חולין פו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר הורה רבי כר"מ והורה רבי כחכמים הי מינייהו דאחריתא תא שמע דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא נפק רבי אמי אשכחינהו אמר להו לאו אמינא לכו בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא ואתי לאיטרודי רבי זירא על רבי אבא לא על יתבי וקא מיבעיא להו הי מינייהו אחריתא אמר להו רבי זירא לא שבקתון לי דאישייליה לסבא דילמא שמיע ליה מאבוה ואבוה מיניה דרבי יוחנן דרבי חייא בר אבא כל תלתין יומין קא מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן מאי הוי עלה תא שמע דשלח רבי אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר והא כרבנן נמי אורי אלא לאו ש"מ הא דאחריתא ש"מ:
מתני' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף:
גמ' ת"ר חיה כל משמע חיה בין מרובה ובין מועטת עוף כל משמע עוף בין מרובה ובין מועט מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף שנאמר (ויקרא יז, יג) חיה או עוף אמרו לו הרי הוא אומר (ויקרא יז, יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא מאי קא מהדרי ליה הכי קאמרי ליה רבנן האי או מיבעי ליה לחלק ור' יהודה לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא א"ר חנינא מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב ליבריך הדור אמרו ליה הב לישתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב ליבריך איתסר ליה למשתי חמרא הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי איחייב ליה לברכה
רש"י
עריכהואיתרע ליה רובא - אלמא אמרינן הכי וה"נ למה לי רוב:
ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר - ע"י חזקה ומיעוט:
יאמרו ספק איסור להתיר - הילכך אי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא היה מתיר לשחוט אחריהם דר"מ חייש למיעוטא ושמא יפה שחטו:
הי מינייהו דאחריתא - איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עליה דנימא הדר ביה מקמייתא:
ואתי לאיטרודי - שמא לא תהא ברור השמועה לאותם שבפנים להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם אומרים אותה:
לא שבקתון דאישייליה - לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו בפנים בעודי אצל רבי אבא והייתי שואלו:
ת"ש - דשלח רבי אלעזר הוו יודעים שהורה רבי כרבי מאיר והאחרת לא חש להודיעם:
מתני' שחט מאה חיות כו' - מפרש טעמייהו בברייתא בגמרא:
גמ' כל משמע חיה - הכל משמע:
בין מרובה - חיות הרבה:
בין מועטת - אחת:
חיה או עוף - הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד:
מיבעי ליה לחלק - דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כסוי אלא א"כ שחט שניהן:
לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי:
קאים עלייהו - משמש בסעודה היה:
הב ליבריך - מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות:
כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה:
כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה:
תוספות
עריכהסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וביבמות בפ' בתרא (דף קיט.) משמע דהוה ליה פלגא ופלגא וטעם דספק טומאה לטהר ואע"פ שבטומאה נמי איכא איסור אם היה תרומה מפרש רבינו חיים משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפילו ברה"י ואע"ג דליכא חזקה כגון הכא דכי סמכינן מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא וא"ת אמאי קא"ר יוחנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פ.) דלרבנן עשו תינוק כמו שיש בו דעת לישאל והא לרבנן בלאו הכי אתי שפיר דמטמו דלא חיישי למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור ומשום דנראה כאילו הוא רוב עשאוהו כמו שיש בו דעת לישאל ולהכי קא"ר יוחנן דאין שורפין עליו תרומה וקדשים ואי הוי רוב גמור אמאי אין שורפין כמו בהנהו דפרק כל היד (נדה דף יח.) דא"ר יוחנן בשלשה דברים הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי לשרוף עליו כו' והתם נמי קאמר אי למעוטי הך דתינוק הא א"ר יוחנן חדא זימנא דאין שורפין עליו תרומה וקדשים והיינו טעמא דהתם הוי רוב גמור וא"ת למה ליה למימר לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה בלא חזקה נמי הוא מטהר דכיון דחייש למיעוטא אם כן הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל וליכא למימר אף על גב דהוי ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא דנהי דמסוטה לא נילף נילף מדרב גידל דדריש (סוטה דף כט.) אשר יגע בכל טמא ודאי טמא הא ספק יאכל ומוקי לה באין בו דעת לישאל וי"ל דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה אלא לומר דחזקה לא הויא בהדי רובא דאי הויא בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא ולמאי דפריך לעיל בפ"ק (דף יא) לר"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר אתי שפיר דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוטא לטהר אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה לכך מטהר:
(יאמרו ספק איסור להתיר). וא"ת בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לד:) אסר ר"מ גבינות בית אונייקי ומפרש טעמא בגמ' מפני שרוב עגלים שבאותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא ומאי קושיא אם אין רוב נשחטים א"כ מיעוטא דנשחטים מיעוטא דמיעוטא דאיכא לגבינה חזקת היתר דמסייע לרוב ומיהו איכא למיפרך מאי איריא רוב אפילו פלגא ופלגא נמי:
לחלק מדמו נפקא. ואע"ג דבפרק אותו ואת בנו (לעיל דף עט.) מספקא ליה לרבי יהודה אי חוששין לזרע האב או לא הכא דאיצטריך לחלק היינו משום דשמא אין חוששין:
אסור לכו למישתי. פירש בקונטרס וכן רבינו חננאל אם לא תברכו בורא פרי הגפן אבל על ידי ברכת בורא פרי הגפן שרי למישתי קודם ברכת המזון והשתא מייתי שפיר דכי היכי דהב לן ונבריך הוי גמר וצריך לברך אם רוצה לשתות הכי נמי כסוי הוי גמר וצריך לברך על השחיטה וכן בערבי פסחים (דף קג.) מייתי ראיה מהך עובדא למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא וכן בפרק כל הבשר (לקמן דף קז:) אמרינן דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה אין נראה דצריך לברך בכל פעם בהמ"ז אלא ברכת המוציא ודאי צריך לברך והא דאמר להו רב ייבא אסור לכו למישתי אע"פ שלא היה יודע אם רוצים לברך בורא פרי הגפן תחלה מכל מקום היה מורה להם שלא יטעו וישתו בלא ברכה והא דאמר בערבי פסחים דבשלא הניחו זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה התם עצה טובה קמ"ל דשמא ישהו הרבה עד שיהו רעבים ושוב לא יוכלו לברך ברכת המזון על אותה סעודה כדאמר בברכות (דף נא:) וכן משמע דלא הויא אלא עצה טובה דאם צריכין לברך ברכת המזון כשיצאו א"כ כשיחזרו פשיטא דטעונין ברכה לכתחלה וא"ת דאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם דף מב.) רבה ורבי זירא אכלו סליקו תכא מקמייהו אייתו לקמייהו כו' רבה אכל אמר אנא אתכא דריש גלותא קא סמכי ורבי זירא לא אכל והשתא אמאי לא אכל כיון דלא בעי ברכת המזון אלא ברכה שבתחלה וי"ל דבאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה קשה לו ליטול את ידיו ולברך ברכת המוציא והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד) בעל הבית שהיה אוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחלה לא לאחר שהפליג קאמר דצריך לברך למפרע כדמשמע לישנא אלא הפליג היינו שקראו להפליג ולילך עמו רחוק ואינו יודע מתי יחזור לכך צריך לברך למפרע קודם שיצא שמא ישהה עד שיהא רעב וכן משמע בפרק שלישי (ביומא דף ל.) דאמר דיבר עם חבירו והפליג צריך נטילת ידים משמע אבל בהמ"ז לא צריך אלא נטילה והמוציא ומיירי כשיצא לא ידע שיפליג ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא דתניא כוותיה בערבי פסחים (דף קב.) דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו ברכה לכתחלה דלקבעיה קמא הדר והך ברייתא אתיא כרבי יהודה דמצריך שיניחו שם זקן או חולה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ו (עריכה)
ואם אמרו ספק טומאה לטהר. כלומר אם אזיל ר"מ אחר מיעוט ספק טומאה לטהר העיסה ילך אחר מיעוט לענין אותו ואת בנו שיאמר אם רוב מעשיהן מתוקנים ומיעוט מעשיהם מקולקלים שאין חשובה שחיטה ומותר לשחוט אחריהן:
שהוא ספק איסור להתיר:
הורה רבי כר"מ כו'. לענין אותו ואת בנו כר"מ דמתיר לשחוט אחריהם:
הי מינייהו דאחריתא. כלומר איזו הוראה הורה באחרונה:
לא שבקיתו לי דאישייליה לסבא. כלומר לר' אבא בריה דר' חייא בר אבא:
בין מרובה בין מועטת. כלומר בין [שחט] חיות הרבה בין שחט חיות מעט:
או מיבעי לחלק. כלומ' חיה או עוף דאמינא עד דשחיט חיה ועוף לא הוה חייב לכסות (בכיסוי) אתא או לחלק:
לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. כלומר אע"ג דא"ר יהודה לענין כיסוי צריך חלוק לענין לברך על השחיטה אינו צריך לחיה ועוף אלא ברכה אחת:
ה"נ כיון דאיטפל לה לכיסוי כו'. כלומר דהיכא [אמר] דאע"ג דלענין כסוי צריך חלוק לר' יהודה מ"מ אינו צריך לברך על השחיטה אלא ברכה אחת שאם שחט חיה ואח"כ עוף מיפטר בברכה אחת אמאי כיון דאיטפל ליה לכיסוי דחיה דמי כמי שכיסהו ומפסיק הכיסוי בין ברכה דחיה לברכה דעוף וצריך לברך נמי על העוף קודם שישחוט כדחזינן ברב ייבא סבא:
מודה ר"י שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש"י ז"ל על השחיטה א"צ לברך אחר כסוי ובשם ר"ת ז"ל שאף על הכסוי נמי אינו מברך אלא ברכה אחת אעפ"י שאחר כיסוי ראשון שחט השני וגריס אפשר דשחיט להו בחדא ומכסה בחדא, וכן הוא ודאי כיון שאין השחיטה מפסקת, וא"צ לשנות הגירסא.
ולענין הפסק למדו ממ"ש רבינו יצחק ז"ל במס' ר"ה שאם שח בין שחיטה חי' לעוף או בין עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיט' אחר' וכדאמרינן בתפלין מפני שהן ב' מצות שאינן מעכבות זו את זו.
וק' לי, דכי מתרצינן אפשר דשחיט בחד ידא מ"מ כשכיס' ואח"כ שח והפסיק ונהי דאין הפסקת זו עליו חובה ליהוי כשח ומתרצינן לפי שהיא מן הענין אינה מפסקת אבל שיחה אחרת מפסקת וכן לענין ד' כוסות שיחה ודאי מפסקת קריאת ההלל שהוא מן הענין, בזה הוצרך רבינו ז"ל ללמוד מכאן להפסיק.
ולי אין דומה לתפלין שהן מצות שאינן מעכבות והן חובה אבל שחיטה וברכותיה כקביעות סעודה וברכות שהן באין בתוכה ואין שיחה מפסקת.
אלא שבה"ג כך מצאתי, והיכא דבעי משחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולישחוט הנך אחרנייתא אבל איני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך אלא ליבריך והדר לשחוט ולכסיינהו לתרווייהו כענין שאמרו בהב וניבריך דאיתסר להו למשתי אלא בברכת היין ואח"כ ברכות המזון דלא הוי הפסק אלא לקובעו ליין ברכה ואפשר דגמר לה מדר' יהודה דאמ' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה וכן עיקר.
וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר אעפ"י שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות שיכול לצאת באחד וראייתם מדגרסי' ביומא פ' בא לו ובסוט' פ' ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ס"ת ונקרי ביה אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה אבל תן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרי' טול כרוך וגבול לתורי דלא הוי הפסק, ע"כ.
ונראה שאם נמלך לשחוט שצריך ברכה אחרת שהרי מדמין הרבה בגמ' למעשה דתלמידי דרב והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא דכיון דאיירי הב וניבריך עקרי דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין וכן מצאתי להרב אב ב"ד ז"ל וכדברי בעל הלכות שפירשנו מכסה ומברך ושוחט ומכסה זו.
בה"ג - ובתר דמכסה מחויב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשיית' לפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה הוא ומש"ה תקינו בה על ולא תקנו לכסות אע"פ שמשחט לא סגי דלא מכסי.
מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת: פירש רבינו שלמה ז"ל לענין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר כיסוי, ומשמע מתוך פירושו דברכת כיסוי צריך לחזור ולברך בכיסוי שני, וטעמא דמלתא משום דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק לעולם לשחיטה, משום דסבירא ליה כטול ברוך טול ברוך, אי נמי גביל לתורי דלא הוי הפסק, דצורך המצוה הוא. אבל שחיטה שנייה אינה צורך הכיסוי הראשון, והוה ליה הפסק בין כיסוי אחד לכיסוי שני, ובשם ר"ת ז"ל דאפילו על הכיסוי אינו מברך אלא ברכה אחת, אף על פי ששחט אחר הכיסוי. והוא הנכון, כיון שאין השחיטה מפסקת כדאמרינן הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא, והכין הוא מסקנא דשמעתא.
ולענין הפסק כגון שסח בין שחיטת עוף לעוף, יש מי שאומר שצריך לחזור ולברך. וכענין שאמרו גבי תפילין דאמר במנחות (לו, א) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, וזו היא דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ממ"ש בר"ה לענין תפילין (לג, ב) בשם גאון ז"ל דטעם הענין לענין תפילין שחוזר ומברך מפני שהן שתי מצות שאין מעככבות זו את זו, וגם ב' עופות אלו אינן מעכבין זו את זו, וכשתי מצות הן, הילכך כיון שסחר חוזר ומברך על הב'. ומיהו אם סח בענין השחיטה כגון שאמר תן לי עוף אחד או כענין זה, לא הוי הפסק, דצורך השחיטה הוה, ודמי (ברכות מ, א) לטול ברוך דלא הוי הפסק, והיינו נמי דברכת כיסוי שמברך בינתיים אינו הפסק, לפי שהוא מצרכי השחיטה, וכמה שכתבתי למעלה. ובהלכות גדולות [כ'] והיכא דבעי למשחט עשר זוגיתא ושחט חד מינייהו אשתעי לכסיי' והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרינאתא. וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. ומה שחייבו לכסות קודם שחיטת שני ולא אמרו יברך וישחוט ואחר כך יברך ויכסה שניהם, נתן טעם לדבריהם הרמב"ן ז"ל ואמר דאפשר דגמרי ליה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואחר כך העוף, דאלמא כיון שמצות חלוקות צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשניה, ואף על פי שאין הלכה כרבי יהודה בדם אלא כרבנן, גמרי מיניה לרבנן. דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואחר כך יברך וישחוט ויברך ויכסה.
ומיהו ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דאפילו סח א"צ לחזור ולברך ולא דמי לתפילין, דהתם מצוה היא מחוייבת עליו, וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה, ואם שח עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, (מנחות לו, א) אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מחייב למהדר וברוכי, מידי דהוה ליה אקביעות סעודה וכדכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכן כתב רבינו משה בר נחמן ז"ל. אלא שחש(ב)[ש] לדברי הרב בעל הלכות שכתב בהפך כמ"ש. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות. דאסור להרבות בברכות אם יכול לפטור עצמו בברכה אחת. כדאמרינן ביומא בפרק בא לו (ע, א) ובפרק אלו נאמרין בסוטה (מא, א) דתנן ונוטל ס"ת וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא וניתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה.
ולענין נמלך כתב רבינו משולם ז"ל באיסורי משהו שלו שהוא צריך לחזור ולברך על שחיטה, כדאמרינן (פסחים קג, ב) בנמלך שצריך לברך על כל כוס וכוס ואף על פי שעדין לא בירך ברכה אחרונה בענינו הוא עומד וכן הדין בשוחט אף על פי שעדיין יש לו לברך ברכה אחרונה שהוא ברכת כיסוי, מכל מקום כיון שסלק דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך על השחיטה, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. והביא ראיה מדמדמינן לה בגמרא למעשה (דתלמוד) [דתלמידי] דרב. והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא, דכיון דאמרי הב ונברך עקרו דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכתב עוד הרב רבינו משולם ז"ל ואינו דומה ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ובוצע, וכדאמרינן בברכות (מב, א) אפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו, דהתם משום דיש קבע לאכילה, ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה, וממשיך לסעודה גדולה אבל אין קבע לשתיה, ומשום הכי נמלך חוזר ומברך.
בהלכות גדולות, ובתר דמכסה מחייב לברוכי ברוך אתה ה' אל הינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. ואף על גב דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, הכא שאני מפני שזו ברכה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, ואם כן כבר התחיל בה וא"א? בה עובר לעשייתה, לפיכך תקנוה אחר כיסוי שהכשר מצוה היא, ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנו בלכסות, אף על פי שמשעה ששחטה לא סגיא דלא מיכסי, כך מצאתי לרמב"ן ז"ל.
אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי חמרא: פירש רבינו שלמה ז"ל עד שיברך לפניו. וכן פירש ר"ח ז"ל. וכן כתב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל בערבי פסחים, וטעמא דמילתא משום דכיון דאמרי הב ונבריך הוה ליה נמלך ומיחייב לברך, ומיהו אם חוזר ומברך תחילה מותר לשתות ואפילו קודם ברכת המזון, וכדאמרינן בפסחים בפרק ערבי פסחים (קג, ב) מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ואמר אנא דעבדי כתלמידי דרב, כלומר דעקרי'? דעתי מלשתות אי בעי למהדר ומשתי בעי לברוכי בורא פרי הגפן. ואל תתמה שהרי אמרו (לקמן קז, ב) גבי שמש דצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כלומר לפניה משום נמלך, ואף על פי שאינו צריך לברך אחריה על כל אחת ואחת אלא ברכה באחרונה לכולן. ואם תאמר אם כן מאי קאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הבו ונבריך איתסר לכו למשתי, דילמא על ידי ברכה היו רוצים לשתות. יש לומר דמורה היה להם שנאסרו מלשתות בלא ברכה. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דתניא בערבי פסחים (קא, ב) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת וכו', אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, ואם יצאו ולא ברכו למפרע כשיצאו ולא שהו לחזור כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע אלא מברכין ברכת הלחם וברכה אחרונה אחת לשתי האכילות. והא דתניא בתוספתא דברכות (פ"ד, ה"?) בעל הבית שהיה מסב וקראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך [לברך] למפרע, כשהוא חוזר מברך בתחילה, לאו כשהוא חוזר קאמר שצריך לברך אלא הפליג דקאמר דהיינו שקראו להפליג, ומשום הכי קאמר שצריך לברך למפרע וקודם שיצא קאמר שמא ישהה, וביומא פרק שלישי (ל, א) תניא דבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים, משמע מדטעון נטילת ידים דהוא הדין ברכת המוציא, אבל ברכת המזון לא קתני, ומיירי בשלא היה יודע מתחילה שיפליג לדבר, ומשום הכי אין צריך ברכה למפרע.
ומיהו לענין פסק הלכה לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים דהלכה כרב ששת דאמר אחד דברים שאין טעונין לאחריהם במקומן כגון פירות ויין ואחד דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני (דגים) [דגן]. טעונין ברכה (ש)[ב]שינוי מקום, הני ברייתות נמי הילכתא נינהו, אבל לדברי מי שפסק כדברי רב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן שינוי מקום אין צריך לברך, הני ברייתות דלא כהלכתא נינהו, דהא לקיבעה הדר, וכן כתב הרב בעל התוספות ז"ל דקיימא לן כר"ח מדתניא התם כותיה.
ולענין צירוף אחר שגמרו לאכול ולא אמרי הב ונבריך ואי הוו מייתי להו מידי ומצו אכלי מיניה ובא אחר לאכול ולהצטרף עמהם אוכל ומצטרף, ואם לאו אינו מצטרף, וכדאמרינן בברכות (מז, א) רב ושמואל הוה יתבי בסעודה על רב שימי בר חייא הוה קא מסבר למיכל אמר ליה מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן ליה, אמר ליה שמואל אי הוה מייתי לי ארדילי וגוזלה לאבא מי לא אכלינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק שלשה שאכלו (מח, א) ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, אייתהו לר' שמעון בן שטח יהבו ליה כסא דתמרא, אמר ליה בריך לן, אמר מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו, שתייה לההוא כסא, אייתי ליה כסא אחרינא ובריך, והא כיון דאמרו ליה בריך לן ועקרו דעתייהו לגמרי ממשתיה ומכלא היכי אצטריף בהדייהו, כבר תירצו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דהא פרכינן ליה התם היכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, ופרקינן ר"ש בן שטח דעביד לגרמיה הוא דעביד, והוא הדין דהוה מצי למימר הכי מאי טעמא כיון דאמרי הב ונבריך תו לא מצטרף בהדייהו, אלא דלגרמיה הוא דעבד.
הא דתנן ר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ושחט את העוף אמרו עלה א"ר חנינא מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת פי' רש"י ז"ל שאין צריך לברן באחרון על השחיטה ויש שסוברין לדקדק בדעת רש"י ז"ל כי על הכסוי האחרון חוזר ומברך והמחוו' שבטעמים שנתנו לסברא זו דבשלמא בברכת שחיטה כיון דכששחט ראשון גם האחרון הי' לפניו וחל ברכה של ראשון על שניהם ואין הכיסוי שביניהם הפסק כיון דאפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא כדמפר' ואזיל אבל לענין ברכת כיסוי כיון דכי כיסה דם הראשון ומברך עליו עדיין אין דמו של אחרון בעולם לא חייל עליה ברכה דראשון והוי שחיט דבנתיים הפסק' אע"ג דאפשר דשחיט בחד ידו ומכסה בחד ידו אבל ר"ת ז"ל פי דבין בברכת שחיטה ובין בברכת כיסוי קאמר ר"ח דדי' בברכה אחת ונראה שאף רש"י ז"ל כך הוא סובר ולא נקט שפירושו ברכת שחיטה אלא משו' דר"י לא איירי במתניתין אלא בשחיטת האחרון ולא בכסויו ויש למדין מכאן מדר"י לרבנן דהלכתא כוותיהו שהשוחט על דעת לשחוט חיה אחת או עוף אחד בלבד וקודם שכיסה הביאו עוד עוף אחד או חיה לשחוט דהשתא אף לרבנן צריך לחזור ולברך על האחרון לפי שהוא נמלך חייב לכסות בתחילה ואח"כ ישחוט דהא לר"י עושה כן בין חיה ועוף לפי שכל אחד חלק לעצמו ואעפ"י שאינו צריך לחזור ולברך כ"ש בזו שצריך לחזור ולברך שיש לו לפסוק ולכסותו בתחילה ואחר כך לשחוט ואין זו ראיה דההיא דר"י שני היא לפי שהן שתי מצות כדנפקא לן מקרא מה שאין כן בזו לרבנן שהכל מצוה אחת אלא שהמלאכה קובעת ברכ' ואעפ"י כן טוב לעשות כן לכתחילה ודעת מורי הרב ז"ל דטבח הקבוע לשחוט והביאו לו לשחוט בעוד שעוסק בשחיטתו אין דינו כנמלך ואינו חוזר ומברך דדעתיה אהכי ואסור לשוח בין ברכה לשחיטה כדין כל ברכת המצות אלא בדבר שהוא צורך שחיטה כדרך שאמרו בטול ברוך בפ' כיצד מברכי' אבל אחר שהתחיל לשחוט מותר לו לשוח בנתיים ולא הוי הפסק כשם שאין שיחה מפסקת באמצע אכילה לברכת הנהנין ולא דמי לשוח בין תפלה לתפלה דהתם לפי שהם כשתי מצות ולא כדברי בעל ה"ג ז"ל ומי שדעתו לשחוט בהמות הרבה וברך והתחיל ושחט ובא חבירו לסייעו דעת מורי הרב ז"ל שאין האחרון צריך לברך דברכתו של ראשון פטרם וכדכתיבנא לענין ברכת בדיקת החמץ בפ"ק דפסחים בס"ד.
כיון דאמרינהו הב ונברך איתסר לן למשתי נראה מפשוטו דאיתסר להו למישתי כלל ואפילו בברכה קאמר ועוד מנא ידע רב ייבא דבלא ברכה בעי למישתיי עד דלימא להו הכי ומיהו קשה דהא קיי"ל דאפי' גמר וסלק לא מיתסר באכילה ושתייה בברכה עד שיטול ידיו לברכה כדאית בפרק כיצד מברכין וי"ל דהתם בשאכל דבר מזוהם שחייש שחייב בנטילת ידים לברכה וכל שלא נטל לא חזי לברך ומ"ה לא מצי קבע' נפשיה לברכה עד דמשי והכא כשלא אכל דבר מזוהם ולא דבר שיש בו מלח סדומית שאין טעון נטילת ידים לברכה דכיון שכן כי אמרי' הב ונברך עומד במקום נטילת ידים ורש"י ז"ל וריא"ף ז"ל פירש איתסר להו למשתי בלא ברכה ולדבריהם י"ל שהזכירם ומזרזם היה בתחילה ואין מזרזין אלא למזורז וכבר הארכתי בזה בפרק ערבי פסחים בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה