מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

עו.

גמ' איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא וכו'. לפי הסוגיא נראה דבשינויה זו לא צרכינן לומר דאיכא דמתגרי בארבע ואיכא דמתגרי בתלתא אלא איירי אפי' כולהו מיתגרי בתלתא ואפ"ה איכא תרעומת משום דאמרת לן בד' עבדינן עבידתא שפירתא והיכי דלא ידיע כגון דמליא מיא איכא תרעומת והיכי דידיע דשוי עבידתייהו ארבע חייב הבעל הבית לשלם להם ארבע והיינו טעמו של הטור ח"מ סי' של"ב שכתב וז"ל בד"א כשאין מלאכתם שוה ארבעה אבל אם הוא שוה ארבעה נותן להם ארבעה אפי' שהפועלים נשכרים בשלשה והוא שיכולים לברר שמלאכתם שוה ארבעה אבל אם אי אפשר לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא שלשה ותרעומתן על השליח עכ"ל אלא שלא נמצא מבואר זה בשאר הפוסקים:

שם פשיטא אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו א"ל בארבע ואמרי ליה כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילוייא וכו'. פי' רש"י וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להם הא שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו והרי"ף כתב לענין כשאמר שכרכם על בעל הבית ושוה מלאכתן ארבעה דנותן בעל הבית להם ארבעה עיין בהרי"ף והרא"ש שגם בכאן כתב הטור אפי' היכי דהפועלים נשכרים בג' כיון דמלאכתם שוה ד' חייב הבע"ה לשלם ד' וע"ש וכלל הענין דהכא הוי דינא ממש כדלעיל דהיכי שאמר בע"ה בתלתא ואמר איהו בארבע ועיין בביאורי שכתבתי על הטור וכאן אין להאריך:

תוס' ד"ה ואזיל איהו וכו' אי נמי משום דאי אמר בעל הבית טפי מארבע וכו' האי אי נמי אינו תירוץ אחר אלא הכל תירוץ אחד הוא ור"ל דמשום הכי פשיטא ליה משום דעכ"פ לא היה כוונת הפועלים לפחות מד' במה שאמרו כמו שאמר בעל הבית אלא שהיתה כוונתן לאחד משני פני' או שהיתה כוונתם לומר את מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או היתה כוונתם במה שאמרו כך דאי אמר בעל הבית טפי מד' שיהא להם כמ"ש בעל הבית אבל לפחות מד' לא עלה על דעתם ומ"ש בגמרא הכא דעתייהו לאו דווקא אלא ר"ל שלא עלה על דעתם לפחות מד' והיינו דבעי בתר הכי וכו' ר"ל אבל אי הוה מפרשים דר"ל בפשיטא דדעתייהו הוה דוקא אעילויא א"כ מאי בעי בתר הכי הא כבר פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא וק"ל:

עו:

רש"י ד"ה הכי השתא וכו' עד דאדיבוריה דידיה סמך ומהימנת לי דהכי אמרה לך ועשאו שליח להולכה וכו' כצ"ל והר"א:

עז.

גמ' מהו דתימא א"ל בציר זוזי אמריתו לי וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה סלע נותן להם סלע ואם העתיד וכו' כצ"ל:

עז:

גמ' לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' כצ"ל:

שם ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וכו'. פרש"י חמרא חמור. צריך ליתן טעם למה צריך רש"י לפרש שר"ל חמור אם כדי שלא יטעו לפרש שר"ל יין מה נפקא מיניה בזה יהיה פירושו יין או חמור ונראה שרש"י ס"ל דדין זה דעיל ונפיק אזוזי לא שייך אלא דוקא במידי דשייך לומר שהיה חביב על המוכר ולא מכר אותו אלא בשביל דזוזי אנסוהו כגון בהמה וכלים וקרקע אבל ביין העומד לימכר לא ודו"ק. אבל בנימוקי יוסף משמע שטעמו של רש"י הוא דלא קנה משמע דלא קנה כלל אפי' כנגד מעותיו וזה לא שייך אלא גבי בהמה טמאה דאינו ראויה לחלק אבל ביין דראוי לחלק היה קונה כנגד מעותיו ע"ש אבל לפי זה דוחק הוא שלא האריך רש"י בזה ומה שכתבתי נ"ל נכון:

רש"י ד"ה הא דעייל ונפיק וכו' דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר כדעייל מוכר ונפיק וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה רב פליג עליה בהדא וכו' אי נמי כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא אם כן סבר התנא דהכי הלכתא וכו' ודברי התוס' הן כסותרין דבקושיא מקשה והלא אין הלכה כהך דכל החוזר ר"ל ואם כן לאו הלכתא פסיקתא היא ובתירוץ חוזר ומתרץ כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא וכו'. ונראה דהכי קאמר דאע"ג דלפי האמת אין הלכה כההיא דכל החוזר בו וכו' ולאו הלכתא פסיקתא היא לדידן דאנן כרב סבירא לן מכל מקום אנו דואין דכוונת התנא היתה דתנא הכא גבי כל החוזר בו וכו' ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה דאין עניינה לכאן דלא קמיירי הכא בשנויא כלל א"כ ודאי כוונתו היתה משום דהתנא סבירא ליה ההיא דכל החוזר בו וכו' היא הלכתא פסיקתא ולכך תנא לה נמי גבי ההיא דכל המשנה וכו' אע"ג דפליגי בה תנאי כדי שתהא נמי הלכה פסוקה דאם לא כן מה ענינם זה לזה הלכך אנן נמי אע"ג דבההיא דכל החוזר בו אין הלכה מטעם דפליגי ביה אמוראי וקי"ל ברב באיסורי מ"מ בההיא דכל המשנה הואיל וחזינן דכוונת התוס' היתה לפסק הלכה אנן נמי קי"ל הכי דלא אשכחן אמוראי דפליגי בה והיינו הא דקאמר בהגוזל דהלכה כמתניתין דכל המשנה וכו' משום דתנא לה גבי הלכתא פסיקתא ר"ל הלכתא פסיקתא לפי סברת התנא וק"ל:

ד"ה והוה ליה מזיק וכו' אלא כפי המעות שקבל וכו' כצ"ל:

עח.

במתני' להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' י כלל הענין הוא שיש כאן שני דרכים ושניהם הולכים למקום אחד אלא שהדרך האחד הולך ועובר על גבי ההר והדרך השני הוא עובר דרך העמק בין ההרים וק"ל:

הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד חמור אחר כצ"ל:

רש"י ד"ה חייב המשכיר למכור הנבילה וכו' ולהוסיף מעות וכו'. עיין באשר"י שהוא כתב אלשון רש"י דהכא שהוא מגומגם דמדכתב שהרי חמור זה וכו' אלמא משמע דאמר ליה חמור זה ומדכתיב ולהוסיף לו מעותיו וכו' אלמא איירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו וכו':

תוס' ד"ה כגון שבאת חבילה לידו וכו' וי"ל דאסמכתא היא וכו' מדברי התוס' משמע שהם מפרשים שבאת חבילה לידו שהפועל נתן חבילתו ליד בעל הבית על מנת באם יחזור בו שישכור עליו פועלים אחרים ויגבה הדמים מהחבילה אבל מפירוש רש"י לא משמע כן:

ד"ה הוחמ' בהר פטור וכו' ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התוס' כך דקאמר אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומרים אם היה יכול להציל חייב וכו'. ר"ל ואיך אמר אין אומרים אילו היה שם היה בודאי מציל ואיך נוכל לומר כן אלא ודאי ר"ל דאין אומרים דשמא אילו היה שם היה מוליכן למרעה אחרת או שמא הארי היה ירא ממנו וכיוצא ולכך פריך ליה אביי שפיר דאי איירי דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אמאי לא אמרינן הכי הא תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ולכך יש לנו לתלות שפיר האונס בפשיעה:

בא"ד ויש לדחות ראייתו וכו' דאל"כ תקשה ליה מתניתין דהכא כצ"ל ור"ל דהא במתני' דהכא הוי נמי תחלתו בפשיעה לענין הוחלקה וסופו באונס לענין הוחמה ואפ"ה פטור אלא על כרחך לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכי דיש לתלות האונס בפשיעה כדלעיל:

ד"ה ר' יוסי בר חנינא וכו' ואמר ר"י דרבה לטעמיה וכו'. ר"ל דלא היה ידועה שנמצאו נחשים במקום ששינה להוליכה שם ואפ"ה חייב מטעם דסבירא ליה שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ומ"מ צריך לומר שכאן נמי יש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בא האונס דשמא לא היו שם נחשים במקום שהיה לו להוליכה שם דאם לא כן לא היה חייב כמו שכתבו התוס' לעיל בדבור המתחיל הוחמה בהר וכו' דלא מחייבינן אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בא האונס וק"ל:

בא"ד ובריש הכונס פריך ארבה דאמר והוא שהתרה וכו' כצ"ל:

בא"ד הבלא דאגמא קטלה א"ש מתניתין בלאו הני שנויי וכו' כצ"ל:

עח:

תוס' ד"ה אם בדרך הליכתה וכו' שגם הוא רוצה לילך אומר לו משכיר הרי שלך וכו' כצ"ל:

עט.

רש"י ד"ה הדרא ארעא וכו' וקא כליא קרנא דלוה כצ"ל:

תוס' ד"ה אלו בעית למיתי עד הכא לא אגרא וכו' כצ"ל:

בא"ד תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעית למיתי וכו'. ר"ל שלא היתה כוונתו לבא לכאן לישאר שם אלא לילך משם ולהלן ועתה שמת החמור לא שכיח ליה לאגורי בעד מה ישלם לו:

ד"ה אילימא ביין סתם וכו' לימא ליה הב לי ספינתך וכו' כצ"ל:

עט:

ד"ה אי אתה מוצא וכו' וריב"ם פירש הא רפריך בספינה סתם וכו' ומשני ביין זה וספינה זו וכו' המוציא מחבירו עליו הראיה הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר אבל ספינה סתם ויין סתם וכו':

ד"ה דפרקיה לטועניה וכו' עד דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר וכו' כצ"ל:

פ.

ד"ה היכי דלא שני וכו' דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים וכו' ולהכי לא משלם דאמר ליה למשכיר אנו לא התנינו עמך וכו'. הלשון קצת מגומגם ועיין באשר"י דמבואר שם יותר:

ד"ה שפחה זו שוטה היא כו' וא"כ משכחת סימפון בעבדים וכו' משום דשם בכתובות לענין תרומה איירי דקאמר התם דארוסה של כהן אינה אוכלת בתרומה משום דשמא ימצא בה סימפון ויהיה מקחו מקח טעות ופריך אלא עבד כהן לא יאכל בתרומה ומשני סימפון בעבדים ליכא וכו' ולכך מקשי התוס' והרי משכחת סימפון בעבדים ואיך יאכלו בתרומה ולפי' פי' רש"י משמע דלא נמצא מקח טעות בעבדים והרי בשמעתין קאמר דהוי מקח טעות בהני מומין ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואי איתא דהוה מוכתב למלכות וכו' וכלל העולה דלר"ת אין ה"נ משכחת סימפון בעבדים כדאמרינן הכא אלא דאפ"ה כשכהן קונה עבד אוכל בתרומה דכל כמה דלא נשמע דאית ביה הנהו מומין לא חיישינן שמא אית בהו דקלא אית להו וק"ל:

פ:

רש"י ד"ה בת תלתין כורין וכו'. שתהא גדולה ותהא בכך הולכת וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תרגמה אביי וכו' דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצות וכו'. ומה שהקשה רש"י דהא לאו התליע נמי שעורים קלים הם צ"ל דס"ל להתוס' דשאני שעורים דיש להם ג"כ משקל אלא שאין כבדים כ"כ כמו חטים אבל התליעו כמו סובין או נוצות ובהא אין סברא שנאמר שיהא הנפוח שלהם כמשאו ואביי נמי מודה בזה ולפי זה צריך לחלק בין סובין ונצות ובין תבן דהא תנן נמי במתני' תבואה והביא עליה תבן חייב ועליה נמי קאי מפני שהנפוח קשה כמשאוי וצריך לומר דתבן נמי יש לו משקל קצת ודוחק:

ד"ה דקא יהיב ליה טפי פורתא וכו' כצ"ל:

פא.

ד"ה הא גמרתיו שומר שכר וכו' ומיהו לטעמיה דלעיל דמדמינן אומן לשוכר וכו'. היינו לפי האבעית אימא דמחליף רבי מאיר בר' יהודה וסבירא ליה לר"מ דשוכר הוי שומר שכר ומדמינן אומן לשוכר והוי שומר שכר מטעם דנהנה ממנה ולהנאתו היא אצלו ולא מטעם דתפיס ליה אאגריה:

פא:

רש"י ד"ה לימא הנח סתמא תנאי הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה דברי הכל אבד המשכן אבד מעותיו וכו' ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר וכו' ומיהו יש לתרץ וכו' ועוד דאי מתני' איירי בשטר לא הוה פליג רבי יהודה וכו' דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא וכו' וכן לקמן בד"ה נימא בדלא שוה שיעור זוזי כתבו התוס' ומיהו י"ל דלא מצי לאוקמה מתני' בדשוי וככולי עלמא דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על ר' אליעזר ורבי עקיבא וכו'. ויש להקשות א"כ מה משני המתרץ אפ"ת ר' אליעזר ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואה כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו תקשה נמי כיון דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו דמודה בה ר"א ור"ע דהוי ש"ש א"כ איך יחלוק רבי יהודה עלייהו ואמר הלוהו מעות ש"ח הוא וי"ל דלפי סברא זו ס"ל להגמ' דוקא בשטר וכן לקמן בדשוי שיעור זוזי אין סברא לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ור"ע דמסתבר טעמייהו וסברא פשוטה היא דלא שקלי אלא לגוביינא. ופשוט הוא דמדנקטי ר"א ור"ע מלתייהו בלא שטר וכן בדלא שוין מכללל דבשטר וכן בשוי שיעור זוזי כולי עלמא מודו דשומר שכר הוה לא מסתבר לומר שיחלוק עליהם ר' יהודה אבל הא דמחלקי' בין משכנו שלא בשעת הלואה למשכנו בשעת הלואה לא מסברא מחלקינן הכי אלא מדר' יצחק לקמן דיליף ליה מקרא דולך תהיה צדקה יכול להיות דפליג על זה רבי יהודה שפיר וסבירא ליה דאין לחלוק בזה וגם ר"א דאמר ישבע ויטול סבירא ליה לרבי יהודה דלא שני ליה בין משכנו בשעת הלואה או משכנו שלא בשעת הלואה וק"ל ועוד י"ל דבמסקנא דמלתיה דקאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א בההוא מסקנא הוא דסבירא ליה האי סברא דלא מסתבר לן לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ואר"ע. ולכך ניחא ליה טפי לומר דמתני' דלא כר"א אבל המתרץ דשני לעיל לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו לא אסיק אדעתיה האי סברא וכי פריך לעיל והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני הוי מצי למפרך אי הכי דמתני' איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ יחלוק ר' יהודה אר' אליעזר ור"ע אלא דבלאו הכי פריך ליה שפיר:

פב.

ד"ה לא דכולי עלמא לית להו דשמואל וכו' וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כולי עלמא אית להו דשמואל וכו'. ר"ל דבשלמא לפי גירסת רש"י דשמואל איירי בדלא פירש לא מצי למימר כ"ע אית להו דשמואל ופליגי בדפירש רוצה לומר שהתנה עמו בפירוש שלא יפסיד לכל החוב באבדת המשכון דאם איתא דבלא פידש מפסיד כל החוב לכולי עלמא א"כ בפירש נמי נהי דלא מפסיד כל החוב מכל מקום מה שכנגד המשכון מיהא יפסיד ואמאי קאסר ר"א ישבע ויטול מעותיו דמשמע דאפי' מה שכנגר החוב אינו מפסיד אבל לפי גירסת ר"ח ור"ת קשה:

בא"ד וי"ל דסברה הגמרא דאי בדפירש מפסיד כל החוב בדלא פירש נמי מפסיד מה שכנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כפירש דמי. ד"ל אבל השתא דכולי עלמא לית להו דשמואל אפי' בדפי' אינו מפסיד כל החוב סברא דבסתם אינו מפסיד אפי' מה שכנגד המשכון דלא תפיס ליה למשכון כלל אפי' בדשוי בשביל שיפסיד החוב באבדת המשכון כן משמע בתוס' מסכת שבועות דף מ"ג ודף מ"ד ע"ש:

בא"ד ואע"ג דרב פליג עליה דהא בפ' הזהב וכו' ובשבועות מדמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן לדשמואל ר"ל שמע מינה דרב דפליג על שמואל בערבון פליג עליה נמי בהא דהלוהו על קתא דמגלא וא"כ פלוגתייהו לענין איסורא דמי שפרע איתמר וקי"ל כרב באיסורי זה אינו קושיא דהא הכי נמי הא דשמואל לענין דינא איתמר וקיימא לן כשמואל בדיני וכו' כן הוא המשך דברי התוס' ודו"ק: