מהר"ם על הש"ס/חולין/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קל.

ברש"י ד"ה כל הקדשים שקדם מומם וכו' לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף כצ"ל:

בתוס' ד"ה זה אין מידי אחריני לא כו' וי"ל דכבר אמעיטו מאות' וכו'. וא"ל דנמעט מאותם חזה ושוק ומזה נמעט מתנות דאין במשמעות הדרוש דאותם למעט חזה ושוק וק"ל:

קל:

ד"ה אי אגואי הא קא מעייל חולין בעזרה דכל חולין מדאורייתא אסור להביא בעזרה. ר"ל דלאו דוקא שוחט חולין בעזרה וכן אמר בפ' המוכר הספינה גבי בכורים דמביא ואינו קורא ופריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר דהתם אגוזלות דבהדייהו קפיד ר"ל וכ"ת דלעולם אינו אסור אלא לשחוט חולין בעזרה והא דפריך התם גבי בכורים לא קפיד אבכורים עצמם אלא אגוזלות דרך להביא גוזלות עם הבכורים ולהקריבם ועלייהו פריך והא קא מעייל חולין לעזרה דלא מסתבר לומר כן דאגוזלות אפשר להתנות עליהם שאם אין זה בכורים אזי יהיה הגוזלות קרבן נדבה:

ד"ה תנא תני ישלם ואת אמרת וכו' וא"ת והאמר בפ"ק דב"ק וכו' ובעי למימר ישלם לצאת ידי שמים. וא"כ ש"מ דלישנא דישלם יכולין לפרש לצאת ידי שמים א"כ מאי פריך הכא נימא דהא דתנא ישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים ומיהו לההוא לישנא נמי וכו' אכל הכא שלקחן בהיתר וכו' אפי' לצאת ידי שמים לא מיחייב. ר"ל אי מן הדין לא מיחייב לא שייך ג"כ לחייב לצאת ידי שמים אלא ודאי הא דקתני ישלם מן הדין קאמר ולהכי פריך שפיר וכו':

[בא"ד] ומיהו בסמוך קשה וכו' ומפרש ר"ת דה"ק וכו'. ר"ל דאמת הוא דיכולין לפרש דישלם הוי פירושו לצאת ידי שמים אבל הכא א"א לפרש כן דתנא תני ישלם ורבנן פליגי עליה וכו' וצ"ל לפירושו דבלצאת ידי שמים נמי לא שייך פלוגתא וכן משמע בתוס' פ' הפועלים והשתא נמי אתי שפיר הא דפריך מסיפא טעמא דעני הא עשיר חייב דהמקשה היה סבור דכיון דפלוגתא דר"א וחכמים לא איירי אלא בחייב מן הדין א"כ דיוקא נמי דמשמע מינה הא עשיר חייב מן הדין קאמר ורב חסדא השיב דאינו כן דאע"ג דפליגי בחייב מן הדין מ"מ דיוקא דמשמע מינה הא עשיר חייב מדות חסידות קאמר כן צריך לפרש ע"כ לפי' ר"ת אע"ג שנראה קצת דוחק שהמקשה והתרצן יהיו מחולקין בזה ודו"ק:

קלא.

בתוס' ד"ה ה"ג וכו' אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה כצ"ל:

קלא:

ד"ה ת"ש וכו' וי"ל דלא משמע ליה שיהיה ספק לתנא. ר"ל דנראה לו דוחק לומר שיהא התנא מסופק:

קלב.

תד"ה אמאי יבא עליו בשני צדדים וכו' א' לו וא' לכהן. דממ"נ חד בכור הוא והשני ירעה עד שיסתאב ר"ל אותו שיקח הישראל ירעה עד שיסתאב וגם חייב במתנות דשמא הוא הבכור ואותו שביד הכהן הוא החולין:

קלב:

ד"ה כשהוא אומר וכו' ועוד ג' שבתות וכו' צריך להגיה ועוד ג' שבתות דאיכא למימר וכו':

ד"ה אין נאכלין אלא צלי וכו' אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל כצ"ל:

קלג.

בגמ' אמר אביי מריש הוה חטיפנא וכו' כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי כיון דשמענא להא דתניא ר"מ אומר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה א"ל רבא לשמעיה וכו' רבא גרסי' הכא דרבה כהן הוה וכו'. התוס' פליגי ארש"י דרש"י גרס בפרק עד כמה ג"כ רבא כמו הכא וס"ל דרבא כהן הוה ואפ"ה לא רצה למשקל המתנות אבל התוס' ס"ל דרבא לא היה כהן ומשום הכי א"ל לשמעיה דיזכה לו המתנות ובפ' עד כמה אינם גורסין רבא אלא רבה וע"ש בתוס' אלא שנראה דוחק דלפי זה הא דאמרינן בעלמא אביי ורבא מדבית עלי קאתו צ"ל רבה וזה דוחק דמזכירו עם אביי דהא רבה היה רבו של אביי ומטעם זה עלה בדעתו לומר שהתוס' גורסים הכא בשמעתין רבה ושם בבכורות רבא שהוא היה חבירו של אביי ואמרינן דתרוייהו מדבית עלי קאתו אלא שלפי זה יש קצת דוחק דקאמר רבה בדק לרב יוסף דהא רבה היה חשיב טפי ממנו ואפשר דרב יוסף היה בקי יותר מרבה כדאמדינן בעלמא דקרי ליה סיני ולרב יוסף עוקר הרים והיה רב יוסף מנסה ובדק לרבה ואפשר שזהו דעת ספר ח"ש אלא שקצר מאד:

קלג:

ד"ה או דלמא וכו' דהא דלא מיחייב התם ישראל במתנות וכו' כצ"ל:

קלד.

ברש"י ד"ה אבל שקלן טבח וכו' והכי מפרש לה בריש הגוזל בבא קמא דאף עם הטבח קאמר ר"י. לשון זה של רש"י תמוה הוא דר"ל מאן דכר שמיה בענין זה וכבר עלה בדעתי להגיה רב יהודה ולומר דרש"י היה גורס אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו וכו' אלא שעם כל זה יש לתמוה על דברי רש"י דהא שם בריש הגוזל ומאכיל לא מייתי שם כלל הא דרב ורב אסי דשמעתין דפליגי באם יש לכהן דין על טבח ולא מייתי שם אלא הא דרב חסדא ובדברי רב חסדא מפורש בהדיא רצה מזה גובה רצה מזה גובה: