מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים


כז. עריכה

ברש"י ד"ה ששח משמע כופף ולא כפוף וכו' כן נ"ל להגיה דהא כפוף משמע שהוא כפוף תמיד וכופף משמע שהוא כופף כשרוצה וק"ל:

ד"ה מנין לרבות בכלל עריכה וכו' דכיון דנחתכו סימנים קרי ליה הותז וכו'. הוכרח רש"י לכתוב זה כדי שלא תקשי ומה בכך אם השחיטה מן הצואר אף עפ"כ שייך בזה הפשט שהרי לא הותז בשחיטה לגמרי אלא שנחתכו הסימנים כמאן דמנח בדיקולא דמי אע"פ שעדיין תלוי בגוף הבהמה אם היה נפשט לא היה הפשט גמורה:

בא"ד ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים צמר שבראשי הכבשים ושיער שבזקן התישים והעצמות והגידין והקרנים והטלפים שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה כן צריך להגיה ומתני' היא בזבחים דף פ"ה ומקרא דוהקטיר לא ילפינן כ"א עצמות וגידין וכו' כדמשמע התם בגמרא אבל צמר שבראשי הכבשים לא ילפינן אלא מקרא דהכא דמדהוצרך הכתוב למכתב את הראש ואת הפדר משום דכבר הותז בשחיטה ואינו בכלל הפשטה א"כ ש"מ דהראש אינו נפשט אלא קרב כמות שהוא ואין להקשות מנא ליה לתנא דהכא למילף מקרא דאת הראש ואת הפדר דצריך הכתוב לרבות את הראש שאינו בכלל הפשט משום שכבר הותז הראש בשחיטה נימא דמשום הכי צריך לרבות את הראש שאינו בכלל הפשט משום דילפינן מקרא דוהקריב הכהן את הכל דגם צמר שבראשי הכבשים קרב על גבי מזבח די"ל דס"ל לתנא דהכא דלא מסתבר למילף מקרא דוהקריב הכהן את הכל כ"א עצמות וגידין וכדומה אבל לא צמר שבראשי הכבשים אי לאו קרא דהכא הלכך ע"כ צ"ל דהא דהוצרך הכתוב למכתב את הראש ואת הפדר היינו משום דכבר הותז בשחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה חצי אחד בעוף וכו' ומרישא נמי שמעינן וכו'. ר"ל חצי אחד לבד בעוף דפסול ולא נקטיה אלא איידי וכו' וחצי כל אחד בעוף ע"כ צ"ל דלא נשמע מרישא דאל"כ גם אחד וחצי בבהמה נשמע מרישא אלא ע"כ הוצרך למתני אחד וחצי בבהמה משום דלא נימא דהוי כשר מכח כ"ש דהא הוי טפי מרוב שנים א"כ ה"ה בעוף נוכל לומר הכי וצ"ל דחצי כל אחד בעוף מבהמה שמעינן ליה דמדקתני דאחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה אע"ג דהוי טפי מרוב שנים ה"ה חצי כל אחד בעוף וק"ל:

ד"ה ותו שהייה דרסה וחלדה וכו' ל"ל תרי קראי להכי. דלא שייך לומר מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא כמו שפרש"י אלא כשהמאן דאומרי' בעצמם קאמרי הכי אבל לפרש"י רב כהנא ורב יימר מר יליף שחיטה מן הצואר מקרא דושחט את בן הבקר ומר יליף שחיטה מקרא דוזבחת וסתמא דגמרא מסיק אתרוייהו דשחיטה מן הצואר גמרא וליתנהו למלתייהו דלאו מקרא ילפינן שחיטה מן הצואר והני תרי קראי תרוייהו לא אתו אלא דלא לישוייה גיסטרא וא"כ תרי קראי למה לי להכי וק"ל:

בא"ד ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים. דברי התוס' תמוהים דהא ללישנא אחרינא דפרש"י דגיסטרא היינו דרסה לא שייך לאקשויי כלל ואפי' לפי' קמא דמפרש דגיסטרא היינו שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אע"ג דלא אצטריך וחתוך דכבר נגמר השחיטה בשחיטת הסימנים מ"מ אצטריך קרא לאשמועינן דאי עבד הכי וחתך המפרקת לשנים דשחיטתו פסולה וצ"ל דנראה להו לתוס' דוחק דישמיענו קרא מידי דלא שכיחא דאטו בשופטני עסקינן שיחתוך המפרקת לשנים אחר שחיטת הסימנים ללא צורך ובתרומת הרשן סי' קפ"ז כתב דהתוס' מפרשים דברי רש"י כמו שפירשם מהר"ם במרדכי דר"ל שלא יצטרך לחתוך המפרקת לשנים ולכך מקשי התוס' שפיר דאמאי ס"ד שיצטרך לחתוך כל המפרקת ע"ש. וטעמם שמפרשים דברי רש"י כך משום דלא מסתבר להו לומר שתפסל השחיטה בשביל שחותך ג"כ המפרקת לשנים דמה בכך ועיין במרדכי:

בא"ד ונראה כגירסת הספרים וכו' אבל אכתי לא ידעינן מהיכן מתחיל וכו'. פי' והיינו פי' דלא לישויה גיסטרא ר"ל שלא יתחיל מן העורף ורב יימר יליף דלא יתחיל מן העורף אלא מן הגרון מקרא דוזבחת ממקום שזב והשתא לא תקשי תרי קראי ל"ל להכי דכיון דהאמוראי קאמרי לה מר יליף לה מהאי קרא ומר יליף לה מהאי קרא:

ד"ה מנין לרבות את הראש וכו' וי"ל דהדר ערבי וערכו בני אהרן וכו'. ר"ל דהא דקאמר בפ"ק דהראש הוא בכלל הנתחים היינו בתר דילפינן לה מקרא וערכו בני אהרן וכו' את הראש ואת הפדר אבל אי לא הוה כתיב את הראש ואת הפדר ה"א דהראש אינו בכלל ונתח אותה לנתחיה וק"ל:

כז: עריכה

בתוס' ד"ה ופדר קמא למאי אתא וכו' ידעי' דראש קודם לכל האברים. ר"ל כיון דמפדר קמא ילפינן שחופהו על בית השחיטה ומפדר בתרא דרשינן שהוא קודם לכל האברים ממילא ידעינן נמי שהראש ג"כ קודם לכל האברים שהרי הראש הוא מכוסה עם הפדר ואי אפשר להעלות הפדר בלא הראש:

בא"ד נראה דאי לא כתוב אלא חד ראש וכו' אלא הוה דרשינן שקודם לכל האברים כו'. ר"ל דמהראש ואת הפדר הכתובים הסמוכים להדדי הוה דרשינן שחופה הפדר על בית השחיטה דא"א למדרש מלמד שחופהו על בית השחיטה אא"כ נכתב ג"כ ראש אצל הפדר ומפדר הב' הוה דרשינן שקודם לכל האברים ומינה נשמע נמי שהראש ג"כ קודם לכל האברים מאהר שהפדר הוא מכסה על בית השחיטה של הראש:

כח. עריכה

ד"ה ר' היא וכו' הקשה ר' אפרים וכו' גבי פלוגתא דרבי ורבנן וכו'. שם בנזיר דף כ"ח תנן במתני' האב מדיר את בנו בנזיר ופליגי בה אמוראי בטעמא דמתני' מר אמר דהלכה למשה מסיני הוא ומר אמר דטעמא הוא כדי לחנכו במצות ואמרי' שם נימא כתנאי ומייתי פלוגתא דרבי ורבנן דרבי סבר דמדיר את בנו עד שיביא ב' שערות ורבנן סברי עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר הלכה ומר סבר כדי לחנכו במצות ודחי' לא דכ"ע כדי לחנכו במצות ובמופלא סמוך לאיש קא מיפלגי והקשה רבי אפרים וא"כ לרבי אכיל כהן מליקה שהיא נבלה בחולין דה"נ פריך לעיל מיניה וכו' ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' מקשין העולם ומאי משני התם קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה הא מ"מ מכי תבר ליה שדרה ומפרקת טריפה הויא דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ מודה הוא שיש טריפה בעוף ואין כשר בו כי אם נחירה בסימנים וכדפרש"י הכא וכדמשמע בשמעתין דפריך נהי נמי דכי תבר לי' שדרה ומפרקת הויא לה טריפה וכו'. וי"ל דלפי האמת למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין טריפה בעוף במליקה דכיון דמולק מן העורף וחותך הסימנין הכל בבת אחת כולה חדא נחירה מקרי וכן משמע שם בתוס' ד"ה קסבר רבי יוסי בר חנינא וזה לשונם אין שחיטה לעוף מן התורה ולא צריכין אלא נחירת סימנין להוציא הדם דרך הסימנים ומכי מלקו והוציא הדם תו לא צריך עכ"ל והא דקאמר הכא נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת הויא לה טרפה בדרך אפילו את"ל קאמר הכי וכן משמע לישנא דנהי נמי וכו'. אבל העיקר הוא דיש לתרץ התם בנזיר הא דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ר"ל דאיירי כגון שהחזיר הסימנים לאחורי העורף ומלק ולכך למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין כאן טריפה דלא גרע מנחירה אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה הוי טריפה מטעם דרסה והיינו דמסיימי התוס' הכא ולרבי ליכא לשנויי הכי א"כ תקשה ואפי' יחזיר סימנים וכו' נ"ל וק"ל:

ד"ה אתא כי ממסמס קיעיה דמא וכו' וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא משום ספק דרוסה וכו' ואע"ג דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא בשמעתין איירי כגון שראו חתול רודף אחריו והוי ספק דרוסה ולכך בעי בדיקה לושט מבפנים כן כתב הרא"ש:

כח: עריכה

בתוס' ד"ה לפי שא"א לצמצם וכו' ונ"ל דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהיה נידון משום לחי וכו'. ר"ל דבשלמא אי הוי ח' אמות מצומצמות ודומה לנו שהלחי הוא נמשך עד חצי המבוי אז ניתר ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש ממילא אין בלחי ד' אמות ואם כן ניתר משום לחי אבל כשהח' אמות של המבוי אינן מצומצמות ויש לחוש שהן יותר מח' א"כ אפי' נימא שהפרוץ מרובה אכתי יש לחוש שמא גם העומד הוא יותר מד' אמות ואינו נידון משום לחי וק"ל:

בא"ד אבל קשה לפירושו דהכי דייק בפ"ב דבכורות דבידי אדם א"א לצמצם התם נמי אע"ג דא"א לצמצם ולכוין מ"מ מודו רבנן דמביאות שתי עגלות כן נ"ל להגיה והכי פירושו דשם בבכורות פליגי ר"י הגלילי ורבנן לענין שני ראשין שיצאו כאחד ר"י הגלילי אומר שניהם לכהן דס"ל דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם וחכמים ס"ל דא"א לצמצם ובעי התם לרבנן בידי אדם מאי ופשיט במסקנא דלרבנן אפילו בידי אדם א"א לצמצם מהא דתנן נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאין וחכמים אומרים יבואו עגלה א' בשותפות ויתנו ודייק מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה אפי' קרובות ליתי תרתי אלא לאו ש"מ קסברי רבנן א"א לצמצם אפילו בידי אדם הכי איתא סוגיא דהתם והשתא מקשין התוס' דהכא לפי פירושו של הר"ר שמעון אפילו קסברי רבנן א"א לצמצם לא אתי שפיר רד"מ מודו רבנן לר"א דיביאו שתי עגלות משום דכל אחת תביא עגלה ממ"נ כו':

[בא"ד] ולפי' קמא א"ש וכו'. ר"ל דלפי' קמא של התוס' ס"ל דלמ"ד א"א לצמצם הוי פירושו דכל דבר שנחלק לעולם החלקים אינם שוים שא"א בעולם שיהיו שוין אלא שחלק אחד הוא גדול יותר ואין אנו יודעים איזה מהן הוא הגדול ואיזה מהן הקטן ולכך הקשו לעיל דאי ס"ל אמוראי דהכא דאי אפשר לצמצם היכי שרי הכא בשחט מחצה על מהצה ואפילו מאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמרי' למשה וכו' תיפוק ליה דאסור מספק שמא חלק דשחוט הוא המיעוט והנשאר הוא הרוב כיון דא"א לצמצם ונמצא שלא שחט אפילו חציו של סימן ולכך אתי נמי שפיר לרבנן גבי שתי עיירות דא"א לצמצם וא"א שיהיו שניהם שוות אלא האחת קרובה יותר ואין אנו יודעים איזה מהן ולכך ס"ל דמביאות עגלה אחת בשותפות ויתנו אבל לפי' הר"ר שמעון דמפרש דלמ"ד א"א לצמצם איכא ג' ספקות דשמא זה החלק הוא הקטן והנשאר הוא הגדול או אם הוא בהפך או שמא שניהם שוים ולכך פליגי כשדומה לנו שהוא מחצה על מחצה ומאן דשרא משום דאיכא תרתי להתירא חדא דאימא שחט רובא ואפי' הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דלדידיה איכא תרתי לאיסורא משום דאימא נשאר רובא קיים וכו' וא"כ גבי שתי עיירות נמי איכא תרתי שיביא כל אחת עגלה ממ"נ ותירצו התוס' וי"ל רלפי הר"ר שמעון נמי וכו' ר"ל דליכא התם תרתי לאיסורא וכו' כאשר מובן מעצמו כן נ"ל המשך דברי התוס' בדבור זה ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי ולא ברירן ולא נהירין ולפי הנראה מדבריו לא עמד או לא ראה על תוכן שיטת הסוגיא דבכורות:

כט. עריכה

בגמ' הי בהולין והי בקדשים וכו'. מקשין מאי פריך דלמא אימא לך שאין לנו שום דקדוק הי מהן איירי בחולין והי בקדשים אלא אי לא תנא מתני' כ"א חדא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה דוקא בחולין אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי ונראה דגמרא דייק ממלתיה דרב הושעיא דע"כ יש לו איזה דקדוק ודיוק ברישא ובסיפא דמינה מוכיח שבבא זו איירי בחולין ובבא זו בקדשים דאל"כ למה לו לרב הושעיא תרי חילוקי סברא דצריכותא דקאמר אי אשמועינן בחולין התם הוא דסגי ברובא וכו' והדר קאמר ואי אשמועי' בקדשים וכו' אבל בחולין בפלגא סגי לא ה"ל למימר כ"א חדא סברא ונימא אי לא תנא אלא חדא בבא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה בחולין דלאו לדם הוא צריך אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי כיון דלא צריך לדם ומדקאמר אי אשמעינן חולין וכו' ואי אשמעינן קדשים כו' דמוכח שפיר בכל בבא דזו איירי בחולין וזו בקדשים ולכך פריך שפיר הי בחולין והי בקרשים כלומר איזה דיוק יש לו והאמוראי לא פליגי אלא מר אמר הדיוק של הרישא ומר אמר הדיוק של הסיפ' ותרוייהו דיוקי צריכי לכל חד וק"ל:

בתוס' ד"ה אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך וכו' היינו סיפא דאיירי בקדשים. ר"ל דהוה מוקמינן לה אקדשי' וק"ל ולפי מה שכתבתי בגמרא אתי שפיר בפשיטות וק"ל:

כט: עריכה

ד"ה כגון ששחט סימן אחד בחוץ וכו' ונראה לפרש דאיירי בבהמה ופסולה דנקיט וכו'. ר"ל אע"ג דהשתא א"ש דיוקא הא שניהם בפנים כשרה כיון דבבהמה איירי אפ"ה פסולה דנקיט רב יוסף לאו דוקא וכו' דאי חיובא ליכא וכו':

בא"ד [וא"ת] ובסוף פרקין [וכו'] והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד וכו'. מקשין לרש"י נמי תקשה אמאי נקט חטאת העוף ולא נקט עולת העוף או קרבן העוף סתמא ובחצי קנה פגום כיון דאפי' עולת העוף מיחייב בשחוטי חוץ בסימן אחד ונ"ל דלפרש"י א"ש משום דלא מחייב בעולת העוף בסימן אחד אלא משום שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לכך נקט חטאת העוף גופיה ואתא למעוטי קרבן בהמה דלא אשכחן בה קרבן שהכשירו בסימן אחד אבל השתא דאפילו בבהמה מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ א"כ לינקוט זבח סתם וק"ל:

ל. עריכה

בתוס' ד"ה השוחט בשנים או בג' מקומות וכו' וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא מצי לשנוי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ"מ כשקרם האחד וכו'. יש לתמוה דלמה להו לתוס' לדוחק זה דמי הגיד לו דכששחט כל אחד רוב הוי שחיטה מפורעת דלעולם אימא לך דלעולם לא הוי מפורעת אלא כששוחט במקום אחד אבל כשיש שום חתך למעלה או למטה מבית השחיטה בין חתך קטן כגון מיעוט הסימן ובין גדול כגון בשיעור רוב הסימן בכל ענין לא הוי השחיטה מפורעת והשתא פריך שפיר משנים ששוחטין בסכין אחד ובו' וק"ל:

ל: עריכה

ד"ה החליד במיעוט סימנים מהו כו' וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן מפ' ר"ת במיעוט קמא. פירוש במיעוט קמא דושט ומבעיא לה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא כן כתב הרא"ש:

בא"ד והשתא לפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה. פי' משום דעד חצי סימן מקרי הכל מיעוט קמא ואז אין שהייה פוסל בו ומיד כששוחט מעט יותר נעשה רוב וכבר נגמרה השחיטה ואיתכשרא אא"כ נאמר דשייך שהייה בכגון ששחט חציו של סימן בצמצום וכמ"ד לעיל מחצה על מחצה אינו כרוב וק"ל. ויתר דברי התוס' בדבור זה עיין בדברי הרא"ש:

לא. עריכה

ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוין אפי' לחתיכה וכו' והיא גופא אצטריכא לאשמועינן וכו' קמ"ל רבא כו' מדלא קתני הפיל סכין וכו'. דברי רש"י תמוהים דמה אמר דהיא גופא אצטריכא לאשמועינן הא תקשה לך דליתני דאפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכל שכן נפלה מעצמה ועוד אם הוא באפשר לומר דהיא גופא אצטריכא ליה מאי קאמר בתר הכי קמ"ל רבא וכו' מדלא קתני הפיל סכין וכו' הא כבר קאמר דה"א דהיא גופא אצטריכא ליה ונראה דרש"י ס"ל דבין הא דבעינן כח גברא ובין הא דבעי' כונה לשחיטה למ"ד תרוייהו נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת כדמשמע לקמן בסוגיא דשמעתין מהא דקאמר בהא זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וכו' ועיין באשר"י וגם ס"ל לרש"י דשפיר אשכחן דנפלה מעצמה ואפ"ה נתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט ולכך קאמר דאי לאו דאשמועינן רבא הוה אמינא דה"ה הפילה הוא פסולה משום דלא נתכוין והא דקתני נפלה היא גופא אצטריכא ליה דאפי' היכי דנתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט אפ"ה פסולה מטעם דבעינן כח גברא קמ"ל רבא דשפיר דייקינן נמי מינה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא איכוין דאל"כ ליתני הפיל סכין פסולה ממעם דכתיב וזבחת ואכלת דמשמע דבעינן כונה לזביחה ואנא אמינא דכ"ש נפלה דלא הוי השחיטה מכח אדם כלל דפסולה דלא מקרי וזבחת ואכלת אע"ג דאיכוין לשחיטה דסברא היא דיותר מקרי וזבחת ואכלת היכי דהשחיטה מכח גברא אע"ג דלא איכוין מהיכי דלא הוי השחיטה מכח גברא כלל אע"ג דאיכוין אלא ודאי ש"מ דהפילה הוא כשרה ויש לפרש גם כן דברי רש"י קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפיל סכין וכו' ר"ל מדלא קתני מתני' תרווייהו נפלה סכינו או הפילה הוא פסולה ש"מ דהפילה כשרה אבל פי' הראשון נראה לי עיקר:

שם בתוס' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא כו' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות. ר"ל לא היה יכול להקשות תנינא אי לאו הא דאמר רבא אמתניתין קמייתא ר' נתן היא וכו':

[בא"ד] דהא לא פריך [ארבא] למה ליה למידק וכו'. ר"ל תדע דכן הוא דהא השתא נמי דלא תנן לה במתני' בהדיא מ"מ תקשה לן ל"ל למיפרך והא אמרה רבא חדא זימנא כו' בלא ההיא דרבא קמייתא ה"ל למפרך למה לי' לרבא דהכא למידק ממתני' דהכא הא הפילה הוא כשרה הא תנינן לה במתני' דלעיל מדמכשרינן שחיטת חרש וכו' אלא ודאי אי לאו דאמר רבא לעיל אמתניתין דחרש שוטה וקטן ר' נתן היא לא היה מקשה כלום וכו' א"כ אפי' אי תנן לה הכא במתני' בהדיא לא היה יכול להקשות כלום בלא ההיא דרבא דלעיל ומ"מ ע"כ צריך אתה ג"כ לפירושו של רש"י משום דאל"כ תקשה לן הכי ה"ל למיפרך תנינא חדא זימנא דהא קתני לעיל דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה ואוקמה רבא כר' נתן ולפי ההיא אוקימתא למה ליה למתני' דהכא אלא ודאי משום הכי לא פריך הכי משום דלא קתני לה במתני' דהכא בהדיא והשתא צריכין אנו לפרש"י ולפי' התוס' דבלא פרש"י תקשה לן ה"ל למפרך תנינא חדא זימנא לפי ההיא אוקימתא דרבא דלעיל ומתני' דהכא למה לי כמו שכתבנו ובלא פי' התוס' תקשה לן דהכי ה"ל למפרך למה ליה לרבא למידק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה הא תנינא לה במתניתין דלעיל אבל לפי השני הפירושים ביחד של רש"י ותוס' יתיישב הכל שפיר דלא היה יכול למפרך כ"א בזה הלשון והא אמר רבא חדא זימנא וכו' וא"כ צ"ל הא דכתבו התוס' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא וכו' אין כוונתם ועוד דאפי' בלא פרש"י כלל יתורץ הכל אלא ה"ל דמפרש"י משמע דאי הוה תנן לה הכא בהדיא היה יכול למפרך תנינא חדא זימנא אפי' בלא מלתא דרבא דלעיל כלל דזה אינו דאפי' אי תנן לה וכו' אבל לעולם גם התוס' צריכין לפרש"י כמו שכתבנו וק"ל:

ד"ה ואי אשמועינן הפילה הך צריכותא לא הוה דומיא דאידך וכו'. ר"ל לא הוה דומיא דצריכותא הראשונה דקאמר אי אשמועינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה וכו' דאותה צריכותא קאי ארבא דאצטריך רבא למימר מלתיה תרי זימני אבל הך צריכותא קאי אמתניתין וא"כ לפי פי' התוספות הוי פירוש דצריכותא דגמרא הכי צריכי ר"ל דרבא אצטריך למימר מלתיה תרי זימני דאי אשמועינן הא דלעיל דאמר דמתניתין דחש"ו אתיא כרבי נתן דשמעינן מיניה דאפי' זרק סכין לניעצה בכותל שחיטתו כשרה ה"א התם דוקא כשרה דקא מכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה אפי' רבי נתן מודה דשחיטתו פסולה משום דלא קא מכוין כלל לשום חתיכה קמ"ל רבא האי מימרא דהכא דדייק ממתניתין דאפי' הפילה כשרה ואתיא כרבי נתן ואי אשמועינן האי מימרא דהכא לחוד ה"א דמתניתין דלעיל דשחיטת חש"ו דמכווני לשחיטת בשר אתיא אפי' כרבנן דבכה"ג אפי' רבנן מודו קמ"ל רבא לעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל רבנן ס"ל אפי' היכי דמכוין לחתיכת בשר שחיטתו פסולה עד שיכוין לחתיכת סימנים והא דאיפלגו רבנן ורבי נתן בזרק סכין ולא איפלגו בנתכוין לחתיכת בשר לאשמועינן דאפי' בנתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן להודיעך כחו דרבי נתן דאפי' בזרק סכין מכשיר דכח דהיתירא עדיף ולא אצטריך גמ' לפרש צריכותא זו השנייה אמלתי' דרבא דפשוט הוא והדר הוקשה לגמרא לפי מאי דדייק רבא ממתני' דהכא דאפי' הפילה כשרה א"כ קשיא על התנא דמתניתין דליתני דמתניתין דהכא דשמעינן מינה דאפי' הפילה כשרה דלא מכוין כלל לשום חתיכה וכ"ש שחיטת חש"ו דמכווני לחתיכת בשר ול"ל לתנא למיתני מתני' דלעיל ומשני ואי אשמועינן הכא משום דאתיא מכח בן דעת וכו' אלא שי"ל עדיין כיון שיש לחלק בין זרק סכין לנועצה בכותל לשחיטת חש"ו א"כ תקשה לך מנ"ל לרבא דפסלי רבנן אפי' בשחיטת הש"ו דלמא דאה"נ דל"פ רבנן אר"נ אלא בזרק סכין דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל אבל בשחיטת חש"ו דקא מכוונו לחתיכת בשר אימא דמודו רבנן דשחיטתן כשרה ונ"ל דרבא ס"ל דמאחר דרבנן ע"כ צריכים לחלק בין נתכוין לחתיכה ללא נתכוין משום מדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעו כוונה אלא דרבנן ס"ל דנהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן כדלקמן ומנא להו לחלק הכי אלא ע"כ צריכים אנו לומר דמשמע להו לחלק הכי מדכתיב וזבחת ואכלת דמשמע להו לרבנן מהאי קרא דבעי' מקצת כוונה דהיינו שיכוין מיהא לחתיכה ולכך מסתבר ליה לרבא למימר דכיון דמחמת קרא דוזבחת מצריכי רבנן כוונה לחתיכה הסברא נותנת דר"ל דבעינן כוונה לחתיכת סימנים דהוו בתורת זביחה אלא שא"צ שיתכוין להתירה בזביחה זו כמו שפירשו התוס' אבל בנתכוין לחתיכת בשר לא סגי דאינו בתורת שחיטה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת ואעפ"כ קאמר לקמן בהאי זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב וכו' משום דוזבחת לא משמע ליה דר"ל כוונת חתיכת דבר הנזבח דהיינו סימנים אלא כוונתו להתירה בזביחה וק"ל. ומפרש"י משמע דמדמה הפילה לזרק ותרוייהו מקרי לא נתכוין לחתיכה דהא כתב קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפילה סכין או זרק סכין וכו' וא"כ לא יתיישב הצריכותא לפירושו באופן זה שכתבנו אלא צ"ל דה"ק אי אשמועינן התם ולא אשמועינן דיוקא דמתניתין דהכא ה"א משום דקא מכוין לשום חתיכה אבל הכא וכן בזרק סכין לא ולא הוה מוקמינן למתניתין דשחיטת חש"ו כרבי נתן אלא כרבנן ולא היינו מודים לדברי רבא דלעיל דמוקי מתניתין כרבי נתן לכך אצטריך רבא לדייק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה והשתא מוכרחים אנו לומר על כרחנו דתנא דמתניתין סבירא ליה כרבי נתן ואי אשמועינן רבא הך דהכא ולא ההיא דלעיל ה"א דאע"ג דתנא דמתניתין ס"ל כרבי נתן מדמכשיר הכא בהפיל סכין מ"מ האי דינא דמתניתין דלעיל דקתני דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה אתי ככ"ע אפילו כרבנן כיון דנתכוין לחתיכה קמ"ל ההיא דלעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל לרבנן אע"ג דנתכוין לחתיכה כיון דלא נתכוין לחתיכת הסימנין פסולה והצריכותא השנייה לא קאי ארבא אלא אתנא דמתניתין כמו שפירשתי ע"ד התוספת:

ד"ה עון כרת התרת איפכא הוה ליה למימר וכו'. ר"ל דהא בודאי אין כוונתו של רבא שיסבור רב בשניהם להיתר דהא פשיטא דבעינן כוונה בשחיטה אלא ר"ל שיסבור שניהם לאיסור א"כ הל"ל איפכא עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וכו':

בא"ד וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה וכו'. ר"ל דאע"ג קאמר הכי הוי כאילו אמר עון כרת התרת עון מיתה מיבעי' אלא מאי אית לך למימר דע"כ צ"ל כן משום דפשיטא דתרומה בעי כוונה א"כ נימא איפכא כיון דעון מיתה אסרת עון כרת מיבעי' ותיאסר ג"כ לבעלה ועיקר כוונתו של רבא על החלוקה השניה ר"ל שתיאסר ג"כ לבעלה רק שהתחיל בחלוקה הראשונה ואמר עון כרת התרת וכו' משום דרב נקט במלתיה מעיקרא טהורה לביתה:

בא"ד אי נמי נאנסה עדיף וכו'. ר"ל דלעולם אימא לך דרבא ר"ל שניהם להיתר ונאנסה עדיף מטבל לחולין וכו' והא דקאמר עון כרת התרת דלפי זה למה לו ק"ו היינו משום דמכח ק"ו זה הוכיח רבא סברא זו מדברי רב דנאנסה חשיב טפי כוונה מטבל לחולין וכו' משום דרבא ס"ל דאף בחולין צריך כוונה כדמשמע בשמעתין לקמן והיה סבר דגם רב ס"ל כן וא"כ מדאמר רב טהורה לביתה א"כ ש"מ דנאנסה חשיב ליה כוונה ולכך קאמר עון כרת התרת וכו' ר"ל כיון דחשוב כוונה לעון כרת כ"ש לעון מיתה והשיב לו רב נחמן דלעולם נאנסה לא מקרי כוונה ולכך קאמר רב דאסודה לאכול בתרומה והא דקאמר טהורה לביתה משום דס"ל דלחולין לא בעי כוונה ודו"ק:

לא: עריכה

בגמ' מי כתיב וחתכת וזבחת וכו'. ר"ל וזבחת כתיב דמשמע כוונת זביחה ואם כן כיון דע"כ מדגלי רחמנא גבי קדשים דמתעסק פסול צריך אתה לדחוק להוציא קרא דוזבחת ממשמעותיה ולפרש דר"ל דבעי כוונת חתיכה מיהא אע"ג דלא כתיב וחתכת אלא וזבחת א"כ נוציאנו לגמרי ואפי' כוונת חתיכה לא ליבעי והא דכתיב וזבחת היינו למילף מיניה דבעינן כח גברא דהוי כאילו כתיב ועשית כמו שכתב האשר"י דאין סברא להוציא הקרא ממשמעותיה במקצת אלא אי לא בעי' להוציאו ממשמעותו ובעינן כוונה לחתיכה לזביחה נמי ליבעי ואי לא בעינן כוונה לזביחה משום דע"כ צריך אתה להוציאו ממשמעותיה כדלעיל א"כ לחתיכה נמי לא ליבעי וק"ל:

בתוס' ד"ה גזרה משום חרדלית וכו' ובחנם פי' כן דאפי' יש כמה סאין כו'. והא דקי"ל דהניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לענין שאסור לטבול בניצוק וקטפרס אתמר דבלא טעם שאינו חיבור אסור לטבול בו אלא לענין חיבור שני מקומות וניצוק וקטפרס ביניהם אתמר שאין אותו ניצוק וקטפרס מחברם וליתר דיני חיבור שני דברים ע"י ניצוק כגון לענין המערה יין לכלי שיש בו יין נסך ולשאר דינין:

ד"ה דתנן מטבילין בראשין כו' מה צריך לאשמועינן תרי זמני. ר"ל למה לי דהיא דגל שנתלש הא כבר שמעינן מההיא דתנן מטבילין בראשין וכו' דבראשין מותר לטבול ובכיפין אסור ולא גזרינן ראשין אטו כיפין דהא קתני מטבילין בראשין:

בא"ד ושמא דהיא דמטבילין בראשין איירי מדאורייתא וכו'. רצו לומר אבל מדרבנן ה"א דאסור לטבול אפי' בראשין משום גזירה אטו כיפין להכי תני ההיא דגל שנתלש לאשמועינן דאפילו מדרבנן מטבילין בראשין ולא גזרינן:

ד"ה ופירות ה"ה בכי יותן וכו' והא דאמר בפ"ק דפסחים וכו' חד בתלושין וחד במחוברין. פי' כשהמים מחוברין בקרקע ר"ל בעודן בנהר ותלושין היינו כשנשאבו והן בתוך הכלי א"כ משמע דבעודן הפירות במים דמחוברים בקרקע מתכשרים היינו כשנפלו וכו' רצה לומר דמתכשרין לאחר שהעלם ואעפ"כ קרוים מחוברים כיון שנדבקו המים בפירות בשעה שהיו מחוברים בנהר:

ד"ה הוא סבר דיחוי קא מדחי ליה וכו' והלא כבר דקדק זה מן המשנה דקתני ידיו טהורות. ר"ל וא"כ ש"מ דלחולין לא בעי כוונה וא"כ על כרחינו צריכים אנו לפרש הא דקתני טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל היינו כאילו לא טבל למעשר אבל טבל לחולין:

בא"ד ואכתי תקשה ליה משנה דמסכת מכשירין. ר"ל ההיא דקתני ידיו טהורות אם כן שמעינן בהדיא מאותה סתם דלטבילת חולין לא בעי כוונה ור"י ס"ל הלכה כסתם משנה וא"כ תקשה לר"י מטבילה אטבילה אלא טבילת ידים שאני:

ד"ה נהי דלא בעינן כוונה לזביחה פירוש להתירה בזביחה וכו'. נתבאר לעיל בדברינו:

לב. עריכה

ד"ה כדי ביקור טבח חכם ובסכין הראוייה לאותה הבהמה וכו'. ר"ל דאל"כ הדר תקשה לך נתת דבריך לשיעורין דפעמים הוי הסכין ארוך ופעמים קצר:

ד"ה ורמינהו וכו' וחייב אף משום טריפות וכו'. ר"ל וא"כ שייך שפיר למיתני אלו טריפות דהוו נבלה:

בא"ד והא דאמר בפ' חטאת העוף וכו' לא משום דלא שייכא ביה שחיטה וכו'. ר"ל אין הפירוש דלא שייך ביה איסור טריפה משום דלא שייכא ביה שחיטה ואפילו כי שחיט ליה הוי כאילו מת מעצמו והוי נבילה הלכך אפי' היכי דנולד ביה איסור טריפות מקודם כי אתי איסור נבילה פקע מיניה איסור טריפות משא"כ בעוף טהור דשייך ביה שחיטה וכי שחיט ליה לא פקע מיניה איסור טריפות ולפי פי' זה מוכח בהדיא דכי אתי איסור נבילה פקע מיניה איסור טריפות אבל אין הפי' כן אלא פירושו שאין במינו טריפה לחודא דהא אפי' כי נשחט לקי ג"כ משום נבילה אבל לעולם כי אתי איסור נבילה לא פקע מיניה איסור טריפות:

בא"ד דלקי אף משום טריפות. ר"ל דלקי משום איסור בשר מן החי וגם משום איסור טריפות:

בא"ד כל שאין כמוה חיה וכו'. משמע דר"ל כל שאין בהמה אחרת שיש לה מכה כזו יכולה לחיות ולא קתני שהבהמה הזו בעצמה לא תהא יכולה לחיות אלא ודאי איירי שהבהמה זו כבר נשחטה:

לב: עריכה

בגמ' רבי שמעון בן לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך וכו'. נראה דהכי פירושו דכששחט במקום שכבר נפסק סימן אחד אם כן אינו שוחט כי אם סימן השני לבד ובשחיטת סימן אחד אין יכול להוציאה מידי נבילה דאין קרויה שחיטה והוי כאילו נפסלה בשחיטה ולכך הויא נבילה אבל כששחט שלא במקום חתך אלא למטה ממנו במקום ששני הסימנים שלימים ושחט שניהם כיון ששחט שני הסימנים מקרי שחיטה הגונה ומוציאה בה מידי נבלה ואף ע"פ שכבר נפסק סימן אחד קודם שחיטה כיון דבמקום שחיטה שחט שני סימנים לא מקרי נבילה אלא טריפה דלא מקרי נפסלת בשחיטה אלא דבר אחר גרם לה והשתא לפי זה פריך שפיר ומי אמר רבי שמעון ב"ל הכי וכו' דכיון דכבר נפסק סימן אחד כמאן דמנחה בדיקולא דמיא וא"כ מה מועיל במה ששוחט אותו הסימן למטה כיון שכבר נפסק למעלה וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא שחט כ"א סימן אחד ואי ס"ל לתנא דמתניתין דבסימן אחד אין מוציאה מידי נבילה כי נמי שחט שלא במקום חתך נמי אין מוציאה מידי נבילה והשתא אין מקום לקושיא שמקשין העולם אהא דפריך ומי אמר רשב"ל הכי וכו' דבלא זה היה לו להקשות אמימרא דר"ל כיון דאמר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ היאך קתני במתני' דהויא טרפה והא אין סימן א' מוציא מידי נבלה דאין זה קושיא כלל דבלא זה הוה סבירא לן דמתני' דאלו טרפות ס"ל דאפי' בשחיטת סימן א' מוציא מידי נבילה אבל השתא דרמינן מתני' דאלו טרפות אמתניתין דהכא ואתא רשב"ל לשנויי דתרוייהו ס"ל דאין מוציאה מידי נבילה כ"א בשחיטת שני סימנים ומתני' דהכא איירי כגון ששחט במקום חתך ולכך הויא נבלה כיון שלא שחט כ"א סימן א' ומתני' דאלו טרפות איירי ששחט שלא במקום חתך דמיקרי שחט ב' סימנים ולכך פריך דזה אינו דכיון דאמר ר"ל גבי ניקבה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא א"כ ה"ה הכא נמי וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא מיקרי שחט שני סימנים וק"ל:

בתוס' ד"ה וליחשב נמי דחזקיה וכו' עד וי"ל דאינה נבלה אלא א"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה כו'. ר"ל דמתני' תנא אלו אסורות באכילה ויש מהן שאיסור שלהן הוי מטעם דהוי טריפה ויש מהן שהאיסור שלהן דהוי מיד נבילה ובפסיקת חוט השדרה איכא תרוייהו טרפה ונבילה דהיינו שבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרת מיד באכילה ואם נשברה נמי מפרקת ורוב בשר עמה הויא נמי נבילה דהיינו דזעירא ולכך לא הוה יכול התנא למיתני נשברה מפרקת ורוב בשר עמה אסורה באכילה דהא כבר תני דבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרה באכילה והיינו נמי דמקשו התוספות בתר הכי וא"ת אמאי פריך וליחשב דר"א והא בהמה שנחתכה רגליה וכו' ר"ל דבנחתכו רגליה לחוד מתסרא באכילה אלא שאין נעשית נבלה עד שניטל ג"כ הבשר ונראה החלל וכבר תנא במתני' בזה הכלל דבנחתך הארכובה לחוד נאסרה ומה היה לו למיתני עוד נטלה הירך וכו' ותירץ דלמעלה רחוק מצומת הגידין אינה נאסרת בחתיכת העצם לבר עד שינטל חללה ואז הויא מיד נבילה וא"כ פריך שפיר דהוי ליה לתנא למיחשבה:

בא"ד ומיהו בפ"ק פירש הקונטרס ניטל הירך וכו'. ר"ל דאפי' בשבירת העצם לחוד אע"פ שעדיין עור ובשר חופין המכה שלא נראה החלל ס"ל לרש"י דטרפה אלא שאין נעשה נבלה עד שינטל חללה וא"כ לדידיה אינה מתורץ קושיא דלעיל דמאי פריך גמרא וליחשבה דרבי אליעזר וק"ל והא דכתבו התוספות לעיל אבל מחזקיה פריך שפיר וכו' עד א"נ שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה ר"ל אלא שע"י גיסטרא נאסר מטעם דהויא מיד נבילה ולכך פריך שפיר דליחשביה:

ד"ה והדר ביה רבי זירא וכו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל. ר"ל דלכך פירש הקונטרס בעיא דרבי זירא ניקבו בין סימן לסימן היינו בין קנה לוושט אבל אם כבר נשחט הוושט ואח"כ ניקבו בני מעים פשיטא ליה דאפי' באכילה מותרת מטעם דכיון דכבר נשחט הוושט בני מעים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין כדי שלא נצטרך לומר דפליג רבי זירא אר"ל:

בא"ד והכי פירושא מדמקשה לרבא וכו' ש"מ דסבר רבי זירא אין טריפות לחצי חיות. ר"ל כיון דכבר נשחט סימן אחר ותו אין לבהמה כ"א חצי חיות לא שייך בה עוד טריפות אפי' בבני מעים התלוים בסימן השני שעדיין לא נשחט וא"כ לא שייך למיבעי ניקבו בני מעים וכו' ובתחלה הוה בעי ניקבו בני מעים בין סימן לסימן ר"ל שכבר נשחט הוושט אלא שעדיין לא נשחט הקנה ואפי' הכי הוה ס"ל דבאכילה אסורה ודלא כרשב"ל אבל השתא חזינן מדמקשה ליה לרבא מה לי בריאה מ"ל בבני מעים ש"מ דהדר ביה מההיא בעיא ומשני לעולם לא הדר וכו' וא"כ לפי מאי דמסיק ר"ז לא פליג אר"ל ואפי' היכי דשחט הקנה וניקבה הריאה או ששחט הושט וניקבו בני מעים ס"ל לרבי זירא דטריפה ועיין בטור י"ד סימן כ"ו:

ד"ה ואמרי' לאו היינו דבעי אילפא וכו' משום דרבי זירא סתם דבריו וכו'. ר"ל ולא היינו יודעים לענין מאי דבעי ר"ז לכך הוצרך להביא ואמרינן עלה לאו היינו דבעי אילפא וכו' דמינה שמעינן דלענין לטהרה מידי נבלה הוי בעי ותי' זה שייך ג"כ לפרש"י:

לג. עריכה

בגמ' ואין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים וכו' עובד כוכבים דבנחירה סגי להו וכו' הני כאבר מן החי דמו. פירוש כיון דהוו כמאן דמנחי בדיקולא מיד אחר שחיטת הסימנים הוי כאילו הוציאו הבני מעים מן. הבהמה בעודה מפרכסת והוי כמו חותך חתיכת בשר מן הבהמה קודם שתצא נפשה דהוי אבר מן החי לבני נח ויש מקשין א"כ ריאה נמי היאך שריא לישראל דהרי מיד אחר ששחט הקנה הוי לרשב"ל כמנחא בדיקולא קודם ששחט סימן השני והוי כאילו חתך מן הבהמה חתיכת בשר קודם גמר שחיטת סימן הב' דהרי אבר מן החי בלי ספק וי"ל דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותה דריאה לא מקרי עוד בשר מן החי וק"ל:

ברש"י ד"ה ומי כו' ופשיט התם אף אם מצטרף סימן שני לסימן ראשון להתיר שאיי העובר באכילה וכו'. ר"ל אם איתא דאמרינן דמטעם שיש שום חילוק בין הסימנים אין מצטרפין א"כ לא יצטרף ג"כ סימן ב' לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה אלא ודאי לא חיישינן להא במה שהן חלוקים הלכך לענין לטהר מידי נבילה ג"כ מצטרפין וא"כ לענין ניקבו בני מעים נמי תפשוט דמצטרף וכו' ולפירוש זה יתורץ מה שמקשין והיאך נפשוט מדאילפא בעיא דניקבו בני מעים דשאני התם בההיא דהוציא עובר ידו דהואיל ומצטרף סימן שני לסימן א' להתיר שאר העובר באכילה מצטרפין ג"כ לטהר אותו אבר מידי נבילה דלפי מה שפרשנו אין מקום לקושיא זו וק"ל:

ד"ה מדר"ל כו' ש"מ אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים משום ריאה כו'. צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ריאה דהא לפי' אף על שאר בני מעים אין מזמנין אותו דמיד ששחט הוושט גם שאר בני מעים הוו כמנחי בדיקולא והבהמה עדיין לא מתה והוי כאילו הוציאו הבני מעים מהבהמה בעודה מפרכסת ואפשר דרש"י מלתא דפסיקא נקיט דריאה הוי ודאי כאלו הוציאוה קודם שמתה דשום בהמה אינה מתה בשחיטת הקנה לחוד אבל שאר בני מעים התלוין בוושט לא פסיקא ליה כל כך דלפעמים הבהמה מתה אחר גמר שחיטת שני הסימנים ותו לא הוי אבר מן החי אפי' לגבי עובדי כוכבים [וצ"ע]:

בתוס' ד"ה מולחו יפה וכו' א"נ משום דאיירי בבשר בית השחיטה. ר"ל וסתם בית השחיטה מלוכלך הרבה בדם ואין ראוי לאוכלו כך בלתי הדחה ולכך לא הוצרך להזכיר ההדחה:

בא"ד אי נמי לצלי איירי. ר"ל ולצלי לא בעי הדחה קמייתא אפי' היכי דבעי למליחה כגון הכא דצריך מליחה משום דנחתך קודם שתצא נפשה וי"ל ג"כ כוונת התוספות דלעולם לצלי נמי היכי דרוצה למולחו בעי ג"כ הדחה קמייתא והא דלא אידכר הדחה קמייתא משום דאיירי בחללי בי טבחי וכו' וכמו שתירצו בתירוצים הראשונים ולא באו עתה לחדש בתירוץ זה אלא שלפי תירוצים הראשונים איירי דוקא לקדרה ולא לצלי משום דלצלי לא בעי מליחה ולכך קאמר אי נמי לצלי איירי דיש לאוקמי ג"כ דאיירי לצלי ואע"ג דלצלי לא בעי מליחה שאני הכא וכו' וק"ל ועיין בהגהות שערי דורא שער ג':

ד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל וכו' ואע"ג דאמר התם אפילו ששבת בשני וכו'. ר"ל אפי' שבת העובד כוכבים בשני בשבת שלא לשם מצות שבת:

בא"ד ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים. פירוש אם המית עובר במעי אשה ועיין שם בסנהדרין דף נ"ז:

ד"ה השוחט בהמה חיה ועוף וכו' וי"ל דכל דם הנשפך וכו'. ר"ל והכי פי' הגמ' דשמעתין דם הנשפך וכו' ר"ל שאינו מתקבל בכלי הן דם בהמה הן דם חיה דינו כמים לכל מילי דם שאינו נשפך ר"ל אלא מתקבל בכלי כמו דם קדשים אין דינו כמים והשתא גם דם חיה הוי בכלל דם שנשפך אלא שלענין כיסוי גלי רחמנא בהדיא דבעי כיסוי והא דאמר בפרק כיסוי הדם דלא אמרינן בהמה בכלל היה לענין כיסוי משום דכתיב על הארץ תשפכנו כמים אין ר"ל רפירוש דהאי קרא לא איירי כ"א בבהמה אלא ר"ל כיון דכתי' דכל דם שנשפך ר"ל שאינו מתקבל בכלי דינו כמים לכל מילי בין לענין הכשר בין לענין כיסוי ולא גלי לן קרא בהדיא דבעי כיסוי כ"א גבי חיה ועוף הלכך דם בהמה לא בעי כיסוי דאתקיש למים ולא מוציאין מהיקשא דקרא דעל הארץ תשפכנו כמים כ"א דם חיה ועוף דהיכי דגלי גלי:

ד"ה דם שאינו נשפך כמים וכו' והרי דם דכתב רחמנא וכו'. לרבי אבהו פריך התם ראמר כל מקום דכתב רחמנא לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:

בא"ד ונמכרים לגננים לזבל וכו'. מפרש התם דהיינו לאחר פדיון מאיסור הקדש ומ"מ פריך דליאסר בהנאה מטעם איסור דם:

לג: עריכה

בתוס' ד"ה והא נגיעה היא וכו' וא"ת ואפי' אם היה תנן וכו' אמאי לא יאכל וכו'. דברי התוספות תמוהים דאי ס"ד דאין לחלק בין אכילה לנגיעה א"כ מאי פריך דלמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילת מעשר וכו' נימא נמי דאם איתא דבנגיעה שרי אמאי לא יאכל אלא ע"כ צ"ל דגמרא פשיטא לה דיש לחלק בין אכילה לנגיעה ואפי' היכי דנגיעה שרי באכילה אסור וא"כ מאי מקשו התוספות וי"ל בדוחק דהתוספות ס"ל דפשיטא היא דבמעשר ובקדשים ודאי יש לחלק בין נגיעה לאכילה שהרי באכילת טומאה יש איסור מיתה וכרת מה שאין כן בנגיעה אבל מתניתין דאיירי בחולין ס"ל לתוס' השתא דאין לחלק בין נגיעה לאכילה דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כיון דאין גופיה טמא וכו' ודו"ק:

ד"ה האוכל אוכל ראשון וכו' בשני סגי. ר"ל דאפי' אם אין גוזרים על האוכל ראשון שלא יהא אלא שני לא אתי לאכול אוכלין טמאים ולמשתי בתר הכי משקין של תרומה שיודע הוא דכשהוא שני שהוא פוסל התרומה:

בא"ד וי"ל דר"א משוה מדותיו וכו'. ר"ל משום דע"כ כשהוא אוכל אוכל שני היו מוכרחים לגזור עליו שיהיה ג"כ שני כמו המאכל משום האי גזרה גופה כדי שלא יבא לשקול משקין דתרומה בפומיה דאם לא היה אלא שלישי לא היה פורש עצמו מן התרומה שהרי אין שני עושה שלישי בתרומה ולכך היו מוכרחים לעשות האוכל כמאכל ולכך גבי אוכל ראשון נמי עשו אוכל כמאכל:

לד. עריכה

בד"ה ד"ה אף אני כו' אלא באוכל של תרומה וכו' ומדקאמר רבה בר בר חנא דאותביה ר"א לרבי יהושע וכו' ש"מ הא דקתני במלתיה דר"י וכו'. ר"ל דאם היה פירושו שלא בא כ"א ליתן טעם לדבריו שאמר שאוכל שלישי שני ולומר שזה יתכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה ומפני שטהרות של תרומה טמאה היא אצל קודש דא"כ כיון שכבר מפורש טעמו של ר"י בדבריו דלעיל מאי מותיב ליה ר"א שלישי שני למה וא"ל שמה שאמר ר"י במלתיה בחולין שנעשו על ט"ת הוי פירושו לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש אלא אפי' על טהרת תרומה כמו שפירש עולא דהשתא שפיר מותיב ליה ר"א שלישי שני למה דא"כ לא יתיישב מה שהשיב לו ר"י אף אני לא אמרתי וכו' דמשמע שר"ל אף אני כשאני אמרתי לעיל רמזתי בדברי שאין דברי אמוראים אלא דוקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ואי הוי דלא מיבעיא קאמר אינו מרומז בלל בדבריו דדוקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה קאמר דהא אדרבה דלא מיבעיא קאמר אלא ודאי דרבה בב"ח ס"ל דהא דקתני במלתיה דר"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוי פירושו באיזה חולין תמצא שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דוקא ולכך מותיב ליה שפיר ר"א והוא השיב לו אף אני לא אמרתי וכו' שהרי אמרתי שאין דברי אמורים אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה דוקא ודו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה מאן חבריא וכו' והגמרא הוא דמסיים ודלא כרבי יהושע. ר"ל וזו היא סברת רבה בב"ח ולכך קאמר עולא בתר הכי חבריא אמרין וכו' ר"ל דאינהו מפרשים דברי רבי אלעזר ארבי יהושע דשני לעיל דמתניתין איירי בחולין שנעשו על טהרת הקדש דר"ל דלא כרבי יהושע ואנא אמינא דאין כוונת ר"א כן אלא שכוונתו דמתניתין אתיא אף כר"י:

ד"ה ואוכל עד דאכיל חצי פרס וכו'. עיין בפ"ק דשבת דף י"ד בתוס' ד"ה זימנין דאכל אוכלין טמאים וכו' ושם מבואר בתוספות דשני גזירות גזרו מתחלה גזרו על אכילת פרס של אוכלי טמאים שתפסול הגויה ואח"כ גזרו בי"ח דבר שאפי' באוכל כביצה אוכלין טמאים יפסול התרומה וקדשים עיין שם:

לד: עריכה

ברש"י ד"ה הראשון שבחולין טמא ומטמא תרומה וכו' הב' שבחולין פוסל את התרומה. כל זה פרש"י ללשון ב' דלקמן דאיירי בחולין גרידא אבל ללשון ראשון דאיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא אצטריך לזה דנוכל לפרש דראשון עושה שני באותן חולין בעצמן וכן השני פוסל הג' וכלל העולה מתרי לשונות דפרש"י דללשון ראשון שאיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה איירי שכבר נגע השלישי בשני ונפסל קודם שנדמע בו התרומה ולכך ליכא לפרושי קושית הגמרא דפריך ספינן ליה וכו' אלא בזה האופן ר"ל כיון דבאכילת השלישי נפסל גופו מלאכול תרומה היאך מותר לאכול התרומה המדומעת בתוכו ומשני דליכא כזית בכדי אכילת פרס ולכך מותר לאכול אע"ג שנפסל גופו והקשה על זה רש"י דמ"מ אינו מתורץ היאך ספינן ליה האי שלישי שנפסל הואיל ופוסל את גופו דאינו מתורץ זה לפי התירוץ וללשון שני איירי בחולין גרידא שלא נעשו על טהרת תרומה אלא הואיל ונדמע בתוך אותו השלישי תרומה קודם שנגע בשני ע"כ בטהרת תרומה בעי למיכליה ולכך נעשה שלישי ופריך אי אמרת שלישי פוסל גופו לתרומה היאך ספינן ליה להאי כהן מידי דפוסל גופו ומשני דליכא ביה אכילת פרס הלכך לא נעשה על טהרת תרומה כלל והוו חולין גרידא ולא נעשה כלל שלישי ולא קרי ליה שלישי אלא משום דהוי מגע שני כמו שפירשו התוספות אלא שלפי לשון זה הקשו התוספות דלפי ס"ד דמקשה דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס א"כ בלא מלתיה דעולא תקשה ליה דהיאך נאכל דהא תרומה טמאה קאכיל דכיון שהיתה התרומה מדומעת בו קודם שנגעה בשני א"כ כשנגעה בשני נטמאת התרומה שבתוכו ולכך פירשו דלעולם בחולין גרידא איירי ולא נתערבה בו תרומה עד אחר הנגיעה ואעפ"כ נעשה שלישי כיון שהיה בדעתו לערב בו תרומה צריך לשמרו על טהרת תרומה והוו חולין שנעשו על טהרת תרומה ולכך אית בהו שלישי:

לה: עריכה

בגמ' מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר. ר"ל דאל"כ ליתני סתמא ר"ש אומר דם אינו מכשיר:

בתוס' ד"ה דם המת אינו מכשיר וכו' והכי איתא התם אלו מטמאין ומכשירין וכו' ורביעית דם מן המת ודם הנדה וכו' כצ"ל:

לו: עריכה

תד"ה אלא שאין מכשירין המ"ל דאתכשר במים מחוברים וכו'. ר"ל שנפל הבשר באמת המים שבעזרה המחוברים בקרקע ולא היה צריך לשנויא דמשני כגון שהיתה לו פרה של שלמים וכו' שבאו עליה המים המחוברים שבנהר בעודה חיה:

ד"ה וכי תימא תירגמא אדם וכו' עיקר דיוקא לאו מדקתני משקי ביו"ד וכו' כצ"ל:

ד"ה ועדיין משקה טופח וכו' דלא משמע הכי מדנקט והעבירה בנהר וכו'. ר"ל דמשמע דבעי דוקא שיתכשר במים המחוברים שבנהר דאל"כ ל"ל דשני בכה"ג:

ד"ה עצים ולבונה וכו' וא"ת ומשקה בית דמטבחיא אמאי דכן כצ"ל. ור"ל משקים של מזבח:

לז. עריכה

בגמ' לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה מחיים לא איקרי נבלה כצ"ל:

[שם] חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כצ"ל:

בתוס' ד"ה השתא מחיים וכו' כגון שעשאה גיסטרא וכו' אבל א"ל דאפלו אפשר לנבלה וכו' וא"ת למאי דפרישית וכו' דרחמנא אמרה וזבחת וכו' כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאסר רחמנא טריפה אפילו הכי אצטריך לאסור נבלה וכו'. כל זה הוא מל' הקושיא דתוס' וכן הא דקאמר אלא פשיטא דאין זה ק"ו וכו' דחל מחיים וכו' כל זה הוא ל' הקושיא ואע"ג דלקמן בדף זה ע"ב כתבו התוס' דאי מסוכנת אסורה גם איסור דנבלה מתחיל מחיים ולא שייך למפרך מה לטריפה שכן מחיים היינו כדאתית למילף נבילה מטרפה אבל אי אתית למילף נבלה ממסוכנת גופא שייך שפיר למיפרך מה למסוכנת דחל מחיים וק"ל והא דקאמרו התוס' הכי בלשון הקושיא דלעיל דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפי הכי אצטריך לאסור נבילה משום דטרפה מיחסרא היו יכולין לסתור זה מטעם דנבלה נמי כיון דמת אין לך חסרון גדול מזה כמו שהקשו התוס' לקמן ע"ב אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר:

לז: עריכה

ברש"י ד"ה מכלל דמסוכנת לאו טרפה וכו' אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרוייהו בזבחים וכו'. יש לתמוה אדברי רש"י הללו דהא שם בזבחים בדף ע' לא מצריך להו הכי אלא הכי איתא התם אי אשמועינן נבלה משום דמטמאה אבל טרפה לא ואי אשמועינן טרפה משום דאסירא מחיים אבל נבלה לא וכן משמע בתוס' הכא והתם ודוחק לומר שהיה לו לרש"י גירסא אחרת שם בגמרא וצ"ל דרש"י מפרש דהא דקאמר התם דאסירא מחיים פי' דאסור מחיים משום דמחסרא אבל מחיים עצמו אינו חומרא אדרבה קולא הוא כדקאמר הכא בשמעתין ואנא אמינא ומה מחיים אתי איסור טרפה וכו' והתוס' שם הקשו קישיא זו דהכא בשמעתין משמע דמחיים קולא היא ולא תירצו כלום רק כתבו שם פרש"י ואפשר שנתכוונו למה שכתבנו וק"ל:

לח: עריכה

בגמ' מאי קמ"ל וכו' בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה גועה או הטילה ריעי ובו' אפי' לרשב"ג דמחמיר וכו' כצ"ל:

לט. עריכה

בתוס' ד"ה ר"ל וכו' דלמא ממליך ולא זריק וכו' כדאמרינן בפ' ד' מיתות דמסית שאמר אלך ואעבוד וכו' כצ"ל:

ד"ה פנים קשיא לר"ש וכו' כדאמרינן בפ' קמא דזבחים גבי הא דתנן שהזבח נפסל וכו' אם אמר הריני שוחט על מנת לזרוק לשם פלוני דפסול כדאמרינן בפ"ק דזבחים כצ"ל והוא שם דף י"ג:

לט: עריכה

ד"ה כי לא אתי לידיה אמאי אצווח וכו' דהאי טעמא כו' לא שייך התם ואיכא טעמא אחרינא וכו'. הוצרך לומר ואיכא טעמא אחרינא התם וכו' דאל"כ מאי קא מבעי ליה התם פשיטא כיון דלא שייך התם האי טעמא דהכא כי לא אתי לידיה וכו' א"כ פשיטא דלכ"ע מדשתיק מעיקרא שתיקתו הודאה היא לכך קאמר ואיכא טעמא אחרינא התם וכו' ולכך בעי התם אי אמרינן דלההוא טעמא אפי' ת"ק דהכא מודה דשתיקתו לא הוי הודאה א"ד כיון דלא שייך התם טעמא דהכא כי לא אתיא לידיה וכו' אפי' רשב"ג דהכא מודה התם דכיון דשתיק מעיקרא שתיקתו כהודאה דמיא:

מ. עריכה

ברש"י ר"ה דומיא דמיכאל וכו' ובעלי חיים אע"ג דלא מיתסרי משום ע"ז וכו'. לכאורה נראה דכוונתו של רש"י שכתב כן הוא משום דס"ל דדוקא השוחט לשם הרים וכו' איירי דוקא בשוחט לגדא דהר אבל לשם חמה ולבנה וכו' ולשם שילשול קטן איירי אפילו בשוחט לשם עצמן ולכך הוקשה לו והלא שילשול קטן בעלי היים הוא ובעלי חיים לא מיתסרי ומפרש דאפי' הכי מיהו אלהות מקרי ולכך תקרובת דידהו אסירי והדר הוקשה לו ג"כ משמש וירח דמחוברים מקרו לא ליתסרו תקרובת דידהו מפרש ג"כ מ"מ אלהות מקרי דהא כתיב וראית את השמש ואת הירח וגו' כן נ"ל לפרש כוונת רש"י אלא שהתוס' נראה שמפרשים כוונת רש"י בהפוך מזה:

בתוס' ד"ה הא דאמר להר וכו'. וא"ת דמשמע בר"פ כל האיסורים וכו' ומוקי לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים וכו' ומיהו נראה דציפוי ב"ח אסור וכו'. התוס' קצרו לשון הגמרא דהתם במקום שהיה להם להאריך דהא דמוקי התם לא תחמוד באין בו רוח חיים לא לקושטא דמלתא מוקי לה הכי אלא דשם שקיל וטרי גמרא דלמה לי מן הבקר להוציא את הנעבד נילוף מק"ו דאתנן זונה דציפוי' מותר והוא אסור נעבד דציפויו אסור אינו דין שיהא הוא בעצמו אסור ומשני דאי לאו קרא ה"א דנילף ק"ו הכי ומה אתנן זונה דעצמו אסור ואפי' הכי ציפויו מותר נעבד דעצמו מותר אינו דין שציפויו יהא מותר ופריך והיאך ס"ד למילף הק"ו הכי א"כ בטלת פסוק לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו' ומסיק דהא דמוקמינן לקרא דלא תחמוד באין בו רוח חיים וכו' ולכך אצטריך מן דבקר להוציא את הנעבד מתקיף רב חנניא טעמא דרביה קרא הא לא רבינהו קרא ה"א צפוי הר מותר והא כתיב ואבדתם את שמם וגו' והשתא בקושיא הות ס"ד דתוס' דהא דמוקי לקרא דלא תחמוד באין בו רוח חיים נשאר כן גם לפי המסקנא והדר קאמרו התוס' ומיהו נראה דציפוי ב"ח אסור וכו' ר"ל דלפי המסקנא שם כדבתב לן מן הבקר להוציא את הנעבד ציפוי ב"ח נמי אסור:

ד"ה כי הא דאמר עולא וכו' היינו משום דלרב הונא לא מצי לפרושי מעשה רבה וכו'. ר"ל דרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד לא מצי לפרושי דברי עולא דקאמר עשה בה מעשה אסרה דר"ל מעשה רבה דהא רב הונא סימן אחד קאמר וגם א"א לפרש דעולא ר"ל סימן אחד דא"כ היה לו לפרש דבשלמא אי ר"ל מעשה רבה או מעשה כל דהו שייך שפיר לומר מעשה סתם אבל אי ר"ל סימן אחד דזה אינו לא מעשה רבה ולא כל דהו א"כ היה לו לפרש והואיל וליכא לפרש לעולא אליבא דרב הונא דר"ל מעשה רבה ע"כ צ"ל דעולא ר"ל מעשה כל דהו ורב הונא דקאמר סימן א' לאו דוקא אלא ה"ה כל דהו כמו שפרש"י לקמן:

מ: עריכה

ד"ה אי הכי מאי אריא וכו' דלר"ה פריך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש דנקט חטאת וכו' כצ"ל:

מא. עריכה

תד"ה ת"ש ב' אוחזין בסכין וכו' והשתא הא דמייתי ראיה בפרק רבי ישמעאל מכלים שהזניח אחז וכו'. ר"ל דלעולא דאמר דכיון שעשה מעשה איסר אפילו בהמת חבירו מייתי ליה התם ראיה מכלים שהזניח אחז והיאך היה יכול לאוסרם שלא היו שלו אלא של הקדש אלא ודאי כיון שעשה בהן מעשה אסרן:

מא: עריכה

ד"ה ור"ש וכו' ומה אם אמר הרי עלי לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר לא אמר לשם חטאת וכו':