מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מד.

ד"ה הנחושת קונה את הכסף וכו' חריפי טפי מכספא כצ"ל:

בא"ד ותו דכל המטלטלין וכו' כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירות לגבי כסף. ר"ל מעות היוצאות ולאו דווקא של כסף:

ד"ה אסימון וכו' וי"ל לפרש"י דכל דבר שאינו כתיקונו קרוי אסימון וכו'. ור"ל והכא מיירי באסימון שאין בו צורה כלל ושם בפ' במה אשה מיירי ביש בו צורה שאינה חשובה:

בא"ד וא"ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנים לסימן בבית המרחץ וכו' שאין מחללין וכו'. ויש להקשות מה מקשים התוס' הלא כיון שפירשו דלפרש"י יש שני מיני אסימון דלמא בגמרא איירי באסימון שיש עליו צורה קצת דומיא דאסימון דפ' במה אשה ולכך מחללין עליו ויש ליישב דע"כ צ"ל דלקמן ס"ל דבכל מיני אסימון מחללין אפילו באותו שאין עליו צורה דאל"כ לא הל"ל ושוין שאין מחללין על מעות הניתנים לסימן בבית המרחץ אלא ה"ל למיתני ושוין שאין מחללין על אסימון שאין עליו צורה וק"ל:

מד:

רש"י ד"ה משער תנא במידי דקוץ וכו' שאפילו בזמן שאינו נמכר יותר מכ' דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה' דינרים וכו' כן היא גירסת הספרים שלפנינו אבל י"ג יחזיר לו הכהן ד' דינרים שהן חמישית דינר זהב שהזהב תמיד דמיו קצובים וכו' ואם נמכר בל' לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו ר"ל שהוא ו' דינרים ור"ל שלעולם הכהן יחזיק ד' חלקי הדינר והמישית יחזיר לו ואם שוה הדינר זהב עשרים מחזיק לו הכהן ט"ז שהן ד' חלקים ומחזיר רד' שהן חמישית וכן בל' מחזיק כ"ר דינרי כסף שהן ד' חלקים ויחזיר לו ו' שהן חלק חמישית וכן ג"כ כשהדינר של זהב אינו נמכר כי אם בט"ז דינרי כסף שהכסף הוא ביוקר מחזיק הכהן י"ב שהן ד' חלקים ומחזיר לו ג' שהוא החמישית וכן לעולם וק"ל וטעמם של הגורסין ומפרשים כן נראה נכון שלפי הספרים שלפנינו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף שהכסף נתייקר למה יחזיר לו הכהן ה' שהרי מחזיר לו יותר ממה שמגיע לו וק"ל:

תוס' ד"ה אחד משמנה באיסר וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדאצטריך פרוטה להיות ח' באיסר וכו'. אין לפרש דדייק דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדמשער פרוטה באיסר דא"כ בגמרא נמי דבא להוכיח דדהבא הוי טבעא וקאמר אי אמרת בשלמא טבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה וכו' הוה ליה נמי להוכיח בקצרה דמדמשער דינר של כסף בדינר של זהב ומצריך דינר כסף להיות מאחד מכ"ה בדינר של זהב א"כ הוי דינר של זהב טבעא טפי מדינר של כסף לכך צריך לפרש דכוונת התוס' ג"כ דומיא דקאמר בגמרא ור"ל במ"ש מדמצריך פרוטה להיות ח' באיסר ומשער הפרוטה האיסר ש"מ דלא שייך באיסר יוקרא וזולא דא"כ משער הפרוטה דקרושין במידי דאוקיר וזיל וכד יהיב לאשה איסר זימנין דמהדר ליה הרבה וזימנין דמהדר ליה מעט:

בא"ד ועוד היכי פריך בסמוך משער תנא במידי דאוקיר וזיל והא משער כו' כדאמר בקידושין. ר"ל והא דמשער במידי דאוקיר וזיל כיון דמשער פרוטה באיסר ואיסר הוא מידי דאוקיר וזיל כדאמר בקדושין כדלעיל ומה שכתוב בספרים שלפנינו משער תנא במידי דאוקיר וזיל כדאמר בקדושין נראה דהספר חסר וכצ"ל והא משער כדאמר בקדושין:

מה.

ד"ה השתא כספא לגבי פריטי וכו' ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת וכו'. ר"ל דלא פריך מינה אלישנא קמא וגם בלישנא בתרא זה לא פריך מינה למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת א"כ ס"ל דפליגי אי דהבא הוי פירא:

מה:

ד"ה אין מטבע נעשה חליפין וכו' וי"ל דמטבע מקרי שפיר כלי וכו' והשתא רב ולוי בהא פליגי דמר סבר דנעשה חליפין (משום) שהרי מקרי כלי. ומר סבר אע"ג דהוי כלי אעפ"כ אין נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וגרע אפילו מפירא:

בא"ד ועוד דאמרינן לקמן במנא למעוטי פירות ביה למעוטי מטבע וכו' ואי גם כלי לא הוי וכו'. לא היו צריכין להוכחה זו דהא בהדיא מוכח משם ג"כ דמטבע מקרי כלי דאל"כ למה צריך ביה למעוטי כלל מטבע הא אימעט נמי ממנא כיון דלא הוי כלי אלא על כרחך צ"ל דמטבע הוי כלי ולכך צריך מיעוטא אחרינא וק"ל (ועיין באשר"י לקמן):

ד"ה מאי לאו בחליפין וכו' ומשני תני מחייב אינו מגיה וכו'. הא דאצטריכו התוס' לכתוב זה לפי הפירוש דפירשו השתא משום דבשלמא בפשוטה דשמעתין אתי שפיר דמגיה המשנה משום דע"כ צריך להגיה כדדייק מסיפא אבל השתא דגם לפי סברת המקשה יתיישב הסיפא א"כ מנא ליה להמתרץ להגיה המשנה לכך כתבו דאינו מגיה המשנה:

מו.

גמ' דלית ליה סודר וכו'. על כרחך צריך לפרש דגם לחבירו אין לו סודר דאל"כ יקנה לו חבירו סודר שלו במשיכה ואח"כ יקנה לו המעות על ידי סודר ועוד לרב דאית ליה קונין בכליו של קונה מאי איכא למימר דאי אית ליה לחבירו סודר יקנה לו המעות ע"י סודר. ומיהו זה נוכל ליישב דלוי איירי שאין לבעל המעות סודר ולרב איירי שאין להזוכה סודר אבל מ"מ משום קושיא הראשונה שהקשינו צריך לומר שאין לשניהם סודר:

תוס' ד"ה ונקנינהו נהליה אגב קרקע וכו' וה"ה בבריא מדקנינהו רב מרי וכו'. ר"ל דליכא למימד דדוקא במתנות שכ"מ אמרינן דנקנין בהודאה אבל בבריא לא זה אינו משום דהתם קאמר מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתא בירושה איתא במתנה וכל היכא דליתא בירושה ליתא במתנה וכו' ורב מרי לא הוי בר ירושה דהורתו לא הוה בקדושה וא"כ אם איתא דהודאה לא קניא בבריא לא הוה קנינהו רב מדי אפילו בשכיב מדע אלא ודאי דגם בבריא קניא הודאה:

ד"ה נעשה כאומר לו וכו' וי"ל דהכא אינו נותן לו אותה מטבע וכו'. עיין באשר"י דדבריו מבוארים בפירוש התוס' וגריס בגמרא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטות פירוש שהשולחני נותן לו מעות והוא נותן לו פרוטות ולגירסא זו יתיישב יותר פירוש התוס':

ד"ה כל הנעשה דמים וכו'. עד נתחייב המוכר ליתן לו חליפין ואי ל"ג זה שני הכי קאמר כצ"ל:

בא"ד פי' המוכר בהנאה שקבל ממנו הלוקח מטבע כצ"ל:

ד"ה שמע מינה מטבע נעשה חליפין וכו' וי"ל דלא שכיחא מלתא שיקנה המעות דרך חליפין וכו' דדרך חליפין שאינן שוות מעות המקח וכו'. לשון התוס' אינו מתיישב שפיר וגם יש לדקדק דהיה להם לפרש בקצרה דבחליפי מעות לא שייך למגזר שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה שהרי אינו נותן לו כל דמי המקח וכיון דלא קיבל המוכר כל המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו מותר המעות דוגמת שפירשו לאחר זה בסמוך בקנין חליפין שע"י סודר ונראה שהצעת דברי התוס' כך הם דסבירא להו דלשון המשנה דקתני כל הנעשה דמים באחר וכו' לפי מה דסבירא ליה להמקשה השתא דמאי ניהו מטבע משמע שנתן הלוקח למוכר כל המעות ששוה המקח דרך חליפין ולכך מקשי התוס' שפיר ואם תאמר והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ומתרץ י"ל דלא שכיח וכו' ר"ל דלא שכיחא מלתא שיתן הלוקח להמוכר כל המעות דהיינו כל דמי שווי המקח ויקנה אותן לו דרך חליפין משום דדרך סתם חליפין שאינן שוות מעות המקח ולא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינן שוות המקח ולכך גם זה שיתן הלוקח כל מעות המקח דרך חליפין ג"כ אינו שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולכך אם יזדמן לפעמים שנותן הלוקח כל מעות המקח להמוכר ומפרש שנותנן לו בתורת חליפין קנה ולא גזרו שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כן נראה לי המשך דברי התוס' ועכ"פ האי וא"ת שמקשין התוס' לא קאי אלא על התירוץ הראשון של התוס' שפירשו הני מילי סתמא אבל אי מפרש בתורת חליפין קני דהא לפי האי נמי דפירש וכו':

מו:

ד"ה ופירי נמי עבדי חליפין וכו' למאי דשני כל הנישום אתי שפיר אפילו לרב נחמן וכו'. ר"ל דלמאי דשני כל הנישום אתא רישא למעוטי מטבע וסיפא דכיצד אתי שפיר כפשוטה דאיירי בשור ופרה חיים ואתא שפיר אפילו לרב נחמן אבל לפי מאי דסלקא דעתך מעיקרא דקתני כל הנעשה דמים וכו' ואתא לאשמועינן דאפילו מטבע נעשה חליפין א"כ אי סיפא דכיצד החליף שור בפרה איירי בחיים דהוי כלי הוי לה משנה שאינה צריכה דכיון דאשמועינן רישא דאפילו מטבע נעשה חליפין כ"ש שור ופרה חיים דהוו כלים ולכך על כרחך צריך לפרש הסיפא דלא איירי בחיים אלא בשר שור בבשר פרה ואשמועינן דפירי נמי עבדי חליפין:

בא"ד דמסתמא לא יחלוק וכו' וצ"ל לדידיה ופירי נמי עבדי חליפין וכו'. ר"ל ולכך צריך רב נחמן לתרץ דמאן דאמר מטבע נעשה חליפין מפרש המשנה ויש דמים וכו' ואינו מפרש המשנה כדסלקא דעתין מעיקרא כל הנעשה דמים וכו' דלאותו פירוש צריך לפרש הסיפא ופירי נמי עבדי חליפין דלא כרב נחמן:

מז.

גמ' אמר רבא אטו חליפין בשופטני וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה גאולה זו מכירה וכו' ומפרש ר"ת גאולה זו מכירה ולרבי יוחנן גאולה בכסף ולר"ל במשיכה וכו'. יש לדקדק היאך מתיישב המקרא דוזאת לפנים בישראל וגו' שהרי מסיים בסוף המקרא שלף איש נעלו וגו' דכל הקנינים הן ע"י נעל דהוא קנין סודר ולא בכסף ובמשיכה וצ"ל דה"ק קרא וזאת לפנים בישראל על הגאולה שדין תורה הוא שנקנה בכסף או במשיכה ועל התמורה שהן חליפין שוה בשוה לקיים כל דבר הוא חליפין שאינו שוה בכל אלה הקנינים היה המנהג אז בישראל כשלא היה להם פנאי לקנות על ידי כסף או משיכה או להחליף זה בזה בחליפין השוין כגון שלא היה אותו הנקנה כאן במקום הקונים או המחלפים אז היה המנהג להקנות איש לרעהו ע"י מנעל אפילו היו הדברים הנקנין שלא בפניהם בכל שהן:

ד"ה קונין בכלי וכו' ומאן דאמר בכזית סבר כרבנן דאבא שאול וכו'. פי' דבפ' כל שעה פליגי רבנן ואבא שאול בזר שאכל את התרומה דרבנן סברי בכזית דכתיב כי יאכל קדש ואין אכילה פחות מכזית ואבא שאול סבר עד שיהא בו שוה פרוטה דכתיב ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה והשתא אותו מ"ד דס"ל גבי סיכה בכזית טעמו משום דאיהו ס"ל כרבנן דאבא שאול גבי תרומה דהוי בכזית ויליף סיכה נתינה נתינה מתרומה:

מח.

רש"י ד"ה תשומת יד הלואה וכו' שייחד לו הלוה כלי עליה וכו'. ר"ל לפרעון הלואתו:

ד"ה שייחד לו כלי וכו' דלא מייחד באפי נפשיה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תשומת יד וכו' ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק. ר"ל דל"ל דההזיר עושק וצריכין אנו לאוקמי כגון שנטלו והפקידו עדיף היה יותר כשלא החזירו והוה מכ"ש סייעתא לר"ל דלא החזיר תשומת יד ועושק משום דשניהם מחסרו משיכה וק"ל:

בא"ד הא התם אינו פוטר אלא מטעם קנס וכו'. פירוש התם אינו ממעט כ"א מטעם קנס והלא בלאו הכי הוא פטור מטעם דלא שייך התם יחוד:

ד"ה בלן דלא מחסרא משיכה וכו' וי"ל דרבי יוחנן מוקי לה בבלן עכו"ם וכו'. וכן שני הברייתות דקתני חדא נתנה לספר מעל וקתני אידך נתנה לספר או לספן וכו' לא מעל הא דקתני מעל איירי בספר ישראל והא דקתני לא מעל איירי בספר עכו"ם בהפוך ממה דאוקים לה בשמעתין אליביה דר"ל ובזה יתורץ ג"כ הא דמייתי רבא סייעתא לר"ל ממתניתין דבלן דקתני נתנה לבלן מעל דוקא בלן וכו' דמייתי ליה סייעתא מהאי ברייתא מדיוקא ולא מייתי ליה מהברייתא דמייתי בתר הכי בשמעתין דקתני בהדיא נתנה לספר או לספן וכו' לא מעל עד דמשיך אלא ודאי אי הוה מייתי מההיא לא הוה שום סייעתא לר"ל משום דרבי יוחנן מצי לאוקמא בספר עכו"ם דמעות אינן קונות בעכו"ם לרבי יוחנן לכך מייתי רבא סייעתא לר"ל ממתניתין דבלן דס"ל לרבא דמיירי בישראל דומיא דרישא דקתני הוא מעל דאיירי בישראל דבעכו"ם לא שייך מעילה:

ד"ה והא בעי לממשך וכו' עד יכול לחזור בו ולא קבלן כצ"ל:

ד"ה בספר עכו"ם וכו' רבי שמעון היא כדבסמוך כצ"ל:

ד"ה נתנה לסיטון וכו' עד ר"ל משמיה דלוי אינה לשחיטה כצ"ל:

מח:

בא"ד דהכי פירוש אשכחן עכו"ם הואיל וכל קנינו של עכו"ם בעבד עברי וכו'. פי' דהתם קאי אמתניתין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ויליף התם בגמרא מדכתיב גבי עבד עבדי הנמכר לעכו"ם מכסף מקנתו ולכך פריך אשכחן גבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם מכסף מקנתו דנקנה בכסף הואיל וכל קניינו של עכו"ם בעבד עבדי הוא דוקא בכסף ולא בשטר וכו' אבל עבד עברי הנמכר לישראל דאשכחן ביה קנין שטר אימא דוקא שטר ולא כסף:

בא"ד והא דאמר בפרק בתרא דע"א בזונה עכו"ם וכו' היינו כר"ל דלרבי יוחנן מתרץ תירוצים אחרים שם דף ס"ג ואיירי שם באתנן זונה ופריך והא מחסרה וכו' ומשני בזונה עכו"ם ואב"א בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצרה ופירוש וחצרה קני לה והשתא כוונת התוס' דכתבו הכא דלרבי יוחנן מתרץ תירוצים אחרים ר"ל הא דמשני דקאי בחצרה וא"ת מה צריך לשום תירוץ לרבי יוחנן הא רבי יוחנן ס"ל דמדאורייתא מעית קונות ולא בעי משיכה אלא משום תקון דרבנן שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה והתם דאיירי באיסור דאורייתא באיסור אתנן ולכך הוי אתנן אע"ג דלא משכה ע"ש בתוס' דכתבו דאף לרבי יוחנן פריך והא מחסרה משיכה ולא קנה האתנן כיון דהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונות ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ולא דמי להא דאיתא לעיל הכא נתנו לסיטון מעל משום דמעות קונות מדאורייתא דהכא מיד שנתן המעות מעל מדאורייתא ולא שייך כאן הפקעה דמי יפקיע המעילה ממעות הקדש:

בא"ד אבל קשה דהתם אמר אמימר כצ"ל:

בא"ד אך קשה וכו' וי"ל דרב אשי הדר וכו'. נ"ב ועוד דבהגוזל בתרא משמע קצת דרב אשי סבר גזל כנעני מותר דקאמר רב אשי הוה קאזל בארבא חזא שבשא דגופנא תליא לבר ותלי ביה קטופי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו זיל אייתי לי שמע ההוא כותי א"ל ודכותי מי שרי א"ל דכותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי משמע דסבר דגזל כנעני מותר ובשביל ששמע הכותי היה מתרץ דבריו:

בא"ד כדהוכיח לו רבינא דמשיכה בעכו"ם קונה כצ"ל:

גמ' לימא כתנאי המלוה את חבירו וכו' כצ"ל:

מט:

רש"י ד"ה א"נ שמא וכו' דלא לישנא אחרינא הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה שוי חמשה בשיתא וכו' עד ועוד דכשנתאנה המוכר לא תמצא שתות מלבר. פי' דכשנתאנה המוכר לא שייך לומר שתות מלבר והואיל ואינו נמצא במוכר ה"ה דאינו בלוקח:

נ.

ד"ה אי אמרת וכו' עד לכן נראה וכו' ת"ש וכו' והשתא סבר וכו':

נראה לי דהמשך דברי התוס' וגירסתם כך הוא דהכי משמע פשטא דמתניתין טפי ולהכי פשיט שפיר אי אמרת בשלמא ביטול מקח בכדי שיראה להכי חזרו וכו'. והא דאיתא בספרים ועוד אי משתות ועד שליש וכו' עד לפי זה לא דקדק וכו' כל זה גליון הוא וכן מצאתי בתוס' ישנים דזה היה כתוב בגליון בצד גוף התוס'. וגם תיבת ועוד טעות סופר הוא וצריך להיות דאי משתות ועד שליש לר' טרפון הוי אונאה וכו'. גם מה שאמר דלפי זה לא פירשנו שמשנה צריך להיות לא פירשנו המשנה וכתבה איזה תלמיד לפרש לו דברי התוס' שכתבו לעיל מזה בסמוך והשתא סבר דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן וכו'. והוקשה לו לאותו תלמיד מה היה ההכרח לבעל התוס' שמפרש כך ותירץ לו שמוכרחים היו התוס' לפרש כן משום דאי משתות ועד שליש לרבי טרפון הוי אונאה אתי שפיר שמחו וחזרו וכו' לפי מה שפירשו התוס' השתא לפי שיטתם ואם כן מה אמר בבעיא שניה ת"ש וכו' אי אמרת בשלמא אמאי חזרו והא אתי שפיר שמחו וחזרו בכל ענין ומשום קושיא זו דרק רש"י וכו' ושתות בכלל פירוש ולכך הוי אתי ליה שפיר חזרו אבל בבעיא שניה דסבירא ליה דשתות הוי מחילה כמו שתירץ שמחו בשתות עצמו וכו' לכך פריך אמאי חזרו כמו שפירשו התוס' לעיל לפי שיטת רש"י והיינו מה שר"ל במ"ש דלפי זה לא פירשנו המשנה וכו' ר"ל כשתירץ שמחו בשתות עצמו דלרבי טרפון הוי מחילה לא פירשנו המשנה שאתי שפיר אלא לפי שסובר כאותו תירוץ דביטול מקח בכדי שיראה אבל אם לעולם חוזר לא דקדק עכשיו אם אתי שפיר אמאי חוזר ולכך אמר בבעיא שניה ת"ש וכו' אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חוזר וכו' אבל לפי' התוס' דגם מעיקרא הוי סבירא ליה דשתות עצמו לרבי טרפון הוי מחילה ואפילו הכי הוי אתי ליה שפיר שמחו וחזרו בכל ענין וא"כ מאי פריך בפשיטותא דבעי' שני' אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו ולכך מוכרחים היו התוס' לפרש דבבעיא שניה ס"ל כמו שהיה סלקא דעתין מעיקרא בסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן והעיקר נראה לי דשפיר גרסינן ועוד דאי משתות עד שליש לרבי טרפון הוי אונאה אתי שפיר וכו' וגם גרסינן במקום דלפי זה צ"ל דלפי' זה לא פירשנו המשנה וכו' והמשך דברי גליון התוס' כך הם ועוד דאי משתות ער שליש לרבי טרפון הוי אונאה אתי שפיר שמחו וחזרו וכו' כמו שדקדקה הגמרא לעיל וא"כ מאי קאמר בפשיטותא דבעיא שניה אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו ומשום קושיא זו דחק רש"י דלעיל הוי ס"ל דשתות הוי בכלל אונאה ולכך הוי אתי ליה שפיר חזרו אפילו אי אמרינן לעולם חוזר ובפשיטותא דבעיא שניה הוה ס"ל בשנויא דלעיל דשתות הוה מחילה לרבי טרפון כך הוצרכנו לדחוק לפי' רש"י. אבל לפירוש זה דמפרש התוס' השתא דהאי איבעיא להו והפשיטותא לא קאי אמסקנא דלעיל מיניה אלא ס"ל השתא כסברוה דלעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ס"ל דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לרבי טרפון הוה בכדי שיראה דהשתא אתי שפיר דבאותו סלקא דעתין לא נחית לדקדק אי אתי שפיר שמחו וחזרו אם ביטול מקח לעולם חוזר או לא ולכך אתי השתא למפשט ולדקדק דאי אמרינן לעולם חוזר קשיא אמאי חזרו וזה ר"ל התוס' במ"ש דלפי' זה לא פירשנו המשנה וכו' ר"ל לעיל כשאמר סברוה וכו' ואמר אי אמרת בשלמא פחות משתות לרבנן בכדי שיראה וכו' משום הכי חזרו לא פירשנו אז המשנה דאתי שפיר חזרו אלא את"ל ביטול מקח הוי בכדי שיראה אבל אם לעולם חוזר לא נחית לדקדק אז אי אתי שפיר דחזרו ואע"ג דהתוס' פירשו לעיל שם הסוגיא בין אי אמרינן ביטול מקח בכדי שיראה בין אי לעולם חוזר לא פירשו זה אלא לפי שיטת רש"י אבל לפי' זה דפירשו התוס' השתא סבירא להו דלא פירשנו באותו סברוה המשנה אלא אם ביטול מקח הוי בכדי שיראה אבל לא אי אמרינן לעולם חוזר וא"כ הוי שפיר גירסת הספרים דגרסי ועוד דאי משתות ועד שליש וכו' עד דלפירוש זה וכו' דהגליון זה בא להוסיף קושית על שיטת רש"י ולומר דלפי שיטת רש"י צריך לדחוק במאי דקאמר הכא אמאי חזרו אבל לפי' שיטת התוס' אתי שפיד וחמי הגאון מהר"ד יצחק הכהן ז"ל היה גורס דלפי זה לא היה פריך אמשנה וכו' ור"ל דלעיל כשהקשה המקשה אי הכי במאי שמחו מעיקרא תפשוט דביטול מקח חוזר לעולם וכו' דאי ס"ד וכו' במאי שמחו לא פריך המקשה אלא אאי ס"ד בכדי שיראה במאי שמחו אבל אי לעולם חוזר הוה אתי ליה שפיר שמחו וגם חזרו ולא דקדק למפרך אמאי חזרו ובפשטותא דבעיא שניה פריך אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו לכך דחק רש"י לפרש דלעיל הוי ס"ל דשתות בכלל הוי אונאה ולכך הוה אתי ליה שפיר חזרו אבל בבעיא שניה דקאי אמאי דמשני דשתות עצמו הוי מחילה לרבי טרפון לכך פריך אמאי חזרו אבל לפירוש התוס' הוי קשה ולכך הי' התוס' מוכרחים לפרש מה שפי' כדלעיל:

נ:

רש"י ד"ה הלכתא פחות משתות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואלו יתר על שתות שניהם חוזרים וכו' וי"ל דהכא ביון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח וכו'. ר"ל כההיא דפרק הספינה דמכר לו שוה ה' בו' לא הוי יותר משתות אלא שתות לבר דהיינו שתות מעות דקי"ל כשמואל דאמר לעיל שתות מעות נמי שנינו:

ד"ה אמר רבא הלכתא וכו' ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפרק הספינה מכר לו שוה ה' בו' כו' והוקר וכו' לוקח יכול לחזור בו וכו'. ר"ל והתם לא הוי כי אם שתות מעות כדלעיל ובשתות ס"ל לרבא דקנה בעל כרחו ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ותירצו דשפיר סבר רבא כרב חסדא והתם הוי טעמא משום דבתוך שיעור דהיה יכול הלוקה לתבוע אונאתו הוקר ועמד על שיעור ביטול מקח ולכך הוי כאלו הוה מתחלה האונאה כשיעור ביטול מקח הלכך יכול הלוקח לחזור בו ואף המוכר היה בדין שיוכל לחזור אי לאו דאמר ליה לוקח אי לאו דאיניתני וכו':

בא"ד ולא חש לפרש בהדיא רצה משום וכו' כצ"ל:

נא.

גמ' מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר פרש"י ברייתא כר' יהודה הנשיא קתני מוכר דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא וצ"ע לפי זה דפירש דמוכר מסתבר טפי לומר דידו על העליונה מלוקח היאך יתיישב הא דקאמר מה ששייר במתניתין וכו' דהא כיון דקתני במתניתין לוקה כ"ש מוכר לפי סברא זאת וא"כ מה שיור שייך הכא וכן הדיקא נמי דקאמר רב אשי ובו' ש"מ שיורי שייר לא יתיישב ואי הוה אמרינן דהסברא היא איפכא דלוקח מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה הוי אתי שפיד טפי וק"ל. ויש לישב דהמקשה הוה ס"ל דהסברא הוא שמוכר מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה מלוקח ולכך פריך מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר כמו שפירש רש"י והמתרץ השיב שאין זה מסתבר טפי מזה אלא ששניהם שוין שיירי' ומה ששייר במתניתין קא מפרש בברייתא וק"ל:

נב.

גמ' אם היה מכירה אפי' וכו'. פי' שהוא נתנה לו. כן הוא בהר"ן:

שם פחות מכן איסר אסור מאי קאמר וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים להוציאו ט"ס הוא:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' עד ורבא דקאמר אפילו משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמאן דאמר יקוץ וכו'. ר"ל דרבא לא אמר אלא דסברא זו שאתה מחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט ליתא דכיון דס"ל יקוץ מאי איריא פחות מכן איסר אפילו משהו נמי משום דאתי להוציאה ביפה והא דקאמרו התוס' לית ליה האי סברא ר"ל סברא דנימא דלהפסד מרובה שחוא איסר חששו ולפחות מכאיסר לא חששו:

נג.

גמרא ואסורים לזרים והן נכסי כהן כצ"ל. מכלל דמעשר בטיל ברובא כצ"ל:

תוס' ד"ה ועולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו'. זה לשון הספרי פרשת קרח דף כ' מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ופירושו כן הוא דהאי קרא מדבר בתרומת מעשר שהרמתו אחד ממאה שהרי ממאה סאין מפריש עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה מפריש אחד לתרומת מעשר נמצא שהתרומת מעשר הוא אחד ממאה סאין שהיו טבל ולמדך הכתוב שאם חזרה ונפלה אותה סאה של תרומת מעשר לתוך התשעים ותשעה מקדשתן הא אם נפלה לתוך מאה חולין דהיינו עם התרומה שנפלה לתוכו הוי א' ומאה הוא עולה וה"ה לתרומה גדולה דדין אחד להם וכן מצאתי פירוש זה בסמ"ג דף ע"ו ריש ע"ב ובפירוש רבינו שמשון דמסכת תרומות דף נ"א משנה ז' ע"ש. וכן בפירוש ר"מ שם ומה שכתבו התוס' דערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים שם בספרי:

ד"ה והן נכסי כהן וכו' אבל עבדים אסירי מיתורא דקרא. פירוש דכתיב בבקר ובצאן וגו':

בא"ד והא דקאמר בפרק הערל וכו' אימא לארון ותכריכין וכו'. ר"ל מדקאמר ואימא לארון ותכריכין משמע דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכים ולפי סברת התוס' סבירא להו השתא דכל עצמו לא אתא אלא לארון ותכריכין לכך כתבו דאין ר"ל דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכין דלארון ותכריכין אתא על כל פנים אלא דפריך דלמא אתא לארון ותכריכין לחודיה אבל לסוכה לא:

ד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי וכו'. לפי' רש"י לעיל בד"ה ועולין באחד ומאה וכו' דכתב והכא כגון שנטמא וכו' ואין בו שוה פרוטה וכו' לא קשה מידי דלא הוי מצי למפרך וליהדר וליעייל' אאין בו שוה פרוטה משום דאיירי דנטמא וכי תימא א"כ נפרקי' הא אין בו שוה פרוטה אבל אנכנס לירושלים הוה ס"ד דהמקשה דליכא לשנויי ליה בשנטמא דא"כ תקשה ונפרקיה וק"ל:

נג:

ד"ה כרבי יהודה כו' עד תאמרו בלקוח שאינו נפדה ברחוק מקום וכו'. פירוש אפילו אם קנה פירות במעות מעשר שני רהוק מירושלים כדי לאוכלן בירושלים הוי כאלו קנאם בירושלים ואינן נפדין וע"ש במסכת מעשר שני משנה י' בפי' ר"מ ור"ש:

נד:

ד"ה מוסיף חומש על חומש וא"ת והא בעינן יחוד כלי וכו'. פירוש כדלעיל וא"כ על כרחך צ"ל דייחד כלי לחומש הראשון וא"כ נעשה קרן ופשיטא דמוסיף עליו חומש:

ד"ה ולא מתנא תנא כו' עד ולא קתני בסלע וחומש מעות אלמא וכו'. פירוש דהא בהדי סלע מסתמא נכלל בו קרן וחומש ואם כן החמישית מהסלע הוא חומש ואם איתא דמוסיפין חומש על חומש במעשר הוי ליה למיתני מביא בסלע וחומש מעות פידוש הומש מהחמישית של הסלע שהוא חומש אבל חומש מהקרן ס"ד השתא בקושיא דאין צריך להוסיף על קרן שני ותירץ וי"ל דלא חשש וכו' תדע דהא על קרן שני מוסיף חומש לכולי עלמא אפי' את"ל דאין מוסיף חומש על חומש ולא קתני מביא בסלע מעות וחומש של הקרן:

ד"ה לענין חומש קאמרת וכו' וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים וכו' לא אסיק אדעתיה וכו'. ר"ל כי פריך בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים דלית בהו מעילה א"כ ס"ד דאמעילה קאי ברייתא זו דקדשי קדשים והלא קי"ל דאין בהם מעילה ובמסקנא דברייתא מסיק דמרבינן נמי קדשים קלים וא"כ איך אפשר דברייתא זו איירי במעילה לכך צ"ל דאז לא אסיק אדעתין מסוף הברייתא:

נה.

רש"י ד"ה לפי שאינה בסוף הקדש וכו' עד כדמפרש ואזיל מדמינן לסוף הקדש כצ"ל:

תוס' ד"ה נדמייה לתחלת הקדש וכו' עד אי נמי אברייתא פריך וכו' דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים. ויש לדקדק והא כתבו התוס' בדבור שלפני זה דבמסקנא דתורת כהנים מרבה קדשים קלים מאם כל בהמה טמאה וי"ל דהכי פריך מה ראית דרבויא דכל בהמה אתי לאמצע הקדש ומיעוטא דבהמה טמאה אתי לאין כולה לשמים דלמא נימא איפכא אי נמי הכי פריך דלמא רבויא דכל בהמה לא אתי אלא לקדשי קדשים לבד דהא לעיל כתבו דמרבינן מכל בהמה תרי מילי קדשי קדשים וקדשים קלים:

ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו'. דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות:

נה:

גמרא מעשר שני מחוללת על מעות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ויחזוד ויפדה וכו' עד ועל חנם הביא מתניתין דדמאי וכו' כצ"ל:

נו.

רש"י ד"ה מעשר דמאי וכו'. וי"ל שנחתום הזה לקח ככרות כצ"ל:

תוס' ד"ה לא התירו וכו' גמר בלבו לקנות קנה מעשר וכו' צ"ל ונתחייב במעשר וכן הוא בפרק הספינה:

נז.

רש"י ד"ה ר' יונה ורבי ירמיה וכו' אלא רבי יונה אהקדשות ורבי ירמיה אקרקעות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' ותירץ ר"ת וכו' אבל מפלגא ואילך מקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עיין באשר"י דכתב קצת בענין אחר:

ד"ה יצא לחולין וכו' עד אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה וכו' פי' לשון אונאה:

נז:

ד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פי' זה חידוש כצ"ל:

רש"י ד"ה באבני בנין וכו' אלא שליח בעלמא הוא כצ"ל:

נח.

תוס' ד"ה נשבעין לגזברים וכו' עד בפ' בתרא דכתובות וכו' פי' אותו שנאבד משליח וכו'. פי' ומתורמין על הגבוי אייתי ולא מרישא דתורמין על האבוד ומוקי האי דשוקל את שקלו מיירי בשליח ורש"י דפירש התם דמעתיד לגבות מביא ראיה גם לפירושו היה יכול לפרש דמרישא דתורמין על האבוד דמיירי לפי פירושו בשליח מיירי אלא שלא רצה לפרש האי דשוקל שקלו בשליח ואבד מידו אלא כפשוטו ששוקל שקלו בעד חבירו המודר ממנו:

ד"ה לשמור הזרעים וכו' ודרשינן את ענבי נזידיך לא תבצור כצ"ל:

בא"ד אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כצ"ל:

נח:

גמ' דאיתרבו מלה' וכחש כצ"ל:

שם אם היו חלאים באין בצ"ל:

תוס' ד"ה חוץ משלשה שיורדים וכו' עד אינם נידונים יותר מי"ב חדש אלא אחר י"ב חדש לא חיין ולא נידונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים וכו' שאותן נידונין לדורי דורות כדאיתא בפ"ק דר"ה וכו' כצ"ל:

נט.

ד"ה חתכו חוליות וכו' והכי תנן במסכת כלים חתכו לרחבו כו'. יש להקשות מה מביאין התוס' ראיה ממתני' זו והא הא מתני' איירי שהרחיק הטפלה למטה מסביב לתנור והניח צרור או חול שם ולכך בזה מודים חכמים לר"א דטהור דבהא מתניתין ליכא מאן דפליג ופלוגתא דר"א וחכמים מיתניא שם בתר הכי ואיירי שלא הרחיק הטפלה למטה אלא הניח חול למעלה בין החוליות ועיין שם בפירוש רבינו שמשון וצ"ל דהתוס' מביאין ראיה דדוקא חול יבש דומיא דצרור טהור כשנתן במקום שהרחיק הטפלה ובזה ד"ה מודים דטהור אבל כשהחול אינו יבש הוא נקרא ג"כ טפלה וחשיב כמו טיט טמא לכ"ע אפי' לר"א:

נט:

גמ' אשכחיה ר' נתן לאליהו א"ל מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני אמרו אותו היום הביאו וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא בשמים היא והא דאמר פ"ק דיבמות וכו'. לא לר' יהושע מקשין התוס' דאם כן לא משני מידי דהא לרבי יהושע אין משגיחין בבת קול בכל אופן כדמסיק בסוף הדבור אלא אדידן מקשי התוס' דאנן קי"ל כב"ה משום הבת קול והכא לא קי"ל כר' אליעזר אע"ג שיצאת בת קול בשבילו משום לא בשמים היא ומתרץ דשאני הכא וכו' והא דאמר התם ר' יהושע היא וכו' אההיא דב"ה קאי התם דא"כ מאן דאמר לאחר הב"ק עשו בית שמאי כדבריהם ולא השגיחו בבת קול ואמר שם ר' יהושע היא וכו' וק"ל:

כאן נחסר בתוס' דבור שלם והוא זה:

קא חייך ואמר נצחוני בני והא דאמר בריש ע"א מיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב"ה היינו קבוע והכא מלתא דבדיחותא בעלמא הוא דאמר כצ"ל:

ד"ה מבית אבי אבא וד"ה חוץ משערי אונאה הכל דבור א' הוא ור"ל מבית דוד מספר תהלים נלמד שנאמר אל דמעתי אל תחרש וגו':

ס:

גמ' צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו כצ"ל: