מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

פג:

בתוס' ד"ה אין בילה מעכבת בו וכו' עד מיהו בנגמר הדין גבי נקטעה יד העדים פטור ואיכא דמחייב התם דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם למה כצ"ל. ור"ל דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ולכך איכא מ"ד דפטר ליה התם דבעי קרא כדכתיב וכיון דנקטעה יד העדים א"א לקיים הקרא ואיכא מ"ד דמחייב דלא בעי קרא כדכתיב צריך ליתן טעם אמאן דאמר דמחייב דהא מסקינן בכל הני דוכתי דמ"מ ראוי מיהא בעינן כדבתיב בקרא וק"ל:

פד.

בתוס' ד"ה ליפרקינהו ולכסויי וכו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו'. ר"ל כיון שמוכרח הוא בעל כרחו לפדותו עכ"פ יהא ראויה לאכילה מקרי אפי' קודם פדייה שחיטה ראויה דהא מוכרח הוא לפדותו על כל פנים:

[בא"ד] ועוד דאית ליה לר"ש וכו' כמו שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראויה וכו' כצ"ל:

ד"ה מה חיה שאינו קדש וא"ת אפי' קדשים טעונים כסוי וכו'. קושיא זו של התוס' לא שייכא הכא אמה דקאמר מה חיה שאינו קדש דהא פשיטא דמתני' דפרקי' דתנא קדשים בחוץ לא איירי בחיה דלא שייכא לקדשי מזבח אלא אמסקנא דשמעתי' מקשה דבשום קדשי מזבח לא בעי כסוי אפי' בעוף ובפרקין תנא קדשים בחוץ ר"מ מחייב וע"כ איירי בעוף שהקדישו לקדשי מזבח ושחטו בחוץ ותירץ דהא דמסיק הכא דאין כסוי נוהג בקדשי מזבח אפילו בעוף היינו כששוחטן בפנים אכל כששוחטן בחוץ חייב בכסוי לר"מ אלא שלשון התוספות דקאמר וי"ל דאינו קדש בפנים קאמר הוא מגומגם דמשמע דאחיה קאי ואי לא מסתפינא הייתי אומר למחוק תיבת דאינו קדש ולגרוס הכי וי"ל בפנים קאמר וק"ל:

פד:

ד"ה בזוגיתא חיורתא וכו' ומיהו ר"ת מפרש דאכלך דמתני' קאי. ד"ל והמשנה נשנית קודם החורבן:

ברש"י ד"ה לישמטו לאמורי' וכו' ל"א וכו' ישמטו את האמורא מלפניו וכו' כצ"ל פי' מתורגמן משום שהיו רגילין לדרוש על ידי מתורגמן העומד אצלו ומשמיע דבריו לעם:

ד"ה אין ספיקא דוחה יום טוב כו' כגון נולד בין השמשות וכו' חל יו"ט וכו' נמול לאחד עשר וכו'. ר"ל אלמא דמילה שלא בזמנה אין דוחה י"ט ומיניה יליף נמי דה"ה נולד בין השמשות של כניסת י"ט דהוי הי"ט ספק שמיני ספק תשיעי אין מוהלין אותו בי"ט משום דשמא תשיעי הוא והוי ליה מילה שלא בזמנה אבל ממתניתין גופא לא שמעינן בהדיא בין השמשות משום דבמתניתין הוי שלא בזמנה ודאי דהא עכ"פ הי"ט הוא התשיעי שהרי אפי' היה בין השמשות שנולד בו לילה היה השבת שמיני שלו וק"ל:

פה.

בתוס' ד"ה מה למילה וכו' וא"ת כיון שאין הפירכא מעין הק"ו וכו' נשים הפירכא בתוך הק"ו וכו'. פי' שנכניס הפירכא בתוך הק"ו ונימא הכי מה מילה שאע"ג שאינה נוהגת בלילות כבימים אין מועיל זה שלא תהא ודאי דוחה שבת אלא אעפ"כ דוחה שבת ואפ"ה אין ספיקא דוחה יו"ט כסוי שאע"פ שנוהגת בלילות כבימים אין מועיל לו חומרא זו שתהא ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט וכענין זה ילפינן נמי הק"ו שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ועיין שם בתוס' דף כ"ה ד"ה אני לא אדון וכו':

ד"ה דנין שחיטה משחיטה וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה בעבירה וכו' והכא אצטריך וכו' אפילו אם נמצאת הראשונה טריפה דהוי שחיטת היתר וכו' וי"ל היכא דהראשונה נמצאת טריפה דהוי שחיטת היתר היאך דנין משחוטי חוץ דהוי שחיטת איסור נימא דדנין אותה מטבוח והכן דהוי היתר מהיתר ואין דנין משחוטי הוץ דהוי היתר מאיסור אע"ג דהוי שחיטה משחיטה כמו שאין אנו דנין בתשלומי ד' וה' איסור מהיתר אע"ג דהוי טביחה מטביחה וי"ל דכוונת התוס' דר"ל דהכא א"א לילך בתר דמיון דהיתרא ואיסורא דכי תימא דנלך בתר שחיטת היתר משום דבנמצאת הראשונה טריפה הוי שחיטת היתר ולכך נילף מטבוח והכן דהוי נמי שחיטת היתר נימא אדרבה לאידך גיסא נלך בתר שחיטת איסור משום דכי נמצאת השניה טריפה הוי שחיטת איסור ולכך נילף משחוטי חוץ דהוי נמי שחיטת איסור ולכך ע"כ הכא א"א לילך בתר דמיון שחיטת איסור או היתר ולכך הולכים הכא בתר דמיון הלשון ודנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה:

פה:

ד"ה פשיטא דאמר רב יהודה וכו' והא דלא מייתי מתני' דבהמה המקשה לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה וכו'. דברי התוספות אינם מדוייקים דלא הוה להו לאתויי אלא הא דקתני התם לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' ועיין לעיל בפרק הנזכר דף ע"ב:

ד"ה היינו דגזירה וכו' ועוד י"ל דלא פליגי וכו' ואשרפה קאי הכא דאי אמרת דאורייתא בין בהמה וכו'. פי' מדאורייתא אסורה בהנאה אלא שמדאוריתא לא היתה צריכה שרפה אפילו בהמה גופה אלא קבורה כשאר איסורי הנאה מדאורייתא ומדרבנן מצרכינן שריפה בבהמה משום גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ וגזרינן תו בחיה שרפה אע"ג דלא שייכא בקדשים אטו בהמה והוכרחנו לפרש דברי התוספות כן משום דאי רצונם לומר הא דקאמר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו איסור אכילה והא דקאמר אע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים וכו' ד"ל דלא אסורה בהנאה דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשים א"כ תקשה לך הא פירשו התוס' בדבור שלפני זה דבא להוכיח מכאן דלר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי א"ש וק"ל:

פו.

בתוס' ד"ה סיפא נמי וכו' וי"ל דאי לאו דרוב מעשיהם וכו' אלא שלא נחמיר וכו'. ר"ל דעיקר הטעם שפוטרים מכסוי ברישא לא הוי מטעם הך גזירה אלא עיקר הטעם הוא משום דרוב מעשיהם מקולקלים ולא הוצרכו לטעם דגזירה אלא כדי שלא תאמר אע"ג דרוב מעשיהם מקולקלים מאי נפסיד בזה אם נחמיר לכסות לכך הוצרך לטעם דגזירה וקאמר אם נחמיר לכסות אפשר דאתי למיכל מיניה וק"ל:

פו:

ד"ה סמוך מיעוטא וכו' ואח"כ מתחיל דבור אחר יאמרו ספק איסור להתיר כך היא בספרים שלפנינו וט"ס הוא והכל דבור אחד הוא וצריך למחוק שורה יאמרו ספק איסור להתיר והאי וא"ת בפרק אין מעמידין וכו' קאי אלעיל אדבור ראשון אלא שיש לתמוה עדיין שבספרים שלפנינו לא נמצא שום תירוץ בתוס' אהאי וא"ת שהקשו מפרק אין מעמידין ואינו כן סוגיות התוספות אלא שבכל מקום שכתוב וא"ת וכו' כתוב לאחריו וי"ל וכו' וראיתי הוגה בספרים אחר סיום קושית התוס' זה הלשון ומיהו איכא למיפרך מאי אריא רוב אפילו פלגא ופלגא נמי ור"ל ומיהו דשפיר אתא ההיא דפרק אין מעמידין דאף על גב דיש כאן חזקת היתר אעפ"כ לא היה צריך לומר רוב עגלים נשחטים לעכודת כוכבים ומאי אריא רוב אפי' פלגא ופלגא נמי היה א"ש דאסר רבי מאיר אפילו נסמוך חזקה לפלגא דאין שוחטין לע"ז מכל מקום הוי פלגא דשוחטין לע"ז מיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ולכך לא יתורץ במאי דאיכא לגבינה חזקת היתר ועל כרחך הוצרך שם לשנוי' מה דמשני התם ועיין שם בפרק אין מעמידין כן צריך לישב הגהות הספרים אבל ל"נ שהיה כתוב בתוס' בסיום הקושיא לשון זה ומיהו לפי מאי דמסיק הכא אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר א"ש כן צריך להיות בתוס' וטעו הסופרים והגיהו יאמרו ספק איסור להתיר קודם התחלת הקושיא ועשו ממנו דבור בפני עצמו ור"ל דשם בפרק אין מעמידין איירי באיסור ובאיסור לא אמרינן נסמוך חזקת היתר לרוב ולכך מקשה שם שפיר ומצאתי סגנון זה קצת בתוספות ישנים כתובים על קלף:

פז.

ברש"י ד"ה דאמר מר כו' ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא וכו'. משום דאל"כ לא הוה משמע מאה פעמים אלא תרי זימני עיין שם פרק אלו מציאות:

בתוס' ד"ה רואין אותו וכו' דלאו רואין לדם קדשים קאמר. ר"ל שנאמר שרואין לדם קדשים כאילו הוא מים ונפסל ועיין שם:

פז:

ד"ה משקה טבול יום וכו' דאילו חולין לא מיטמא וכו'. ר"ל והכא קתני אלו ואלו אין מטמאין אחרים אלא פוסלין אחרים א"כ ש"מ דהן עצמן טמאים וגם אין יכולין לומר שמיירי במשקין קדשים דהא במשקין קדשים הוי המשקים שני ומטמאים שלישי שאותו שלישי פוסל רביעי:

פח.

בא"ד אלא במשקין תרומה איירי. שהן עצמן טמאים ואין מטמאין אפי' קודש אלא פוסלין את הקודש:

בא"ד וא"ת דהכא משמע דטבול יום מטמא משקה דתרומה וכו' שהמשקה הוא טמא לענין שעושה רביעי בקודש. ר"ל שהקודש הוא נפסל וא"כ היכי בעי למימר בפ"ק דפסחים וכו' התוס' קצרו דבריהם כאן וגם לשונם מגומגם ועיין שם פ"ק דפסחים דף י"ד ושם איירי בשמן של תרומה שנפסל בטבול יום וכן צ"ל דהוסיף רבי עקיבא היינו דהתם כדרבי חנינא דאמר וכו' טמא וטמא וכו' והכא כדר' עקיבא שמן שנפסל וכו':

בא"ד ועי"ל דהכי קאמר שזה טמא למינו לקודש וזה פסול בתרומה וכו' כצ"ל ר"ל שקודש מטמא מינו קודש ושמן של תרומה אינו טמא לפסול מינו דהיינו תרומה אלא שהוא עצמו פסול ואין פוסל תרומה שהיא מינו אלא קדשים:

ד"ה רבנן סברי דמו כל דמו וכו' וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז וכו'. ר"ל ולא גרסי בברייתא קמייתא מלמד שכל דמו חייב לכסות ולכך י"ל דאימתי דר' יהורה בא לפרש ולא פליגי ר' יהודה ורבנן בזה אבל לספרים שלפנינו דגרסי' בברייתא קמייתא דהוא רבנן דר"י מלמד שכל דמו חייב לכסות ע"כ פליגי רבנן אר"י דהא אמרי דכל דמו חייב לכסות וק"ל ועיין בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ס"ה ותמצא שם זאת הסוגיא בפלוגתא דר"י ורבנן מבוארת גמרא ותוס':

פח:

ד"ה כלל הצריך לפרט וכו' דאית ליה התם בכור לדבר אחד לא הוי בכור וכו'. ר"ל דאביי ס"ל דלישנא דבכור גופיה הכי משמע דלא מקרי בכור כ"א אותו שהוא בכור לכל מילי ולדידהו לא איצטריך פטר רחם אלא למעט שאם הבכור יוצא דרך דופן וע"ש פי' הברייתא לפי סברת אביי ואם כן מאי צריך לפרט הוא דהא בלא שום פרט לא מקרי בכור כ"א אותו דהוי בכור לכל מילי:

פט.

בתוס' ד"ה והתניא תקע לא יצא וכו' אלא ניחא ליה הך ברייתא וכו'. עיין במסכת סוכה דף ל"א בתוס' ד"ה של אשרה וכו' ושם מפרש בע"א ועיין במה שכתבתי שם:

בא"ד וי"ל דהכא בע"ז של ישראל וכו' וכה"ג וכו' ומשני באשרה של משה. פי' דבאותו זמן אפי' אשרה של עובד כוכבים לא היה לה ביטול משום דהתורה הזהירה עליהם לאבדם והא דלא משני התם באשרה של ישראל צ"ל דס"ל השתא דאשרה של משה ושל ישראל ועיר הנדחת הכל ענין אחד דלכולן דין אחד להן שאין להם ביטול עולמית וס"ל השתא דבע"ז של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יצא הואיל וראוי ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעורא:

בא"ד משום דמכי נקצץ וכו'. ר"ל אבל הא דקתני הכא לולב של ע"ז לא איירי בלולב של אשרה דהלולב בעצמו גופה של ע"ז ומכי נקצץ נתבטל אלא בלולב שמשמשים בו לע"ז וק"ל:

בא"ד ובפ' מצות חליצה כו' ולא מפליג בנטל ע"ז גופה וכו'. פי' דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דע"ז אמאי לא מפליג בין ע"ז של עובד כוכבים ובין ע"ז של ישראל די"ל של ישראל ותקרובת ע"ז הכל ענין א' כדלעיל:

בא"ד ומיהו ע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כדברי ר"ת לספרים דגרסי וכו' דאי קודם ביטול הא רב יהודה אית ליה התם וכו'. ר"ל ומיהו אפילו בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד משום דע"כ לספרים דגרסי' ר"י צריך לאוקמא לאחר ביטול בלא פירושו של ר"ת דאפי' בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאין אפילו בע"ז של עובד כוכבים מטעם דמצות ליהנות ניתנו וע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת וא"כ קשה דה"ל לחלק בסוף דבריו ולומר אבל קודם ביטול לא יצא וק"ל ועיין במה שכתבתי במסכת סוכה שם: