב:) קדושין (דף יט).

ומפרש אשת קטן במיעד אשה לבנו הקטן או בן ט' שבא על יבמתו שקנאה מדאורייתא וקמ"ל שאין חייב עליו משום אשת איש.

והנה לא הזכיר פעל נאף רק באשת איש, לא ביתר העריות. וזה כדברי חז"ל שאין "ניאוף" אלא באשת איש. ושרשו "אנף" או תתן אף כמ"ש במדרש וכנזכר למעלה (ויקרא סימן קנב) כי קנאה חמת גבר ובעלה יתאנף ויקנא בו על החמס אשר יעשה לו. ועל האשה נמצא פעל "נאף" ופעל "זנה". ומבואר אצלי ש"נאף" בא מצד מעשה הבעילה עצמה ופעל "זנה" בא על האשה מצד ההתיחדות, שמזמנת עצמה לפסול לה אשר אינו דרך קדושין שבזה תזנה מאחרי אישה, אם היא אשת איש, או מאחרי האישות בכלל אם נבעלה דרך הפקר שדרך האשה להנשא. ועל כן אצל הזכר לא בא פעל "זנה", רק פעל "נאף" [אם לא במקום שנקשר עמו עבודת אלילים שבזה יבא ציור העם כאשה זונה, כי העם משועבדים לאלקיהם כאשה לבעלה].

[ויש הבדל בין "נאף" בקל ובין "מנאף" בכבד, שזה בא על שגורם הניאוף לזולתו, ומזה דרשו בנדה (דף יג) "לא תנאף"-- לא יהיה בך ניאוף, שזה דרשו מלשון הקל והוא דרוש אסמכתי כי עיקרו על אשת איש.]

ועל כן אמר בסימן שאחרי זה "לא תנאף"-- אחד האיש ואחד האשה כי לשון זה נופל על שניהם ושניהם נכללו באזהרה.

סימן קו

ויקרא כ י:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

"מות יומת"-- בחנק. אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת בכל מיתות שבתורה?... אמרת צא וראה כל מיתה הסתומה בתורה אין אתה רשאי למושיבה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר, לא מפני שהוא קלה אלא מפני שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם אינה אלא חנק. רבי אומר, נאמרה מיתה בידי שמים ונאמרה מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים-- מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם.

מיכן אמרו מצות הנחנקים היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנים סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת.

"לא תנאף"-- אחד האיש ואחד האשה.

מות יומת: יש הבדל בין פעל "מת" ליתר הפעלים שנאמרו על ההמתה כמו "הריגה" "הכאה" וכדומה. שכולם יציירו איכות ההמתה ופעל "מת" מציין העדר החיים, שיקחו נפשו עד שלא יחיה.

והנה בכל מיתת בית דין יש הודעה במה יומת כמו "דמיהם בם" "באש ישרפו". ובאנשי עיר הנדחת כתוב "הכה תכה..לפי חרב". וגם ברוצח שסתם הכתוב וכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין) שסייף הוא מהלכה, יש רמז במה שכתוב "לפי עדים ירצח את הרוצח..ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו" שכל זה מציין מיתת חרב.

אולם במקום שכתוב "מות יומת" סתם, שהיא רק ציון המיתה, דעת ר' יאשיה שנדע שהיא חנק מפני שהיא המיתה הקלה מד' מיתות [וד' מיתות כסדרן גמרא גמירי ליה כמ"ש בגמרא]. ואחר שסתם יש לתפוס הקלה.  ור' יונתן סבירא ליה דחנק אינה הקלה שבכולן ולמד שהוא חנק מלשון "מות יומת" וכדמפרש לה רבי (שפירש דברי ר' יונתן) משום ששם "מיתה" בא בתנ"ך לרוב על מיתה הטבעיית בידי שמים שאין בה מכה וחבורה והוצאת דם רק יציאת הנפש, ודוגמתו היא מיתת חנק שלא יאמר עליו לשון "הכאה" ו"הריגה" ו"רציחה" רק "מיתה".

ומאמר זה מובא ומפורש בסנהדרין (דף ??).

ומ"ש מכאן אמרו במשנה שם.

ומ"ש "לא תנאף" וכולי פרשתי בסימן הקודם.

סימן קז

ויקרא כ יא:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

ויקרא יח ז-ח:

עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.

   

עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[ט] "ואיש"-- להוציא את הקטן.

"אשר ישכב את אשת אביו"-- משמע היא אשת אביו שהיא אמו. אשת אביו שאינה אמו, אמו שאינה אשת אביו מנין? תלמוד לומר "ערות אביו גלה"-- מופנה, להקיש לדין גזירה שוה.

"מות יומת"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל המיתות שבתורה?... תלמוד לומר "דמיהם בם" ולהלן (ויקרא כ, כז) נאמר "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" שנאמרה להלן-- בסקילה, אף "דמיהם בם" שנאמר כאן בסקילה.  עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ערות אביך וערות אמך לא תגלה". "ערות אביו"-- זו אשת אביך, או ערות אביך כמשמעו?... הרי אתה דן: נאמר כאן "ערות אביו" ונאמר להלן "ערות אביך לא תגלה". מה "ערות אביך" שנאמרה להלן-- באשת אביך הכתוב מדבר אף "ערות אביך" שנאמרה כאן באשת אביך הכתוב מדבר, ומשמע בין אשת אביו שהוא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין? תלמוד לומר "אמך הוא"-- מכל מקום.

אין לי אלא באזהרות שעשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו. בעונשין מנין? הרי אתה דן: נאמר כאן "ערות אביו" ונאמר להלן "ערות אביו". מה "ערות אביו" שנאמר להלן-- עשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו אף כאן עשה אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו. "אמך הוא"-- משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה: מ"ש "את אשת אביו" כולל בין אשת אביו שהיא אמו, בין שאינה אמו. ועדיין לא שמענו עונש על אמו אנוסה שאינה אשת אביו. ובאזהרה (אחרי יח ג) כתוב "ערות אביך וערות אמך לא תגלה".

ודעת ר' יהודה (סתמא דספרא) שמ"ש "ערות אביך" אין פירושו כמשמעו ושיתחייב על אביו שתים [וכמו שכן דעת חכמים בסנהדרין (דף נד)] כי למדינן ממה שכתוב פה "ערות אביו גלה" שתלה החרפה בבעלה. וכן מ"ש "ערות אביך" היינו אשת אביו וכולל בין שהוא אמו בין אינה אמו. ו"ערות אמו" היינו אמו אנוסה וכמו שסיים "אמך היא" שהאזהרה משום שהיא אמך אף שאינה אשת אב. וס"ל שלכן הוסיף פה "ערות אביו גלה", שהוא למותר, לרמז שבמה ששכב את אשת אביו עבר על האזהרה שבפר' אחרי "ערות אביך לא תגלה" כי ערות אביו גלה, וכיון שציין ורמז פה על האזהרה הזאת ושם כתוב "ערות אביך וערות אמך" ממילא שגם העונש בא על שתיהם. כי עונש זה כולל כל האזהרות שבפר' אחרי. [וכן אחרי שלר' יהודה מ"ש באזהרה "ערות אשת אביך לא תגלה" בא על אשת אביו לאחר מיתה, כמ"ש בסנהדרין (דף נד), כן גם במ"ש בעונש "ערות אביו גלה" כולל גם זה. כי מציין פה כל מה שנאמר באזהרה לומר שעל ידי שעבר על אזהרה דשם חייב מיתה. ובמה שסיים בפר' אחרי "אמך היא לא תגלה ערותה" שהיא מיותר, באר ר' יהודה שמוסב לכלל המאמר שבין ערות אביך, שכולל אמו אשת אביו גם כן ובין ערות אמך אנוסה, החיוב הוא משום שהיא "אמך", לא משום אשת אב. ובסנהדרין (דף נג:) ו(דף נד) מביא ברייתא זו ופירשה, עיי"ש.

סימן קח

ויקרא כ יב:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[י] "ואיש אשר ישכב את כלתו...תבל עשו"-- על שם שתיבל את החוט. "תבל עשו"-- על שם שחיתו את החטא.

"מות יומתו"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל מיתות האמורות בתורה? תלמוד לומר "דמיהם בם" ונאמר להלן (ויקרא כ, כז) "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" האמורים להלן-- בסקילה, אף "דמיהם בם" האמורים כאן בסקילה.

עונש שמענו אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (ויקרא יח, טו) "ערות כלתך לא תגלה". אי "כלתך", אפילו שפחה? אפילו נכרית? תלמוד לומר "אשת בנך הוא"-- לא אמרתי אלא באשה שיש לה אישות עם בנך, יצאו השפחה והנכרית שאין להם אישות עם בנך.

ואיש אשר ישכב את כלתו: והאזהרה בא בפר' אחרי (יח טו) "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה". ופירשו חז"ל שכפל הדברים, כי בשם "כלה" נכלל גם כלה שפחה ונכרית כמו שכתוב "ותאמר נעמי לשתי כלותיה", אבל בשם "אשה" לא תקרא רק מי שקדושין תופסים בה.

ורש"י בסנהדרין (דף נד) כתב דהדר כתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה ונראה שמשום זה כתב "כלתך" ולא כתב "ערות אשת בנך לא תגלה" לבד, מפני שהיה משמע דוקא בחיי הבן אבל בשם "כלתו" תקרא תמיד כמ"ש "ויאמר יהודה לתמר כלתו" "ונעמי וכלותיה" שהיה לאחר מיתת הבנים.

ומה שכתוב "תבל עשו" פירשו המפרשים, הראב"ע והרד"ק, מענין "בלל", שמבלבל זרע האב בזרע הבן. וז"ש שתיבל את החוט ר"ל חוט שלשלת ההולדה והיחוס.   ויש מפרשים מענין "קדש" ו"ערוה" ו"ניאוף" כמו "ואפי על תבליתם" (ישעיהו י, כה) מענין השחתה וזה שאמר שחיתו את החטא.

והנה לא יכול לדרוש להוציא את הקטן, שלא יצויר לו אשת הבן.

סימן קט

ויקרא כ יג:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[יא] "ואיש"-- להוציא את הקטן.

"אשר ישכב את זכר"-- אף הקטן במשמע.

"משכבי אשה"-- מגיד הכתוב ששתי משכבות באשה. ר' ישמעאל אומר, הרי זה בא ללמד ונמצא למד.

"מות יומתו"-- בסקילה.  אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?... תלמוד לומר "דמיהם בם" ולהלן (ויקרא כ, כז) הוא אומר "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" האמור להלן-- בסקילה, אף כאן בסקילה.

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (ויקרא יח, כב) "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".  אין לי אלא אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין? תלמוד לומר (דברים כג, יח) "לא יהיה קדש מבני ישראל". ואומר (מלכים א יד, כד) "וגם קדש היה בארץ". רבי עקיבא אומר, "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה"-- קרי ביה "תשכב".

ר' חנינא בר אידי אומר, משכב זכר והבהמה היו בכלל כל העריות והרי הכתוב מוציאן מכללן וקראן "תועבה" לומר לך מה אלו ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת ועליה גלו כנענים אף כל ערוה שחייבים על זדונה ועל שגגתה חטאת ועליו גלו כנענים.

ואיש אשר ישכב את זכר: מבואר שיש הבדל בין שם "איש" לשם "זכר". ששם "איש" מורה על הגדלות ולא כן שם "זכר". ולכן השוכב צריך להיות גדול ולא הנשכב.

ובסנהדרין (דף נד) פליגי רב ושמואל בביאה על פחות מבן ט'.

ואמר "משכבי אשה" לפי ששכיבה כולל גם השוכב עמו במטה, באר שדוקא על גילוי ערוה חייב כמו באשה. ולפי שאין בזכר משכב אשה כדרכה הוצרך לרמז במלת "משכבי" על שני משכבים. ואחר שפה היינו יודעים זאת ממילא אמר ר' ישמעאל כי בזה לימד שגם באשה ביאה שלא כדרכה קרוי משכב ומלמד חיוב על ביאתה שלא כדרכה.

ודעת ר' ישמעאל שאזהרה לנשכב נלמד מ"לא יהיה קדש" שהוא (כמו שפירש הרמב"ם והרמב"ן) שלא יהיה איש מזומן למשכב זכור כדרך הישמעאלים. ומביא ממה שכתוב "וגם קדש היה בארץ" ושם אמר "עשו כתועבת הגוים" ומשכב זה התיחד בשם "תועבה".

ורבי עקיבא סבירא ליה שהאזהרה היא על מה שכתוב "את זכר לא תשכב". ונראה שדבריו בנוים על היסוד שהנחנו בסדר מצורע (סימן קסו) שיש הבדל בין לשון "שכב" ובין לשון "שכב את". ש"שכב" שאחריו מלת "את" מורה שכיבה גמורה כדרכה, ו"שכב" שאחריו מלת "עם" מורה שכיבה שלא כדרכה. ולפי זה היה ראוי לומר "ועם זכר לא תשכב".   והנה הבדל של הלשון הזה נצמח ממה שמלת "את" מורה על הפעול וזה מורה על שכיבה כדרכה שהיא מתפעלת ונהנית משכיבה זו אבל בשלא כדרכה לא יצדק הלשון ש"שכב אתה", רק ש"שכב עמה", כי הנשכב לא נתפעל. ועל כן במה שכתב פה "את זכר", והרי הנשכב אינו נהנה משכיבה זו, והיה לו לומר "עם זכר"?! מבואר שכולל גם הנשכב ובו יצדק "שכב את" כי השוכב מתפעל ונהנה מן השכיבה (וכמו שנמצא כן על הנשכב "הן שכבתי אמש את אבי" וכמ"ש הראב"ע??). ובזה אין צורך לומר שר' עקיבא הוציא המלה מפשוטה לקרא "תִשָכֵב" בנפעל, רק דבריו מיוסדים ביסודות הלשון.

ור' חנינא בר אידי אמר שאחרי שכל העריות קרויים "תועבה" כמ"ש בסוף אחרי -- "ולא תעשו מכל התועבות האלה -- למה יחד שם "תועבה" במשכב זכר ובהמה? (שבהמה נסמך לזכור ונכלל עמו בשם זה). ללמד שכדומה לאלה עשו הכנענים ועליהם גלו.

סימן קי

ויקרא כ יד:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[יב] "ואיש"-- להוציא את הקטן.

"אשר יקח את אשה ואת אמה"-- בכולן הוא אומר "שכיבה" וכאן הוא אומר "לקיחה" ללמדך שלעולם אינו חייב אלא דרך לקוחין. מכאן אמרו נושאין על האנוסה ועל המפותה, והאונס והמפתה על הנשואה-- חייב.

ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה: בכולן תפס "שכיבה" וכאן אומר "לקיחה" ללמדך שאינו חייב אלא דרך לקוחין שנשא אשה ואחר כך בא על בתה. אבל אנס או פתה אשה, מותר לבא על בתה. כן פירושו בספרא וביבמות (דף צג).

ובאמת גם באחותו ובאשת אחיו תפס "לקיחה" אבל שם פירשו המבארים שבאחותו לולא שאסרה התורה היה נשואיה הגונים וכמו שכתב הרמב"ן שהרי משתיתו של עולם כך היה וקין נשא אחותו וכן הבל, והוא לוקח אותה כפי מחשבתו בשהיא אשה הראויה אליו מצד האהבה והאחוה. וכן אשת אחיו לוקח כדי לבנות בית אחיו שהרי כשאין בנים לאחיו הוא מצווה ליבמה. ועל כן תפס לקוחין לפי מחשבתו, שמתכוין לטובה, ומודיע שאף על פי כן חקק ה' וגזר שזה אסור. אמנם פה שמדבר שלוקח אשה ואמה כאחד אין שייך הטעם הזה והיה לו לתפוס לשון "שכיבה". ועל כן בא לשון "קיחה" כפי הוראתו של הקדושין, שלקח אשה בקדושין, שאז אסור לבא על בתה. וכן דייקו חז"ל בלשון "לקיחה" תמיד כמו שאמרו בשבת (דף נו) "ואת אשתו לקחת לך לאשה"-- לקוחין יש לך בה.

סימן קיא

ויקרא כ יד:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

^הוספה:[יג] 'אשה ואמה'-- אין לי אלא אשה ואמה. בתה, בת בתה, בת בנה מנין? הרי אתה דן: אומר כאן "זימה" ונאמר להלן (ויקרא יח, יז) "זימה". מה "זימה" האמורה להלן-- בתה ובת בתה ובת בנה, אף זימה שנאמר כאן בתה ובת בתה ובת בנה.

^הוספה:[יד] מנין לעשות זכרים כנקבות? הרי אתה דן: נאמר כאן "זימה" ונאמר להלן "זימה". מה "זימה" האמורה להלן עשה את הזכרים כנקבות אף "זימה" האמורה כאן עשה את הזכרים כנקבות.

ומנין לעשות למטה כלמעלה? הרי את דן: נאמר כאן "זימה" ונאמר להלן "זימה". מה "זימה" שנאמרה להלן-- עשה למטה כלמעלה, אף "זימה" שנאמר כאן עשה למטה כלמעלה.

קיא. "אשר יקח את אשה ואת אמה": כל העריות המפורשים בפרשת אחרי באזהרה, נשנו פה לעונשים, רק במה שאמר באחרי (ויקרא יח י): "ערוות בת בנך או בת בתך", וכן (ויקרא יח יז): "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח", לא נשנו פה בעונשים, וכתב תחתיהם "איש אשר יקח את אשה ואת אמה".

ולפי הפשט הכל אחד, שאם נשא האם ואחר-כך בא על בתה קורא אני עליו "ערוות אישה ובתה לא תגלה", ואם נשא הבת ואחר-כך בא על אמה, קורא אני עליו "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה", וכמו שנאסרו בת בנה ובת בתה של אשתו, כן אם נשא הבת נאסרו עליו חמותו נגד בת אשתו, ואם חמותו נגד בת בתה, ואם חמיו נגד בת בנו, שהרי אשתו בת בתו של אם חמותו ובת בן אם חמיו. וכן, כיוון שנאסר עליו בת אשתו מאיש אחר, ובת בנה ובת בתה, כל שכן בתו ובת בתו ובת בנו, שהם בכלל אשה ובתה.

אולם, בכל זאת, אחר שהעונש אין מפורש רק בחמותו, ואם חמותו ואם חמיו ובת אשתו ובת בנה ובת בתה ובתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו אין העונש מפורש בהם, הוצרכו חכמים ללמדם בגזירה שווה.

ולמד (במשנה יג) שהעונש נוהג גם בבת אשתו, ובת בתה ובת בנה, כיוון שכתוב בשתיהן (ויקרא יח יז): "זמה היא". פירוש: שלא מצאנו מילת זימה בכל התורה כולה, רק בשני אלה ובאיסור הקדשה (ויקרא יט כט). וגדר המילה הזאת, היא נגזרת מן פעל זמם, שמורה על המחשבה בעצה עמוקה, אם להיטיב אם להרע. ושם הנגזר ממנו מזימה בא על עוצם עיון והתגברות מחשבה על דבר אחד, פעמים לטוב ופעמים לרע. אבל שם זימה הונח רק על השתקעות המחשבות בחטא ובזנות לבד.

ועל-כן בא במה שכתוב (ויקרא יט כט): "אל תחלל את בתך להזנותה... ומלאה הארץ זמה", שעל-ידי ההפקר את בנותיהם לזנות ישתקעו כולם במחשבת הזנות ובחטאים מצד התפרצות וההפקר.

וכן העיד, כי בביאת אשה ובתה תתגבר בו טומאת הלב והמחשבה הרעה במאד, אין הבדל בין לקח האשה ובא על בתה או לקח הבת ובא על אמה, ובזה ידעינן ששניהם שוים גם בעונש, אחר שהעידה תורה שהשתקעות יצר הלב בם אחד ושווה.

וכן ביאר (במשנה יד) "מנין לעשות זכרים כנקבות?", ופירש אביי בסנהדרין דף עה, שרוצה לומר, "לעשות שאר הבא ממנו", שהם בתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו, "כשאר הבא ממנה", ודן גם-כן "זימה" "זימה".

והנה, בקרא ד(ויקרא יח י): "בתו" לא כתוב "זימה", ופירשו בגמרא, שלמד הגזירה שוה "הנה" "הנה" "זימה" "זימה", רוצה לומר:

• בבת בנו ובת בתו כתוב (ויקרא יח י): "כי ערותך הנה",
• ובערוות אישה ובתה כתוב (ויקרא יח יז): "שארה הנה", ושם יש זרות בלשון, שאמר "את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערוותה, שארה הנה", שבא ערותה בלשון יחיד ו"שארה הנה" בלשון רבים.

והנה:

• בבת בנו ובת בתו אמר בלשון רבים "לא תגלה ערותן כי ערותך הנה", כי בבתו מאנוסתו האיסור שוה בכולן מצד עצמם,
• אבל בבת אשתו ובת בנה ובת בתה אמר "לא תגלה ערותה" בלשון יחיד, כי אם נשא אשה ובתה, האיסור אינו על שניהם, רק על האחרונה שלקח באיסור. ואם כן, למה אמר "כי שארה הנה" בלשון רבים? על כרחך בא לרמז גם על בת בתו ובת בנו הדומה לזה, שנכלל בו גם בתו מאשתו שהיא גם כן בת אשתו, שגם היא זימה, ולכן תפס "הנה" בלשון רבים, להניח על כולם שם "זימה".

ובזה נלמד שהכל זימה, והעונש שווה בכולם.

ואמר עוד "מניין לעשות למטה כלמעלה", פירשו בגמרא שכוונתו למעלה כלמטה, דהיינו שיענש על אם חמותו ואם חמיו שהם הדורות למעלה כעל בת בתה ובת בנה שהם הדורות למטה (ורב אשי פירש עוד פירוש אחר, עיין שם). ולמד גם כן מגזירה שווה ד"זימה" "זימה", שבזה נדע ששניהם שוים.

סימן קיב

ויקרא כ יד:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י:

[טו] "באש ישרפו אותו ואתהן"-- את אחת מהן, דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר, "אתהן"-- עד שיהיו שתיהן, שאם היה נשוא אשה ובא על בתה-- חייב. בתה ובא על אמה-- חייב.

"באש ישרפו אותו ואתהן"-- עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (ויקרא יח, יז) "ערות אשה ובתה לא תגלה".

באש תשרפו אותו ואתהן: אין שורפים רק האשה שלקח בעבירה, ופירוש "אתהן" אחת מהן כמו "ויקבר בערי גלעד", "וכתבתם על מזוזות", "אל ירכתי הספינה". וזה דעת ר' ישמעאל. ובגמ' אומר משום דבלשון יווני קורין לאחת הן, דייק מה שכתב "אתהן" שלא נמצא ריע לו בתנ"ך שמורה על האחת. ומה שלא אמר "אותו ואותה" כי רצה לרמז גם יתר המינים-- אשה ובתה, ובת בתה, ואם חמותו, ואם חמיו.

ודעת ר' עקיבא "אתהן"-- את שתיהן, כי גם מה שכתוב "ויקבר בערי גלעד" דרשו חז"ל (בראשית רבה פרשה ס ויר' פל"ז ומדרש קהלת פסוק "עמל הכסילים") שנשרו איבריו ונקבר בערים רבים, ובמה שכתוב "על מזוזת" הוצרך ללימוד במנחות (דף לד), ובמ"ש "ויקח מאבני המקום" יש דרוש בחולין (דף צא). ומלת "אתהן" דומה למלת "אתהם" שנמצא חמש פעמים בתנ"ך כמו שנמסר במסורה (סוף ויצא, ויחזקאל סימן לד, ודברי הימים א סימן ז) ואין ללמוד ממנו האחדות שאדרבה משמע שפורט יותר את הרבים כמו שכן בכל מלה הבא בביאור, כי "אותן" "אותם" היא הקיצור מן "אתהן" "אתהם". ובסנהדרין (עו:) אמר אביי דמשמעות דורשין איכא בינייהו. לר' עקיבא מרמז במלת "אתהן" אם חמותו אם חמיו. ולרבא חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו. ולשון הברייתא פה כפירוש רבא ור"ל שרמז במלת "אתהן" רק אם שניהן לפנינו ישרף האחת משתיהן שנשא בעבירה, לא אם מתה אשתו.