מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

עח.

בתוס' ד"ה מנין לאותו ואת בנו וכו' ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין וכו'. מקשין העולם לפי זה מאי פריך הגמ' ואימא במוקדשין אין בחולין לא כבר היה לו המקשה לידע תירוצא דשור הפסיק הענין כתנא דברייתא מכח קושיית התוס' וכן התירוץ השני דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ כבר נשנה בדברי התנא דברייתא משום דכיון דמה שאמר התנא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים לא קאמר אלא משום דקשיא ליה דשור הפסיק הענין וע"כ הא דחשיב ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו' לימד על אותו ואת בנו שנוהג בקדשים היינו ע"כ משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דאל"כ לא חשיב מידי וא"כ מאי פריך. ונראה דלפי סברת התוס' כך הוא שיטת המקשה דאין הכי נמי דהמקשה הוקשה לו ג"כ קושיית התוס' ולא ירד עדיין לסוף טעמו של התנא דברייתא ועדיפא מיניה נמי פריך ואימא במוקדשין אין וכו' ר"ל מאי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים אדרבה הא בעניני דקדשים כתיב וטפי אית למפרך ואימא בקדשים דוקא הוא נוהג אבל בחולין לא והשיב המתרץ שור הפסיק הענין ר"ל דמשום הכי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים משום דקשיא ליה הא דשור הפסיק הענין ולכך סלקא אדעתיה שינהוג דוקא בחולין ולא בקדשים והדר פריך ואימא בחולין אין במוקדשים לא ר"ל א"כ מה השיב התנא ואימא ה"נ דכיון דשור הפסיק הענין אינו נוהג כ"א דוקא בחולין ומשני כתיב ושור וי"ו מוסיף וכו'. ר"ל שזאת היתה ג"כ תשובתו של התנא דברייתא מאי דקאמר ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה וכו' ר"ל כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

עח:

בגמ' זה בנה אב וכו' פרש"י דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים וכו'. פסוק הוא בפרשת ראה אנכי:

בתוס' ד"ה זה בנה אב וכו' ונ"ל דטריפה ושחוטה נפקי מג"ש וכו' וכלאים מבנין אב דרבא וכו'. פי' הג"ש והבנין אב תרוייהו מפסח והבנין אב הוא מדכתיב שה תמים וגו' מן הכבשים ומן העזים תקחו וגו' דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא אצטריך וכו' אלא לבנין אב אתא ומהבנין אב לא שייך למילף כ"א כלאים ולכך אצטריך גם כן ג"ש למילף מיניה טריפה ושחוטה וק"ל:

עט.

בתוס' ד"ה עייל לי וכו' וא"ת הא דקאמר ר' יוחנן התם דדרשי רבנן אם שה לרבות את הכוי וכו' אי בצבי הבא על התיישה וכו' א"כ סברי דחוששין לזרע האב וכו' וא"כ לא צריך קרא לחלק וכו'. נראה דהוי תרי קושיות חדא דא"כ ש"מ דסברי דחוששין לזרע האב והכא מסיק דמספקא להו וע"ק כיון דסברי דחוששין א"כ לא צריך קרא לחלק והתם קאמר דרבנן נפקא להו לחלק מאת זובחי הזבח ונ"ל דלמאי דס"ד דתוס' דסברי השתא דלר"י מתוקם ג"כ פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן בכוי בצבי הבא על תיישה הוה מצי נמי לאקשויי א"כ לרבא דס"ל דפטר ממתנות משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב ואתי קרא דאם שה לחייב במתנות ואי אין חוששין אתי קרא לחלק לחייב במתנות ממ"נ דאם חוששין לזרע האב לא אצטריך קרא לחלק א"כ ע"כ אתי קרא לחייב במתנות ואי אין חוששין אם כן כיון דאמו תיישה שה גמור הוא וחייב במתנות ולפי שנויא דתוס' דלר' יוחנן לא מתוקמא פלוגתייהו אלא בתיש הבא על הצביה אתי שפיר דפטר לר"א ממתנות משום דמספקא לנו דדלמא אין חוששין לזרע האב ואתי קרא דאם שה לחלק אבל בצבי הבא על התיישה אה"נ דמודה ר"א דחייב במתנות ממ"נ דאי אין חוששין כולו שה גמור הוא ואי חוששין לא צריך קרא לחלק ואתי לחייב בכל המתנות אפילו בתיש הבא על הצביה וק"ל:

פ.

בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כסוי הדם וכו'. לפי סוגיא דשמעתתא לא היה צריך לאוקמי דר"א ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא אלא היה יכול לאוקמי דס"ל דודאי חוששין לזרע האב ואפ"ה בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' אין אותו ואת בנו נוהג בו משום דר"א ס"ל שה ולא מקצת שה ואפילו איסורא ליכא וכן בצבי הבא על התיישה אין מלקות לר"א משום דכיון דחוששין לזרע האב ה"ל מקצת שה ולענין מתנות נמי אפי' בצבי הבא על התיישה פטור ממתנות לר"א משום דודאי חוששין לזרע האב וה"ל מקצת שה וכ"ש בתיש הבא על הצביה דממה נפשך הוי ליה מקצת שה דפטור לר"א דס"ל שה ולא מקצת שה וכן צ"ל לחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב אי ס"ל דשה ולא מקצת שה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן אין חייב במתנות ונראה דלהכי מוקי דר"א נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע אב כדי לאוקמי ההיא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט אפילו כר"א ובתיש הבא על הצבייה דשמא חוששין וליכא אלא מקצת צביה ושמא אין חוששין וכוליה צבי היא ובעי כסוי ולכך אין שוחטין אותו בי"ט והא דקאמר לענין כסוי הדם וכו' לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה לא קאמר הכי אלא כדי לאוקמא כרבנן דלרבנן לא מתוקמא בענין אחר כמו שפרש"י. אבל לר"א מתוקמא בתיש הבא על הצביה ודו"ק:

בתוס' ד"ה כוי בריה בפני עצמה היא וכו' ולא אכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן קאי וכו' כצ"ל:

ד"ה מדחשיב ליה בהדי חיות וכו' משמע דאי לאו חשיב וכו' וקשה קצת וכו'. יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' גם כן לעיל על רבי זירא א"ר ספרא וכו' דאמר הני עיזי דבאלי כשרות לגבי מזבח מטעם דעשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והא איל הבר הוי חיה אע"ג דלא חשיב ליה קרא בהדי חיות ועוד יש לדקדק למה להו לתוס' לאקשויי' ממשמעותא ה"ל לאקשויי' בפשיטות מדקאמר גמרא עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן וכו' אבל הני דברי הכל מינא דעז נינהו א"כ מבואר בהדיא דס"ל דכל מה שנקדא בלשון בהמה ולא חשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה ולמה להו לתוס' לאקשויי ממשמעות' שור הבר דאי לאו דחשיב ליה וכו' ונראה דס"ל להתוס' דאיל הבר יש לו כל סימני חיה ולכך אתי שפיר דחשיב היה לכ"ע דעד כאן לא פליגי תנאי דברייתא אלא בכוי אי איהו הוי איל הבר או לא אבל איל הבר בעצמו לכ"ע הוי חיה דלא אצטריך קרא למחשביה כיון דיש לו כל סימני חיה הכתובים בקרא אבל בעיזי דבאלי על כרחך צ"ל דלא הוו יכולין לברר בסימניו כדפליגי ביה אי הוה חיה או בהמה ולכך קאמר ר' זירא מדלא חשיב ליה בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ולכך ליכא לאקשויי אר' זירא מידי אבל ארב הונא שייך שפיר להקשות משום דמסתברא להו לתוס' דכל הני דחשיב להו קרא בהדי חיות יש להם סימני חיות וא"כ תאו יש לו סימני חיה ואעפ"כ קאמר מתרגמינן ליה תורבלא ונקרא בשם שור אי לאו דחשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה לכ"ע אע"ג דיש לו סימני חיה א"כ יש להקשות שפיר והא איל הבר הוי חיה לכ"ע כיון דיש לו סימני חיה אע"ג דנקרא בשם איל ודו"ק נ"ל:

פ:

בגמ' וללקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. ר"ל משום לאו דלא ירצה דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ובשה וכו' פירוש אע"ג דקרא דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה לא איירי בפסולי מומין מ"מ מדכתב ושור ושה דקרא יתירה הוא דלא איצטריך למכתב ביה משום דהא בשור ושה איירי לעיל מיניה אלא בא לרבות דכל הפסולים שבעולם הן בגופן הן מצד אחר אם הקריב אותן עובר בלאו דלא ירצה:

ברש"י ד"ה שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכו' כלומר לא מבעיא לענין מלקות וכו'. קשה ליה לרש"י דלמה הוצרך לומר דבאותו ואת בנו הוי שחיטה שאינה ראויה בקדשים מטעם דכמה דלא זריק דם וכו' בלאו הכי הוי משני דעליה אתו המלקות שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן דכיון דשחט היום האם אסור ליה להקריב הבן ופסול הוא לכך קאמר לא מבעיא וכו' ר"ל דגמרא לא אצטריך לטעם דכמה דלא זריק וכו' לענין דלא ילקה דפשיטא אפי' הוי שייך בקדשים אותו ואת בנו לא נמצא בהו מלקות מטעם דהשני הוי שחיטה שאינה ראויה כיון דהוא מחוסר זמן ולא אמר גמרא האי טעמא דכל כמה דלא זריק אלא לומר שאפי' איסורא ליכא בשחיטת השני כיון שהראשון לא הוה שחיטה ראויה א"כ ליכא כאן שום איסורא דאותו ואת בנו הלכך כשהראשון הוי קדשים לא משכחת כלל שיהא נוהג בו איסורא דאותו ואת בנו אבל כשהראשון הוא שחיטה ראויה והשני הוא קדשים והוי שחיטה שאינה ראויה מטעם דמחוסר זמן נהי דמלקות ליכא כששוחט השני אבל מ"מ אסור לו לשחוט מטעם איסור דאותו ואת בנו וק"ל:

בתוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה היא וכו' ועוד דבהדיא תנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו קדשים ומחוסר זמן ר"ש אומר הרי הן בלא תעשה וכו' דעובר בלאו דלא תשחטו. ואף על גב דגם לדברי התוס' לפי המסקנא אין מלקות באותו ואת בנו בקדשים מטעם התראת ספק כדלקמן בשמעתין מכל מקום יש בו לאו אלא שאין לוקין עליו אבל לפרש"י דהוי השחיטה שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן אין בו לא תעשה כלל אבל מ"מ יש לתמוה על דברי התוספות דהא שם בזבחים מבואר דהאי לא תעשה דקאמר ר"ש הוא לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' והתוס' בעצמם מביאים הסוגיא בשמעתין בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ואיירי שם כששוחט אותו ואת בנו בחוץ דאמר ר"ש אע"פ שאין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים מטעם איסור אותו ואת בנו מ"מ יש בו לאו דלא תעשון וגו' ורבנן סברי כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה אבל בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו לא איירי שם דהא לרבנן דאית להו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב יותר בלאו דאותו ואת בנו טפי מלר"ש וא"כ אין מכאן שום סתירה לרש"י דלעולם איכא למימר לר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אפילו אי איסור דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אפ"ה אין בו מלקות משום דשחיטה שניה שחיטה שאינה ראויה היא מטעם מחוסר זמן והאי לא תעשה דקאמר ר"ש בזבחים הוא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' כדאיתא התם ואפשר לומר בדוחק שהתוס' סוברים דהא דקאמר שם בגמרא דטעמא דרבי שמעון דאמר הרי הן בלא תעשה הוא מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' לא קאי אלא אמחוסר זמן ולא אאותו ואת בנו והלא תעשה דאותו ואת בנו דקאמר ר"ש הרי הן בלא תעשה וכו' הוא לאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל אין הסוגיא דהתם ודהכא לקמן בסמוך משמע כן וק"ל:

בא"ד ולא מצי למפרך לרבי אושעיא [ואפי'] לרב המנונא דבסמוך מפ' בתרא דזבחים וכו'. מבואר בהדיא מדברי התוס' הללו דס"ל דהא דאיתא לקמן בסמוך מתיב רבא אותו ואת בנו קדשים בחוץ וכו' אינה מתני' דפ' בתרא דזבחים דממתני' ליכא למותיב מידי דאיכא לאוקמי כשהראשון הוה חולין אלא מברייתא קמותיב רבא ובדברי הברייתא מבואר שאיירי בשניהם קדשים וכן מצאתי ברייתא בתוספתא דפרק בתרא דזבחים דתנא בהדיא אותו ואת בנו שהקריבן בחוץ חייב על הראשון ופטור על הב' ר"ש אומר הב' בל"ת וכו' ומדקתני חייב על הראשון מכלל דאיירי שהראשון הוא קדשים א"כ ש"מ שפיר דס"ל לר"ש דאפי' כשהראשון קדשים נוהג בו איסור דאותו ואת בנו אלא שהוקשה לו לר"ש כיון דשחט א' בחוץ א"כ כאילו מקטל קטלי' שני מתקבל בפנים הוא וכו' ולכך מוקמי לה בחסורי מחסרא וכו' ואיירי בכל חלוקי דינים השייכים כששניהם קדשים ור"ש קאי אאחד בפנים ואחד בחוץ כו' וק"ל:

פא.

בגמ' כתיב קרא אחרינא כן תעשה לשורך ולצאנך ונו'. פסוק הוא בפרשת משפטים וכתיב בתריה שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי:

ברש"י ד"ה התראת ספק וכו'. ונראה בעיני דלא גרסינן ליה להאי מאי טעמא אלא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנח למחוסר זמן וכו'. וגלגל גבי שילה מחוסר זמן הוא:

פא:

ברש"י ד"ה לא שנו וכו'. דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשחיטה בתרייתא והדר אשחיטה קמייתא כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאילו אתרו ביה פטור וכו' כדעביד ליה לר' מאיר וכו' אלא משום דגבי מזיד איכא קראי וכו'. לפום ריהטא ר"ל אע"ג דהתם באלו נערות במסקנא דשמעתין אינו מספיק צריכותא זו לרבי מאיר אלא אצטריך עוד שם לצריכותא אחרינא כדמסיק התם אלא אמר רמי בר חמא אצטריך סלקא דעתך אמינא ה"מ היכי דסימא את עינו והרג וכו' כדאיתא התם מ"מ לא חזר מצריכותא הראשון דאצטריך קרא למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דבלאו קרא דלא יהיה אסון וגו' דקאמר התם במתני' איתא קראי אחריני דמיניה ילפינן דלא עבדינן תרתי גבי מזיד להכי אצטריך עוד לההוא צריכותא דרמי בר חמא כדאיתא התם ועיין שם אבל מ"מ הצריכותא הראשונה נשארת במקומה אם כן ה"ל למעבד הכא ג"כ צריכותא איפכא כן הוא כוונת התוס' הכא אלא שהלשון הוא מגומגם ויש עוד לפרש כונת התוספות בדרך אחר אלא שאין להאריך:

פב.

בתוס' ד"ה והתנן וכו' כי ההיא דתנן בפ"ב דכריתות וכו'. ועיין ג"כ בפ"ב דקדושין דף נ"ז ותעמוד על בוריה דשמעתין והתוס' דהכא:

ד"ה גמר קיחה קיחה וכו' ותימה היאך משמע ממלתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וכו'. ר"ל דלמא לא יליף ציפורי מצורע מעגלה ערופה אלא כדי לאוסרה לאחר שחיטה אבל מחיים דלמא בעגלה ערופה בעצמה ס"ל לר' ישמעאל דאין נאסרת מחיים:

בא"ד וי"ל דדייק וכו' אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר לא תאכלו וכו' כצ"ל ועיין בפ"ב דקירושין דף נ"ז:

פב:

ד"ה ולאפוקי מדרבי יאשיה וכו' אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינים. ר"ל דתרי לאוין בתורה כלאי זרעים וכלאי כרם ובכלאי זרעים מודה רבי יאשיה דמיחייב בתרי מינים דהיינו חטה ושעורה אבל משום כלאי כרם דהיינו חרצן לא מיחייב עד דאיכא תלתא מינים דהיינו חטה ושעורה וחרצן וכשזורע הני תלתא מינים מיחייב תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם אבל כשזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לא מיחייב מידי לרבי יאשיה לא משום כלאי זרעים ולא משום כלאי כרם אבל לרבנן מיחייב מיהא משום כלאי הכרם:

בא"ד ובחד גונא מודה רבי יאשיה דהיינו כלאי זרעים דהוא חטה ושעורה וי"ס שכתוב בהן וכו'. ר"ל דלספרים שכתוב בהן קמ"ל דכשיזרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן משמע דלהכי קרי תרי גווני כלאים האחד הוא חטה והרצן והשני שעורה וחרצן אבל לספרים שכתוב בהן בהדיא או שעורה וחרצן דמשמע או הא או הא מכלל דתרי גווני היינו כלאי זרעים וחטה וחרצן או כלאי זרעים ושעורה וחרצן והקמ"ל קאי אחדא מינייהו אהא או אהא דתרוייהו חשיבי חדא גונא ולהכי לא מצי לאוקמא כלאים בבת אחת וכו' ר"ל דה"ל לשנויי דלעולם איירי בבת אחת ובהתראה אחת ואפילו לרבנן משכחת תרי מלקות וכגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם ולאפוקי מרבי יאשיה אלא ודאי גם רבי יאשיה מודה בזה דלקי ב' דבכלאי זרעים מיחייב בתרי מינים לחוד וכיון דאיכא תלתא מיני מיחייב תרתי דהיינו גם משום כלאי הכרם ולכך לא היה יכול לומר לאפוקי מר' יאשיה אלא שיש עדיין לדקדק מה בכך שלא היה יכול לומר לאפוקי מרבי יאשיה ה"ל לאוקמה בכלאים בבת אחת ובהתראה אחת כגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי אפי' לר' יאשיה ויש לחלק דס"ל לגמרא כיון דכה"ג לקי תרתי אפי' לר"י א"כ לא הוי שום רבותא ולכך לא רצה לאוקמא התנא דתנא הזורע כלאים וכו' בהכי אלא במידי דאית ביה רבותא ושום חדוש וק"ל:

[בא"ד] וכן משמע בירושלמי וכו' על דעתיה דר' יאשיה וכו'. ר"ל דבירושלמי פריך לר' יאשיה כיון דלא מיחייב אכלאי כרם אא"כ זרע חטים ושעורים וחרצן ובלא חרצן נמי חייב משום כלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים א"כ לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ר"ל כדי ללקות תרתי ודייק מינה התוס' דס"ל לירושלמי לר"י לקי כשזרע חטים ושעורים לחוד בלא חרצן משום כלאי זרעים דאל"כ לא הוי פריך מידי לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך דהיינו חרצן דהא בלא חרצן לא מיחייב מידי אלא ודאי ס"ל דבלא חרצן נמי חייב משום שדך לא תזרע כלאים ולהכי פריך לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך והיינו דקאמרי התוס' דאי לא מחייב ר' יאשיה כלאי זרעים בלא כרם מאי קבעי פי' מאי קפריך וטעמא דרבי יאשיה וכו':

[בא"ד] מפרש ר"י משום דזריעת כלאים משמע שני מינים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים וכו'. ר"ל דהקרקע עצמה לא נקראת כרמך ע"כ ר"ל כרמך דהיינו חרצן לא תזרע בהדי כלאים פי' עם שני מינים אחרים אבל שדך הקרקע עצמה בלא שום זרע נקראת שדך ולכך הוי כפשוטו שדך דהיא הקרקע לא תזרע בה כלאים דהיינו שני מינים ולכך בכלאי זרעים סגי בשני מינים:

[בא"ד] דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ר"ל דהתם לא שייך לומר בהמתך לא תרביע בה שני מינים:

[בא"ד] ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] דגן ודגן שהן כלאים על ידי ד"א וכו'. ר"ל א"כ משמע דלר' יאשיה אפילו דגן ודגן דהיינו חטה ושעורה אינן כלאים כ"א ע"י ד"א דהיינו חרצן ואנו אומרים דבחטה ושעורה מודה ר"י לכך סיימו התוס' דלא נקט ד"א אלא משום תירוש ודגן דהיינו חטה וחרצן דלא מיחייב לרבי יאשיה משום כלאי הכרם עד שיהא חטה ושעורה וחרצן:

פג.

בגמ' ומה התם דגופין מחולקין פטרי רבנן הכא לא כ"ש. צ"ל דהכא אע"ג דאיירי בשתי בהמות סבירא ליה לגמרא דלא מקרי שני גופין מחולקים כיון דחד איסורא הוא דהיינו גיד הנשה ולא מקרי גופין מחולקין אלא כההיא דלעיל שאין האיסורין שוין שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה דחד הוי אותו ואת בנו וחד בנו ואותו אלא שיש להקשות על זה הא דכתכו לעיל רש"י והתוספות דפליג סומכוס נמי ארישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה דמחייב ג"כ סומכוס שמונים והתם תרוייהו הוי בנו ואותו ואפ"ה משמע לעיל מרברי רש"י בד"ה דאע"ג דגופין מחולקין דמקרי גופין מחולקין וצ"ל דהתם מקרי גופין מחולקין דהאסורים מחמת ששחט שני נופין אבל גיד מבהמה זו וגיד מבהמה זו לא מקרי שני גופין מחולקין כי היכי דלא מיקרי גופין מחולקין כשאוכל שני זיתי הלב משתי בהמות וק"ל:

בתוס' ד"ה וכדברי רבי יוסי הגלילי וכו' גזירה שמא ישחוט בן עוף. פי' בשבת לצורך מחר כדחיישינן בנשואין שלא תנשא במוצאי שבת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ונקט בן עוף משום דנשחט בקל ויש לחוש שמא ישכח וישחוט מחמת טרדה אבל בהמה ליכא למיחש שמא ישכח:

בא"ד ואומר ר"ת דבשאר עי"ט שוחטין בהמות וכו'. ר"ל ובבהמות ליכא למגזר כדאמרן אבל ערב יוה"כ לא היו אוכלים אלא בשר עוף וכו' ר"ל וא"כ הא דפריך בכתובות מערב יוה"כ לאו לרבי יוסי הגלילי פריך אלא לכ"ע דהא דס"ל לרבנן הכא דבערב יוה"כ אינו צריך להודיעו היינו משום שלא היו רגילים לשחוט בהמות אבל עופות היו רגילין לשחוט אליבא דכולי עלמא וק"ל: