מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קד.

במתני' ואסור להעלות עם הגבינה וכו' כצ"ל:

ברש"י ואסור להעלות דלמא אתי למכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי וכו'. נראה דכתב כן משום דאפילו אתי למכלינהו בהדדי ליכא איסור דאורייתא אלא כשאכלן רותח דבלעי מהדדי דדרך בישול אסרה תורה והוי גזירה לגזירה לכך כתב דאסור להעלות משום דלמא אתי למכלינהו באופן דקבלעי מהדדי כגון שיעלה אותן באילפס רותח כדאמר לקמן בשמעתין ואחר שבלעי מהדדי אפילו כשאוכל אחד מהן עובר משום בשר בחלב וק"ל:

בתוס' ד"ה כל הבשר וכו' ובתוספתא תני לה וכו' ושמא מאי דשייר במתניתין וכו'. וי"ל דמאי דמקשו לא תירצו דמתחלה הקשו תימה דלא תני וכו' וכי תימא דלא אצטריך למתני דליכא בהן שום חדוש והא בתוספתא תני להו וכיון דתנא להו בתוספתא א"כ ע"כ אית בהן חד דאצטריך למתני ואגב זה תני לכולהו כדפירשו התוס' בהנך לעיל פירקין דלעיל ולכך ה"ל למתני נמי במתני' כך הם המשך פירוש דברי התוספות בקושייתם ואח"כ דחו הקושיא ושמא מאי דשייר וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהכל טעמא מאי דמפני מה שייר הכא יותר מבאינך פירקין דלעיל ונראה לישב דברי התוס' כן דה"ק דלעולם תנא דמתניתין כלל לכולהו במאי דתני כל הבשר דמשמע כל מיני בשר הן חולין הן מוקדשין בארץ וחוצה לארץ אלא דשייר דלא תני להו בהדיא פירשא להו הברייתא וכו' ודוגמת זה פירש הר"ן ע"ש:

בא"ד ואשמועינן דחייל איסור בשר בחלב וכו'. ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור גבי גיד הנשה דחל על איסור מוקדשין ועל איסור בהמה טמאה היינו משום דהוי איסור חמור שכן איסורו לבני נח כדלעיל לכך אצטריך תו לאשמועינן דגם איסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין:

בא"ד ורשב"ם פירש וכו'. אפשר דקשיא ליה על פירוש התוספות משום דהא כבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאיסור חל על איסור ועוד דבפירושו יתורץ ג"כ גמרא דפרק ראשית הגז כמו דכתב בתר הכי ולפירושו ניחא הא אמר פ' ראשית הגז וכו' וכצ"ל:

בגמ' הא עוף אסור מדאורייתא וכו'. נראה הא דנקט לשון דיוקא ר"ל מדקתני חוץ מבשר דגים וחגבים משמע הא בשר חיה ועוף אסור לבשל וכו' דאסור מדאורייתא קאמר דאי ס"ד דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזור וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה כל מידי דממליך וכו' ולא בתוך הכלל ולא מוציא מן הכלל כצ"ל:

בתוס' ד"ה הנודר מן הבשר וכו' בגמרא מוקי לה כרבי עקיבא וכו'. קשיא להו לתוספות א"כ בשר דגים וחגבים נמי ליתסר דהא נמי ממליך בהו שליח וקאמר דבפרק הנודר פריך לה גמרא ומוקי לה במאן דכאיב ליה עינא וכו' ר"ל הא דקתני מתניתין דמותר בבשר דגים וחגבים איירי במאן דכאיבא ליה עינא ונודב או נודר וביומא דהקזה דמסתמא לא כוון לאסור עליה בשר דגים וחגבים וגם השליח לא ממליך עלייהו לקנותם לו דיודע דאינו אוכל אותם בימים הללו ולכך לא חל הנדר על בשר דגים וחגבים אבל כשנודר מן הבשר בימים אחרים אין ה"נ דאסור אפילו בדגים דממליך נמי עלייהו שליח ושם בפרק הנודר פריך אי הכי דאיירי ביומא דהקזה אפילו בעופות נמי לתסרי דסכנה הוא לאכול עוף ביומא דהקזה ומשני עוף אכיל ליה בשלקא וליכא סכנה ולפי זה הנדר חל על עוף אפילו ביומא דהקזה ומיהו בפרק בתרא דמעילה כדמשני ביומא דהקזה פריך אי הכי עוף נמי לתסרי וכו' והדר משנויא דהקזה ומשני אלא ביומא דכאיב ליה עינא וכו' דמשמע אבל ביומא דהקזה אה"נ דבעופות נמי מותר והיינו מה שמסיימו התוספות כאן ומיהו בפרק בתרא דמעילה וכו' לא קיימא שינויא דהקזה וכו' ר"ל דביומא דהקזה מותר אפילו בעופות והא דמסיימו התוספות אבל בשאר ימים אלעיל קא הדר ולא איומי דהקזה ודו"ק שם בפרק הנודר ובמעילה ותמצא שכן הוא:

ד"ה הא עוף וכו' ונראה הא דס"ד וכו' כדדייק רב יוסף בסמוך וכו'. אבל לפי זה קשה מה מתרץ רב אשי וכי תימא דרב ס"ל כדמשני אביי לקמן אדברי רב יוסף א"כ הוי העיקר חסר מן הספר ועוד דלפי זה היה לו להמקשה לאתויי סיפא דמתניתין דקתני ואסור להעלותן וכו' ולדייק מינה כדדייק רב יוסף בסמוך דזה נראה דוחק שיהיה העיקר חסר מדברי המקשה וגם מדברי המתרץ וגם אינו משיטת הגמרא דרב יוסף יחזור וידקדק ממה שכבר הקשה המקשה לעיל מיניה וק"ל ול"נ דהאמת הוא שהמקשה דייק מדקתני כל הבשר דמשמע ליה שכל הבשר שוה זה כזה ולא דמי לסיפא דהנודר מן הבשר דאין כל הבשר שוה דשאני התם דלא קתני אסור בכל הבשר כלל ולא קתני איסורא אלא היתרא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אבל ברישא דקתני כל הבשר אסור לבשל משמע ליה להמקשה דכל הבשר שוה וכמו שבשר בהמה דאורייתא ה"נ בשר עוף והשתא א"ש דרב יוסף משני דאין ה"נ דס"ל למתני' דבשר עוף דאורייתא דלא כרבי עקיבא ורבי נסיב לה אליבא דתנאי ורב אשי מתרץ דלעולם כולה מתניתין אתיא כר"ע ותנא דמתניתין ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא ואע"ג דנקט כל הבשר אסור ה"ק לאיסורא הן שוין אבל יש מהן שהאיסור הוא מד"ת ויש מהן שהאיסור שלהן מדברי סופרים וכו' ובסמוך בא רב יוסף לדקדק מהסיפא דקתני ואסור להעלות וכו' שהאוקימתא דידיה היא אמת שהתנא דמתני' ס"ל דחיה ועוף נמי דאורייתא דלא כרבי עקיבא ולסתור אוקימתא דרב אשי דחה לה אביי ולפי זה אתי שיטת סוגיא דשמעתין על נכון כנ"ל הגם שהוא נגד דברי התוספות:

ד"ה ומנא תימרא דלא גזרינן וכו' והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה. ר"ל דבכמה מקומות נמצא בגמרא דאמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה ולא צריך ראיה על זה והא דקאמר ומנא תימרא וכו' לא משום דהוה אמינא דשמא הך גזירה דהעלאה אטו אכילה היא עדיפא וגזרינן אפילו במקום שהאכילה עצמה היא גזירה דהא יש מקומות דגזרינן גזירה לגזירה כדכתבו התוספות בתר הכי לכך מביא ראיה מחלת חוצה לארץ דלא גזרינן בה העלאה אטו אכילה כיון שהאכילה עצמה היא גזירה דרבנן אטו חלה דאורייתא א"כ ש"מ דגם בהעלאה אטו אכילה לא גזרינן גזירה לגזירה וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן דאין לדמות גזירת חכמים וכו' כצ"ל:

ד"ה חלת חוצה לארץ נאכלת וכו' שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב וכו'. פי' דכזיב היא בצד צפון ארץ ישראל וקאמר מכזיב עד הנהר לצד מזרחה ועד אמנון לצד מערבה דאמנון הוא טורי אמנון שהוא הר ההר במקצוע מערבית צפונית דארץ ישראל כמבואר במסעות פרשת מסעי ועד שם הוא גבול ארץ ישראל שכבשה וקדשה יהושע אלא שעולי בבל עם עזרא לא כבשו א"י ולא קדשוה בקדושה שניה כי אם עד כזיב לכך בבית שני לא היתה עיקר קדושת א"י כי אם עד כזיב ומשם ואילך עד סוף הגבולים דהוא נהר ואמנון לא היו נוהגים בקדושה כל כך מטעם זה כן כתב רבינו שמשון בפירוש המשנה שם ובשביעית ע"ש אכל הכא בתוספות משמע דמכזיב ער הנהר ועד אמנון הוי הטעם דלא היו יכולין לנהוג כל כך בקדושה משום שהיו קרובים וסמוכים לארץ העמים ולא היו יכולים לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה לכך קאמר מא"י ר"ל מתחלת א"י מדרומה לצפונה עד כזיב חלה אחת וניתנה לכהן כדין תורה מכזיב עד הנהר וכו' שהוא ג"כ א"י אלא שלא היו יכולים לשמור בטהרה וחלותיהן טמאות לכך צריכין להפריש שתי חלות וכו' וחלות האור היא עיקר שהיא הראשונה כדין תורה לכך צריכה שיעור וכו' מנהר ועד אמנון ולפנים ר"ל כלפי ח"ל שהוא ח"ל גמור אלא שהן סמוכין לא"י מפרישין ג"כ שתי חלות ושתיהן מד"ס וכו' וכיון ששתיהן מד"ס ועל כל פנים צריכה האחת מהן להיות כשיעור מוטב יותר שהנאכלת לכהן תהא בה שיעורא והב' שהיא נשרפת ובאה לידי הפסד לא יהא בה שיעור וכו':

בא"ד מדלא חשיב בעל קרי בהדי איסורא דזבין וזבות דזבין וזבות בלא טבילה וכו' [כצ"ל] ר"ל וכ"ת דמשום הכי לא תני לה בהדי איסורא דזבין וזבות משום דאיסור דבעל קרי לר"י אינו אלא כשלא טבל אבל איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה זה אינו דאיסורא דזבין וזבות בלא טבילה איירי מדקאמר עלה בירושלמי וכו' ר"ל ובשלמא אי איירי בלא טבילה משום הכי קאמר דלרבנן לא אצטריך משום דהא אפילו בשאר טמאים לא שרו רבנן אלא טבול יום אבל בלא טבילה לא וכ"ש זבין וזבות אלא לר"י אצטריך דשרי בשאר טמאים אפילו בלא טבילה והכא בזבין וזבות מודה דאסורים בלא טבילה אבל אי איסורא דזבין וזבות איירי אפילו בטבילה א"כ לרבנן נמי אצטריך לאשמועינן דבזבין וזבות אפילו בטבילה אסרי דהדר קאמרי התוספות ונראה נמי דאפילו רבנן דאסרי בלא טבילה לא איירי אלא בבעל קרי וכו' א"כ מכלל דרבי יוסי דפליג עלייהו ושרי בלא טבילה איירי אפילו בבעל קרי וא"כ אפילו בלא הוכחה דלעיל מדבריהם דרבנן מוכח בהדיא דרבי יוסי שרי בלא טבילה אפילו בבעל קרי שהטומאה יוצא מגופו:

בא"ד ובבבל וכן לדידן וכו'. השתא קאתו התוס' לפרש דאע"ג דקאמר במתני' דחלה דשלשה ארצות לחלה וכו' עדיין יש דין רביעי דהא דקתני מתני' דבח"ל מפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים כדלעיל היינו דוקא באותן ארצות שהן קרובים לא"י אבל בבבל וכן לדידן שרחוקים מא"י אין מפרישין אלא חלה אחת וכו':

בא"ד וכן כתב בה"ג וכו'. ר"ל דשם בגמרא פרק עד כמה איתא הכי אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי אין כאן כהן קטן שורפה ומפריש אחרת ונותנה לכהן גדול וכו' ובעל הלכות גדולות הוסיף בדברי רבינא וכתב נדה קוצה לה חלה ונותנה לכהן קטן ואכיל לה או מאן דטביל לקריו משום דס"ל דאע"ג דקאמר בגמרא כהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל לקריו:

קד:

בא"ד ונראה שאינה טובלת וכו'. ר"ל אם לא היה כהן קטן והפריש חלה אחת לאור ולא הפריש החלה השניה כלל מותר העיסה באכילה בדיעבד ולא מקרי טבל לדידן כלל שהרי יש כמה מקומות שאין מפרישין אותה אפי' לכתחלה אפי' כשאין כאן כהן קטן ועל אותן המקומות יש קצת תימה דמה ראו על ככה שאין מפרישין לה כלל אלא שיש ליתן טעם לדבריהם שזה טעמם דכיון שאינה טובלת טוב יותר שלא להפרישה שלא תצטרך שמירה שלא יבאו זרים לאוכלה לכך נמנעו מלהפרישה:

בא"ד ושמא אפילו אינה מדמעת. ר"ל לדידן היכי דלא היה כהן קטן שהפריש אחת לאור והפריש גם חלה שניה ונפלה אותה חלה שניה לתוך חולין לא מקרי מדומע ומותרים הכל באכילה לזרים אע"ג שהראשונה ר"ל אותה שניתנה לאור נראה שהיא מדמעת וכו' מ"מ השניה שהיא קלה ביותר שמא אינה מדמעת וכו':

ברש"י ד"ה בשלמא וכו' דאי מסקת חלת ח"ל אתי לאסוקי וכו'. פירוש דאי מסקת על השלחן חלת חוצה לארץ כשהזר אוכל עליה:

בתוס' ד"ה מתקיף לה רב ששת לא אאביי פריך וכו'. כתבו כן משום דנראה קצת דוחק שיקשה רב ששת אדברי אביי שלא היה חבירו אלא תלמיד דרבה ורב יוסף לכך כתבו לא אאביי פריך אלא ארב יוסף חבירו כדפירש בקונטרס ר"ל שרש"י פירש הקושיא ג"כ באופן שהוא קאי אדברי רב יוסף שהיה ס"ד שבשר עוף מדאורייתא אבל מ"מ טעמו של רש"י שפירש כן אינו מטעם שאביי לא היה חבירו אלא משום שהקושיא אינה מתיישבת אאביי כלל משום דהא אביי נמי קאמר הכי דשייך לגזור העלאה אטו אכילה אע"ג דאכילת בשר עוף גופא גזירה דרבנן כיון דיש למגזר אטו בשר בחלב דאורייתא דהא רב ששת ע"כ הכי קפריך סוף סוף צונן בצונן הוא וא"כ אפילו אי הוי דאורייתא הוי גזירה לגזירה אלא מאי אית לך למימר דהכא גזריגן העלאה אטו אכילה אף על גב דהוי גזירה לגזירה א"כ אפילו הוי בשר עוף דרבנן נמי דאי לא תפרש הכי א"כ תקשה ליה רב ששת אמתניתין דקתני דאסרו העלאה ואינו אלא מטעם דגזרינן אטו אכילה והואיל וכן הוא א"כ ע"כ קושיא דרב ששת לא שייכא כלל להקשות אאביי וק"ל:

ד"ה רבי יוסי היינו ת"ק אבית הלל לא פריך היינו ת"ק וכו'. ר"ל ת"ק דמתני' דלעיל ריש פרקין הקתני ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן דקאי אכל הבשר דרישא בין בשר בהמה בין בשר חיה ועוף שכולן אסור להעלות וב"ה נמי קאמר דאפילו עוף אסור לאכול ולהעלות דה"ק דבר זה וכו' ר"ל דהכי קאמר תנא דמתני' דבר זה שאמרתי למעלה שאסור להעלות עם הגבינה על השלחן הוא מחלוקת ב"ש וב"ה ולאו אליבא דכ"ע הוא והא דקתני לעיל ואסור להעלות הן הדברים עצמן של ב"ה ואין שום חילוק ביניהם:

[שם] ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת ר"ל וכ"ת אם כן הוא שאין שום חילוק בין ת"ק דלעיל לב"ה רק שדברי התנא דלעיל הן עצמן דברי ב"ה רק שלמעלה סתם הדבר וכאן פירש שמחלוקת ב"ש וב"ה היא א"כ הוה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וא"כ הוי הלכה כב"ש שמתירין להעלות ואנן קי"ל כב"ה ולכך קאמר ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת וכו' דזה לא נקרא מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

ד"ה עוף וגבינה אין וכו' והא דנקט הכא בשר וגביגה לא דק אלא גבינה ובשר לא כצ"ל. ומקשין העולם לפי זה דמנא ליה להמקשה למידק מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה וכו' דלמא נאמר דלעולם בשאר בשר נמי לא הוזכר נטילה וקינוח הפה משום דאי בבשר תחילה ואח"כ גבינה אפילו בנטילה וקינוח הפה לא סגי עד סעודה אחריתא ואי בגבינה ואח"כ בשר לא בעי נטילה וקינוח וכו' והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין לאשמועינן דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה נאכלין בלא שום נטילה וקינוח ונ"ל דסבירא להו דע"כ נשמע מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח דאי לא הוזכר בשאר בשר נטילה וקינוח ולא אתא לאשמועינן אלא דבעוף אפילו עוף תחלה ואח"כ גבינה מותר אע"ג דבשאר בשר אסור עד סעודה אחריתי א"כ ה"ל למיתני סתמא בקוצר עוף וגבינה נאכלין ולמה ליה באפיקורין לאשמועינן דלא בעי נטילה וקינוח הפה דמהיכי תיתי הוה ס"ד למימר דבעי נטילה וקינוח הפה כיון דלא הוזכר מעולם גבי שאר בשר אלא ודאי גבי שאר בשר הוזכר נטילה והדחה והיכי דמי כגון באוכל גבינה תחלה ואח"כ בשר וא"כ ה"ה בעוף ואח"כ גבינה אע"ג דלא אסור עד סעודה אחריתי כמו בשאר בשר מ"מ ה"א דבעי לכל הפחות נטילה וקינוח הפה כמו גבינה ואח"כ בשר כשאר בשר לכך אצטריך למתני דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן דלא בעי אפילו נטילה וקינוח הפה וא"כ נשמע שפיר מדברי אגרא דבשאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה וק"ל. והר"ן כתב בשם הרמב"ן דהכי דייקינן ופרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא דאם איתא דשרי למיכל בשרא בתר גבינה אדרהיט אגרא לאשמועינן רבותא דשרי למיכל עוף ואח"כ גבינה ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בשר בהמה דאיכא איסורא דאורייתא משכחת לה אפיקורין כגון דאכל גבינה ברישא דשרי למיכל בשר בתרא ומדלא תני אלא בעוף משמע דעוף וגבינה דלית ביה איסורא דאורייתא הוא שהתירו באפיקורן בכל ענין ובו' אבל בשר וגבינה בשום ענין לא ואפילו גבינה ואח"כ בשר וכו' עכ"ל אבל מ"מ דברי התוס' א"א לפרש הכי משום דאי ס"ל לתוספות כסברת הרמב"ן לא הוו צריכין להאריך ולכתוב דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה וכו' אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילה וקינוח לא סגי וכו' הוה להו למימר בקוצר דמדברי אגרא נשמע דבשאר בשר לא משכחת אפיקורין בשום ענין אלא ודאי תוכן פירוש דברי התוס' הוא כמו שכתבתי אלא שעדיין י"ל לפירוש התוספות דלמה הקשו לרב יצחק בריה דרב משרשיא מברייתא דתני אגרא ולא הקשו לו מברייתא דבסמוך דב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח ומסקינן דלא פליגי כדבסמוך וע"כ באוכל גבינה ואחר כך בשר איירי דאי בבשר ואח"כ גבינה לא סגי בקינוח והדחה כמו שדייקו אדברי אגרא ויש לתרץ משום דבברייתא דב"ש וב"ה דבסמוך לא הוזכרה נטילה אלא מקנח ומדיח דתרוייהו הוו בפה ורב יצחק בריה דרב משרשיא ע"כ צ"ל לפירוש התוספות דעביד קינוח הפה והדחה אלא שלא נטל ידיו דאל"כ לא יתורץ במה שהשיב להם הני מילי בליליא וכו' דהא מ"מ אפילו ביום בעי על כל פנים קינוח הפה והדחה ולכך הוצרכו להקשות לו מדתני אגרא דשמעינן מניה דבעי גם כן נטילה ואיהו לא משי ידיה וק"ל אלא שלפי דברי המפרשים דמדיח דב"ה היינו הדחת הידים כמו שכתב הר"ן קשיא וגם זה יש ליישב אלא שאין להאריך לפי שאין עיקר כונתינו בחבור זה אלא לפרש דברי התוספות:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' ולפירושו קשה מאי פריך הכא וכו' כצ"ל ולפירוש ר"ת ע"כ צ"ל דב"ש וב"ה לא איירי אלא באוכל בשר ואח"כ גבינה דאילו באוכל גבינה תהלה ואח"כ בשר לא צריך אפילו קינוח הפה כי אם נטילת ידים בלילה ועל פירוש ר"ת יש להקשות מהא דאמר לקמן בסמוך בעי רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה וכו' ולא כלום ופריך איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה וכו' ומאי פריך הלא הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא קינוח והדחה אבל כשעושה קינוח והדחה אה"נ דאין צריך לשהות כלום והיינו ממש כרבי יוחנן דאמר בולא כלום וא"ל דמשום הכי פריך משום דמשמע מדאמר ר"י ולא כלום משמע דאפילו קינוח הפה והדחה נמי לא בעי דאם כן מה צריך למפרך ליה מדרב חסדא מברייתא דאגרא ומברייתא דב"ש וב"ה ה"ל למפרך דקתני מקנח ומדיח ולכל הפחות איירי באוכל בשר ואח"כ גבינה וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרכי למוד הישיבה אבל כאן אין להאריך:

בא"ד וצ"ל לפירושו דלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה וכו'. י"ל הא ר"ת גופו מהלק ביניהם גם לענין נטילה שהרי מפרש אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח וכו' אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח וצ"ל דה"פ מותר לאכול בשר ואין צריך תרוייהו דהיינו נטילה וקינוח אבל נטילה לחודה צריך והיינו דוקא בלילה אבל ביום אפילו באכל בשר תחלה אין צריך לפי המסקנא דהכא וראיתי בדברי מהר"ן מק"ק הוראדנא בביאור שערי דורא שלו שמשמע מדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר ר"ת בפירוש דברי רב חסדא אכל נבינה תחלה שמותר לאכול בשר בלא נטילה היינו ביום ולפי מאי דמסיק הכא דביום אין צריך נטילה אבל המקשה הוה סובר דגם באכל גבינה תחלה צריך נטילה אף ביום ואין חילוק בין אבל בשר תחלה ובין אכל גבינה תחלה אלא לענין קינוח ולכך פריך לרב יצחק בר משרשיא דאכל בלא נטילה ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר ר"ת אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא נטילה וכו' היינו אפילו ביום ויהיה לפי מאי דמסיק הכא שיש חילוק בין אכל בשר תחלה ובין אכל גבינה תחלה גם לענין נטילה דבאכל בשר תחלה גם ביום צריך נטילה בשביל השמנונית של בשר הנדבק בידיו ובאכל גבינה תחלה ביום אין צריך נטילה כיון דמפרש דר"ת איירי ביום ולפי המסקנא דהכא וזה נראה קצת דוחק בעיני:

בא"ד ומיהו קשה בברייתא דאגרא כמאן ובו'. ר"ל לפי מאי דפרישית דטעמו של אגרא הוא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא קשה כמאן אתי לאפוקי למאי דפירש ר"ת בסוף דבר זה דטעמו דאגרא הוא משום דעוף אינו נדבק וכו' מצי נמי סבר תנא דאגרא דבשר עוף וחיה בחלב דאורייתא ואתי ככ"ע וק"ל:

קה.

בגמ' בשר שבין השיניים מהו קרי עליה וכו'. הטור י"ד סי' פ"ט כתב דלהרמב"ם דנתן טעם למה שמצריכים שהייה עד סעודה אחרת באכל בשר תחלה משום בשר שבין השינים לפי דבריו שאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השיניים ע"ש ולפי סברא זו לא יתיישב הא דבעי הכא מהו וכו' דמאי בעי הא טעמא דרב חסדא דמצריך שהייה עד סעודה אחרת אינו אלא מטעם בשר שבין השיניים ונראה דלפי סברת הרמב"ם צריך לפרש דהא דקאמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו לאו בלשון בעי קאמר ליה אלא בלשון קושי וסתירה לדבריו ור"ל מפני מה אמר דאכל בשר אסור לאכול גבינה משום בשר שבין השינים בשר שבין השינים מהו ר"ל הא אינו חשוב עוד בשר וקרי עליה רב חסדא לתרץ דבריו הבשר עודנו בין שיניהם ש"מ דמקרי בשר ולכך שפיר אמרתי דאכל בשר אסור לאכול גבינה אחריו משום בשר שבין השינים וק"ל כן נראה לי:

בתוס' ד"ה מקנח וה"ה למדיח תרוייהו בעינן וכו'. וזה לשון האשר"י ואין לפרש דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וב"ה אומרים בהדחה לחודיה וה"ה בקינוח לחודיה ולא פליגי דא"כ כיון דאמר ב"ש תחלה דסגי בקינוח לחודיה מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודה דהא עדיפא היא מקינוח לכך צריך לומר דתרוייהו בעי וכו' עכ"ל אלא שזה יתיישב שפיר לפי' התוספות שפירשו דפשיטא לה לגמרא דהדחה עדיפא מקינוח אבל לפרש"י דלא פירש כן א"כ מנ"ל לרש"י שפירש וה"ה למדיח דתרוייהו בעי ונראה דלסברת רש"י נמי מתורץ דהוצרך לפ' דתרוייהו בעי משום דאיהו מפרש דלב"ש קינוח עדיף ולב"ה הדחה עדיפא וא"כ אם איתא דלב"ש ס"ל קינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וכן לב"ה הדחה לחודה סגי וה"ה לקינוח לחודיה לא ה"ל לב"ש למינקט קינוח דעדיף לדידיה אלא הדחה דגריעה לדידיה וכן ב"ה לא ה"ל למנקט הדחה דעדיפא לדידיה אלא קינוח דגריעה לדידיה לכך צריך לפרש דס"ל דתרוייהו בעי אלא שהתוס' הקשו לעיל על פרש"י דאם איתא דלב"ש קינוח עדיף מנא ליה לגמרא דב"ה פליגי עלייהו בסברא דלמא גם ב"ה ס"ל דקינוח עדיף ובהא פליגי דב"ש אמרי בקינוח דהוא עדיף סגי לחודיה וב"ה סברי דאף הדחה לחודה סגי כמו בקינוח ולכך פירשו דפשיטא ליה לגמרא דהדחה עדיף מקינוח וק"ל:

ד"ה מים ראשונים וכו' ומכאן כתב רבינו יהודה בפ' במה מדליקין בתוס' וכו'. אם זה מדברי התוס' הלשון מגומגם דאין דרך הלשון שהתוס' יכתבו על דברי עצמם בתוס' ע"כ צ"ל דלשון זה איזו גליון הוא וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים:

קה:

ד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל וכו' אבל לגבינה של אחריו לא קאמר וכו'. נראה דלפי' רבינו שמואל אין חילוק בין גבינה בעין או תבשיל של גבינה ופי' בין תבשיל לגבינה ר"ל תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ואם אכל התבשיל של גבינה תחלה חובה ליטול ידיו אבל אם אכל התבשיל של בשר תחלה אפילו בנטילת ידים אסור לאכול אפי' תבשיל של גבינה עד סעודה אחרת והוצרכתי לפרש דבריו כן דאל"כ לא היה צריך לפרש בין תבשיל לתבשיל בשניהם של בשר או שניהם של גבינה וק"ל:

בא"ד ויתכן פי' זה אף לדברי האוסרים לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה וכו'. ר"ל דלא אסרי אלא כשאוכל בשר בעין תחלה אבל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו אפי' גבינה בעין אלא שהנטילה ביניהם חובה:

קו.

תד"ה חזינהו וכו' אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי. פי' וכל גברא דשתי ובזה מתורץ שלא הודיעם דאף אם היה מודיע לאלו שמא ישתה מהם אח"כ אדם אחר שלא שמע הודעתו וק"ל:

ד"ה דפתקינהו בבת בירתא וכו' היינו לענין מחטין וצינורות וכו'. לפי תירוץ הראשון שבתוספות משמע דס"ל דבבת בירתא לא הוי שיעור מקוה וגם אינה מחוברת למקוה וא"כ מאי קאמר רבי יוחנן כל גופו טובל בהן הלא אין בה שיעור מקוה וצ"ל דלצדדין קאמר כל גופו טובל בהן כשיש בה שיעור מקוה הראוי לטבילת גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אע"ג שיש בו שיעור טבילת ידים שהוא שיעור רביעית וק"ל:

ד"ה מים שנפסלו וכו' ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה שהטיט עב וכו'. מקשין התלמידים א"כ לישני שם בזבחים דאתי למעוטי מים צלולין שנפסלו מחמת מיאוס דסריחי ומחמת כך אין הפרה שותה מהן דלמקוה כשרים כדאמר הכא ולנטילת ידים פסולים וי"ל דא"כ לא יתיישב לישנא דקאמר כל המשלים למקוה דהא כל מי המקוה הם כך ולא שייך לומר משלים למי מקוה וק"ל:

ד"ה וש"מ שנים שאכלו וכו' וי"ל דה"ק וכו'. והא דלא תירצו התוס' הקושיא ראשונה שהקשו מנא ליה דמצוה ליחלק דלמא רשות בקוצר דאם איתא דמותר לזמן ולברך ביחד לא היה מברך כל א' לעצמו משום דקושיא שניה שהקשו דבפירות פשיטא דמצוה ליחלק כיון שאינן בתורת זימון לא מיתרצא בזה ואין לומר שבא להשמיענו שאין אחד יכול לברך לפטור את חבירו אלא כל א' חייב לברך לעצמו מדבריך כל חד וחד לעצמו דא"כ יקשה לך מנ"ל דמצוה ליחלק ואינו יוצא בברכת חבירו דלמא רשות היא שכל א' יכול לברך לעצמו שבזה לא שייך לומר דאם איתא דמותר לא היה כל א' מברך לעצמו אלא היה מברך א' לחבירו כדי להוסיף שבח דאין בזה שום תוספת שבח כשאחד נפטר בברכת חבירו אלא בזימון כשאומר נברך שאכלנו משלו ולא שמעינן זה דאין א' יכול לפטור את חבירו אלא מהברייתא דתניא נמי הכי לכך הוצרכו התוספות להאריך ולכתוב מ"ש:

בא"ד וי"ל משום דמוגמר ואור באו להם הנאה בבת אחת וכו'. ואין להקשות לרב מההוא עובדא דבר קפרא דאייתו לקמייהו פרגיות וכרוב וכו' דאיכא למימר דרב פליג אבר קפרא אבל מוגמר ואור משניות הן ולכך הקשו התוס' לרב:

קו:

ד"ה וכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' וי"ל דהכא איירי לאכילה וכו'. פירוש שנוטל ידיו לאכילה והתם איירי שנוטל ידיו כדי לנגוע בחולין:

ד"ה אמר רב עד כאן לחולין וכו' ור"ת פי' עד כאן לחולין פ"א כמו שפרישית לרב ששת כצ"ל ור"ל שר"ת מפרש ע"כ לחולין בדברי רב כמו שפירשו התוס' לרב ששת שר"ל פרק א' ושמואל אמר ע"כ לחולין ולתרומה ר"ל פרק ב' וא"כ צ"ל דרב ששת אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא פ"א אבל א"ל כמו שפירש הר' רבי אברהם וכו' ולפי' רבי אברהם צ"ל דברי רב ששת ע"ד שפירשו התוספות לפרש"י:

בא"ד וא"ל דקידוש ידים הוא עד בית השחי וכו' משמע דקידוש ידים ורגלים אין מגיעין עד קיבורת וכו'. נ"ל דר"ל דבשלמא כשפרק דקידוש ידים אינו מגיע עד הקיבורת פריך שפיר מתפילין משום דכיון דא"צ לקדש כ"א עד הפרק ש"מ דמפרק ולמעלה לא מקרי יד והא גבי תפילין וכו' ש"מ דאפילו הקיבורת נמי מקרי יד אבל אם פרק דקדוש ידים ורגלים מגיע עד בית השחי מאי פריך מתפילין דהקיבורת וכל מה שלמעלה עד בית השחי הכל נקרא יד אלא שמקום זה של היד הוא מקום תפילין שהוא כנגד הלב אבל אה"נ שגם למעלה ממנו עד בית השחי הכל נקרא יד שלא אמרה תורה שיניח התפילין במקום כלות היד וק"ל:

קז.

תד"ה דלא אתו מכח גברא וכו' ות"ק לא בעי אלא שיהא מכח כלי והשתא שמעתין דנקט דאתו מכח גברא אתי כרבי יוסי אבל הלכות גדולות א"א להעמיד וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בכמה דוכתין במסכת ידים שצריך מים ראשונים ושנים וכו'. והא דלא הוזכרו שלישים משום דלא הזכירו במשנה כ"א השנים אותן שבאין לטהר אבל הראשונים לא באו אלא כדי להעביר הטיט וכו':

ד"ה ולא היא שאני התם וכו' ותימה דהא בהדיא קתני מי רביעית לאחד וכו'. והא דלא הקשו בתוספות ארב ששת מה שאמר לו קפדיתו אשיעורא הא בהדיא תנן מי רביעית וכו' משום דארב ששת פשיטא שיש לתרץ דשאל כן משום די"ל דדלמא מתני' לא איירי אלא לתרומה אבל אמימר ללישנא זה בעי למפשט ממשנה זו עצמה דלא בעינן שיעורא לנטילה ולכך הקשו הא בהדיא קתני בה מי רביעית לאחד וכו' ואיך יכול למידק מינה דאין צריך שיעור לכך תירצו והוא דייק מינה דכי היכי דאפי' לתרומה כו':

ד"ה מאי לאו הא כביצה בעי נטילה תימה היכי מצי למימר הכי וכו' וי"ל דהמ"ל וליטעמך וכו'. דברי התוס' תמוהים דלפום ריהטא משמע דכוונתן לומר דאין ה"נ דהוה מצי למדחי ולומר דלעולם הבעיא במקומה עומדת משום דעל כרחך לא מצית למימר ולמידק הא כביצה בעי נטילה דהא ר' צדוק כהן הוה ולאוכלי תרומה התירו מפה אלא ע"כ לא אתי למידק הא כביצה בעי נטילה אלא הא כביצה בעי סוכה וזהו דוחק משום דאם באת לומר דהדחיין ידע האי מימרא דלקמן התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות א"כ גם בעיין איפשיטא כדלקמן ודוחק לומר שידע תחלת המימרא ולא ידע סופה ועוד מי דחק לתוס' למימר הכי ומאי מקשו דלמא הדחיין לא ידע מהמימרא דלקמן ולא שייך לומר דהוי מצי למימר וליטעמך וגם הפשטן אע"ג דידע מימרא דפשיט מינה לקמן מ"מ עתה בא למפשט ממתניתין דר' צדוק וכו' דאלימא ליה טפי ואין לומר דהאי דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט להתוס' מאיזה משנה ולא למדוהו התוס' מהמימרא דלקמן רק דין פשוט הוא לתוס' ממקום אחר ורב תחליפא לקמן לא חידש אלא הא דקאמר ולא התירו מפה לאוכלי טהרות אבל רישא דמלתא דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט ולכך הקשו שפיר תימה היכי סלקא אדעת הפשטן לומר הא כביצה בעי נטילה וכו' וגם הדחיין היה לו להשיב כן גם א"ש הא דקאמר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמך דא"כ מאי קאמר לקמן בסמוך ארבי זירא אשתמיטתיה הא דאמר רב וכו' אמר שמואל וכו' הא אמרת דבלא האי מימרא דרב תחליפא ידוע ודין פשוט הוא דהתירו מפה לאוכלי תרומה ויש מהתלמידים שרצו לחלק ולומר דאיכא למימר דשפיר ידע הבעיין האי מימרא דרב תחליפא ואפ"ה בעי מהו לאכול במפה וכו' דאף על גב דאמר רב תחליפא ולא התירו מפה לאוכלי טהרות היינו לאוכלי חולין על טהרות תרומה ואיהו על חולין גמורין בעי דלא החמירו בהן כ"כ וכל זה דוחק חדא דלפי הסוגיא משמע דכל מידי דחמיר טפי התירו ביה מפה טפי משום הזהירו טפי ואם לא התירו לאוכלי חולין על טהרת תרומה כ"ש לחולין גמורין ועוד דמלשון התוספות משמע דאוכלי חולין על טהרת תרומה הוי כתרומה עצמה דקאמרי דרבי צדוק כהן הוה וכו' והיה אוכל חולין על טהרת תרומה ועוד מי דחק להתוס' לומר כן שידע הבעיין למימרא דרב תחליפא לימא דלא ידע עד דפשיט מינה לבסוף ולא תקשה לך מידי על כן אומר אני שמה שכתוב בתוס' שלפנינו וי"ל דהמ"ל וליטעמיך טעות הוא שנפל בספרים וצריך למוחקו וקושיית התוס' הוא על הפשטן דבעי למפשט מהא מתניתין ואמר הא כביצה בעי נטילה דלפי האמת שהוא ידע מימרא דרב תחליפא דפשיט מינה לקמן דהתירו מפה לאוכלי תרומה א"כ תימה היכי הוה ס"ד לומר בהאי מתניתין הא כביצה בעי נטילה דהא רבי צדוק כהן הוה וכו' ולא ה"ל למפשט מהא מתניתא כלל דהוא עצמו ידע דלא שייך למידק הכי לפי האמת אלא ה"ל למפשט מיד מהמימרא דרב תחליפא דלקמן ונשאר בתימה בלי שום תירוץ וכן מצאתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דמשמע שם דלשון הקושיא הוא כמו שכתבתי וגם לא מסיים שם וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך ודו"ק נ"ל:

קז:

בגמ' אמר רב פפא בשלמא דרב ורבי יוחנן לא קשיא וכו'. הלשון מגומגם דאין זה שיטת הגמרא ויש מוחקים כל זה וגורסים ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב וכו':

ברש"י ד"ה אלא בתפיסה אחת וכו' בכרך אחד. פי' ונוגעים זה את זה:

[שם] תפיסה אחת ס"ד הא בלא שלחן וכו' נמי אסור. פירוש שצרר במטפחת אחת בשר וגבינה כשנוגעים זה את זה הוא אסור כדתני במתני' ואין דין זה תלוי בשלחן שאוכלין עליו ופירוש כעין תפיסה אחת עיין בתוספות שרש"י לא פירש בזה כלום:

בתוס' ד"ה כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק וכו' ולפיכך נוהגים וכו'. פירוש אפילו כשמכירין זה את זה לפי זה הא דקאמר ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל ולא אסרו אפילו כשמכירין זה את זה אלא בתפיסה אחת ולא קאי אזה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ותניא נמי הכי מייתי מרישא דברייתא דמדקתני זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום משמע שלא התירו אלא בשבאין משני קצווי עולם ולא מכירין זה את זה אבל לפי הי"מ שכתכו התוספות לפי מה דמסיק בגמרא כעין תפיסה אחת דהיינו מכירין זה את זה אתי הברייתא בפשיטות טפי דה"ק זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום ר"ל כיון שאין מכירין זה את זה מותרים ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ר"ל כשמכירין זה את זה:

קח.

בגמ' ומאי קסבר אי סבר אפשר לסוחטו מותר וכו'. צריך ליישב לישנא דגמרא מאי קאמר מאי קסבר וכו' פשיטא הא בהדיא קאמר חתיכה עצמה נעשה נבילה דהיינו כאילו אמר דאפשר לסוחטו אסור ועיין בהר"ן בסוף הפרק דהאריך בפי' שיטה זו:

ברש"י ד"ה אמר רב וכו' אם יש טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדירה. הלשון מגומגם ונראה שכך ר"ל הא דקתני במתני' אם יש בה בנותן טעם אסור הוי פירושו אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור כל הקדירה דכיון דנאסרה החתיכה וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה טיפת חלב וכו' כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדפרישית בפ' גיד הנשה כצ"ל:

ד"ה מבשר וחלב וי"ל דאביי קבלה מרבא וכו'. רצה לומר דמתחלה היה סבר אביי כדאמר הכא דנפקא לן טעם כעיקר מבשר וחלב ולאחר שדחה רבא הכא אז למדו רבא ההיא ברייתא דפליגי בה ר"ע ורבנן כדאיתא פרק אלו עוברין חזר בו אביי וקבלה מרבא וכן משמע בההיא סוגיא דפ' אלו עוברין דגם אביי ידע אותה ברייתא:

ד"ה אמר רבא וכו'. אבל טעם כעיקר הוי דאורייתא כדפרישית פ' גיד הנשה כצ"ל:

ד"ה דאמר רבא קסבר רבי יהודה וכו' וא"ת אמאי לא פריך מדרבי יהודה גופיה וכו'. לשון התוס' נמשך עד למטה דקאמר אדרבא כאילו אמר אמאי לא פריך מדר' יהודה ארבא דמפרש דברי רבי יהודה דס"ל סלק את מינו וכו' והכא אמר רבי יהודה דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות ולא אמר סלק את החתיכות שהן מינה והרוטב תבטל את חתיכת האיסור וק"ל:

בא"ד ועי"ל דברייתא דרבי יהודה משמע שפיר דאין ברוטב ס' לבטל וכו'. יש מקשין א"כ מאי פריך נמי ארב דלמא רב איירי נמי כשאין ברוטב ס' לבטל החתיכה ויש ליישב משום דרב סתמא קאמר משמע ליה דבכל ענין קאמר שאוסרת כל החתיכות ועוד יש ליישב דהשתא בתירוץ זה ס"ל לתוס' ולגמרא דגם רב ידע ברייתא דלקמן וא"כ קשה מאי אשמועינן ולא הל"ל אלא הלכה כרבי יהודה אלא ודאי אתא לאשמועינן דבכל ענין אוסרת כל החתיכות אפילו איכא ברוטב ס' דזה לא שמעינן מברייתא ולכך פריך שפיר ארב לימא פליגא ארבא וק"ל אבל לשון התוס' משמע ודייקא כישוב הראשון:

קח:

בגמ' חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. פירוש א"א בשלמא אפשר לסוחטו מותר אתי שפיר דאין אותו מעט חלב שנבלע בבשר נעשה נבילה דמשום מאי יהא נבילה משום אותו טעם בשר הנבלע באותו מעט חלב ואותו טעם בשר הוא נסחט כשאותו מעט חלב נתערב עם שאר החלב שביורה:

בתוס' ד"ה אמאי מותר וכו' צריך תרי ששים וכו'. משום דמעט הרוטב הנבלע בבשר חתיכת הנבילה נעשה נבילה וכשחוזר ונפלט ברוטב אוסר הרוטב במין במינו וקשה לר"י לדבריו וכו' וכלל דברי התוס' הוא דכיון דאותו מעט רוטב הנבלע בבשר לא נאסר אלא מטעם הבשר אין אוסר מטעם מין במינו דאין בה בנאסר יותר מבאוסר והא דפריך חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכן לפי המסקנא היינו כשהחלב גם כן נאסר מן התורה שאז אין החלב מקרי נאסר אלא הוא האיסור עצמו אבל הרוטב הנבלע בנבילה ונפלטה לא מקרי איסור עצמו אלא נאסר וכן לפי מאי דמשני גדי אסרה תורה דאין החלב אסור מן התורה מקרי ג"כ נאסר ולכך אין אוסר משום מין במינו:

ד"ה שנפל לתוך יורה וכו' ועוד דאם כן יהא אסור להגעיל שני כלים וכו'. אין לשון סתירה הוא אלא ר"ל חדא דטעם זה לא מסתבר ועוד דגם לפי טעם זה אינו מספיק אלא להגעיל כלי אחד בפני עצמו אבל יהא אסור להגעיל שני כלים וכו':

קט.

ברש"י ד"ה אלא אי אמרת וכו' והא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה וכו'. אע"ג דאיכא למימר דלא אסרי רבנן אלא כשלא ניער אבל בניער לא אסרי אפי' חתיכה הראשונה מ"מ לא שייך לומר דדברי חכמים כשניער כיון דלא איירי רבנן בניער ולא ניער ויכול להיות דאינהו נמי אסרי לחתיכה אפי' בניער וחיישי לשמא לא ניער יפה ולא פליגי עליה דרב יהודה אלא במין במינו:

קט:

בתוס' ד"ה אינו עובר עליו וכו' ומיהו גם לפירוש הקונט' היכא דאיכא ס' במים וכו'. ואין להקשות א"כ מאי מייתי הכא בלישנא קמא דרב מדקתני כחל שבשלו מותר וכו' דדלמא איירי ביש ס' במים שנתבשל בו א"כ מאי אתא לאשמועינן הא כל איסורים בטלים בששים ועוד א"כ קיבה נמי וברייתא קתני קיבה שבשלה בחלבה אסורא והא דכתבו התוס' בתר הכי ויש להעמידו לפי' הקונטרס שיש במים ששים לפי' של גירסת אותן ספרים לא אתא לאשמועינן אלא לדייק מינה דוקא בשלה לחודיה הא אם בשלה בהדי בשר אסור אפי' בדאיכא ששים:

ד"ה ההוא לקדרה וכו' ור"ת פי' וכו' לפי הטעם החלב נכנס בבשר וכו'. נראה דצ"ל אפכא דטעם הבשר נכנס לחלב וכן הוא לעיל בד"ה אינו עובר עליו וכן הוא לקמן בסמוך בדבור זה שכתוב כיון שאין שם בשר אחר לא נשתנה טעמו של כחל וכו':

קי.

בא"ד וה"פ הכחל קרעו וכו' כדמפרש בגמרא ומוקי לה ר' אלעזר לקדרה וכו' כצ"ל דכי פריך בגמרא א"ר אלעזר דאמר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמ"ל מתני' היא גרסי התוס' הכי הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה והא דכתבו התוס' בתר הכי משום דמתני' סתמא קתני וכו' ר"ל ומוקי לה ר' יהודה מתני' בקרעו שתי וערב ולא מוקי לה בלא קרע שתי וערב ובלא בשר משום דמתני' סתמא קתני:

בא"ד וי"ל משום דלישנא בתרא דרב קאמר אינו עובר עליו ואסור בין בהדי בשר בין בלא בשר. ויש להקשות מנא ליה הא דלמא לישנא בתרא לא אסר אלא היכא דבשלו בבשר ויש ליישב דכיון דמתני' קתני סתמא ואיירי בכל ענייני בישול ובשתיהן דהיכי דלא קרעו כדינו דהיינו כשרוצה לבשלו בהדי בשר דהוי דינו קריעה שתי וערב ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו ועלה קאי לישנא בתרא דרב וקאמר דאינו עובד עליו ואסור משמע דבכל ענין בישול איירי היכא דלא קרעו כדינו דהיינו בהדי בשר ש"ו ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא:

קי:

ד"ה טלית שאולה כו' מדאמר בריש התכלת ותכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומסיק וכו' ולא בעי למימר וכו' אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים וכו'. ר"ל דהא דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים אתא לאשמועינן דכל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים והא דקאמר אפילו בטלית פטורה הוא ענין בפני עצמו לאשמועינן דהטיל למוטלת כשרה ועיין שם בתוס' פרק התכלת:

ד"ה כבדא מה אתון ביה וכו' אלא בלא מליחה מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד ולקמן נמי קאמר אבל טחול שומנא בעלמא הוא וכו' יודעים היו דבלא מליחה היו עושים לו וכו'. יש לתמוה היאך אפשר דטחול בלא מליחה מותר הא קתני פרק דם שחיטה דם הטחול ודם הלב ודם הכליות וכו' והביאוהו התוס' בדבור זה לעיל מזה בסמוך וכן לקמן כתבו התוס' אבל טחול שומנא בעלמא הוא היינו דוקא גוף הטחול אבל דם היוצא ממנו אסור וכו' וא"כ הואיל ודם היוצא ממנו אסור היאך אפשר שיהא מותר בלא מליחה וצ"ל בדוחק לפי תירוץ זה דהא דקאמר שדם היוצא מן הטחול הוא אסור היינו דם שיוצא מעצמו אבל מה שנפלט ע"י מליחה אינו דם כ"א שומנא בעלמא:

קיא.

בגמ' אמר להו קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת וכו'. צ"ע הא אמר לעיל למיסר נפשה לא קמבעיא לי וכדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת וא"כ למה לי קריעת שתי וערב וכו' וצ"ל דהא דמצריכינן קריעת ש"ו וחיתוכא לתחת היינו כדי לבשל עם בשר אחר אבל לא משמע כן בתוס' ונראה דהא דתנן אינה נאסרת היינו בדיעבד אבל לבשלה לכתחלה צריך קריעה ש"ו וחיתוכא לתחת משום דם שבסמפונות ואתי למיכל הסמפונות עם הדם שבהן ועיין בהר"ן שהאריך בפי' שמועה זו:

בתוס' ד"ה כבדא עלוי בשרא וכו' ולפי' ר"ת לא ניחא כולי האי. פירוש דהסוגיא מוכחא דמטעם דבכל שמעתא דלעיל דשמעינן מינה דיש להחמיר יותר בכבד מבשאר בשר ומליחה לא מהני לה קאמר נמי השתא דכבדא עלוי בשרא פליגי ביה אמוראי ולכתחלה אסור לכ"ע אבל לר"ת שפי' לעיל דבמליחה בכבד פשיטא ליה דשרי לבשלה אפילו עם שאר בשר ולא קא מבעיא ליה אלא אם יש להקל בה יותר מבשאר בשר ולהתיר לבשלה אפילו בלא מליחה עם שאר בשר וא"כ בכל סוגיא דשמעתין לא דברנו עד השתא אלא אם יש להקל יותר בכבד מבשאר בשר ולא להחמיר ומאי דקאמר השתא כבדא עלוי בשרא וכו' משמע שבא לומר דיש להחמיר בכבד יותר מבשאר בשר:

ד"ה דמא משריק שריק וכו' ואי משום דלפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא. וי"ל לעולם אימא לך דמולייתא א"ש דמסקינן התם דשרי אפי' לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו דשם לא שייך לומר דלפעמים נצלה למטה וכו' דהא הכל כחתיכה אחת דמי אבל בכבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה וכו' והא דלא אסרינן נמי בבשרא ע"ג בשרא מהאי טעמא היינו משום דבשרא עלוי בשרא שרינן מטעם דמשריק שריק משא"כ בכבדא עלוי בשרא דא"ל בה משריק שריק כיון דיש בה רוב דם כמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה וי"ל דשם בפ' כיצד צולין משמע דלא אצטריך לטעמא דמשריק שריק אלא למאן דלא סבירא ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אבל למאן דאית ליה טעמא דכבולעו כך פולטו אתי ליה שפיר הא דשרינן בשרא עלוי בשרא בלא טעמא דמשריק שריק ולכך הקשו התוס' שפיר הכא דאי חיישינן גבי כבדא עלוי בשרא משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה ולכך לא שרינן ליה לכתחלה מטעם דכבולעו כך פולטו א"כ בבשרא ע"ג בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא וכו' ולא יועיל ליה טעמא דכבולעו כך פולטו וק"ל:

קיא:

ד"ה אמר אביי האי היתרא בלע וכו' לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט וכו'. פי' הוקשה להם לתוס' למה ליה לאביי למימר האי טעמא ולמה לא אמר דמשום הכי צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם לכך כתבו לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט דאביי לטעמיה אזיל דס"ל לקמן בסמוך בשמעתין דאסור לאוכלו בכותח א"כ ש"מ דחד טעמא חשיב ליה לכך לא רצה לפרש טעמיה דרב כהנא דמתיר משום נותן טעם בר נותן טעם אלא מטעם דהיתרא בלע אף על גב דאיהו פליג ארב כהנא דהא איהו אוסר צנון שחתכו בסכין של בשר מ"מ לא רצה לפרש אפי' טעמו דרב בטעם דלא מסתבר ליה:

קיב.

ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה וכו' ויש לדקדק שאפי' נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת דבכל יום וכו' ומותר לבשל שלמים האידנא וכו'. ר"ל דשם פ' דם חטאת קאמד דבלי בית המקדש לא היו בלועים מנותר משום דכל יום היו מבשלין בהן וא"כ כל יום הוא ניעול ליום שלפניו ודייקו מיניה התוס' דא"כ מותר לבשל שלמים ששחטו היום בקדרה שבשלו בה שלמים של אתמול ולא אמרינן דיהיה אסור לעשות כן מטעם דשלמים של אתמול אין מותרין באכילה כ"א היום ושלמים דהאידנא אם היו מבשלים אותם בקדרה חדשה היו מותרין באכילה ב' ימים היום ומחר ומחמת שמבשל אותם בקדרה שבשל בה שלמים דשל אתמול שזמנן כל היום ואותה בלוע שנבלעה בקדרה תפלוט בשלמים דשל היום ומחמת זה יהיו ג"כ אסורים לאכלן למחר כמו השלמים דשל אתמול וא"כ ממעט באכילת שלמים אלא ודאי משום הכי מותר לבשלן בקדרה דשל אתמול משום דטעם הנבלע בקדרה משלמים דשל אתמול אינו אוסר שלמים דהאידנא באכילה למחר משום דאותו טעם הוא נותן טעם בר נ"ט משום דטעם של השלמים דאתמול בקדרה והקדרה בשלמים דהאידנא ועדיין היתר הוא דהיום אין כאן עדיין שום איסור:

בא"ד ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפי' בישל בקדרה הטאת מותר לבשל בה מיד שלמים. ונבלע טעם החטאת בשלמים ומיד טעם השני נפלט מהקדרה ונבלע בשלמים הוא אוסר השלמים מיד היום באכילה לזרים ולנשים ואין כאן נ"ט בר נ"ט דהיתרא אלא ע"כ התם לא הוי טעמא משום נ"ט בר נ"ט וא"כ אימא לך דלעולם הכא בדגים שעלו בקערה בנתבשלו לא מקרי נ"ט בר נ"ט כך הם המשך דברי התוס' אלא שיש לעיין א"כ דזה מותר אפי' לכתחלה מן התורה מטעם מין במינו בטל מדאורייתא ברוב א"כ לא משכחת נותר מדאורייתא בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה באה המצוה בתורה וכל כלי נחשת אשר יבושל בו ומורק ושוטף במים ונו' וצ"ע שם בתוס' דזבחים:

בא"ד ואם הא' אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר. הלשון אינו מדוקדק דהא לפי הדין נראה דגם אותו שאינו בן יומו נמי מותר משום דכיון שהא' אינו בן יומו לא נקרא טעם שני באיסור ולא נאסרו המים דהא הטעם של דבשר או של החלב הוא פגום ודו"ק ועיין בפוסקים:

קיב:

תוס' ד"ה דגים ועופות שמלחן וכו' וכן נראה נראה דאין העופות נאסרין מהדגים וכו' ונאמר שגם מן הדם שנבלע בדגים וכו' הכל בלשון קושיא אע"פ שכולן אין פולטין וכו'. ר"ל וכ"ת אם כן הוא שהדם הנבלע בדגים חוזר ונפלט א"כ יחזרו הדגים להיותם מותרים לכך קאמר שכולן אין פולטין פי' אין פולטין כל הדם שבלעו אלא מקצתו לכך נשארין הן באיסורן ואוסרים גם העופות באותו מקצת דם שפולטין דמ"מ אין סברא לאסור העופות וכו' לשון תירוץ הוא ר"ל אפי' לאותו פירוש דבכל איסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אפ"ה אין סברא לאסור העופות כי אותו מקצת דם דחוזר ופולט מהדגים הוא שריק ואינו חוזר ונבלע בעופות כ"א הציר של הדגים לחוד שהיא של היתר כיון שאין הולך ומתפשט כמה מן האיסור שהוא הדם ומ"ש לפי' ר' אפרים שס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה כ"א בבשר בחלב וק"ל ועיין באשר"י ותמצא כונת התוס' מבואר כמו שכתבתי:

ד"ה דגים רפו קרמייהו וכו'. ופשטיה דאלא ל"ש משמע שאע"פ שהתחתון פולט תחלה וכו' כצ"ל. דמעשים בכל יום שמוציאין גומות בחתיכות התחתונות וכו' כצ"ל ומיהו עדיין י"ל טעם אחר דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם וכו'. ר"ל ולכך א"צ להמתין כלל עד שיכלה פליטת העליונה כי אין התחתונה בולעת כלל מהעליונות מה שאין כן לשני טעמים הראשונים דבולעת אלא שחוזרת ופולטת:

ד"ה וקיפה שלהן וכו' ומיהו לא הוה לו לומר הנקפה. ר"ל משום דהא אתא לאשמועינן דשתייה הוי כאכילה וכשנקפה לא הוי שתייה כי אם אכילה וק"ל:

קיג.

תד"ה טהור מליח וטמא תפל וכו' דלא שייך מליח בעץ וכו'. ר"ל אין העץ פולט ע"י מליחה אבל בולע הוא שפיר דהא אמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח:

ד"ה בשר בהמה טהורה וכו' ונפקא לן. ר"ל רבנן דס"ל דאפי' בשר עוף מן התורה נפקא לן מדדריש לקמן בסמוך במתני' זו כדברי ר' יוסי הגלילי את שאסור משום נבילה אלא שר' יוסי לא מפיק מיניה כ"א בשר חיה ועוף יליף ליה מחלב אמו להיתרא ורבנן נפקא להו מיניה גם בשר עוף:

קיג:

ד"ה קסבר שמואל איסור חל על איסור בחנם מוחק בקונטרס וכו'. מקשין התלמידים והיאך מתרצים התוס' קושיות רש"י דאי ס"ל בעלמא איסור חל על איסור א"כ למה לי הכא קרא כלל וכולהו גדי מייתרי ונראה דבמה שכתבו התוספות דהוה מוקמינן קרא בדדמי מתורץ ג"כ זה דר"ל דשמואל ס"ל בעלמא שאיסור חל על איסור בדבר דמסתבר ודמי טפי לחול כגון איסור חמור על איסור קל וכיוצא והלכך ע"כ צריך הכא קרא למילף מיניה שיחולו תרוייהו איסור חלב ואיסור נבילה על איסור בשר בחלב אע"ג דחד מינייהו לא מסתבר כ"כ ואי לאו נמי דס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר לא הוה מוקמינן הכא קרא דגדי אתרוייהו אחלב ואמתה אלא על חד מינייהו דמסתבר טפי אבל השתא דבלא קרא ס"ל בעלמא איסור חל על איסור בדבר המסתבר ע"כ קרא אתי לרבות אפי' אידך דלא מסתבר כ"כ כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ולמאי דמשני בסמוך דבעלמא קסבר אין איסור חל על איסור וכו'. ר"ל דבתחלת הסוגיא כדפריך הא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא דרשינן ומשני קסבר שמואל וכו' הוה ס"ל דאי בעלמא ס"ל לשמואל אין איסור חל על איסור כלל לא הוי נפקי תרוייהו מחד קרא ולכך קאמר קסבר שמואל איסור חל על איסור אבל בתר דפריך ליה וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל וכו' הוכרח לחזור מסברתו הראשונה ומשני דאע"ג דבעלמא סבר אין איסור חל איסור מ"מ שאני הכא דרבי רחמנא גדי ומפקי תרוייהו מחד קרא אבל עכ"פ אין אנו צריכין למחוק הגרס' דקאמר לעיל מזה קסבר שמואל איסור חל על איסור וק"ל:

קיד.

תד"ה בחלב פרה וכו' אבל פרה בחלב עצמה וכו'. לאו דוקא בחלב עצמה אלא ר"ל פרה בחלב פרה שהיא מינה דהא לקמן בסמוך קאמר היא עצמה בחלבה מנין וכו':

ד"ה ת"ל בחלב אמו וכו' ור' יוסי דממעט עוף שאין לו חלב אם מוי"ו דאמו קדריש. וצ"ל דיש לו עוד שום דרשות דדריש מווי"ן הנשארים דהא ג' פעמים כתיב אמו:

קיד:

ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב וכו' וי"ל דה"א דאתי קרא למעוטי נתינה דנכרי וכו'. הוה מצי למימר דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר וק"ל:

קטו.

תד"ה או למה לי וכו' דלא שייך לקיחה אאצבע אלא בדעבד אוזן לשפת המזרק. פי' שעשה אוזן לשפת המזרק כדי שיוכל לתקוע אצבע באוזן לאחוז וליקח על ידו המזרק:

ד"ה חורש בשור וחמור וכו' וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאצטריך קרא וכו' וכ"ת וכו'. וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו וכו' דברי התוס' הללו צריכים פירוש דלפום ריהטא גם לפי מאי דמשני לא יתורץ מאי שהקשו וכי תימא וכו' מ"מ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע וכו' ונראה לי דהמשך וקישור דברי התוס' כך הם דמתחלה הקשו ל"ל קרא דאלה למעט בחורש בשור וחמור ושאר קדשים שנעבדה בהם עבירה דלא אסירי להקרבה מהיכי תיתי הוה ס"ר לאוסרן אי משום כל מה שתעבתי לך הוה אסירי לעבודה א"כ לא ה"ל למכתב ג"כ קרא דין הבהמה למיסר רובע ונרבע ה"ל ג"כ למילף מכל מה שתעבתי לך ומדאצטריך קרא לרובע ונרבע א"כ ש"מ מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהם עבירה לא אסירי מכל מה שתעבתי וכ"ת דלעולם אי לאו קרא דאלה ה"א דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לא משום דנשמע מיניה דשאר קדשים דנעבדה בהן עבירה יהיו מותרין להקרבה אלא כדי שנשמע מיניה דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע אם כן הוא דמכלל זה נשמע דלהדיוט שרי אפי' רובע ונרבע א"כ נילף חורש בשור וחמור וכו' בק"ו מרובע ונרבע דשרו להדיוט ואם כן כי פריך גמרא חורש בשור וחמור וכו' ליתסרו לישני ליה ק"ו הוא רובע ונרבע דבמיתה שרי להדיוט ק"ו חורש וחוסם אלא ודאי לא נשמע מינה דרובע ונרבע שרו להדיוט דלעולם אימא לך להדיוט נמי אסירי מכל מה שתעבתי לך והא דאצטריך קרא לרובע ונרבע לגביה היינו כדי דלישמע מיניה דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא אסירי אפילו לגבוה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל קרא דאלה ותירצו וי"ל אי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' ר"ל דלעולם מקרא דאצטריך למכתב רובע ונרבע לא נשמע מיניה לא היתרא דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה ולא היתרא דרובע ונרבע דשרו להדיוט משום דאי לאו אלה הוה אסרינן שאר קדשים לא מקרא דכל שתעבתי לך שתקשה לך א"כ למאי אצטריך קרא דרובע ונרבע כנזכר למעלה אלא הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר וכו' וכי תימא במאי דסלקא אדעתין הכי למילף מקרא דמן הבקר אפי' שאר קדשים שנעבדה בהם עבירה א"כ ק"ו רובע ונרבע דבמיתה דנאסרו לגבוה וא"כ קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע וגרבע ל"ל אין זה קושיא דאי לאו קרא דמן הבהמה דילפינן מיניה רובע ונרבע הוה מוקמינן קרא דמן הבקר לרובע ונרבע אבל השתא דכתיב מן הבהמה לרובע ונרבע ה"א דאתא קרא דמן הבקר לשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לכך אצטריך קרא דאלה למילף מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה דלא מיתסרי לגבוה וא"כ קרא דמן הבקר לנעבדה וכיון דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אפי' לגבוה שרי ק"ו להדיוט ואין להקשות ג"כ השתא דכי פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש ליתסרו לישני ליה רובע ונרבע דבמיתה שרו להדיוט דמדאצטריך למכתב מן הבהמה לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וק"ו חורש וחוסם דנוכל לומר דלעולם אין ה"נ דרובע ונרבע אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך והא דאצטריך למכתב מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע משום דאם לא כתיב מן הבהמה הוה ממעטינן רובע ונרבע מדכתיב לא תקריבו וגו' מכל אלה והוה שרינן ליה אפי' לגבוה וכ"ש להדיוט כמו שאנו ילפינן וממעטינן מיניה שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה אבל השתא דכתיב מן להוציא את הרובע ונרבע ע"כ אסור גם להדיוט מכל תועבה שתעבתי לך לכך לא רצה התרצן לשנויי הכי משום דאיהו הוי ידע מיעוטא דאלה ונוכל לומר דמשום הכי אצטריך רחמנא למכתב מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע לא לאשמועינן מכלל דלהדיוט שרי לכך משני אחורש בשור וחמור וכו' השתא לגבוה שרי מדכתיב אלה להדיוט מבעיא ודו"ק כן נראה לי פירוש כוונת התוספות בזה:

קטו:

בגמ' כל מה הצד פרכינן כל דהו לא אם אמרת ק"ו פרכינן כל דהו לא פרכינן כצ"ל. והא דאיתא בספרים חדא מחדא טעות סופר הוא:

בתוס' ד"ה ונאמר להלן לא יהיה קדש ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב כצ"ל. ור"ל דה"א דאסור ליהנות מגוף הבשר והחלב בעין בלא שום כליון דומיא דלאו דלא יהיה קדש דהיא הנאת בעילה דנהנה מן הגוף בעצמו כשהוא בעין:

ד"ה ומה ערלה ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלו דמדרבנן הוא דצריך מאתים כצ"ל:

קטז.

בגמ' מתיב רב שמעיה בר זעירא וכו' הוסיף אין לא הוסיף לא. פירוש הואיל וצריך הוספה ש"מ דאין הזריעה בעצמה נאסרה דהיא היתר והא דנאסרה כשהוסיף מאתים הוא מטעם שנתערב התוספות שהוא האיסור בהזריעה שהיא היתר לא מטעם שהזריעה אסורה מצד עצמה וק"ל:

שם מאי איכא בין רבי יוסי לרבי עקיבא. פירוש הא תרוייהו ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא אלא דמר יליף מגדי ומר יליף לה מבחלב אמו וק"ל:

בתוס' ד"ה עיקרן נאסר וכו' וי"ל דקשין ועץ שהיו קודם וכו' רוב פעמים שהפירי מוסיף מאתים ונאסר והקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולים שוב לא יוסיף כצ"ל. ור"ל דשם בפרק האשה מיירי בזמורות וקשין שהיו גדולים כבר קודם שנזרע כלאים:

ד"ה והיתה להם שעת הכושר כו' וי"ל דהתם איירי ביין וכו' והגרעינין שנזרע וכו'. ר"ל הכא דקאמר דעיקרן אסור ואין לה שעת הכושר איירי בגרעינין שנזרעו:

קטז:

בגמ' והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכו'. לפי פרש"י לא גרסינן כל זה דהא איהו ס"ל דחלב גמור הוא ולא פרשא:

ברש"י ד"ה אם יש בה ליתן טעם וכו' בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה. ר"ל שמולחין בעור הקיבה עם החלב של עצמה הנמצא בתוכה:

קיז.

ד"ה מנא הני מילי וכו' ולא מפליג דאפילו חלב קדשים קלים וכו'. ר"ל דבחלב קדשי קדשים לא צריך קרא דפשיטא דיש בו מעילה דהא מחיים הוה בהו מעילה בקדשי קדשים ובשלמים בבשר פשיטא דאין בו מעילה דהא נאכל לבעלים ואי אית בהו מעילה על כרחך בחלב ובאימורים הוא דאיכא:

בתוס' ד"ה אמר ר' ינאי וכי' ועוד י"ל דרבי ינאי דהכא אסמכתא בעלמא היא דהא במעילה בפ' קדשי מזבח וכו' ופריך והא קרא קא נסיב. ר"ל דשם פריך נמי מהא דתניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומשני נמי מדרבנן ופריך עלה והא קרא קא נסיב:

ד"ה הוא לפני כפרה וכה"ג דחיק לאתויי וכו' כן צ"ל:

[בא"ד] ומייתי ראיה מר' יוחנן וכו' יצאו מידי מעילה דבר תורה. פי' משמע מדרבנן יש בהן עדיין מעילה:

בא"ד ואי מדרבנן אמאי. פי' לא פריך אלא אמעילה שניה שמצד קדושת בדק הבית ומאי קושיא דלמא דרבנן היא דהא אשכחן מעילה דרבנן בדם ובקדשים שמת:

[בא"ד] ומשני ראוי למעול בו שתי מעילות. מדברי התוס' משמע דאינהו מפרשים הא דמשני התם ראוי למעול בו שתי מעילות הוי פירושו שמשני דאה"נ שיש בו שתי מעילות משום דהא ראוי לחול עליו שתי מעילות חדא דאורייתא וחדא דרבנן:

ד"ה ולא והרי תרומת הדשן וכו' ויש לומר דמתני' דהתם וכו' אבל קודם מועלין וכו'. פי' משעה שהגיעה שעת תרומת הדשן אבל קודם זה לא כמו שכתבו התוס' בס"ד שקודם זה וי"ל דאשכחן טובא דהא דשן אין מועלין בו עד שעת הרמה וכו':