מהר"ם על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

צד:

תוס' ד"ה אלא אביו ואמו וכו' ור' יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף וכו'. מדברי התוס' משמע דגם רבי יונתן יליף מיחדו דגבי שעטנז שתי תכיפות ומיחדו דלא תחרוש יליף דבעינן קשורים במחרישה דאם לא כן למה להו להתוס' למימר דר' יונתן מסברא קאמר הכי דמשמע אחד בפני עצמו ולא מדאצטריך למכתב יחדו גבי שעטנז ובלאים נימא דיליף ליה שפיר מדאצטריך יחדו גבי שעטנז וכלאים והנהו דרשות דשתי תכיפות וקשורים יחד לית ליה אלא ודאי סבירא להו לתוס' דלכולי עלמא אתו יחדו דשעטנז וכלאים לשתי תכיפות ודבעינן קשורים במחרישה וא"כ יש לדקדק כיון דאית לרבי יונתן מסברא כל היכי דלא כתיב יחדו דמשמע נמי אחד בפני עצמו א"כ מנא לן למילף מיחדו דשעטנז דבעינן שתי תכיפות הא לר' יונתן אצטריך לגופיה דאי לא כתיב יחדו הוה אמינא אפילו כל אחד בפני עצמו אסור ונראה לתרץ דס"ל לר' יונתן דיחדו דשעטנז ע"כ אתי לשתי תכיפות מדכתיב יחדו לבסוף צמר ופשתים יחדו דמשמע דצמר ופשתים תכופים יחדו לא אהלבשה יחדו קאי וממילא משתמע מכח כ"ש שאין אסורים בזה אחר זה דהא אפילו כשלובשן בבת אחת אין אסורים עד שיהיו תכופים בשתי תכיפות וכה"ג נמי אמרינן ביחדו דכתיב לבסוף גבי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו דמשמע שהשור והחמור יהיו מחוברים וקשורים וק"ל:

צה.

ד"ה אתמר וכו' עד לא משום שכן הלכה אלא שלא יקשה לדידיה מהאמוראים ראשונים. ור"ל לא שמקשה ממ"ד דס"ל דחייב ארבא דאיכסיף אלא בהיפוך שמקשה למ"ד דחייב מרבא דאיכסיף דאם איתא שהאמת אתך דחייב לא הוה איכסיף רבא דהוא אמורא ראשון וק"ל ועיין לעיל בתוס' פרק האומנין דף פ"א בד"ה הניחא למ"ד:

צה:

ד"ה איבעית אימא וכו' תימה דאמאי דחיק לאוקמא כרב יהודה דלית הלכתא כוותיה וכו'. פי' דמשמעות הגמרא הא דקאמר איבע"א דשנויא קמא נראה לו דוחק לאוקמא סתם ברייתא כר"מ דלית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולכך אוקמא כר' יהודה כדי לאוקמא ברייתא זו כהלכתא הא עכ"פ לית הלכתא כברייתא זו דס"ל דשוכר כש"ח דהא קי"ל דהוה כש"ש או יש לפרש דברי התוס' דר"ל אמאי דחק לאוקמי הברייתא כר"י הא לית הלכתא כברייתא זו ולכך לא הו"ל לאוקמא כר"י דקי"ל בכ"מ הלכה כמותו והוי כאלו אמרו אמאי דחק לאוקמא ברייתא דלית הלכתא כוותה:

צו.

ד"ה שאל מן האשה וכו' עד ולבעל יש כח וכו'. פירוש ולכך טפי ה"ל למנקט הבעיא לומר שאל מן האיש וכו' דהוי שאלה בהיתר ותרצו דגם הבעל אין לו רשות להשאיל ר"ל ולא אולמיה האי מהאי אלא דנקט אם אירע כך שהשאילה האשה או יש לפרש דר"ל שגם לאיש אין רשות להשאיל בלא האשה לכך נקט שאל מן האשה ר"ל ששאל משניהם גם מהאשה:

בא"ד א"נ ה"ק וכו'. ר"ל דלעולם נוכל לומר דלבעל יש כח ורשות להשאיל בלא רשותה וה"ק שאל מן האיש שהן נכסי מלוג של האשה מהו:

ד"ה בעל פלוגתי' דר"י ור"ל כו' דאפליגו גבי המוכר עבדו וכו' פרק החובל דף צ'. פירוש שהמוכר התנה שקודם שיתן העבר ללוקח ישמשנו העבד עוד ל' יום:

צו:

ד"ה אלא לוקח ראשון וכו' משום פסידא דאלמנותו וכו'. פי' אם הניח אלמנה ובת ונשאת הבת האלמנה ניזונת מנכסים שהכניסה הבת לבעלה שהוא יורש אבל אי הוה לוקח לא הוי ניזונת דקי"ל אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים וע"ש וגבי תקנת אושא שעשו הבעל כלוקח ראשון אע"ג דהוי פסידא דאחריני מפרש התם משום דלקוחות אינהו אפסידו אנפשייהו:

צז.

ד"ה ומתה כדרכה בי גנב וכו' וי"ל דבזה טעו אותן שסברו שמתה בפשיעה. ר"ל לכך נקט בי גנב להודיע לנו במאי טעו אותן שסברו שהמעשה היה שמתה בפשיעה שהקשו מינה למ"ד פשיעה בבעלים חייב ואמר שטעו בזה שהמעשה היה שמתה בי גנב ואנהו כששמעו שהמעשה היה שמתה היו סבורים שמתה בבית השוכר כי לא הוגד להם שמתה בי גנב ומדמחייבי לשוכר לשלומי ע"כ אמרו שמתה בפשיעה דאי מתה כדרכה הא שוכר פטור באונסין אלא ע"כ בפשיעה מתה ומדא"ל דבבעלים פטור ע"כ פשיעה בבעלים אמרו ליה ומדאיכסיף ש"מ דהלכתא הוא דפשיעה בבעלים פטור:

ד"ה ביום שהיתה שאולה וכו' עד אפי' על דבר שאינו אמת וכו'. פידוש שאינן רגלים לדבר:

צז:

ד"ה השוכר אומר וכו' עד ועוד דהכא אפי' משאיל אומר ברי וכו'. פי' מטעם מה שטענו לא הודה לו כדלקמן בגמרא על מתניתין דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה:

ד"ה והלה אמר אינו יודע פטור וכו' אי נמי דברי דמשאיל עדיף וכו'. ר"ל דכשטוען המשאיל ברי הוא טוב שהרי כשהוא טוען שאולה מתה השואל יכול להכחישו משום שהוא היה אצל המיתה וכשהוא טוען ברי ודאי ידוע לו בבירור ע"י ראייה או שמיעת עדים אבל כשהשואל טוען ברי אין הברי כ"כ טוב דאמרי' דמשום הכי טוען כך דיודע הוא שאין המשאיל יכול להכחישו וק"ל:

ד"ה לימא תהוי תיובתא וכו' עד אי נמי רב נחמן אתי שפיר כסומכוס וכו'. פי' דררא דממונא היינו היכא דאפי' בלא טענותיהם איכא לספוקי אבל גבי מנה שלי בידך וכו' בלא טענותיהם ליכא ספק לב"ד אבל מתני' א"ש כסומכוס דבמתני' איכא שפיר דררא דממונא:

בא"ד וי"ל דלסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין וכו' וכיון דלדידיה מהני ברי וכו'. יש לדקדק מ"מ עדיין הקושיא שניה לא מיתרצא דאיכא למימר דלא קאמר סומכוס אלא היכא דאיכא דררא דממונא ויש לתרץ דדוקא היכי דאמרינן חולקין יש לחלק בין דררא דממונא ובין היכי דליכא דררא דממונא אבל בברי דאמרי' דלסומכוס מהני אפי' להוציא מחזקת השני וחייב הכל ה"ה לרבנן מהני להוציא מחצה ואין לחלק בין היכא דאיכא דררא דממונא ובין היכא דליכא דררא דממונא וק"ל:

ד"ה והלה אומר איני יודע וכו' אבל הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך וכו'. מתני' היא בהגוזל בתרא וכו' ושם בסיפא קתני אבל אם א"ל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני וכו' פטור מלשלם ופריך מינה שם לרב הונא ולר"י ומשני דאיירי דלא קא תבע ליה ורישא דקתני איני יודע אם החזרתי לך חייב איירי בבא לצאת ידי שמים:

ד"ה רב הונא וכו' עד (שבועת ה' תהיה) בין שניהם ולא בין היורשים. פי' התם פריך היכי דמי אי דאמרי יורשים נ' אית ליה ונ' לית ליה מה לי הן מה לי אביהן אלא דאמרי נ' ידענא ונ' לא ידענא אי אמרת בשלמא אביהן כה"ג מיחייב משום הכי אצטריך קרא למפטריה גבי יתמי אלא אי אמרת אביהן בכה"ג לא מחייב קרא גבי יורשין ל"ל:

ד"ה הכי נמי וכו' עד משמע דרב ושמואל עיקר הוי כמו דר' אבא וכו'. פי' ובח"ה שהביא לעיל מזה משמע דהלכה כרבי אבא והכא אמר דעבד כמר עבד וכו':

בא"ד כל אחד מפסיד החצי וכו' הנתבע משלם והתובע לא יטול כצ"ל. וההיא דרב ושמואל נמי הוי מטעם דר' אבא דמתוך שאין היורשין יכולים לישבע מטעם דאין אדם מוריש וכו' מפסידים דעליהם לבדם השבועה מוטלת ומצי סבר רב נחמן שפיר הא דרב ושמואל ודר' אבא ולא שרב נחמן דעה שלישית וכן רב ושמואל סברי הא דר' אבא ורב נחמן ומשום הכי אתי שפיר הא דקאמר דעבד כרב ושמואל עבד דתרוייהו אתו כר' אבא והיינו נמי דלא מזכיר דרב נחמן דרב נחמן אינו סברא שלישית זולתם:

צח.

בא"ד אי איתא איתא אלמא מספקא ליה והא עבד רב נחמן וכו'. פי' ופשיטא דלית ליה הא דרב ושמואל:

ד"ה משכחת לה וכו' עד ובלא פי' הקונטרס תקשה לרב יהודה וכו'. פי' בלא פ"ה דפי' דלרב יהודה פדיך אלא אפי' אי הוה שייכא הקושיא ופירוקא דגמרא לרב נחמן או למי שיהיה כלומר בלא סוגיית הגמ' יקשה מן המשנה בעצמה לרב יהודה למה נשבע כיון דאין כאן כ"א חדא פרה:

בא"ד ולעיל דמצריך הודאה משום דאינו יודע הוי כפירה. לרווחא דמלתא כתבו כן דהא בלא טעם זה מוכרח להצריך ההיא דהודאה כדי שיהא מחויב שבועה דאורייתא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה הכי נמי וכו' ודו"ק:

צח:

בא"ד ועוד אמר ר"ת דרב יהודה מוקי מתניתין נמי כרב נחמן ואיכא חדא דהודאה וכו'. יש לדקדק א"כ מה הקשה ר"י לעיל דף צ"ז בד"ה ביום שהיתה שאולה מתה דכתבו התוס' בגמ' מוקי לה רב נחמן כשיש עסק שבועה ביניהם וקשה לר"י מה צריך לאוקמא הכי וכו' עד דהכי נמי מפרש בגמרא מתניתין דקתני זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע וכו'. והא הכא בדבור זה כתבו התוס' דאפי' לרב יהודה צריך ג"כ לומר גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה דנשבע דאיכא חדא דהודאה וצריך לומר על כרחך דר"י דלעיל ס"ל כפירוש ריב"א דהכא דלא כר"ת ודו"ק:

בא"ד והכי פריך וכו'. הא דהוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה כך ולא הניחו דברי המקשה כפשוטו רק היה להם לפרש דלרב יהודה נמי מוקי מתניתין באיכא חדא דהודאה ולכך משני שפיר דהרי על כרחך משתבע דכדרכה מתה כיון דאיכא חדא דהודאה אלא דאם כן הקשה למה ליה לשנויי על ידי גלגול לשנויי בקצרה כגון דאיכא חדא בהודאה דהוי מודה מקצת ולכך ישבע. ולכך צ"ל דהמקשה הקשה באופן אחר כמו שפרשו התוס' לכך הוצרך לשנויי ע"י גלגול ודו"ק:

צט.

ד"ה אמר שמואל וכו' עד ודחי ליה בדוחק. פי' דאי לא פליג שמואל עליה דרב להוי סייעתא לרב ולמה לה לגמרא לאוקמא בשנויא דחיקי אלא ודאי להכי אצטריך לדחוק ולתרץ שלא יהיה סיוע לרב כי היכי דלא תקשה מינה לשמואל:

ד"ה וחבירו מותר לבקע בו כו'. וא"ת בלא ההיא דהכא תקשה על ההיא דתוספתא דקתני ובא חבירו ובקע כו וכו' כולן מעלו מההיא דפרק הנהנין דקתני אין מועל אחר מועל במוקרשין וכן מסיפא דתוספתא גופה קשה דקתני נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בעולה וכו'. וי"ל בלא ההיא דהכא היינו יכולים לומד דבבקיעה לחודה אין יוצאת לחולין ולכך קתני ברישא דתוספתא דכולן מעלו אבל בנתינה יוצאת לחולין ולכך תני בסיפא נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל דאין מועל אחר מועל במוקדשים ובכלי שרת אפי' נתנו לחבירו כולן מעלו אבל הכא דמשמע דבבקיעה לחור יוצא לחולין דאמרו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה קשה וק"ל:

בא"ד וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה וכו'. ונראה דלפי זה יתורץ גם כן התימה שבתחלת הדבור שלפי זה אתי שפיר דקתני וחבידו מותר לבקע בו לכתחלה ואפי' הכי קתני בתוספתא בא חבירו ובקע בו וכו' דאע"ג דכבר בקע בו הראשון לא יצאה כולה לחולין ודו"ק:

צט:

גמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה וכו'. נ"ל דט"ס הוא וכן צריך לגרוס הדר ביה שמואל מההיא ושנויא דסתמא דגמ' הוא דאין סברא שר' יוחנן יתרץ דברי שמואל:

תוס' ד"ה פרט למזיק וכו' במה אנן קיימין אי בנזקי ממון רעהו אמר רחמנא וכו' כצ"ל:

ד"ה שמין בית סאה וכו'. עיין במ"ש לעיל בפ' הכונס ושם תמצא הכל מבואר:

ק.

רש"י ד"ה מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא לקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה וכו'. צ"ע למה נקט רש"י האי אוקימתא דרב ששת דלקמן בשמעתין הא לא קיימא האי אוקימתא דרב ששת בגמרא ולא נקט האוקימתא דרבי אושעיא דקיימא הכי במסקנא ונראה לי משום דס"ל לרש"י דהמקשה דפריך לרבה בר רב הונא אמאי ישבע יחלוקו מבעיא לא יתיישב כי אם לאוקימתא דרב ששת דאלו לרב דמוקי לה בטענו דמי עבד גדול ודמי עבד קטן הוי כטוענו מאה זהובים והוא מודה חמשים זהובים דבזה לא שייך יחלוקו וכן לר' אושעיא דמוקי לה בטוענו עבד גדול בכסותו וזה מודה לו עבד קטן בכסותו דעיקר חיוב השבועה הוי משום דמיחייב לו כסות דהוי כאילו טוענו מאה ומודה בחמשים ומשתבע אעבד בגלגול ולא שייך התם לומר אליבא דסומכוס יחלוקו הלכך ע"כ המקשה דפריך מינה לרבה בר רב הונא כאוקימתא דרב ששת ס"ל לכך פרש"י השנויא דמשני מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא נם כן לפי האוקימתא דרב ששת ודו"ק:

תוס' ד"ה ולחזי ברשותא דמאן קיימא וכו' דהא משני הכי בעומדת באגם שפחה נמי וכו' משמע דמפרה נמי פריך הא דהוצרכו התוס' להביא שפחה נמי וכו' ולא דייקי בפשיטות מדמשני בעומדת באגם דקאי אפרה מכלל דמפרה הוי פריך ועוד יש לדקדק דקאמרי משמע דמפרה נמי פריך מאי נמי דקאמרי ונראה דכתבו התוס' כן משום דלא תימא דעיקר הקושיא היתה משפחה והא דמוקי בפרה בעומדת באגם משום דע"כ צריך לאוקמא דומיא דמוקי שפחה דקיימא בסימטא דומיא לזה צריך לאוקמא פרה בעומדת באגם אבל באמת עיקר הקושיא היתה משפחה לכך דייקי התוס' מדקאמרה הגמרא שפחה נמי דקיימא בסימטא משמע דעיקר הקושיא היתה מפרה מדקאמרה גמרא נמי ודו"ק:

ד"ה הא מני סומכוס וכו' עד ואם היה עם חזקת ממון חזקת מעוברת אפי' סומכוס מודה וכו'. ר"ל אפי' היכא שאותו שיש לו חזקת ממון הוא טוען שמא אפ"ה הואיל ויש לו עוד חזקת מעוברת עם חזקת ממון אפי' טוען שמא מודה סומכוס שחזקתו מועיל דומיא דההיא דשור שנגח את הפרה דשם הוי טענת שמא דאלו בטענת ברי אפי' בחזקת ממון לחודיה מודה סומכוס כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואע"ג שבדבור שלפני זה כתבו התוס' דוקא כשהלוקח טוען ברי אם הוא ברשותו אין להוציאו מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק עכ"ל אע"ג דיש כאן עוד חזקת מעוברת והשתא היא דילדה נראה לי דשאני התם דחזקת ממון של הלוקח אינה חזקה כמו שהקשו התוס' לעיל מיניה דהא הנודרות אין להם חזקה לכך אין מועיל כשהלוקח טוען שמא כמו שמבואר הכל לעיל אבל כשחזקת הממון היא טובה ויש עמה עוד חזקת מעוברת אפי' בטענת שמא מודה סומכוס דאין מוציאין וק"ל ובספר ח"ש האריך בכאן בדברים רחוקים ולא ירדתי לסוף דעתו והרואה יראה ויבחר:

בא"ד וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום שכרה למחר וכו'. מקשים התלמידים גם בספר חכמת שלמה התעורר לזה הא לעיל דף צ"ז בפירוש המשנה כתבו התוס' בד"ה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכו' לא זו אף זו קתני לא מבעיא שאלה חצי יום וכו' ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע וזה אומר אינו יודע יחלוקו אלא אפי' שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו וכו' ונראה לי הא דכתבו התוס' הכא בשמעתין וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום וכו' אין רצונם לומר דלא קאי כלל יחלוקו על בבא זו דשאלה היום ושכרה למחר אלא ר"ל דלא קאי אשאלה היום ושכרה למחר כי אם אהיכי דהוי איפכא דהיינו אשכרה היום ושאלה למהר דאין כאן תרי חזקות וק"ל:

ק:

ד"ה ר' מאיר וכו' ומדמינן בסמוך וכו'. ר"ל דהוקשה להם להתוס' א"כ מה פריך בגמרא בתר הכי והא ר"מ איפכא שמעינן ליה פירוש דסבירא ליה עבדא כמקרקעי ומה בכך הא בקרקע נמי סבירא ליה הכא דנשבעין א"כ מאי נפקא מינה אפילו אי סבירא ליה דעבדים כקרקע נמי אתי שפיר לכך כתבו ומדמינן וכו' ר"ל דהכי פריך דאם איתא דס"ל לר"מ הכא דנשבעין על עבדים וקרקעות אם כן ע"כ צריך לומר דסבירא ליה דדרשינן ברבוי ומיעוט ורבוי אם כן גבי גזלה נמי הוי ליה למדרש ברבוי ומיעוט ורבוי והוה ליה למימר דמשלם בעבדים כשעת הגזלה כמו שאר מטלטלין ודו"ק:

ד"ה והא ר"מ איפכא שמעינן וכו' עד דהא תנא בהדיא לקמן וכו'. יש לדקדק א"כ דידע המקשה ההיא דלקמן מה מקשה אהא דאוקי מתניתין כרבי מאיר והא לר"מ איפכא שמעינן וכו' בלא זה הוי קשה ההיא דלקמן אההיא דגזל בהמה והזקינה רבנן ארבנן ור' מאיר ארבי מאיר. ורבנן ארבנן איכא לתרוצי קצת אלא שאין לנו להאריך בזה אבל ר' מאיר ארבי מאיר קשה עכ"פ. ועיין בפרק הגוזל דף צ"ו ע"ב דמשום ההיא דלקמן גופה מחליף לה רבה בר אבוה עיין שם:

קא.

גמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר וכו'. באשר"י גריס הא דרב פפא לאו בפירוש אתמר:

קא:

אמר רב יהודה להודיע קתני והכי קאמר המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו'. ונראה לי דלפרש"י לא גריס בגמ' סתם דהא רש"י פירש להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו וכלו ימי השכירות בימות הגשמים וכו' הרי שפירש רש"י בהדיא דאיירי ששכר לזמן אלא שכלה הזמן בימות הגשמים בין החג לפסח ולא בשוכר סתם. ובהרי"ף גרס ליה ופירש הר"ן שר"ל ששכר ממנו כל חדש וחדש בכך וכך דינרין אבל לא קבע זמן לכמה חדשים ועיין שם:

תוס' ד"ה בשדה אין שומעין לו אע"ג דכבר אשמועינן לעיל רבי יוחנן גופיה וכו'. דברי התוס' הם תמוהים דאם מקשים קושייתם אמאן דאמר דמשני משום ישוב ארץ ישראל מאי תירצו אצטריך לאשמועינן הכא משום כחשא דארעא הא לדידיה לא הקשה מידי ואי אדברי ר' יוחנן מקשו מאי קאמרי ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל אצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפי' בח"ל וכו' והיכי משמע בדברי ר' יוחנן גופיה שום דקדוק דבא למעט חוצה לארץ הא לא קאמר אלא בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. ונראה לי דאדברי ר' יוחנן גופיה מקשו התוס' דמה אצטריך למימר בשדה אין שומעין לו הא כבר אשמועינן טעמא דברייתא דלעיל דהוי משום ישוב ארץ ישראל וממילא אנו יודעין דבשדה אין שומעין לו והא דלא מקשו התוס' מברייתא דלעיל גופה בלא טעמא דר' יוחנן דלעיל דהא קתני אם אמר זיתי אני נוטל אין שומעין לו וא"כ מאי אצטריך רבי יוחנן הכא למימר בשדה אין שומעין לו משום דבלא טעמא דרבי יוחנן דלעיל נוכל לומר דטעמא דברייתא דלעיל טעמא אחרינא אית ביה דלא שמעינן מיניה דהכא בשדה אין שומעין לו אבל מדאשמועינן רבי יוחנן לעיל דטעמא דברייתא משום ישוב ארץ ישראל ממילא שמעינן דהכי נמי בשדה אין שומעין לו ותירצו התוס' לכל חד מהלשונות וסבירא להו להתוס' דלמאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל ר"ל דלאותו לשון קאמר ר' יוחנן גופיה בהדיא בשדה אין שומעין לו מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל ולאיכא דאמרי קאמר רבי יוחנן גופיה בהדיא משום כחשא דארעא אצטריך והשתא תירצו התוס' שפיר דלמאן דאמר משום כחשא דארעא אצטריך רבי יוחנן לאשמועינן הכא דבשדה אין שומעין לו אפי' בחוצה לארץ משום כחשא דארעא ולמאן דאמר דאמר ר' יוחנן הכא גופיה מ"ט משום ישוב א"י אצטריך ר' יוחנן לאשמועי' דבשדה אין שומעין לו אבל בח"ל שומעין לו שלא תאמר דהכא בחוצה לארץ אין שומעין משום דשייך כחשא דארעא ודו"ק:

קב.

גמ' לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכו'. עיין בטור ח"מ סימן שי"ג ושם בב"י דכתב בשם הרמב"ם והרב המגיד דמפ' בשמעתין בחצר דמשכיר דר"ל אפי' היכא דאוגיר ליה לשוכר ע"ש אבל סוגיא דשמעתין ושקלי וטריא דשמעתין לא משמע הכי:

תוס' ד"ה בגובתא דקניא וכו'. דבר תמוה היאך מוכיח ממה שצריך גובתא דקניא שמניחין המזוזה מעומד מה לי מעומד מה לי מיושב וצ"ל בדוחק שאם מניחין אותה מעומד צריך לקבוע אותה במסמר בכותל בשאין עושין סדק בכותל ולכך צריך גובתא דקניא כדי לקבוע בו מסמר דבמזוזה עצמה אי אפשר לנוקבה במסמר ולא ס"ל לתוס' כפרש"י דפירש הכא אפשר בגובתא דקניא ותולה אותה אבל אי מניחין אותה מיושב אפשר להניחה ע"ג מסמרים וק"ל:

קב:

גמ' אמר רב אי הואי התם וכו'. יש לתמוה היאך פליג רב אמתניתין וצ"ל דאיהו כאידך תנא סבירא ליה דבפרק בית כור איכא בן ננס דס"ל דתפוס לשון אחרון והכי כתב שם הרי"ף בהדיא דרב ס"ל כבן ננס דליכא להקשות לרב נחמן דסבירא ליה דאפי' אפיך מיפך ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר היאך פליג אמתני' דקתני יחלוקו משום דאי מוקי מתני' דרשב"ג ור' יוסי סבירי להו כסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין ולכך אמרו דיחלוקו אבל אנן קי"ל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואזלינן בתר חזקה לכך סבירא ליה רב נחמן דאפילו בא בסוף החדש ואע"ג דאפיך מיפך אפ"ה כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת ועיין בתוס' בפ' ח"ה בדף ל"ה בד"ה מאי שנא מהא וכו':

רש"י ד"ה בבא באמצע החדש וכו' ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ראשון אית ליה למתפס כנ"ל להגיה וק"ל:

תוס' ר"ת הו"א פירושא קא מפרש וכו' עד ואי הוה אמר כולו למשכיר גרידא בההיא דאיסתיר' וכו' צ"ל ה"א כההיא דאיסתירא וכו':

בא"ד וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפרק בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ וכו'. כללא דמלתא הוא דהכא פריך מההיא דאיסתירא אמרחץ הא אמר רב חדא זימנא גבי איסתירא ומאי אצטריך למימר עוד ההיא דמרחץ ולפירוש רבינו שמואל צריך לפרש דמשני אי מההיא דמרחץ ה"א דפרושי קא מפרש ולא מתיישב שפיר לשון התירוץ אי מההיא וכו' ולפירוש ר"י אתי שפיר בשמעתין דמפרש אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא כו' כדלעיל אבל דבפרק בית כור אינו מיושב דשם פריך מההיא דמרחץ אההיא דאיסתירא ומשני נמי אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא הוה אמינא גבי מרחץ פרושי קא מפרש והוי כולו לשוכר וכו' כדלעיל כדי שיהא דומה למאי דקאמר שם לעיל מזה גבי ההיא דחלוקים עליו חבריו על בן ננס ואם כן לא יתיישב שם שפיר לישנא דשנויא דקאמר אי מההיא וק"ל:

ד"ה בחזקת שלא נפדה וכו' ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית וכו' הכא משמע דהתוס' לא סבירא להו כרש"י דפי' לעיל לא עדיפת מינאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וכו' דמשמע אבל בלא הגיע זמנו לא וכן הוא בהדיא בפיסקי תוס' דהתוס' חולקין בזה על רש"י ויש לפרש גם כן דהתוס' לא פליגי אלא ר"ל שהשוכר ירא פן יפול הבית או ביתו של משכיר וירא השוכר פן ירצה המשכיר להוציאו ויצטרך לדון עמו על כך ולא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינא ואע"ג דמסיימי התוס' דאמר ליה לא עדיפת מינאי כדאמרינן לעיל לדוגמא בעלמא נקטי':