מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

פז.

בתוס' ד"ה ואלו אוכלין וכו' משום דאיירי וכו'. לפום ריהטא משמע דקשה לתוס' למה קתני מן התורה יותר מבכל מקומות במשנה ותירץ משום דאיירי לעיל וכו' אבל א"א לומר כן דהא לקמן בגמרא דף צ"ג מישבה הגמרא לישנא דמן התורה שאינו מיותר דאתא לאשמועי' דיש אוכלין מהלכות מדינה כגון שומרי פירות ע"ש ע"כ צריך לומר דקשה לתוס' עטיפת הוי"ו דואלו אוכלין אמאי קאי דמשמע ואלו אוכלין מן התורה משא"כ אותן דקתני לעיל ממנו ואין להקשות א"כ מנא לה להגמרא דאתא לאשמועינן דיוקא דשומרי פירות שאוכלין מהלכות מדינה דלמא אגב דנקט לעיל שהפועלים אוכלין ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג נקט הכא מן התורה כמו שכתבו התוס' הכא משום דא"כ הוה קשה התנא מאי אתא לאשמועינן מאי דקתני לעיל מזה כבר דקתני בשביל זה יתורא דמן התורה דבשלמא עטיפת הוי"ו שכתבו התוס' דתני אגב לעיל משום דדרך הלשון לשנות כן להוסיף וי"ו אגב דברים השנוים מקודם זה אבל יתורא אין דרך לשנות בשביל כך אלא דינא אתא לאשמועינן מדיוקא דשומרי פירות אוכלין בשעת שמירתן מהלכות מדינה:

ה"ה במחובר בשעת גמר מלאכה פירוש שאין צריכין לקרקע וכו'. ר"ל לאפוקי מפירוש רש"י דמשמע מלשונו שכל זמן שתולשן אפי' צריך עדיין לקרקע אוכל:

פז:

ד"ה אימא דבר חרמש אכול וכו' עד וכי דריש מקמה וכו' ע"כ אצטריך כרם להלכותיו. ר"ל דדוקא כי דריש מקמה כל בעלי קמה הרי ע"כ אנו צריכין לומר דאתא כרם להלכותיו אבל אי לאו דרשה דקמה דאתא לרבות כל בעלי קמה לא הוה דרשינן כרם להלכותיו והוה ילפי' כל מילי מחרמש אלא הוה אמרי' דלהכי כתב קרא כרם משום דהוי שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ולכך אין להקשות למה לה להגמ' לשנות אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה לישני דילפי' כל מילי מחרמש וכרם אצטריך להלכותיו דאי לאו דרשה דקמה לא הוה אמרי' הכי וק"ל. ד"ה אמר רבא להלכותיו וכו' דלא ה"ל למכתב וכו' אלא בשל רעך. יש לדקדק א"כ לא לכתרב רחמנא לא חרמש ולא קמה אלא לכתוב כי תבא בשל רעך ויהא הכל בכלל ויש לתרץ בדוחק דאי הוה כתיב בשל רעך סתם הוה ילפינן סתום מן המפורש מכי תבא בכרם רעך והוה נמי אמרינן דדוקא כרם ולא דבר אחר דהא על כרחינו צריך למכתב כרם לשום דרשה כמו שכתבו התוס' לעיל מזה לכך אצטריך למכתב קמה וחרמש למילף כל בעלי קמה:

ד"ה רעך ולא של הקדש וכו' עד וחד דריש ליח לקמן לאדם בתלוש וכו'. צ"ל לשור במחובר וכן בתר הכי דקאמר ולמאן דדריש לאדם בתלוש וכו' צ"ל לשור במחובר וכן הוא בהדיא לקמן דף פ"ה ע"ב:

פח.

ד"ה עד שיראה פני הבית וכו' ואין לומר דלרבי ינאי אינה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית ופני החצר וכו'. ר"ל והא דקתני איזו חצר שחייבת במעשר ר"ל איזהו חצר שכשמכניסין אותו דרך אותו חצר לתוך הבית ואז חייב במעשר אבל בלא בית אין חייב במעשר:

בא"ד וכן משמע בפ"ג דמעשרות דתנא תאנה העומדת בחצר וכו'. ר"ל ש"מ דכשעומדת בחצר א"צ להכניסה דרך שער החצר אבל מ"מ לפי מה דסבירא להו להתוס' השתא דבעינן חצר ובית ה"ה נמי דקתני תאנה העומדת בחצר וכו' ואם צירף שתים חייב הוי נמי כשמכניסים אח"כ מן החצר לתוך הבית אבל בלא בית אין חייב במעשר:

ד"ה מאי לאו בשדה וכו'. יש להקשות לפי' התוס' דמוקי לה בגמר מלאכה והלא אין הפועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וי"ל דס"ל דלעולם הפועל עוסק בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כנון דש ובורר אלא שאותן שני תאנים שאוכל בשעת אכילה כבר נגמרה מלאכתן וכן הוא מוכרח לקמן בסמוך בד"ה תבואת זרעך וכו' ע"ש ולפי המושכל הקושיא שהקשו התוס' על רש"י לאו קושיא היא דמה שפירש רש"י דאיירי בלא נגמרה מלאכתן היינו לפי דעת המקשה שהקשה מלוקח והוה ס"ל דאיירי בחטים ושעורים דאפי' לאחר הקצירה עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר עד לאחר מירוח אבל לפי מה דמוקי אותה בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר והוא תולש הפירות מהגוף הנוטה לחצר ובחטים ודומיהם לא שייך נוטה תלישתן זו היא גמר מלאכתן דאין כאן עוד מלאכה אחרת אחר זה ולכך פריך א"ה בעל הבית נמי ניחייב וכן פרש"י בהדיא א"ה בעל הבית נמי תלישה היא גמר מלאכתה והרי רואה פני הבית:

ד"ה בעל הבית עיניו בתאנתו וכו' עד שילקוט רובה או כולה וכי מוקי לה הכא בעומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ה"ה דהוה מצי לאוקמה בעומדת בחצר. ר"ל והטעם שהלוקח חייב משום דאותו ענף שהוא לוקח הוא כבר נתלש וראה את פני החצר ונגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דכל האילן עדיין לא נתלש ולא שייך ראיית פני החצר במחובר אפ"ה לוקח חייב דלוקח עיניו במקחו אבל פועל הוי כמו בעה"ב דעיניו בתאנתו והואיל ויתר כל האילן עדיין במחובר אע"ג שעומד בחצר לא נקרא רואה פני החצר ואפילו אותן פירות התלושין לא מחייבי במעשר כי אחר עיקר האילן אזלי' שהוא עדיין מחובר ולא ראה פני החצר:

בא"ד ועוד למ"ד מקח קובע אפילו בשדה וכו' ובסוף פרק משמע גבי מקשאות דאפקיסו אפי' בשדה אין פועל אוכל לפי שנגמרה מלאכתן אע"פ שלא ראו בית וחצר וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון ולא ירדתי לסוף כוונתם כי מה שכתבו דמשמע בסוף פרקין גבי מקשאות דאפקיסו וכו' ע"כ היינו מה דאיתא בדף צ"ג מתיב רב כהנא המשמר ארבעה וחמשה מקשאות וכו' ואי אמרת משמר לאו כעושה אמאי אוכל אמר רב אשי בעקורי' שנו עקורים והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' ופשוט הוא שמה שפריך והלא נגמרה מלאכתו למעשר אין ר"ל שלא יאכל מטעם שהוא חייב לעשר אפילו בשדה אלא דפריך מכח מתני' דידן דקתני ובתלוש שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר דהיינו מירוח או הבודל בתמרי' ובגרוגרות או נתפרסו עיגוליו אינו אוכל ולהכי פריך אם היה משמר מקשואים עקורים א"כ היה עושה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא היה אוכל אפי' בשדה דלא הוי דומיא דדיש שהוא קודם מירוח ולא נגמרה מלאכתו למעשר אבל אה"נ אם היה עושה בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אע"ג דמה שהוא אוכל כבר נגמרה מלאכתו למעשר אפ"ה היה אוכל בלא מעשר כמו בעל הבית כדילפינן מכנפשך כדמשמע לעיל בד"ה מאי לאו בשדה וכו' ובדבור אחר זה שכתבו התוס' בהדיא וא"ת לפי' ר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו' וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שיאכל ואותה שעה כבר ניתקן וכו' מבואר בהדיא שאע"ג שבשעת האכילה כבר נגמרה מלאכתו אפ"ה הוא אוכל ופטור מן המעשר והטעם דילפינן מכנפשך דפועל הוי דומיא דבעל הבית ובעל הבית פטור כל זמן שלא ראה כולו פני הבית או פני החצר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

תוס' ד"ה תבואת זרעך וכו' עד תרוייהו דרבנן. פי' דאיירי שנתערב הטבל ברוב חולין דמדאורייתא בטל ברוב אבל מ"מ יש להקשית למה להו לתוס' דיוק זה הוה להו למידק בקיצור יותר מאין קנין עצמי דאי ס"ד דרבנן תקשה הא דפריך בגמרא שם ולימא ליה קח מן הנכרי ומשני סבר אין קנין וה"ל מן החיוב על הפטור א"כ ע"כ צ"ל דהוי דאורייתא ראי הוה דרבנן תרוייהו הוי מדרבנן. ויש לתרץ משום דהיינו יכולים לומר דלעולם הוי מדרבנן ואפ"ה לא קאמר קח מן הנכרי משום דהוי דומה לחיוב על הפטור כמו שתירצו התוס' לקמן בסמוך בדבור זה:

בא"ד וא"ת לפר"ת דהכא וכו' דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר וכו'. והא דפי' התוס' לעיל בד"ה מאי לאו וכו' דמיירי בגמר מלאכתו ר"ל שהפועל עושה בדבר שלא נגמר כגון הקוצר אבל אותן ב' תאנים שאוכל הן נגמרה מלאכתן דוק נראה לי:

בא"ד אבל לר"י בר מרדכי נראה לפרש איפכא. יש מקשין לפירוש ר"י בר מרדכי מה פרכה הגמרא ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא וכו' לוקמא הא דאיתא התם בברייתא דלוקה אינו חייב מדאורייתא היינו בלוקח קודם מירוח והכא דמשמע דלוקח חייב מדאורייתא מדדרש מכנפשך דפועל פטור לאפוקי פועל מתורת לוקח היינו משום דאיירי לאחר מירוח כדכתבו התוס' בסמוך לעיל מזה שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר ניתקן אבל אין זה קושיא כלל דלר"י בר מרדכי ס"ל להגמרא כסברת קושית התוס' דלעיל מזה דהכא מתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן והיינו קודם מירוח ולכך פריך עליה שפיר ולוקח מדאורייתא מי מיחייב וכו' וק"ל:

פח:

ד"ה מאי לאו משיפקסו בשדה וכו' ולבסוף כי משני אי בעית אימא דרבי ינאי לא מיירי אלא בזיתים וענבים משני נמי פירכא דהכא כוונת התוס' בזה משום דהשתא דפירשו דקישואין ודלועין נמי בני גורן נינהו א"כ תקשי ליה דה"ל לגמרא לשנויא נמי האי שנויא דאי בעית אימא וכו' אפירכא דלעיל דפריך מר זוטרא מקישואין ודלועין ולימא דהתם מודה רבי ינאי דחייבים במעשר אפילו בשדה משום דבני גורן נינהו ולכך כתבו דאין הכי נמי דלבסוף כי משני אי בעית אימא וכו' אותו שנויא קאי אפירכא דלעיל דפריך מקישואין ודלועין:

פט.

רש"י ד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכל כגון נתפרסו עיגוליו. דבריו תמוהין ונראה להגיה ומתני' דלאחר גמר מלאכה קאמר וכו'. ורצונו לומר דקשה לו הא דקאמר הכא דבשעת גמר מלאכה אוכל ומתני' דלעיל קאמר אינו אוכל אלא עד גמר מלאכה ותירץ דלעיל איירי במלאכה אחרת דהיינו גמר מלאכה למעשר לאפוקי אחר גמר מלאכתו למעשר כגון נתפרסו עיגוליו דאינו אוכל וכאן איירי גמר מלאכה דמחובר לאפוקי מנכש דאינו אוכל:

תוס' ד"ה סלקא דעתך וכו' ולספרים דגרסינן הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה אתי שפיר טפי וכו'. רוצה לומר דלאותה גירסא לא אצטריך יתורא בפני עצמו לרבות בעלי חיים אלא הוה סלקא דעתין דבכלל אותו ריבוי דמרבינן מקמה כל בעלי קמה איתרבו מיניה נמי בעלי חיים דאינהו נמי מקרו בעלי קמה:

בא"ד וכי תימא דיש כו' למה לי אצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש וכו' הוה מוקמינן ליה דוקא במחובר דומיא דפועל. מקשין התלמידים הא בפועל גופיה כבר איתרבי אדם בתלוש לעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם כן אי הוה כתיב לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינן ליה בכל מילי אפילו בתלוש דומיא דפועל אבל נראה לי דכל הוי דרשות דלעיל דמרבינן מינייהו אדם בתלוש לא דרוש להו אלא מדאשכחן גבי שור תלוש בהדיא דכתיב דיש ולכך דרשינן נמי גבי פועל באם אינו ענין למחובר תנהו לענין אדם בתלוש וכן כל הדרשות דלעיל דיליף מינייהו אדם בתלוש אבל אי לא הוה כתיב בשור דיש בהדיא לא הוה מוקמינן הנהו יתורי לאדם בתלוש אלא לשום דרשות אחריני והוה אמרינן דאינו אוכל כי אם במחובר דכרם וקמה כתיב ולא תחסום שור במלאכה דהוה כתיב בשור הוה מוקמי' ליה ג"כ במחובר דומיא דפועל אבל בתלוש לא ובאותו ס"ד אפשר לומר דאפ"ה הוה מרבינן מקמה בעלי חיים משום דאינהו עדיפי ומקרו בעלי קמה יותר משאר דברים שבתלוש או נוכל לומר דאין הכי נמי דבאותו ס"ד דהוה אמרינן דבין פועל ובין שור אינו אוכל כי אם במחובר ה"ה נמי דחולב ומגבן נמי אינו אוכל ולא הוה מרבינן מקמה אלא בעלי קמה ממש דהיינו במחובר אבל השתא דכתיב דיש בהדיא רשור אוכל בתלוש ולכך מרבינן מהנהו ייתורי נמי דלעיל גבי אדם דאוכל בתלוש מרבינן נמי מקמה כל בעלי קמה אפילו בעלי חיים דהיינו חולב ומגבן:

בא"ד דהכי נמי פריך למה לי דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא ממחובר וכו'. נראה דמחובר לאו דוקא אלא ר"ל גידולי קרקע דכי תבא בכרם רעך ובקמת רעך כתיב דאינהו גדולי קרקע ואע"ג דהנהו קראי גבי פועל כתיבי הוה ילפינן שור דומיא דאדם והכי פריך ריש למה לי להוציא חולב מכי תבא נפקא:

צ.

גמרא קשיא מעשר אמעשר בתוס' משמע דמיירי במעשר שני וכן הא דמשני הא במעשר ראשון הא במעשר שני הוי פירושו הא דקתני עובר איירי במעשר ראשון והא דקתני בברייתא קמייתא אינו עובר איירי במעשר שני דהוי טפי ממון גבוה אפילו לרבי יהודה כיון דבעי חומה אבל מ"מ קשה לפי מה דמסיק דאיירי כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי ה"ל לאוקמא הא והא במעשר שני והא הא כרבי יהודה והא דקתני אינו עובר כגון שדש חוץ לחומה והא דקתני עובר כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי וק"ל:

תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון וכו' עד ולא מקרי שללה ופטורה מן החלה וכו'. תרי מילי הן שללה איירי לענין עיר הנדחת דדרשינן ושרפת באש את העיר ואת כל שללה ולא שלל של גבוה ומעשר שני לא אקרי שללה ואינו נשרף וכן לענין חלה לא אקרי עריסותיכם ואם לש מעשר שני פטור מן החלה:

ד"ה א"ל תניתוה וכו' ורבנן לא פליגי עליה וכו'. וז"ל האשר"י ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דחיישינן למראית עין אבל אטעמא דמשום דמעלי לה דקאמר רבי שמעון לא אשכחן דפליגי:

ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא. ובספר ח"ש כתב דט"ס הוא דבמקום דבשביעית צ"ל דבשבת:

צ:

ד"ה רבי יוחנן אומר חייב וכו' עד חוץ מנשבע וכו'. והתם יליף נשבע מקרא וכן מקלל דיש תמורה אבל במימר ליכא קרא ואפ"ה קתני במתניתין שמותיב מינה רבי יוחנן לר"ל וסופנ את הארבעים א"כ צריך לומר דעקימת פיו הוי מעשה ולכך מותיב מינה לר"ל ומה שכתבו התוס' בדבור זה לקמן בסמוך ולהכי פריך הכא רבי יוחנן לר"ל וכו' אבל נשבע דלא עביד מעשה בדבוריה וכו' הא דכתבו אבל נשבע וכו' לא באו לתת טעם למה לא פריך רבי יוחנן לר"ל מנשבע דהא בלאו הכי לא היה יכול למפרך מינה לריש לקיש משום דבנשבע קרא כתיב ורבי יוחנן גופיה קאמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע אלא שבא לתת טעם למה אמר רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר וכו' טפי מנשבע וקאמר משום דבנשבע לא עביד בדבוריה מעשה:

ד"ה ריש לקיש אומר פטור וכו' אמאי לא דייק ממלתיה דהתראת ספק שמיה התראה וכו'. והא דלא דייק נמי ממלתיה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדדייק ריש לקיש קאמר התם משום דרבי יוחנן ס"ל כאידך דרבי יהודה דאמר משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' כדלעיל:

צא.

ד"ה אתנן אסרה תורה וכו' ומדאצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מינה וכו'. מדברי התוס' משמע שאתנן כלב היינו שהכלב נקבה והאיש נותן אתנן לבעל הכלב שירבע הכלב:

צא:

תוס' דש באווזין ותרנגולין וכו' וי"ל כיון דבעי רבי יוסי בר יהודה דומי' דשור מבעי ליה דלמא עוף אינו שוה וכו'. ויש להקשות מאי בעי גמרא הא ע"כ צ"ל לרבי יוסי דעוף שוה לשור לענין חסימה דאל"כ מנא לן לעיל לרבינא למילף מדכתיב שור מקיש חוסם לנחסם דלמא אצטריך שור למעוטי עופות וי"ל דס"ל להבעיין דרבי יוסי מסברא קאמר דבעינן עד שיעשה בידו וברגליו וכסתם דישה שהיא ע"י שור שעושה בידיו וברגליו ואפי' אי לא הוה כתיב שור בקרא אלא לא תדוש בחסימה נמי הוה אמרינן הכי ולכך בעי דילמא עופות נמי אינם שוה לשור לענין חסימה משום דאינו דומה ג"כ לסתם דישה ואפי' לא הוה כתיב שור בקרא וק"ל עוד י"ל דרבה בר רב הונא דבעי דש באווזין ותרנגולין לר"י מהו:

צב.

ד"ה אלא אימא וכו' עד קמ"ל דלא קאי וכו'. ט"ס הוא וצ"ל ולא קאי וכו' וקמ"ל הוא סיומא דמלתא:

צב:

גמרא אימא סיפא נתפרסו עיגוליו וכו' עד וכי תימא הכי נמי משום דמחזי כמקח טעות בשלמא נתפרסו וכו'. כך היא הגירסא בספרים שלנו ותימה הוא דאפילו לפי סברת המקשה דס"ל דמשלו הוא אוכל מ"מ איך פי' הברייתא דקתני ואם לא הודיעם וכו' גבי נתפתחו חביות מה שייך לומר לא הודיעם הא מידע ידיע כיון שהוא שוכרן לסתום החביות ודאי כבר איטביל להו למעשר ובספר חכמת שלמה מוחק וכי תימא אלא גורס ה"נ משום דמחזי כמקח טעות והוא סיומא דמלתא וקושית בשלמא לא שייך לקושייתו דלעיל אלא מלתא באנפי נפשיה הוא לפרושי הברייתא קא מהדר ויש להביא סיוע לדבריו מפירוש רש"י דכתב לעיל מזה ואם לא הודיעם לקמן פריך גבי חביות מאי אודועינהו בעי משמע מפירושו דקושית בשלמא קאי לפרש הברייתא ובלאו הכי צריך לומר לפי' רבינו חננאל דכתבו התוס' דלא גריס לא וכ"ת ולא ה"נ אלא גריס משום דמחזי כמקח טעות וכו':

תוס' ד"ה ה"נ בספרים שלנו וכו' ור"ח פירש וכו' דהכי פריך בסמוך גבי נתפרסו עיגוליו וכו'. מקשין העולם מנא להו לתוס' דלפירוש ר"ח גרסינן בסמוך איסורא לא זכי ליה רחמנא ר"ל דלא יאכל כלל דלמא לפי' ר"ח קושיא דבסמוך הוי פירושא כקושיא דלעיל. וה"נ אמאי מעשר ומאכילן ר"ל יאכל בלא מעשר דומיא דקושיא דלעיל ואין זו קושיא דבסמוך אי אפשר לה לגמרא למפרך דיאכל בלא מעשר. דהא נתפרסו עיגוליו הוא לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא זכתה התורה לפועל שיאכל כלל וא"כ אי אפשר לפרש אלא דהכי פריך א"א בשלמא משלו הוא אוכל לכך מעשר ומאכילן משום דהוה כאילו התנה עמו מעיקרא אלא א"א משל שמים אמאי מעשר ומאכילן הא הוי לאחר שנגמרה מלאכתן למעשר אין פועל אוכל מן התורה ואע"ג דלישנא דגמרא הוא איסורא לא זכי ליה רחמנא צ"ל דהא דאמר איסורא לאו דוקא אלא עיקר הטעם הוא משום דהוי דבר שנגמרה מלאכתו למעשר דהא לפירוש רש"י נמי צ"ל דלאו דוקא הוא אלא שנשתרבב לשון זה בגמרא אגב דגריס הכי לעיל גבי נטע רבעי אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא וכו' ואגב זה גרס לה בגמרא נמי הכא:

צג.

גמ' אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא וכו'. ממשמעות דסוגיא דשמעתא משמע דלשמואל דקי"ל כוותיה ס"ל דכל היכא דאי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדאורייתא בשומר דלאו מעשה עביד אכיל מהלכות מדינה וכל היכי דאפילו הוה עביד מעשה לא הוה אכיל מדאורייתא בשומר אפי' מהלכות מדינה לא אכיל הלכך במחובר שלא בשעת גמר מלאכה דאפילו הוה עביד מעשה לא הוה אכיל מדאורייתא כשומר לא אכיל אפילו מהלכות מדינה אבל בתלוש קודם שנגמדה מלאכתו למעשר דאי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדינא דאורייתא בשומר אכיל מיהא מהלכות מדינה. ולפי זה נמי בשומר במחובר בשעת גמר מלאכה הוה מסתבר לומר לפום ריהטא דאכיל מיהא מהלכות מדינה דהא אי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדאורייתא א"כ השתא דמשמר אכיל מיהא מהלכות מדינה אלא שהטור ח"מ סימן של"ו כתב דשומר בתלוש אפילו בשעת גמר מלאכה אינו אוכל אפילו מהלכות מדינה. ונראה שטעמו הוא משום דלא שייך דין זה בשומר במחובר בשעת גמר מלאכה משום דאותן הפירות שתולש מן המחובר בשעת תלישתן לא שייך בהן שמירה דהתולשן הוא אוחזן בידו ושומר ואם הוא השומר הוא שומר בקצה השדה שאינו תולש עדיין זה אינו קרוי שומר בשעת גמר מלאכה שיאכל דאטו משום דפועל אחר הוא תולש הפירות בקצה השני וגו' מלאכתן יאכל זה בקצה השני דהא השומר אינו עושה שום מלאכה במחובר בשעת גמר מלאכה וק"ל הלכך לא שייך גבי דין זה כלל:

צד.

תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' אבל קשה דהוי ליה למיתני כל שאי אפשר וכו' עד ונראה לומר וכו' ויש לדקדק מ"מ לא מיתרצא קושי' דאבל קשה שהקשו לעיל מזה. ויש להשיב דס"ל לתוס' דמתני' תרתי משמע מדלא קתני ואם וקתני כל שאפשר ודאי שום חידוש אתא לאשמועינן ואתא למידק אפשר אין לא אפשר לא ומדלא קתני כל שאי אפשר לקיים תנאו בטל קאי נמי ארישא דקתני כל המתנה על מה שכתוב בתורה ויהיב טעמא משום דכל תנאי שאי אפשר לקיימו הוי תנאו בטל: