מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כא.

רש"י ד"ה במכנשתא וכו' ונשא את העיקר ונותרו אלו כצ"ל:

בתוס' ד"ה כריכות ברה"ר וכו' למ"ד מקום הוי' סימן וכו' עיין לקמן בדף כ"ב ע"ב:

בא"ד איירי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת כצ"ל. ואע"ג דאמרינן נמי בגמרא לקמן גבי עגולי דבילה וככרות של נחתום אגב דיקירי מידע ידע בהו ואעפ"כ נקט להו התנא בדרך נפילה צריך לומר דכריכות יקירי טפי מהנהו ולכך לא שייך בהו דרך נפילה:

כא:

בתוס' ד"ה ת"ש וכו' תימה כיון דכבר הקשה ממתניתין וכו' עד אע"ג דאיכא סימן וכו'. ומשום שהרבה מצויים שם ס"ל דאפילו בדבר שיש בו סימן מייאשי הבעלים כדסבירא ליה רשב"א לקמן בברייתא רף כ"ד דמוצא בסרטיא ופלטיא וכו' ומייתי התם עלה ברייתא דהכא למפשט בעיא דהתם ע"ש ומ"מ קשה מאי תירצו התוספות הא הקושיא שהקשו תימה כיון דכבר הקשה ממתניתין וכו' במקומה עומדת דהא סוף סוף כיון דשני כבר אמתניתין שנויא דאדם עשוי למשמש בכיסו ממילא מיתרצא נמי הברייתא כמו שמשני במסקנא י וצ"ל רהקושיא מהברייתא הקשו מתחלה משום דאלימא לאקשויי ועלה אמר ר' יצחק למלתיה וממילא הוי מיתרצא להו המתניתין רק שהמקשה שהקשה כאן ממתניתין לא ידע מהקושיא של הברייתא רא' עלה רבי יצחק למלתיה והשיב לו התרצן כדאמר רבי יצחק וכו' כלומר שכבר הקשה קושיא זו מהברייתא דאלימא לאקשויי ושני עלה רבי יצחק וממילא מיתרצא נמי מתניתין והדר מייתי הברייתא שהקשו ממנה דעלה אמר רבי יצחק למלתיה וכן דרך הגמרא בכמה דוכתין:

ד"ה תאנה נמי וכו' ומיהו אית ספרים וכו'. ר"ל ולפי גירסא זו בכל פירות שבעולם אסור שאין לתלות בעוברי דרכים והא דתאנה מותרת היינו דמסתמא מפקר להו משום דמאוסה היא ולא מהטעם שהבעלים מתיאשים משום שהמוצאן תולה בעוברי דרכים אבל לפי הגירסא השנית הא דמשני שאני זית וכו' אין הטעם משום שיש לתלות באילן יותר ולא בעוברי דרכים דלעולם בכל שאר פירות תלינן בעוברי דרכים אלא שגבי זיתים דוקא לא תלינן בעוברי דרכים כי אם באילן משום שזיתים שנפלו הן דומין לאותן שבאילן ויש היכר שמאילן זה נפלו וגבי תאנים שאינם ניכרים אם דומין תולין בעוברי דרכים לאפוקי לשנויא קמא דמן הדין בכל הפירות יש לתלות באילן אלא שהתאנה נמאסת ומפקירי להו הבעלים ולכך הוי שלו וק"ל:

כב.

ד"ה שטף נהר וכו' וצ"ל דמיירי ביכול להציל וכו' כצ"ל וצ"ל בוי"ו:

בסוף הדבור אבל רש"י דגריס וכו' א"כ מרישא גופיה מצי לאוכוחי וכו'. ר"ל דאי ביכולין להציל איירי למה תני ברישא מפני שנתיאשו הבעלים ולכך הוי שלו דלמא לא נתיאשו מפני דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא אבל לפירוש התוספות דגרסי אם נתיאשו וכו' ופירשו שהיו שם בשעת שטיפה וכו' ומשני ביכולין להציל וכו' כגון שיש באבדה סימן לא היה יכול לאקשויי אם כן אמאי תני ברישא אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו דהיינו יכולין לפרש דה"פ אם נתיאשו ר"ל אם שמענו אותו בפירוש שנתיאש כגון שאמר ווי לחסרון כיס ולכך צריך לאקשויי מסיפא דקתני אם היו הבעלים מרדפים מאי איריא מרדפי' וכו':

כב:

ברש"י ד"ה רבה היכי וכו' רבה דאמר כצ"ל:

ד"ה רבה מתרץ כו' דטעמא דרה"י כצ"ל:

ד"ה במקום וכו' דכריכות ברה"י כצ"ל:

בתוס' ד"ה אי דליכא סימן וכו' עד וכן לקמן דקאמר כדי שילך וכו'. נראה דהמשך דברי התוספות כך הם ורצונם לומר למה צריכנן לאדחוקי נפשין ולפרש מכריז מקום דהיינו שהמוצא מכריז והאובד יתן סימן מקום יותר היה נראה לפרש דהכל קאי אהאובד ופירוש האובד מכריז אבדה פלונית אבדתי במקום פלוני וכי תימא לא אשכחן בשום דוכתא בגמרא שום הכרזה באובד והא לקמן במתניתין דף כ"ח ע"א איתא כדי שילך וכו' ויכריז יום א' ופירש רש"י שהאובד יכריז אני אבדתי אבדה ואלו סימני' ואם כן מצינו הכרזה גבי אובד זה אינו דלקמן נמי אין הפי' כפי' רש"י אלא היינו נמי שהמוצא מכריז וכו'. אך קשה דבפרק אלו עוברין וכו' והיאך אנו יודעין וכו'. אלא ודאי הע"ה האובד רוצה שיכריזו על אבשתו ואם כן מצינו הכרזה גבי אובד וי"ל דמיירי במוצא במקום דשכיחי ע"ה ולעולם ההכרזה קאי בכל שוכתין אמוצא. אבל לפירוש רש"י שפירש לקמן שהאובד יבריז וכו' אין קשה מפרק אלו עוברין דהתם נמי הוי פירושו שע"ה מכריז:

כג.

בגמרא אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והאיכא כותים חיישי לכשפים כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין מעבירין ובו' אין לפרש אין מעבירין דהיינו אין דורסין וכו' כצ"ל:

בא"ד והכא משמע דכותים דחיישי לכשפים כצ"ל:

ד"ה והאיכא כותים וכו' עד כדמוכח פרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא אלא כל היכא דאפשר כצ"ל:

כג:

בגמ' בעי מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו' באשר"י גריס מנין הוי סימן וכו' ולפי זה אתי שפיר דמסיים בהפשיטות' בסמוך ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן:

ברש"י ד"ה דקדחו ביה וכו' גדלו עליה ש"מ מימים רבים וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה מחרוזות של דגים וכו' וי"ל דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב וכו' עכ"ל נ"ל דה"ק כיון דחזינן דאין הלכה כרב א"כ חזינן דהקילו בבשר שנתעלם מן העין ולכך אפילו רב גופיה לא החמיר כל כך וס"ל דאע"ג דבעלמא מחרוזות לא הוי סימן אעפ"כ לענין בשר שנתעלם מן העין הוי סימן ופירוש זה מוכרח משום דהא האי בעיא דתולין רבעי בשר בחרוז' מהו אליבא דרב בעי לה דסבירא ליה בשר שנתעלם מן העין אסור דאלו לדידן דלא קי"ל כרב אפילו בלא שום סימן מותר וק"ל:

ד"ה ברשום וכו' ואחר כך מתחיל הדבור אביי אמר וכו' ונראה דשני דבורים הללו הכל דבור א' הוא ולפי שלפירוש התוספות שפירשו שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה קשה אם כן כשנפתחו מאי בכך הא מ"מ כיון שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו הוי סימן כשנותן סימן רשימת חבית זו כך וכך היא ולכך מסיים אביי אמר דאפי' רושם לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות וכו' וצ"ל דהא דפירשו התוס' שבעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ר"ל כשפותח מגופת החבית וטועם היין וחוזר וסותמה שזה נקרא רושם כמו שפירש רש"י כל אחד עושה רושם משונה משל חבירו ואין לפרש דהתוספות מפרשים רושם כפשוטו שכל בעל הבית עושה בחבית שלו רושם וסימן משונה משל חבירו ואינו תלוי בפתיחת החבית דאם כן מאי פריך בגמרא מכלל דברייתא בפתוח ובו' וק"ל:

כד.

גמ' את"ל אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן ובו' ואת"ל פליני ברוב ישראל כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל שנים וכו' עד דלא הוה ליה למתני אלא וכו' כצ"ל:

ד"ה בטמון וכו' מדמפליג בין רוב העיר כותים כצ"ל:

כד:

ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא פי' הן עצמן החזיר וכו'. ר"ל שנטפל בהן י"ב חדש בביתו ואעפ"כ החזיר את עצמן אע"ג דמן הדין לא היה צריך להחזיר רק דמיהם וכו' ועיין באשר"י:

ד"ה אתא לקמיה וכו' נטלה מעיר שרובה כותים ומשני בעומד וכו' כצ"ל:

ד"ה אתא לקמיה דרבי אסי וכו' עד ואיך היה בא לפניו לעולם נראה לי שצריך להיות לישאל:

כה.

גמ' אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים והיכי דמי דעשוין כמגדלים וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים אבל של מלך א' אינו חייב להכריז ט"ס:

תוס' ד"ה והוא שעשוין כמגדלים וכו' אם כן לקמן מאי פריך וכו' וי"ל דשפיר משני וכו'. ר"ל רבלאו הכי משני שפיר:

ד"ה הא גופא קשיא אמתני' לא פריך וכו'. יש לדקדק מאי ר"ל התוס' בזה אם ר"ל דה"ל למפרך אמתני' דקתני צבורי פירות דמשמע צבורי הא משלחפי שלחופי אין חייב להכריז והדר קתני שלשה מטבעות זה ע"ג זה דמשמע אפי' משלחפי שלחופי זה אינו חדא דמאן לימא לן דצבורי לא משמע אפי' משלחפי שלחופי ועוד מאן לימא לן דג' מטבעות נמי לא איירי במשלחפי שלחופי ועוד דקושיא זו אינה דוגמת הקושיא דפריך בגמרא דיוקא דרישא אסיפא ועוד אפי' למאי דתירצו התוס' קושיא זו במה שפירשו דמצינו למימר דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות מ"מ תקשי לן דיוקא דמתני' דלעיל דקתני מצא מעות מפוזרים וכו' הרי אלו שלו הא משלחפי שלחופי חייב להכריז ובמתני' דהכא דוקא עשויין כמגדלים חייב להכריז הא משלחפי שלחופי הרי אלו שלו וקושיא זו היא ממש דוגמת הקושיא שהקשו בגמרא ואינה מתורצת בתירוצו של התוס' ונראה דהתוס' במה שכתבו דאמתני' לא פריך כוונתם לומר דה"ל למפרך הקושיא שכתבנו דהיינו דיוקא דמתני' דלעיל אדהכא ותירצו התוס' דאמתני' לא פריך דפשיטא ליה דמדקתני צבורי מעות וקתני נמי ג' מטבעות זה על גב זה ותרתי למה לי אלא דפירושה קא מפרש דצבורי מעות היינו ג' מטבעות זה ע"ג זה ולאשמועינן דכל דלא הוי ג' מטבעות זה ע"ג זה דהיינו עשויין כמגדלין מפוזרין קרי לה:

כה:

ד"ה כאבני בית קוליס אמר ר"ת דאין שם ע"א מרקוליס אלא קילוס כצ"ל. או י"ל דהתוס' לא רצו לכתוב קילוס דהוה לשון שבח וכתבו קוליס דהוא לשון גנאי אבל באמת שם ע"א היה קילוס:

ד"ה ואמר ר' אבא וכו' דעל מתני' קאי ר' אבא וכו'. ר"ל על מתני' דידן דקתני מצא אחר הגפה וכו' וכתבו התוס' לעיל דהוי מקום שמשתמר קצת כמבואר בדבור שלפני זה:

כו.

גמ' כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כצ"ל. והאי דלא אהדרו ליה בדעתו למגזל כצ"ל:

תוס' ד"ה וניזל בתר בתרא דהיינו בעל הבית וכו'. הא דלא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י דהיינו השוכר האחרון משום דקשיא להו דהא גם הוא מחפש ומכבד כשיוצא ועוד דלפי' רש"י לא יתיישב הא דקא משני לקמן בסמוך כגון שעשאו פונדק לג' כותים דבכותי אחד כשהוא השוכר האחרון סגי אבל לפי' התוס' אתי שפיר דבתרא הוא הבעל הבית ודר עמהם בבית ולכך צריך ג' דאין רוב פחות מג' והוי רוב כותים וכמו שפירשו התוס' לקמן:

ד"ה אפילו תימא לג' ישראל מלתיה דבר קפרא מפרש וכו'. נראה דכתבו התוס' כן משום דלפום ריהטא משמע דרב נחמן אשנויא דבר קפרא דלעיל מיניה קאי וזה נראה דוחק דבר קפרא תנא הוא לכך כתבו מלתיה דבר קפרא מפרש וכו':

כו:

גמ' מימר אמר כי היכי דנפול מינאי כצ"ל:

תוס' ד"ה אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא וכו'. ר"ל ולמה חשיב ליה עשה ולא מיחייבי ביה נשים אלא מטעם דהוי שאינו הזמן גרמא הא אפילו יהא הזמן גרמא תיפוק דמחייבי ביה משום הלאו דהא לא משכחת העשה בלא הלאו דלא תוכל להתעלם ובכל הלאוין הנשים חייבות כמו האנשים דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לכך כתבו היינו בענין שבכאן ר"ל משכחת עשה בלא לאו כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזיר ואחר היאוש נתכוין לגוזלה דאינו עובר אלא משום השב תשב דאינו אלא עשה וכיוצא בזה היו הנשים פטורות אי לאו מטעם דהוי אין הזמן גרמא:

כז.

רש"י ד"ה דאתא לידיה משמע ואפ"ה אחיך ולא כותי ולמדנו שאבידת כותי כו' ולא תימא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מה שמלה וכו' וא"ת ואבידה גופא מנא לן וכו'. יש לדקדק מה תלו התוס' קושיא זו במה דאיתא במרובה דילפי' גנבה מאבידה תיקשי ליה בלאו הכי דהא בכל פרקין עסקי' ואזלין וסוגיין רהטה באלו מציאות חייב להכריז ואלו אין חייב להכריז והן שלו משום דהוי יאוש בעלים וכל פרקין איירי בהכי וא"כ תקשי ליה מנא לן דיאוש קונה באבידה ויש לתרץ בדלא ההיא דמרובה היינו יכולין לומר דעיקר מלתא דאית לן דיאוש קונה לא הוי אלא תיקון מדרבנן מאיזה טעם כדבעי למימר התם במרובה גבי גנבה אבל התם במרובה משמע דבמציאה יאוש קונה דאורייתא דהא בעי למילף סתם גנבה דליקני גבה יאוש דאורייתא מאבידה כדאיתא התם א"כ ש"מ דבאבידה קני יאוש דאורייתא ולכך הקשו התוס' ובאבידה גופא מנלן (ועיין שם בתוספות):

ד"ה ושה דאבידה וכו' ותירץ הר"י כהן וכו' האי גיזת שה בכלל כל אבדת אחיך. ר"ל ולא אצטריך קרא כלל דממילא נכלל בקרא דכל אבדת אחיך והוי כאלו כבר כתב קרא בלא רבויא דשה:

כז:

ד"ה מצאו גט קשור בכיס וכו' עד בסימני הכיס וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא והא דנרשם התחלת הדבור השני וניחוש לשאלה ט"ס הוא:

כח.

גמ' ר"ג אומר בז' בו ט"ו יום אחר החג וכו' כך היא הגירסא פ"ק דתענית ופרש"י כלומר בז' במרחשון הוא ט"ו אחר חג. ולא משתכחו שיירתא ולא אזלי בין ביממא וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מרת ארכו וכו'. עד ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ט"ו יום וכו' וי"ל דעם כרמים ויערים היה ד' מאות פרסה וכו'. יש לתמוה א"כ צריך לומר דכל הכרמים והיערים היו בקצה האחד דאם היו מפסיקים בין עיר לעיר א"כ הדרא קושיא לדוכתא וזהו דבר דחוק שא"כ היו הדרים בקצה גבול זה כשהיו צריכין ליער או לכרם היו צריכין להלוך מקצה אל קצה וק"ל:

כח:

גמ' רבי אמי אשכח אודיא דדינרי חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת כצ"ל:

כט.

תוס' ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' ואין זו ראיה וכו' אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני וכו'. מדברי התוס' דהכא משמע דרבה ס"ל כמאן דאמר דשרי להחזיד אבדה משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וא"כ למה להו להתוס' אריכות זה הוה להו לתרוצי בקצרה דטעמא דרבה נמי משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא כמ"ד דשרי התם להחזיר אבדה ומה צריך להאריך מאיזה טעם הוא אינה שכיחא והלא בלא זה אפי' לא היו מביאים ראיה מזה לפסק הלכה צריכין אנו לפרש הכי האי לא שכיחא דקאמר התם בפרק אין בין המודר היא מטעם דלא שכיח שיבא עני בשעה שמתעסק בה וכו' אבל מדברי התוס' דבפרק הכונס דף נ"ז משמע דר"ל דרבה אתי אפילו כמ"ד דאסר התם להחזיר אבדה:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא וכו' וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכו'. ר"ל ואי כרבה הל"ל לעולם בגינתו שאינה משתמרת והא דהוי השבה משום דהוי שומר חנם דרבה מוקי לה הכי בפרק הכונס וכו' ועוד י"ל דלקמן ה"פ ה"ד וכו' ר"ל ולכך לא היה יכול לתרץ דלעולם בגינתו שאינה משתמרת דהוה משמע אפילו מפשיעה וזה אי אפשר והיה מוכרח לתרץ בגינתו המשתמרת לכל חד כדאית ליה וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים ועיין בתוס' פרק הכונס דשם משמע דכל דברי התוס' הם חד שנוייא:

בא"ד והא דלקמן מוקי רבא קרא דוהשב וכו' לקמן ד' ל"א:

בא"ד שהוא פוטר את המלוה באבדה אלמא וכו' אליבא דרבה מיבעי לן לאוקמא וכו' עד ועוד דקי"ל כרבה בר משדה וכו' כצ"ל:

ל.

גמ' אבעיא להו לצורכו וכו' ת"ש שוטחם וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לצרכו וכו' עד דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך וכו'. ר"ל בסמוך גבי כלי:

ד"ה הא אין עשה דוחה וכו' וי"ל דלא קאי וכו' וא"ת והא כי אמרי' וכו' עד וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום וכו'. ר"ל שיהא מותר בתשמיש המטה לאחר טהרתו:

ל:

גמ' אלא על שדנו דין תורה כצ"ל:

לא.

גמ' אי אתרו בה ולא איהדרו בה כצ"ל:

אי דלא מנטרא אמאי וכו' כצ"ל:

אין לי אלא הרב לתלמיד כצ"ל:

תוס' ד"ה לרבי שמעון וכו' עד אליבא דרבנן דלר' שמעון מצי למהוי כטעינה כצ"ל:

לא:

גמרא אלא שמשכנו ברשות ב"ד משכנו וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד וכו' עד ואמרינן לקמן בפרק השואל וכו'. נ"ל שצ"ל פרק המקבל ועיין לקמן:

לב.

תוס' ד"ה ב"ד הדיוטות וכו' עד אזל שמה לנפשיה בה' זוזי כצ"ל:

ד"ה כבד את ה' וכו' ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא ומשום דניחא ליה וכו' כצ"ל:

לב:

גמרא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה כצ"ל:

לג.

ונוטלין עליה שכר גמ' וכו' הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל המקיים בעצמו וכו' עד וסוף שיצטרך לבריות הוא סוף דבור:

ד"ה שלמדו חכמה וכו' והוא נקרא גמ' וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שרוב וכו' אם משנה אם גמ' כצ"ל:

ד"ה ואינה מדה וכו' עד לא היה הגמ' בכתב וכו' התחילו דורותינו לכותבו הגמ' כבר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וזהו רוס וכו'. דז' ומחצה רוס עולה אלפים וכו'. ור"ל גימטריא של רוס דהיינו רס"ו דז' פעמים רס"ו ומחצה עולה אלפים חסר ה' ועיין בערוך ערך רוס ותמצא מבואר:

לג:

גמ' ואזלו בתר הגמ' כצ"ל הוי זהיר בלמוד ששגגת למוד עולה זדון:

רש"י ד"ה בימי רבי וכו' עד לפיכך אמרה הגמ' אין לך וכו' כצ"ל:

ד"ה שונאיכם וכו' ששונאים בעלי הגמ' לפי שבעלי הגמ' וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אחיכם בעלי וכו' עד ישראל ישמחו והעובדי כוכבים יבושו כצ"ל: