מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

רש"י ד"ה השותפין וכו' וכל החצרות וכו' ורוב תשמישן בחצר. נראה לי דכתב הכי משום דמסקינן בשמעתין שטעם שבונים את הכותל באמצע היינו מטעם היזק ראייה ולכך כתב וכל חצרות וכו' דאילו החצר שאחורי הבתים אין שם רוב תשמיש ואין שם שום היזק ראייה:

תוס' ד"ה השותפין וכו' צריך לפרש למה נשנית מסכתא זו אחר בבא מציעא. פירוש למה נשנית רוצה לומר למה סידר רבי מסכתא זו אחר בבא מציעא כשבא לכתבן מסכתא אחר מסכתא דאילו הלמוד ששנה לתלמידים הא קאמרו התוס' בסמוך דרבי לא שנה לתלמידיו כסדר המסכתות:

ד"ה בגויל וכו' ומיהו אם נהגו לעשות פחות וכו'. והשתא הא דתני זה נותן וכו' דקתני בה מדת גויל וגזית אתא לאשמועינן שאם נהגו יותר מזה לא יעשה והכל כמנהג המדינה אתא לאשמועינן שאם נהגו לעשות בפחות מזה יעשה כמנהגם ויש לדקדק ואימא איפכא דהא דקתני מדת גויל וגזית אתא לאשמיעינן דלא יפחות והא דקתני הכל כמנהג המדינה אתא לאשמועי' שאם נהגו ביותר מזה יעשה כמנהגם וי"ל הכל כמנהג המדינה משמע דלאקולי אתא ולפחות דכן משמע לישנא דקתני גויל וגזית כפיסין לבינין דפוחת והולך והדר קתני הכל כמנהג המדינה משמע דהכל כמנהג המדינה אתא לפחות:

בא"ד ואם תאמר ומאי בעי בגמרא וכו' לימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ר"ל דאי לאו דפרישנא הכי לא יקשה מידי דאי קאמר לאתויי כמנהג כל המקומות הוה אמינא דאם נהגו בגויל פחות מששה טפחים ובגזית פחות מחמשה יעשה כמנהגם וזה אינו ולכך קאמר לאתויי הוצא ודפנא דדוקא בזה אזלינן בתר המנהג אבל אם נהגו לפחות מהשיעור דתנן גבי בגויל ובגזית לא יעשה כמנהגם דכל הפוחת משיעור שנתנו חכמים אין החומה מתקיימת כדאיתא באשר"י אבל השתא דכתבו התוס' ומיהו אם נהגו לעשות בפחות מו' וכו' יעשה וכו' קשה א"כ לימא סתמא לאתויי כמנהג כל המקומות:

ד"ה לפיכך אם נפל הכותל וכו' פירוש לפי שבונים הכותל בעל כרחם או שהקנו זה לזה וכו' ללישנא קמא וכו'. ר"ל הא דקתני לפיכך הוי פירושא דמשום הכי אמרינן באם נפל הוה של שניהם משום דידוע הוא לנו שמתחלה היו שניהם מוכרחים לבנות הכותל בעל כרחם ללישנא קמא דאיתא בגמרא דמפרש דמאי מחיצה גודא וטעמא דרצו וכו' דהוי פירושו שרצו ע"י שהקנו זה לזה וא"כ כיון שהקנו זה לזה היו מחוייבים שניהם לבנות הכותל בעל כרחם וכי תימא היאך פסיק התנא ותנא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם מטעם דהקנו זה לזה והיאך ידעינן דנתרצו שניהם ע"י קנין לבנות דלמא לא נתרצו ובנה אותה אחד מהן משלו וא"כ האבנים והמקום הוא של אחד מהן לכך כתבו וכגון דידוע לנו וכו' ר"ל דללישנא קמא על כרחך צ"ל דמתני' דקתני לפיכך וכו' איירי דידוע לנו ויש עדים שזוכרים עדיין שהקנו זה לזה לבנות שניהם הכותל לפיכך כשנפלה הוי של שניהם וללישנא בתרא דאמר מאי מחיצה פלוגתא וכו' אתי כפשוטה דהא היו מחוייבים שניהם לבנות הכותל משום היזק ראייה ויש לדקדק דמשמע מדברי התוס' דללישנא בתרא אין אנו צריכין לומר שהיו מוכרחים לבנות הכותל משום דהקנו זה לזה ואין אנו צריכין לומר דאיירי כגון שזוכרים עדיין הקנין וקשה והא ללישנא בתרא איירי מתני' בחצר שאין בו דין חלוקה אלא שנתרצו ע"י קנין לחלוק החצר ואי לא שנתרצו ע"י קנין לא היה האחד יכול לכוף את חברו שיבנה עמו וא"כ צריך גם כן לומר שאנו זוכרים שהקנו זה לזה דאם לא כן יאמר לא נתרצו והאחד בנה אותה משלו וכי תימא אי לא נתרצו היה השני יכול למחות בידו מלבנות אפילו משלו כיון שאין בו דין חלוקה אם כן על כרחך הואיל ואנו רואים שהיה החצר חלוק על ידי כותל על כרחך הוא שנתרצו לחלקו הא מכל מקום יש להקשות שמא לא נתרצה האחד לשני אלא על תנאי שיבנה אותה השני משלו ושמא הכותל הוא של האחד ואם כן צריכין אנו גם כן לומר דאיירי כגון שאנו זוכרים שהקנו זה לזה לבנות הכותל משל שניהם ואין זה קושיא דהא כבר כתב הרא"ש על לפיכך וכו' דמתניתין וז"ל ואע"ג דמתניתין איירי בשאין בו דין חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים נפל לרשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא על מנת שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראייה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם עכ"ל וא"כ אין אנו צריכין לומר שזוכרים הקנין וק"ל:

בא"ד והא דאמרי' בהשואל וכן בהבית והעלייה וליחזי ברשות דמאן קיימא וכו'. מקשין העולם אמאי קשה להו להתוס' דהא התם בהבית ועלייה משני על הא דפריך וליחזי ברשות דמאן קיימי כגון דבנינהו ברשות דשניהם ואיבע"א שותפין שאני דלא קפדי אהדדי ופירוש סוגיא זו מביאים התוס' בסוף דבור זה פירוש ואין בזה שמונחים ברשותיה דחד שום חזקה לומד שהוא מוחזק ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ואם כן הכא נמי במתניתין דשותפים נינהו ליתרצו התוס' נמי הכי אבל אין זה קושיא דלא שייך לומר שותפין לא קפדי אהדדי אלא בדבר ידוע שהיה מתחלה של שותפות ולכך אפילו נמצא אחר כך ברשות של אחד לא מקרי מוחזק וכן משמע מדברי רש"י שכתב לקמן בגמרא בדף ד' בפיסקא דלפיכך אם נפל וכו' אבל השתא איירי התוס' במה שהקשו דלא ליתני לפיכך ולא יהיו מחויבים מתחלה לבנות הכותל משל שניהם וא"כ כשנפל לא היה ידוע שהיתה מתחלה של שותפות ולכך מקשין התוס' שפיר מהא דפריך מההיא דהשואל ומההיא דהבית והעלייה אבל בסוף דבור זה דמקשו התוס' ואע"ג דאמרינן בריש הבית והעלייה דשותפים לא קפדי אהדדי וכו' היינו דשם קאי התוס' על מתניתין דקתני לפיכך שבונים מתחלה הכותל משל שניחם דידוע הוא שהיתה מתחלה משל שותפים ולכך שייך שפיר בזה דשותפים לא קפדי וכו':

בא"ד אבל בבקעה אם שהו וכו'. ר"ל אבל בבקעה הא דמשמע בגמרא דהיכי דלא עשו חזית לא זה ולא זה אפילו נפל לרשות דחד הוי של שניהם היינו שלא שהו הרבה אבל אין הכי נמי אם שהו הרבה נאמן לומר שעשאה במגו דאי בעי אמר לקחתים ומקשין העולם אם כן מאי פריך בגמרא גבי בקעה ולא יעשה חזית לא זה ולא זה נימא דמשום הכי עושים שניהם חזית משום שמא ישהו הרבה ברשות דחד לאחר נפילה שלא יהא נאמן לומר שהוא עשאה לבדו במגו דלקחתים אבל אין זו קושיא דבשביל זה לא היו צריכין החכמים לתקן שיעשו חזית זה וזה אלא שלא ישהו הרבה ולא יצטרכו לעשות חזית אבל מתניתין דלפיכך דינא אתא לאשמועינן דכיון דחייבוהו חכמים לשניהם לבנות בעל כרחם ואפי' אם אירע כך ששהו הרבה ברשותו דחד לאחר הנפילה אפ"ה הוא של שניהם ואין נאמן לומר שהוא עשאה במגו דלקחתים:

ד"ה כדתניא מחיצת הכרם וכו' ואומר ר"ת דמשמע ליה דאתיא כרבי מאיר מכח מתניתין דכלאים דמייתי התם המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו וכו'. ר"ל דהתם מייתי ההיא מתניתין דכלאים דמסכך גפנו וכו' דתנא קמא אמר קידש ורבי יוסי ור"ש אמרו לא קידש דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ופשיט מתנא קמא דהוא רבי מאיר דסתם מתניתין ר"מ היא דרבי מאיר דאין דינא דגרמי ודחי אותה דשאני התם דבידים קא עביד ומייתי ההיא דמחיצת כרם ופשיט מינה דרבי מאיר דאין דינא דגרמי דקתני בה וחייב באחריותו וסבירא ליה דעל כרחך ברייתא ר"מ היא דהוא תנא קמא דההיא דהמסכך גפנו ואי ר' יוסי ור' שמעון דפליגי אתנא קמא הא אינהו סבירא להו דאפילו היכי דבידים קא עביד אינו אוסר אלא ודאי כתנא קמא אתי דאיהו ר' מאיר ושמע מינה דר' מאיר דאין דינא דגרמי אפי' היכי דלא קא עביד בידים:

ד"ה אומר לו גדור וכו' ואפי' ר' יוסי דקאמר לקמן וכו' הא אמר רב אשי לקמן מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכו'. והתוס' בפרק הגוזל מסיימים שם והכא גירי דבעל הכרם הוא דחשדינן ליה שיביא מחרישתו לשדה חברו לפיכך צריך לעשות כותל או להרחיק ד' אמות עכ"ל ור"ל דר' יוסי מודה היכא דמטי ליה היזקא מתוך ידיו של מזיק כההיא דהבית והעליה הנהו בי תרי חד דייר עילאה וחד דייר תתאי איפחת מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלו עליה דתתאי דכשנופלים מידו ממש על התחתון קרי ליה גירי דיליה וכי פסקי והדר נפלי לא קרי ליה גירי דיליה כן פי' רש"י לקמן בפ' לא יחפור דף כ"ו וסבירא להו להתוס' דזה נמי מקרי גירי דיליה דכיון דטעמא דצריך כותל או הרחקת ד' אמות דחיישינן שלא יביא מחרישתו בידים לשדה חבדו והוי כאילו בא ההיזק מידיו של מזיק עצמו גם מקרי בלי הפסק דהא מיד שנפרץ הגדר מתחיל התוס' של מאתים לאסור התבואה וק"ל נ"ל:

בא"ד ור"ת מפרש דלהכי נקיט תרי זימני לאשמועינן שאם יש תוס' מאתים בין מה שהוסיף בנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף בנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור וכו'. מקשין התלמידים והיכא משתמע ממה דנקיט נפרצה תרי זימני דאין מצטרפין דלמא אדרבה דלהכי נקיט תרי זימני לאשמועינן דמצטרפין ואם יש בין שניהם מאתים קידש כשלא גררה קודם שהוסיף מאתים ונראה דהכי משמע נפרצה בשניה אומרים לו גדור משמע דאם גדרה קורם שנתוסף מאתים בשניה ניתרת ולא נזקקין להשגיח על מה שהוסיף קודם שגדר בראשונה והוי כאילו תני בהדיא אומרים לו גדור וכשגדר נתבטל מה שנתוסף באיסור נפרצה בשניה אומרים לו גדור וכשגדר נתבטל האיסור כאילו אמר קמא קמא שגדר בטל וק"ל:

ב:

רש"י ד"ה ה"א במסיפס בעלמא מיירי מתניתין דאיהו נמי מחיצת איקרי ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה וכו'. יש לדקדק יהי כך דנימא דמחיצה הוה מסיפס ומה נפסיד בזה הא השתא בהאי לישנא סבירא ליה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק ואין צריך לבנות כותל אלא היכא שנתרצו לעשות כותל וא"כ יהי כך נימא דמתניתין איירי באין בו דין חלוקה ונתרצו לחלוק ואפי' הכי אין צריך לחלוק אלא במחיצת מסיפס בעלמא משום דהיזק ראייה לאו שמיה היזק וי"ל דדין זה היכי שנתרצו לבנות כותל לא הוה ידעינן דאמרינן לקמן בסמוך דאשמועינן תנא דמתניתין דאפי' היכא דקדים חר ורצייה לחברייה אפ"ה בונין הכותל באמצע ולא מצי למימר ליה כי אתרצי לך באוירא בתשמישא לא איתרצי לך קמ"ל ועוד מצינו למימר אפי' דין דהיזק ראייה אי שמיה היזק אי לאו לא הוה ידעינן דבשלמא השתא דקתני כותל וא"כ ע"כ מפרשי' מאי מחיצה גודא דייקינן שפיר ממתני' דהיזק ראייה לא שמיה היזק דטעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו כדקאמר בגמרא אבל אי לא תני כותל והוה מפרשינן דמחיצה דקתני מתני' היינו מסיפס ורצו דקתני אחלוקה קאי לא הוה שמעינן מזה דהיזק ראייה לאו שמיה היזק דנוכל לומר דלעולם היזק ראייה שמיה היזק והא דסגי במתני' במסיפס בעלמא היינו משום דמיירי בחצר שאין בו דין חלוקה ויכול לומר כי אתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות כותל אלא מסיפס בעלמא אבל על מנת לעשות כותל לא אתרצאי לך על דרך שכתבו התוס' בד"ה כיון דרצו אבל בעלמא כגון בחצר שיש בו דין חלוקה לעולם אימא לך דכופין זה את זה לבנות כותל דהיזק ראייה שמיה היזק ודו"ק:

מקשין העולם בשמעתין דקאמר סברוה מאי מחיצה גודא וכו' וטעמא דרצו וכו' אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק ומה דייק דלמא אפי' לפי זה דמחיצה הוי גודא אפ"ה לעולם אימא לך היזק ראייה שמיה היזק והא דקתני רצו משום דאיירי בחצר שאין בו דין חלוקה ונקט לה התנא דחצר שאין בו דין חלוקה לרבותא דלא נימא כי איתרצאי לך לעשות גודא היינו מחיצה של נסרים שהיא דקה והיזק ראייה אין בה כדפרש"י או כדי שלא יאמר כי אתרצאי לך לחלוק היינו במסיפס בעלמא דהא קודם חלוקה גם כן היה היזק ראייה קמ"ל מתניתין דבונין הכותל באמצע ר"ל כותל של אבנים וזה אין קושיא כלל דא"כ למה הזכיר התנא גודא כלל נימא השותפים שנתרצו לחלוק בונין את הכותל וכו' בשלמא לפי הא דקא מפרש רש"י בגמ' אהא דקאמר מהו דתימא כי אתרצאי לך באוירא דר"ל כי אתרצאי לך במחיצה דקה וכו' היינו לפי מה דס"ל השתא דהיזק ראייה לא שמיה היזק וביש בו דין חלוקה וקאי רצו אמחיצה ולכך נקט התנא שרצו במחיצה לאשמועינן דאי לאו דרצו אפי' מחיצה דקה של נסרים לא צריך אלא מסיפס בעלמא דהיזק ראייה לא שמיה היזק אבל השתא דרצונך לפרש דס"ל לתנא היזק ראייה שמיה היזק ורצו דקתני קאי אחלוקה משום דאיירי בחצר שאין בו דין חלוקה א"כ למה הזכיר התנא כלל דרצו במחיצה לא הוה ליה למתני אלא דרצו בחלוקה דהא השתא סבירא ליה דמחיצה הוי גודא אלא ודאי למידק דטעמא דרצו במחיצה הא לא רצו אין צריך מחיצה כלל כי אם מסיפס בין יש בו דין חלוקה בין אין בו ולא דמי ג"כ להא דפרש"י אמה דקאמר בגמ' בונין אותו מבעיא ליה ומשני אי קתני אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא ופירש רש"י במסיפס בעלמא דאיהו נמי מחיצה אקרי ורצו דקתני אחלוקה וכו' דלא פירש רש"י זה אלא לפי אותו סלקא דעתך דלא קתני הכותל אלא בונין אותו ולהכי אצטריך להזכיר מחיצה כדי למתני בתר הכי בונין אותו וכו' דאמחיצה קאי אבל לפי האמת דקתני בונין את הכותל אם איתא דרצו קאי אחלוקה למה ליה להזכיר בריצוי החלוקה מחיצה כלל ובלאו הכי נראה לי דאין זה קושיא כלל משום דלא פירש רש"י לפי מה דס"ל דמחיצה היינו גודא דהוה סלקא דעתין לומר דהא דקתני רצו קאי אחלוקה ובאין בו דין חלוקה היינו באותו סלקא דעתין דלא הוה קתני כותל אבל לפי האמת דקתני כותל ומחיצה היינו גודא אין לדחוק לפרש דרצו קאי אחלוקה אלא לפרש כפשוטו דרצו קאי אגודא דהיינו כותל וכן משמע מפרש"י עצמו דכתב קמ"ל כותל ורצו דקתני משום כותל וכו' וק"ל וכן נמי אין לפרש דאיירי ביש בו דין חלוקה ולעולם היזק ראייה שמיה היזק ומחיצה היינו גודא והא דקתני רצו לאשמועינן דדוקא היכא דנתרצו לעשות גודא דהיינו כותל של אבנים אז בונין הכותל באמצע וכו' אבל כי לא נתרצו אע"ג דהיזק ראייה שמיה היזק לא היה צריך כי אם מחיצה דקה של נסרים דאין בה ג"כ היזק ראייה דזה אינו דא"כ דהיזק ראייה שמיה היזק ולא קאי רצו אלא לומר דנתרצו לעשות גודא דהיינו מחיצה של אבנים א"כ כיון דקתני שרצו לעשות מהיצה דהיינו גודא של אבנים בונין אותו מבעיא ליה בונין הכותל למה לי דהשתא ליכא לתרוצי דאי לא קתני הכותל הוה אמינא דמחיצה היינו מחיצה דקה של נסרים דא"כ בלא רצו נמי כן נ"ל לפי פרש"י ודו"ק אבל לפי סברת התוס' פשיטא שאין מקום לכל קושיות הנ"ל:

תוס' ד"ה וחייב באחריותו וכו' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב. ר"ל אם פרץ הוא בעצמו הגדר במזיד אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו:

ד'"ה הוה אמינא וכו' ובקונטרס פירש דרצו דקתני אחלוקה קאי ותימה דהא אסיק דמחיצה היינו גודא דאי פלוגתא לחצות מבעי ליה וכו'. ואע"ג דגם רש"י פירש דהשתא סבירא ליה דמחיצה היינו גודא אלא שפירש דמסיפס בעלמא נמי מחיצה קרו ליה ורצו דקתני אחלוקה קאי פירוש מן החוץ ואינו פירוש מחיצה דקתני התנא ואם כן לא שייך להקשות לחצות מבעי ליה דזה לא שייך להקשות כשהוא מפרש מחיצה דקתני התנא שהוא פלוגתא מכל מקום י"ל דהכי מקשו התוס' דאם איתא דרצו דקתני אחלוקה קאי לא היה לו להזכיר כלל מחיצה דהוא גודא בענין החלוקה אלא הוה ליה למתני השותפין שרצו לחצות כאשר כתבתי לעיל בפירוש הגמרא:

ד"ה בונין את הכותל באמצע וכו' אבל למאן דאמר פלוגתא אצטריך למימר דסד"א דמשום היזק ראייה יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך והא דלא פירש דלפי סברא זו דמחיצה היינו פלוגתא ורצו דקתני אחלוקה ואיירי באין בו דין חלוקה סד"א דמצי למימר כי אתרצאי לחלוק לעשות כותל לא אתרצאי דהמקשה דפריך פשיטא לא פריך דלא ליתני בונין את הכותל אלא דפריך דליתני בונין את הכותל אלא דלא ליתני באמצע ולפי זה יש לפרש דברי התוס' כך דמשום היזק ראייה נתרציתי לבנות הכותל כי הדין נותן כך דכיון דעל ידו יהא חברו ניזק אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך:

ד"ה תא שמע וכן בגינה לקמן מסקינן וכו'. כתבו זה משום דהוקשה להם מה פשיט מגינה דבסיפא דמתני' נימא דסיפא דמתני' קאי ארישא וכי היכי דרישא איירי דוקא ברצו הכי נמי הסיפא ועוד הא דקתני בסיפא וכן בגינה מקום שנהנו לגדור וכו' דמשמע הא במקום שאין מנהג אין מחייבים אותו א"כ שמע מינה דהיזק ראייה לאו שמיה היזק לכך כתבו לקמן מסקינן וכו':

ד"ה נפל שאני שהורגלו לעשות וכו'. נראה לי דפירשו כן משום דקשה להו על פירוש רש"י דפירש נפל שאני שכבר נתרצו הראשונים בכותל כי מה לו לראשונים ועוד ממ"נ אי אזלינן אחר רצון הראשון אם כן למעלה מד' אמות נמי נחייבו כיון שכותל הראשון היתה למעלה מד' אמות:

ד"ה היזקא דרבים שאני וכו' ורשב"ג אע"ג דלית ליה האי טעמא וכו'. כתבו זה משום דהוקשה להם והא רשב"ג לית ליה טעמא דדחקו דבים ואפי' הכי לא פליג אלא על בית שער אבל בדלת מודה ואם כן ע"כ ס"ל דהיזק ראייה דיחיד שמיה היזק לכך כתבו מכל מקום מרחוק יכולין לראות ר"ל דרבים והוי היזק ראייה דרבים ולכך מודה בדלת:

ד"ה שאני התם וכו' תימה אמאי לא מייתי מדתניא לקמן שתי חצרות וכו'. וליכא למימר דברייתא איירי במסיפס בעלמא ולא בכותל ולעולם היזק ראייה לא שמיה היזק דזה אינו דמסיפס לא הוי אלא לסימן בעלמא שהחצירות הם מחולקים וכיון שהאחד למטה והאחד למעלה אין לך היכר וסימן גדול מזה ומה צריכין עוד לבנות אלא על כרחך בבנין כותל איירי ומשום היזק ראייה וק"ל:

ג.

גמ' ואי היזק ראייה שמיה היזק מאי איריא וכו' אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה וכו' כן צריך להגיה ולא גרסי' לישנא אחרינא הכא כלל אלא ה"ג והוא דרצו מאי קמ"ל וכו' תנינא אי מהתם וכו' הך סיפא אצטריכא ליה וכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו לישנא אחרינא אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה וכו' כצ"ל ולא גרסינן הכא וכי רצו מאי וכו' דכפל הוא בספרים דהא בתר הכי איתא במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה וכו' ופירוש המשך הפשט ה"פ מאי קמ"ל דכי לית בה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמיד שנתרצו ע"י קנין כדלקמן פלגי ואין אחד מהם יכול לחזור ולא אמרינן דהוה קנין דברים תנינא וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים וע"כ הכי פריך בזמן ששניהם רוצים ר"ל שנתרצו על ידי קנין אפי' פחות מכאן חולקין ואין אחד מהם יכול לחזור דאל"כ מאי קמ"ל דאטו לא ידעי' דאם נתרצו דיכולים לחלוק דכיון דרוצים לחלוק מי ימחה בידם ומשני אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא דאע"ג דנתרצו ע"י קנין יכול לומר ע"מ שיחלוקו ע"י מסיפס נתרציתי ולא ע"מ שיחלוקו בכותל קמ"ל הכא כותל וכו' ובלישנא אחרינא ה"פ אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו ואז מחייבינן לחלוק בכותל משים היזק ראייה לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו מחייבינן לבנות כותל משום היזק ראייה ומשני אי אשמועינן ביש בה דין חלוקה וכו' הוה אמינא באין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא מחייבינן אותן לחלוק בכותל ופריך מי מצית אמרת הכי וכו' מאי לאו בכותל וכו' ר"ל לישמעינן ביש בה דין חלוקה דחייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ואנן ידעינן ממילא דכיון דתנן אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים על כרחך ר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה דכיון דכבר אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק ביש בה דין חלוקה ממילא ידעינן דגם באין בה דין חלוקה לאחר שנתרצו לחלוק חייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ומשני לא במסיפס בעלמא ר"ל דאע"ג דכבר הוה שמעינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אפילו הכי הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן ליה לחלוק בכותל דמצי אמר דעל מנת לחלוק בכותל לא נתרציתי אלא על מנת לחלוק במסיפס בעלמא כן נ"ל המשך פשט הסוגיא ובדרך זה מתורצים כמה קושית אשר אין להאריך כהן:

תוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן ביש בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא וכו' ומשני הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר וכו' כן נראה לי להגיה ומה שכתב בספרים ותימה הא קמ"ל טעות סופר הוא או יש להגיה במקום ותימה ותירץ שהיה כתוב ותי' שהוא ותירץ וכתב הסופר במקום זה ותימה והמשך דברי התוס' כך הם אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק רוצה לומר דלא אתי התנא לאשמועינן דכיון דרצו חולקין דזה כבר תנינן אלא אתא לאשמועינן דכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחן משום היזק ראייה דשמיה היזק א"כ מאי פריך מאי קמ"ל הא טובא קמשמע לן ופירשו התוס' דהכי פריך מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בו דין חלוקה וביה אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק לישמעינן דשמיה היזק ביש בה דין הלוקה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבאין בה דין חלוקה אפי' הכי כי רצו פלגי ואין אחר מהם יכול לחזור והא תנינא חדא זימנא אימתי וכו' ומשני התרצן הא קמשמע לן וכו' ר"ל דלעולם שמיה היזק אתא לאשמועינן ואי הוה אשמועינן ביש בה דין חלוקה הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן לחלוק בכותל אלא במסיפס בעלמא משום דמצי למימר על מנת לעשות גודא לא אתרצאי קמ"ל דאפי' באין בה דין חלוקה מחייבינן להו לחלוק בכותל וזה ר"ל במאי דקאמר בגמרא אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא קמ"ל הכא כותל וקל להבין אלא שלפי זה שאנו מפרשים דברי התוס' והגמרא כן א"כ גם לפי גירסא זו הראשונה מקשה ומתרץ בגמ' הא דאשמועינן תנא דמתני' דשמיה היזק באין בו דין חלוקה ולא אשמועינן זה ביש בו דין חלוקה ולעיל בד"ה כיון דרצו כתבו התוס' ותימה לר"י אמאי נקט תנא דמתניתין באין בו דין חלוקה וכו' ויש ספרים דמקשין ומתרצין כן בשלהי שמעתין עכ"ל ולפי מה שפירשנו דברי התוס' והגמרא לכל גירסות הספרים מקשה ומתרץ כן בשמעתין וי"ל דביש ספרים איתא כן בהדיא בגמרא דפריך אדאשמועינן באין בו דין חלוקה וכו' משא"כ לגירסא הראשונה דלא מקשה כך בהדיא ועוד יש לפרש דר" דלעיל מפרש סוגיא דשמעתין בגירסא הראשונה באופן אחר ממה שכתבו התוס' כאן בדבור זה ולא פריך בגמרא לפירוש גירסא זו הראשונה לאשמועינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אלא ה"פ מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמחייבינן להו לחלוק בכותל משום היזק ראייה תנינא אימתי וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן חולקין וס"ד דמקשה דר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה ומשני אי מהתם ה"א וכו' במסיפס בעלמא וכו' והיא ע"ד דאיתא לעיל ת"ש אין חולקין וכו' הא יש בה כדי לזה וכו' חולקים מאי לאו בכותל ומשני לא במסיפס וכן יש לפרש על דרך זה בלישנא אחרינא דפריך אדאשמועינן באין בה דין חלוקה וכו' ומשני אי מהתם וכו' ופריך מי מצית אמרת הכי והא קתני סיפא אימתי וכו' מאי לאו בכותל לא במסיפס בעלמא וקל להבין אבל התוס' בדבור זה ע"כ אינם מפרשים כן כאשר מובן מעצמו מדבריהם אלא צריך לפרש דברי התוס' בדבור זה וסוגיית המקשה לפי פירושם בדרך אשר כתבנו בראשונה ודוק נ"ל:

תוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' תימה לר"י מאי בא רב אשי להוסיף וכו'. ר"ל דהא לרב אשי נמי ע"כ איירי שזה בורר לו רוח וחלק מזרח וזה בורר לו רוח וחלק מערב ואח"כ הלך כל אחד והחזיק בחלקו א"כ לא הוסיף רב אשי מידי אלא שבמקום קנין שאמר ר"י אמר איהו חזקה ולכך הקשו וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ופשיטא כמי דקאמר ר' יוחנן שאחר הברירה מועיל קנין ה"ה דמועיל חזקה:

ג:

ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וכו' דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא ר"ל דאי ליכא זוטרתי פחות מג' אבל גדולות על ג' יש לא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ואנא ידענא דבקטנה משערינן דהיינו ג' דאם איתא דמשערינן בלבינה היתירה על שלשה ה"ל לתנא לפרש באיזה משערין כדי שלא נבא להקל ולשער כלבינה הקטנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בלבינה הקטנה שהיא שלשה טפחים דליכא למימר איפכא אדרבה דהוה משערינן בגדולה שבגדולות דהוה אמרינן אם איתא דמשערינן בהקטנה ממנה ה"ל לפרש כדי שלא נבא להחמיר לשער בגדולה ממנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בגדולה שבגדולות דזה אינו דמשום חששא דשמא נבא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא נבא להקל צריך שפיר לפרש ולכך הוה אמרינן ודאי כיון דלא פירש שיעורא דהדין הוא שנלך להקל והוה משערינן בהקטנה דהיינו בשלשה טפחים אבל השתא דאיכא זוטרתי משלשה אתי שפיר דתני חצי לבינה של ג' טפחים דאצטריך לפרש שיעורא כדי שלא נבא להקל ולשער בהקטנה והפחותה מג' טפחים:

ד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתוא הוה כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתוא איירי כגון וכו' והכל הוא דבור אחד והג"ה אחת ואחר ההג"ה צריך להתחיל דבור בפני עצמו אי הכי כי בנייה נמי פירוש עד שיתפללו בה ופי' ההג"ה הכי הוא דר"ל דבהא דקאמר בגמרא מרימר ומר זוטרא סתרי ובני בי קייטא וכו' איכא שני פירושים לחד פירושא לא היה להם כי אם בית הכנסת אחד ובכל חצי שנה היו משנים בבניינו דהיינו כשהגיע זמן ימי החורף היו סותרים הבהכנ"ס שהיה להם בקייטא ובנו אותו ועשו ממנו בי סיתוא דהיינו בהכנ"ס לימי החורף וכשכלו ימי החורף והגיע זמן הקייטא חזרו וסתרו אותו הב"ה ובנו אותו ועשו ממנו בי קייטא ולפירוש השני היו להם שתי בתי כנסיות בשני מקומות אחד ב"ה של קייטא ואחד של סיתוא וכשהיו צריכין לסתור ולחזור ולבנות ולתקן אותו ב"ה של קייטא היו ממתינים עד ימי החורף שאז היו מתפללין בב"ה השני שהוא של סיתוא ובאותו זמן היו סותרין ובונין הב"ה של קייטא כדי שיהיה מוכן כשיגיעו ימי הקייטא. וכן כשהיו צריכין לסתור ולתקן הבי סיתוא היו ממתינים עד ימות הקייטא שהיו מתפללים בבי קייטא ובאותו זמן היו מתקנין ובונין הבי סיתוא וקאמר בהג"ה זו שלפי' המפרשים שהיה הכל ב"ה אחד קשה והיאך היו סותרים בכל פעם כשהגיע ימי החורף וכן אח"כ כשהגיע ימי הקייטא והא אסור לסתור שום ב"ה עד שבונים מתחלה אחרת וקאמר שלכך היו מותרים לסותרו דכיון שאותו ב"ה לא היה ראוי להם לימי החורף הוי כדין ב"ה דחזו ביה תיוהא דשרי לסותרו ואם שתי בתי כנסיות היו וכו' ר"ל ולפי' השני שמפרש שהיו שני בתי כנסיות כדלעיל ובימי הסיתוא היו סותרין ובונין אותו של קייטא והיאך היו מותרין לסותרו כיון שלא היה להם בי קייטא אחריתי היינו משום שלא היו סותרים ובונים אותו אלא בזמן שהיו צריכין לבנותו ולתקנו דהיינו דחזו ביה תיוהא ולפי זה אפי' בימי הקיץ היו מותרין לבנותו כיון דחזו ביה תיוהא אלא שלרווחא דמלתא היו ממתינים מלסותרו עד ימי החורף:

ועוד נראה וכו'. ר"ל דאפילו היכא דלא חזו ביה תיוהא היו מותרים לבנות הבי קייטא בסיתוא משום דבסיתוא לא היו צריכין לו כיון שהיה להם אז ב"ה אחר דהיינו אותו של בית סיתוא והא דמשמע בגמרא דללישנא דאמרי משום פשיעותא אפילו היכא דיש להם מקום אחר להתפלל שם אסור לסתור הבית הכנסת הישנה היינו שיש להם מקום להתפלל אבל אותו מקום אינו ב"ה כי אם שום מקום בעלמא אבל היכא דיש להם ב"ה גמור כההיא דמרימר ומר זוטרא מותר לסותרו אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא ולפי זה לא גרסינן בגמרא איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא הכי גרסינן דאיכא דוכתא לצלויי ר"ל מקום בעלמא:

ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו ר"ל אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא היו מותרים לסותרו דודאי יהיו זריזים שקודם שיגיעו ימי החורף יבנו אותו של בי סיתוא וכן קודם שיגיעו ימי הקיץ יבנו אותו של בי קייטא דאין לחוש שמא יפשעו מפני שמוכרחים לבנותו שאותו של קייטא לא היה ראוי להם בימי החורף מפני הקור וכן אותו של בי סיתוא לא היה ראוי להם בימי הקיץ מפני החום או בזמן גדול כ"כ אין לחוש ר"ל שכל זמן ימי הקיץ שהיא זמן לבנות הבי סיתוא בודאי יגמרו בניינו קודם שיגיע זמן ימי החורף וכן הבי קייטא היה להם זמן לבנותו כל ימי הסיתוא ואין לחוש שיפשעו ולא יגמרו בניינו קודם שיגיע ימי הקיץ ועיין באשר"י דמשמע מדבריו דס"ל דאין לחלק בין איכא דוכתא לצלויי ובין היכי דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא בכל ענין אסור ללישנא דפשיעותא ומרימר ומר זוטרא דסתרי ובנו היינו משום דאינהו סבירא להו כלישנא דאמרי משום צלויי ואינהו הוה להו דוכתא לצלויי ע"ש:

תוס' ד"ה ועייליה לפורייא להתם וכו' ופי' הקונט' התם נפקא מינה וכו' ובשל בבל מותר. ר"ל וא"כ לפי' רש"י מותר לישן בב"ה של בבל ופי' על תנאי לפרש"י ר"ל שמתנין תנאי בשעת בניינה שיהא מותר לאכול ולישן בתוכה זה אינו דהא קאמר התם בתר הכי וכו' ר"ל וא"כ פירושו של רש"י ליתא אלא צריך לפרש הא דקאמר על תנאי הן עשויין בענין אחר כמו שפירשו התוס' סוף דבור זה:

ד"ה כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו' וכן הוא. ר"ל וכן הוא האמת והכי קי"ל דה"נ אמר שמואל וכו' ומכאן קשה על פ"ה וכי' דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית וכו' כצ"ל דא"כ בדלי"ת:

בא"ד וצ"ל שלא נשאו ישראלית וכו'. ויש להקשות דאע"ג דהכי הוא דבני הורדוס לא נשאו ישראלית מכל מקוס היאך חתך ופסק שמואל את הדין ואמר כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא אפילו לדורי דורות מטעם דודאי מבית הורדוס הוא דיהא כך שהוא מבית הורדוס דלמא אחר כך בכמה דורות נשא אחד מזרע הורדוס ישראלית ואם כן הנולד ממנה הוא כשר וישראל גמור הוא וכן ההיא תינוקות דשמעתין היאך רמתא קלא ואמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא וכו' ושמא אחר כמה דורות אותן שיצאו מהורדוס ישאו ישראלית או בני הורדוס עצמן ישאו ישראלית דלא נביאה היתה שתדע שבני הורדוס לא ישאו ישראלית ומצאתי בפרק עשרה יוחסין בפירוש רש"י שהרגיש בקושיא זו וכתב על הא דאמר התם כל האומר מבית חשמונאי אתינא עברא הוא וז"ל שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בנו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיבי דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו כלם עבדים עד כאן לשון רש"י שם והשתא הקושיא מתורצת דעל הסתם אמר כל דאמר וכו' עבדא הוא אלא שיש לתמוה דדברי רש"י דבפרק י' יוחסין סותרין למה שפירש בפרק אלו נאמרין שכתב שם שבני הורדוס נשאו ישראלית שהרי פי' שם שאגריפס היתה אמו מישראל וק"ל:

ד.

רש"י ד"ה פשיטא דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' וכו'. צ"ע מפני מה דחק רש"י לפרש דברי המקשה כן ולמה לא פירש דפריך בפשיטות פשיטא דהאבנים של שניהם כיון דברשות שניהם מונחים ולא היה צריך התנא למיתני שהאבנים הן של שניהם ולמה ליה לרש"י הא דפירש דאפי' לא פסק לן דינא דמתניתין המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה וכו' דמשמע דמפרש דפריך אלפיכך דקתני מתניתין כמו שפירשו התוס' לעיל במתניתין ד"ה לפיכך וכו' דבשלמא התוס' דפירשו דהמקשה ידע שפיר דמונחים ברשותא דחד ואפי' הכי פריך פשיטא והמתרץ חשיב לו דאתא לאשמועינן דאפילו שהו הרבה ברשותו אפילו הכי הוו של שניהם ואינו נאמן לומר שלי הן במגו דלקוח מטעם דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון דמעיקרא החיוב על שניהם לבנות בעל כרחם והוי כמגו כמקום עדים וכו' ולכך הוצרכו התוס' לפרש דהמקשה פריך מתחלה על תנא דמתניתין דקתני לפיכך דתלי הטעם במה שמעיקרא מתחלת הבנין היה יכול כל אחד לדחוק את חברו כדי שיתיישב התירוץ על דברי המקשה שהשיב לו התרצן דהאי דקתני לפיכך אתא לאשמועינן אפילו שהו הרבה אבל רש"י שלא פירש כן א"כ למה לא פירש דפריך המקשה פשיטא בפשיטות בלא לישנא דלפיכך ונ"ל דפירש רש"י כן משום דאפי' הוה ס"ד דהמקשה דמונחים ברשות שניהם לא הוה שייך למפרך פשיטא דהוו של שניהם בפשיטות דבשלמא בעלמא הוי הסברא דכל דבר המונח ברשות של שנים הוי של שניהם דאם איתא דהוי של אחד היה לו להיות מונח ברשות שהוא שלו לבדו והואיל והוא מונח ברשות שהוא של שניהם מכלל שהוא של שניהם דאל"כ היאך בא לרשות של שניהם אבל הכא אפילו היה הכותל של אחד מהם אין מן חתימה שמונח עתה ברשות של שניהם שבמקרה הנפילה אירע כן שנפלה לרשות של שניהם שהרי הכותל היתה עומדת בין רשות שניהם וא"א לצמצם שתפול לרשות אותו האחד שבנה אותו וכיוצא בזה כתבו התוס' דיש פרק הבית והעלייה ולכך לא שייך להקשות פשיטא ל"ל למתני' למיתני כלל דהוא של שניהם דשפיר אצטריך למיתני לכך פי' רש"י דלא פריך דלא ליתני כלל שהוא של שניהם א"א דפריך שלא ה"ל להתנא לתלות הדין בלפיכך וכו' דהיינו במה שפסק לן דינא המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה בע"כ בלא זה בע"כ היו חולקים בשוה וכו' וא"כ ה"ל לתנא דמתני' למיתני בקצרה אם נפל הכותל המקום והאבנים היא של שניהם ולא ה"ל למיתני לפיכך דר"ל משום דמתחלה בונים הכותל בע"כ וק"ל. ומשני התרצן דאתא לאשמועינן דאפי' נפל לרשות דחד וכו' דלא אמרינן המע"ה ולכך תני לפיכך ונ"ל דהספדים חסרים לפנינו וכצ"ל ברש"י פשיטא וכו' דאפילו לא פסק וכו' שמתחלה בין שניהם עשאוהו בע"כ ע"כ היו חולקים בשוה:

תוס' ד"ה הכי קתני וכן בגינה סתם וכו' וסיפא נמי יש לפרש כן וכו'. משום דקשה להו דהא השתא נמי קשיא דיוקא דסיפא ארישא דרישא קתני במקום שנהגו בבקעה מחייבין אותו לגדור הא סתמא לא ובסיפא קתני אבל בבקעה במקום שנהגו שלא לגדור וכו' הא סתמא מחייבין אותו לכך כתבו וסיפא נמי יש לפרש כן וכו' דלא תקשי דיוקא כלל וק"ל:

ד:

גמ' אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן וכו'. צ"ע מה משני רבינא עדיין קושית המקשה במקומה עומדת וצריך לפרש דה"ק לעולם דאיירי כגון דקדים חד מינייהו ועביר חזית דידיה ודקשיא לך דינא קתני דקתני תקנתא אין קתני דינא דאשמועינן דאפי' בהוצא אי עביד חד מינייהו חזית והשני לא עביד דהוי של אותו דעביד החזית ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא וכו' וא"כ לדידיה אפילו עביד חד מינייהו חזית אינו כלום ואין כולה שלו אלא של שניהם וכן משמע מדברי הפוסקים דכל מקום דלא תקנו חזית כגון בחצר אפילו עביד לא מהני קמ"ל תנא דמתני' דבבקעה דתקנו חזית אפילו בהוצא אית תקנתא בחזית ולכך אפילו בהוצא היכי דעשו מדעת שניהם אי קדם חד מנייהו ועביד חזית צריך השני ג"כ לעשות חזית ואי לא עביד יכול לומר ההוא דעביד חזית דידי היא וא"כ שפיר דינא אשמועינן וק"ל:

שם אי בעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דת"ק סבר טעמא דעמד ניקף וכו'. והכי משמע מדברי ת"ק גדר הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו כלל הא גדר המקיף גם את הרביעית מחייבין את הניקף ליתן לו דמי רביעית הא עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ור' יוסי סבר לא שנא וכו' ויש ספרים דלא גרסי האי אי בעית אימא אלא אי בעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דת"ק סבר אם גדר מקיף את הרביעית וכו' ויש ספרים דגרסי אי בעית אימא הראשון לישנא אחרינא:

ה.

תוס' ד"ה ארבעה לצלא וכו' ואומר ר"ת היינו אמיצר אותן שדות דאקפיה רבינא מארבע דוהות והיה רבינא מצרן משלש רוחות ורוניא מרוח אחת. נראה דר"ל רמתחלה לא היה לרוניא כל אותו השדה שהיה בתוך ארבע שדותיו של רבינא אלא שמקצת מאותו שדה הניקף מארבע שדותיו של רבינא היה של אדם אחר וא"כ לא היה מקיף רבינא לאותו שדה אלא משלש רוחות דמרוח הרביעית היתה השדה של רוניא. וכן לרוניא לא היה רבינא מקיפו כ"א משלש רוחות שהרי מרוח הרביעית היה אותו שדה שהיה לאדם אחר והא דקאמר לעיל רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו היינו לאחר שקנה רוניא גם שדה זו שהיה אצל שדהו ושהיה רוניא מקיף גם אותו משלש רוחות ולאחר שקנה רוניא גם שדה זו אז היה כל אותו השדה שבתוך שדותיו של רבינא הכל ביחד היה של רוניא ואז היה רבינא מקיפו מכל ארבע רוחותיו וק"ל:

ד"ה מארבע רוחות ולמעלה וכו' איידי כגון דידעינן וכו'. משום דקשה להו מאי קאמר בחזקת שלא נתן וכו' ואיך יכול לתובעו היה הנתבע יכול לומר דאדרבה אני בניתי לבדי כל מה [שלמעלה] מארבע אמות ולא אתה אם לא שנאמר שאיירי שהתובע עשה חזית מצד אחד לסימן שהוא בנה אותו כדתני לעיל גבי בקעה וזה דוחק שלא נזכר זה במשנה לכך פירשו דאיירי כגון דידעינן דקדים חד וכו' וא"צ להעמיד בעשה חזית:

ד"ה אע"פ שלא נתן תקרה וכו' וכן משמע נמי בכיצד הרגל דקאמר טעמא דעמד ניקף וכו'. שם פריך למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב מר' יוסי דמתניתין דלעיל דאמר אם עמד ניקף וכו' מגלגלין עליו את הכל ודייק טעמא דעמד ניקף וכו' וכמו שכתבו התוס' לעיל דאתי כלישנא דלעיל דקאמר מקיף וניקף איכא בינייהו:

בא"ד א"נ הכא זה חסד הוא וכו'. ואע"ג שאפילו קודם שסמך לו זה כותל כנגדו כבר בנה הוא למעלה מארבע אמות ולא חסר לו זה עתה במה שסמך כותל כנגדו אפ"ה כיון שנהנה השני שהגביה הוא לבנות למעלה מארבע אמות וגם מתחלה כשבנה אותו הגובה לא בנה אלא מחמת השני שהיה רוצה שלא יזיקנו בהיזק ראייה כלל וכיון שבגרמתו בנה לא מקרי הב' זה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר:

ד"ה ובא בזמנו וכו'. משמע שגירסת התוס' היתה הקובע זמן לחברו ובא בזמנו וכו' דר"ל שתובעו בזמנו ולא בתוך זמנו אלא שהנתבע טוען שפרע לו בתוך הזמן וע"כ אינו ר"ל שתבעו אחד כלות הזמן לגמרי דהיינו דאיבעיא להו לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמנו מהו. אלא ר"ל שתבעו ביומא דמשלם זמנו כמו שמסיימים התוס' בסוף דבור זה בסמוך:

ה:

ד"ה אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא ואם תאמר אמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי וכו'. וראה הא דהצריכו התוס' להקדים הא כיון דאין פורע וכו' ולא הקשו כפשוטו מכח דאנן סהדי וכו' משום דאי עביד אינש דפרע בתוך זמנו אע"ג דאנן סהדי שזה עשה הכותל אפילו הכי לא מקדי מלוה בעדים דדלמא פרע ליה תכף שהתחיל לבנות ולא היה כאן שום הלואה בעולם אבל השתא דאמרינן דאין אדם פורע בתוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה הכותל אנן סהדי דאית ליה הלואה גביה כאילו הלוהו ממש בעדים וא"כ אצטריך לאשמועינן דהוי בחזקת שנתן ולא אמרי' דצריך לפורעו בעדים:

ד"ה ואפילו מיתמי וכו' דאין מקבלין עדות וכו'. וא"כ אין כאן עדות שלוה ממנו כלל:

בא"ד דשמא משום דרב פפא נקט מלתיה בגדולים. ר"ל דלעולם אימא לך דלטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי הכא דבתוך זמנו לא חיישינן לצררי וגמרא דנקט הכא מלתיה ביתומים גדולים משום דניחא ליה למנקט מלתיה גם אליבא טעמא דרב פפא דמפרש משום פריעת ב"ח מצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו דלטעם זה אין נפרעין מיתומים קטנים אפילו מת בתוך זמנו:

[בא"ד] דפריך עליה דרב אסי בפרק שום היתומים וכו'. ר"ל דפריך עליה ממתניתין דהתם דקתני שום היתומים שלשים יום ש"מ דנזקקין לנכסי יתומים אע"פ שאין רבית אוכלת אותן דישדאל לא שקל רבית ואי איירי מתניתין במלוה עכו"ם לא שביק להכריז שלשים יום ומשני דלעולם דאיירי מתניתין במלוה עכו"ם וכגון דקביל עליה דין ישראל ופריך א"כ היכי שקיל רבית ומשני דקביל עליה לזה ר"ל לענין הכרזה ולא קבל לזה שלא ליטול רבית שזהו שנויא דחיקא ולא משני דמתני' דהתם איירי שמת הלוה קודם שהגיע זמן הפרעון ואין לומר וכו' דהא משני במסקנא כשחייב מודה וזה הטעם לא שייך אליבא טעמא דרב פפא משום דלטעמיה דאמר דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו אפילו הודה האב מה בכך אפילו הכי לא מיחייבי לשלומי בעודם קטנים:

בא"ד וכן יש להוכיח מגופיה מלתיה דרב אסי וכו' ורבי יוחנן מוסיף כתובת אשה משום מזוני וכו'. ר"ל ולא קאמר נמי דנזקקין נמי לנכסי יתומים קטנים כשמת האב בתוך זמן ההלואה משמע דלא אשכחן בשום ענין בב"ח דנזקקין אפילו היכא דמת בתוך זמנו ויש להקשות הא אשכחן עוד חדא דנזקקין דהיינו כשחייב מודה כדמשני שם אמתניתין דהתם כדלעיל ואפ"ה לא חשיב לה רב אסי במלתיה וכן ר"י לא הוסיף כי אם כתובת אשה ולא הוסיף חייב מודה וא"כ ש"מ דלא נקיט לכולהו וא"כ נימא נמי דה"ה היכי דמת בתוך זמנו אע"ג דלא נקיט ליה רב אסי במלתיה וי"ל דס"ל להתוס' דבשלמא כשחייב מודה לא אצטריך ליה לרב אסי ור"י לחשבו משום דאינהו סברי טעמא דאין נזקקין משום צדדי ובחייב מודה לא שייך זה דהא הוא בעצמו הודה קודם מותו שחייב לו ולא התפיסו כלום ולכך פשיטא הוא דנזקקין ולא אצטריך ליה לחשבו בדבריו והא דמוקי לה מתניתין דהתם בשחייב מודה משום דמתניתין לא אתי לאשמועינן דינא דנזקקין לנכסי יתומים אלא אתא לאשמועינן דין שומא והכרזה שלשים יום אבל דין דתוך זמנו אם איתא דנזקקין ה"ל לרב אסי ור"י למחשביה בדבריהם:

בא"ד לית להו כו' א"כ קי"ל כריש לקיש וכו'. ר"ל אי לית ליה לר"י חזקה דר"ל וא"כ פליג עליה בזה ואנן קי"ל הלכתא בזה כר"ל וא"כ קי"ל כר"ל נגד ר"י בד' דברים וכו':

בא"ד מ"מ פריך שפיר וכו' אפי' במלוה הבא מחמת עצמו. ר"ל שלא מדמת שנתחייב אביהן ע"י שלוה בחייו:

ד"ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר וכו' ולא דמי כלל לההיא דפרק האומר וכו' לא דמי כלל להך דהכא. ר"ל אין ענינם שוה דשם אין מה לי לשקר מרע להחזקה כאשר מובן מעצמו וק"ל:

ו.

גמ' רב יוסף אמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי איכא דאמרי וכו'. כצ"ל ועיין באשר"י ובהרי"ף:

תוס' ד"ה ואמר לו פרעתיך בזמנו וכו' הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן היינו בתוך זמנו. ר"ל שגם התביעה היתה בתוך הזמן או בזמנו ר"ל שהתביעה היתה ביומא דמשלם זמנו ואומר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מגו כמו שפירשו התוס' לעיל:

ו:

גמ' ורב חסדא אומר עליון מסייע מלמטה ובונה עיין באשר"י שמפרש טעמו:

תוס' ד"ה האי כשורא דמטללתא אומר ר"ת דאמתני' קאי וכו'. זה לשון הרא"ש האי כשורא דמטללתא וכו' לבתר תלתין יום הוי חזקה לא בחזקת קנייה איירי אלא אמתניתין קאי אד' אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן כההיא דאמר רב נחמן בי כווי לא הוי חזקה אלא דאייתי בתר הכי כל מימרא דרב נחמן והך מלתא דרבינא קיימא אמתני' אבל בחזקת דקנייה אפילו אי חבריה בטינא בעי חזקה שלש שנים עכ"ל והן הן דברי ר"ת שכתבו התוס' בדבור זה ולפי זה צ"ל דר"ת פליג אדרבי שמואל שכתבו התוס' בתר הכי בד"ה ואי חבריה בטינא וכו' ואומר רבינו שמואל דחזקות דלעיל לאו דשלש שנים אלא לאלתר כדאמר הכא ר"ל דאמר ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה מבואר בהדיא דר"ת ור"ש פליגי ור"ש ס"ל כסברת התוס' שברש"י לעיל דמחלק בין חזקת תשמיש ובין שאר חזקת קרקעות וק"ל:

ד"ה מהו דתימא וכו' וי"ל דס"ד כיון דאם וכו'. יש לדקדק לפי זה מאי קאמר בגמרא מאי קמ"ל דא"ל את מ"ט לא עבדת משום דמתרע אשיתך וכו' הא איהו קאמר דאי לא קדמה את ה"א לך או הב לי אוזינקא ואעשה אני הכל או שקול אוזינקא וכו' וא"כ ש"מ דלא הוה חושש למתרע אשיתא וכן יש לדקדק לפירוש התוס' שברש"י דקאמר אלו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלים בשביל דבר מועט וא"כ מה משיב לו זה את מ"ט לא עבדת משום דמתרע אשיתך וכו' הא איהו אומר דאי לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אלא שאתה רוצה להטריח בשביל דבר מועט ולא בשביל דלא תתרע אשיתאי ונראה דה"ק קמ"ל דא"ל דמאי דקאמרת השתא אי לא קדמת אותי הייתי אומר שקול אוזינקא וזיל וכו' או הב לי אוזינקא ואעשה הכל בשלי דברים בעלמא הן ולדחות אותי קאמרת הכי דאל"כ למה המתנת לומר לי דברים הללו עד עכשיו שכבר עשיתי אני חצי הכותל ולמה לא אמרת לי דברים הללו תכף ומיד שהתחלתי לבנות שאז הייתי נותן לך אוזינקא אלא ודאי לא היה בדעתך מעולם לעשות כל הכותל בשלך בשביל דמתרע אשיתך אנא נמי וכו' וק"ל ואחר שכתבתי זה מצאתי שכן כתב הרא"ש בהדיא:

ד"ה שתי חצרות זו למעלה מזו. וא"ת ותחתון למה יסייע לעליון דמכי מטי לארבע אמות וכו' יבנה העליון ר"ל למה יסייע התחתון לעליון לכל הארבע אמות שבונה העליון מקרקע חצרו ולמעלה לא יצטרך התחתון לסייעו כ"א עד שיהא ארבע אמות מקרקעית חצר התחתון והמותר עד שישלים שיהיה ארבע אמות מקרקעית העליון יבנה העליון לבדו שהרי הוא מחויב להגביה הכותל ארבע אמות מקרקעית חצירו כדי שלא יזיק את התחתון בהיזק ראי'. (ד"מ) [דאם] קרקעית חצר העליון הוא למעלה מקרקעית חצר התחתון ב' אמות וכשיגביה הכותל למעלה מקרקעית העליון שתי אמות אז הוא ארבע אמות מקרקעית התחתון ולא יוכל עוד התחתון לראות בחצר העליון וא"כ השתי אמות הנותרים שצריך העליון עוד להגביה עד שיהיה מקרקעית העליון ארבע אמות אותן שתי אמות יבנה העליון לבדו:

בא"ד ואומר ר"ת כגון שחצר התחתון אינו נמוך אלא אצל חצרו של עליון ומהצד האחד הוא גבוה כחצר העליון כצ"ל. ור"ל כגון שהחצר התחתון אינו שוה אלא שבאותו צד המיצר ונסמך לחצר דעליון הוא נמוך כגון למשל בצד מערב הוא סמוך לחצר העליון ואותו צד הוא נמוך ובצד מזרח הוא גבוה כ"כ כחצר העליון ושוה עמו וא"כ כשעומד בצד מזרח רואה בחצר העליון כל כמה שאין כותל של ארבע אמות בנוי מקרקעית חצר העליון ולכך צריך התחתון לסייע להעליון עד שיהא הכותל ארבע אמות למעלה מקרקעית העליון:

בא"ד ור"י מפרש דהתחתון מזיק לעליון כי קאי וכו'. ר"ל אפי' היכי שיש ד' אמות מקרקעית התחתון מ"מ כשאין ד' אמות מקרקעית העליון יכול התחתון לראות העליון כשהעליון עומד ולכך צריך התחתון לסייע עד שיהיה הכותל ארבע אמות מקרקעית העליון:

ז.

גמרא הא קמ"ל דאע"ג דלא משתמש אלא תיבנא ובי ציבי בעלמא. כתב הר"ן והך בתרא מסתברא דלהכי אתי דאל"כ מאי חידושא וכמו דבעי הגמרא ועוד מדקאמר סכרנא לך ועבידנא לך כווי וכו' נראה שלא היה בית דירה ולא היה סבור שיקפיד על הגבהת החלונות עכ"ל משמע מדבריו דלפי סברתו הראשונה א"ל דבמעשה האחרון אתא לאשמועינן אפי' בי תיבנא ובי ציבי אע"ג דאינו מבואר בו בהדיא משום דעל כרחך הא אתא לאשמועינן דאל"כ תקשה הא דבעי בגמרא הא תו למה לי ולפי זה לא תקשה לן דלכתוב האי עובדא בתרא לחוד דאי לא כתב אלא חדא לא היה קשה לן מידי ולא הוה דייקינן מיניה כלל דאתא לאשמועינן שום חידוש כלל אבל לפי סברתו השנייה דדייק דעובדא בתרא ע"כ איירי מבי תיבנא ובי ציבי מדקאמר סכרנא לך וכו' א"כ קשה דלכתוב עובדא בתרא לחוד דאיירי בבי תיבנא ובי ציבי וכ"ש בבית דירה ועובדא קמא ל"ל אבל לפי סברת התוס' שכתבו בד"ה היינו הך אתי שפיר דתרוייהו צריכי דבעובדא דלעיל אתא לאשמועינן הא דקאמר לעיל וה"מ דלא מטו כשורי למטה מי' ונראה דהא דפריך בגמרא הא תו ל"ל היינו הך לאו ארב חמא פריך דלא שייך עליה למפרך כלל דמעשה שהיה כך היה דאתו הני תרי עובדא לקמיה ועל כרחו היה צריך לפסוק להם הדין עם מי אלא אבני בית המדרש פריך למה היה להם להביא לב"ה גם מעשה השני הא היינו הך קמייתא וק"ל:

תוס' ד"ה אספלידא וכו' ואומר ר"י דהכא א"א להיות מערה וכו' ועור מדקאמר מעיקרא אספלידא וכו' ובמערה ליכא אורה כלל. ויש לדקדק למה לא הקשה ר"י מרישא דמלתא דקאמר קא מאפלת עלי והא כל מערה היא אפילה וי"ל דהערוך מפרש הא דקאמר בני אשיתא אפומא דאספלידא אפומא ר"ל אפתח המערה שבו נכנסים לתוכה שיש שם אורה קצת ולכך אמר קא מאפלת עלי אבל מהא דקאמר מעיקרא איספלידא והשתא אידרונא משמע דבאספלידא יש בה אורה יותר מבאדרונא ואי הוה אספלידא מערה לא הוי אורה יותר אדרבה אין בה אורה כלל זולת הפתח שבו נכנסים וק"ל:

ד"ה בדידי קא בנינא וכו' ותימה שהיה יכול להאפיל עליו שלא יהא לו בטרקלין אורה כלל. ר"ל דבר תימה הוא ואין זו סברא שיהא לו רשות להאפיל עליו לגמרי אע"פ שלא היה לו עדיין חזקה של שלש שנים וס"ל להתוס' דהא דתנן גבי חלונות ומכנגדן מרחיק ארבע אמות שלא יאפיל בכל חלונות קאמר אפילו באחים דפליגי השתא ולא היה לו עדיין חזקה משום דאין סברא שיאפיל עליו לגמרי עד שלא יהא יכול להשתמש בביתו כלל והיינו דקא מסיים תוס' בסמוך ונראה לר"י דודאי היה מאפיל עליו האורה וכו' אבל עדיין היה בו אור גדול והא דקאמר ומכנגדן מרחיק ארבע אמות היינו שלא יאפיל עליו לגמרי עד שלא יוכל להשתמש בו יפה כראוי ר"ל אבל הכא איירי שלא היה מאפיל עליו לגמרי ולכך קאמר דהא דא"ל בדידי קא בנינא כדין קאמר לו מכלל דס"ל לר"י דאם היה מאפיל עליו לגמרי חיה צריך להרחיק מכנגדו ארבע אמות כדתנן ומכנגדן ארבע אמות וק"ל:

בא"ד ומפרש ר"ת שמאיספלידא היה יכול לראות וכו'. וכן מפרש ההיא דלקמן אין להם חלונות זה על זה ר"ל דאיירי נמי כגון שהיה רואה בעד דרך חלונות של אחיו כל שדותיו:

ד"ה והוא דקרי ליה בית כור וכו' וא"ת ונימא דדמים מודיעים ואם נתנו לו דמי בית כור אפילו קרי ליה בית כור וכו' ר"ל ואי נתן לו דמי לתך אפילו לא קרי ליה בית כור לא יתחייב להשלים לו בית כור דהא מוכח מהדמים דלא מכר לו כ"א לתך. וי"ל דמיירי דאוזיל גביה וכו' ואי לא קרי ליה בית כור חייב לתת לו בית כור שלם ר"ל דליכא למימר הדמים מודיעים דלא מכר לו כ"א לתך דהא אפילו דמי לתך לא נתן לו א"כ ע"כ חזינן דאוזיל גביה ונוכל ג"כ לומר דבית כור שלם מכר לו ואוזיל גביה א"נ דלא אוזיל גביה וכגון דנתן דמי לתך וכו'. ר"ל ואין ה"נ אפילו לא קרו ליה בית כור אין מחייבין ליה ליתן לו בית כור שלם כיון דלא נתן כ"א דמי לתך אע"ג דקאמר ליה בית כור אני מוכר לך אלא דלענין זה מועיל דאי לא קרו ליה ביה כור יכול ג"כ הלוקח לחזור בו וחייב להחזיר לו מעותיו ואי קרו ליה בית כור אין הלוקח יכול לחזור בו:

ז:

גמרא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון וכו' ועיין באשר"י דכתב בשם ה"ר יוסף הלוי לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וכו' אלא אפילו בתר דמית אבוהון מטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא לכפויי למקרע לההוא שטרא עכ"ל:

תוס' ד"ה מר ינוקא הוא הגדול וכו'. ר"ל דאל"כ אלא דנקרא ינוקא משום שהוא היה הקטן ומר קשישא הוא הזקן והגדול א"כ היה לו להקדים את מר קשישא כיון שהוא היה הגדול:

ד"ה אין להם דרך וכו' לא דמי דהכא כולם מוכרים וכו'. כלל הדבר דבשלמא כשאחד הוא הלוקח כגון שבעל החצר מכר בית ללוקח ושייר לעצמו החצר אמרינן דמוכר בעין יפה מוכר בכל הדברים הצריכים לבית ולכך יש לו לבעל חבית חלונות ודרך בחצר אבל הכא גם בעל הבית הוא מוכר שמכר החצר לאחיו וע"כ כל אחר מכר בעין יפה ואם יש לו לבעל חבית דרך או חלונות בחצר א"כ שייר לו בחצר ולא מכר לאחיו כל החצר לכך צריך לומר ע"כ דכל אחד מכר בעין יפה ולא שייר לעצמו כלום בחלק חברו ואין לבעל הבית שום זכות בחצר וכן בעל החצר אין לו שום זכות בבית אפי' לסמוך סולם עליו לעלות לעלייתו כדבסמוך בדבור שאחר זה וק"ל:

ד"ה לפי שבח ממון הן גובים וכו' ואע"ג דאמרינן פרק בן סורר ומורה דהבא במחתרת וכו' משום חזקה דאין אדם מעמיד וכו'. ר"ל ומתחלה בא הגנב להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו ורודף הוא ולכך אם משכים הבע"ה עצמו והורג את הגנב אין לו דמים ופטור וא"כ גימא ג"כ הכא דהגייס הבא לשלול ולגזול הוי כאילו בא על עסקי נפשות משום דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעמדו נגד הגייס ולא יניחו לקחת ממונם ואז הגייס יהרגום וא"כ יגבו לפי הנפשות אפ"ה אין מחשבים אלא לפי ממון משום דא"ל אידך לא תעמוד נגד הגייס ותניח לו לקחת ולא יהרגך וק"ל:

ד"ה לפי קירוב בתים הן גובין פי' ר"ת וכו' אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים וכו'. משום דלא מסתבר לומר דלפי קירוב בתים קאמר ולא לפי שבח ממון דאם בית העני קרוב ובית העשיר רחוק וכי יעלה על הדעת שיתן העני יותר בשביל שהוא קרוב לחומה כי אפי' אם יבא הגייס עליו לא ימצא בביתו מאומה. (ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר):

ח.

ד"ה איפרא הורמיז וכו' הורמיז שם מקום. ר"ל שם הקב"ה יתברך:

ד"ה יתיב רב יוסף וכו' ומיהו לא צריכי להכי וכו' ר"ל אין אנו צריכין לפרש דרב יוסף פדה בהם שבויי עכו"ם אלא שבויי ישראל פדה מהן כדפירש הקונטרס לקמן בתחלת דף י"א דקבלה רב יוסף משום שלום מלכות וכיון שאמרה לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם וכו' כל זה פירש רש"י לקמן וצ"ל דהתוס' סבירא להו דכמו שלא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם משום גניבת דעת הכי נמי לא היה אפשר לפדות בהן שבויי עכו"ם דהוי נמי גניבת דעת משום דאין רגילות שישראל יפדו שבויי עכו"ם אבל לקמן בעובדא דרבא ששדרה לפרנס בהן עניים כשחלקה לעניי עכו"ם אין בזה גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שרגילים ישראל לפרנסם משא"כ בפדיון שבוים לכך היה מוכרח רב יוסף לפדות בהן שבויי ישראל כן נ"ל שיטת התוס' ובענין אחר א"א ליישב ודו"ק:

ח:

רש"י ד"ה שגבויה וחלוקה שוים וכו'. משמע מדברי רש"י דהא דקתני בברייתא תמחוי בכל יום הוא טעם על מה שנגבית בג' אבל האשר"י מפרש בענין אחר ולפירושו הא דקתני בתר הכי תמחוי בכל יום הוא ענין בפני עצמו:

תוס' ד"ה ומתחלקת בג' וכו' וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בשלשה וכו'. ר"ל דהשתא בהקושיא סלקא אדעתייהו להתוס' דהשנים הגבאים הם מטילים ומעריכים על כל אחד ואחד מבני העיר כמה יתן וא"כ הגבייה הוי נמי כמו דין ולכך מקשו ותהא נמי נגבית בג' לכך פירש ר"ת לפי שהיה ידוע וכו' ולא היה כאן שום הערכה לכך לא היו צריכים להיות שלש:

ד"ה ולשנותו לכל מה שירצה וכו' הכא שבני העיר משנים אותה שאני. ר"ל וכל מקום דקתני אסור לשנותה לדבר הרשות היינו הגבאים אבל הצבור יכולים לשנות וכי תימא אם כן הא דקתני עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה פירוש הנודר הוי נמי אפי' לדבר הרשות והא חייב לקיים נדרו פירוש שמותר ללותו ולשנותו לדבר הרשות ולפרוע אחר כך פרוטה אחרת במקומה:

בא"ד וכן היה ר"ת נוהג וכו'. ובאשר"י גורס וכן התיר ר"ת וכו' לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותה ר"ל וה"ה כל הצדקות נותנים אותן על דעת בני העיר לכך יכולין בני העיר לשנותן אפילו לדבר הרשות ועיין באשר"י ותמצא מבואר באריכות:

ד"ה כי הא דרבא אכפיה אחר הוה עמו וכו'. ד"ל שלא רבא לבדו אכפיה אלא היה עוד איש אחד עם רבא שהיה ג"כ ממונה על הצדקה ושניהם כפאוהו והא דלא השיב ליה הגמרא ונימא רבא ופלוני כפאו וכו' משום דאותו איש אחד לא היה גדול במעלה כמו רבא ואין זה כבודו של רבא לומר רבא ואותו פלוני כפאו וכו' וק"ל:

ד"ה אכפיה לר' נתן וכו' ולריצב"א נראה כו' היינו דאין נענשין וכו'. ר"ל שאם לא כפאו אותו הב"ד עד שיקיים אותה המצוה אין מקבלין עונש על זה אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים וא"כ אתי שפיר דרבא אכפיה לר' נתן וההיא דכל הבשר דאמר שבקיה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה כשאר מצות וכו' אלא שיש עוד לדקדק דבזה החלוק לחוד היה מתורץ הכל ונימא הכי דהא דקאמר בפרק כל הבשר כל מצוה וכו' היינו שאין לבית דין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה אבל מכל מקום מוזהרים לכופו כפייה בעלמא שיקיים המצוה ולכך כפייה רבא לרבי נתן ולמה הוצרכו התוס' לפרש דהא דאין בית דין מוזהרין היינו דאין נענשין ונראה משום דבין הלשון של הברייתא משמע כן דלישנא דאין בית דין מוזהרין עליה משמע דאין מוזהרין עליה כלל לא כפייה גדולה ולא כפייה קטנה לכך הוצרך לפרש דאין מוזהרין הוי פירושו דאין נענשין אפילו אם לא כפאו איתו כלל. והא בהא תליא דכיון דאין נענשין אין מוזהרין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה ולכך אמר שם בההיא דכל הבשר שבקוהו אבל מכל מקום כפייה קטנה חייבים לכופו ולכך אכפיה רבא לרבי נתן וק"ל:

ט.

תוס' ד"ה ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' דשאני התם שהיו צדיקים גמורים. הא דלא רצו התוס' לפרש כפירוש רש"י משום דלפירוש רש"י דמפרש דהתם דלא יחשבו עם האנשים וגו' היה מטעם שאי אפשר לעמוד על החשבון לא יתיישב הפסוק דמשמע מיניה דהטעם שלא היו מחשבין עם האנשים אשר יתנו הכסף וכו' היה מטעם שהם נאמנים כדכתיב כי באמונה הם עושים וק"ל:

ד"ה אין פוחתין וכו' וכן משמע מדקאמר לן נותנין פרנסת לינה וכו' אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו שתי סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל כן צ"ל והפירוש הוא דמסתמא בשחרית לעת הסעודה בא העני לתוך העיר דאז מחלקין התמחוי ונותנים לו אז שתי סעודות ואחת יש בידו כבר שהביא עמו וא"כ יש בידו שלש ואוכל אחת מיד לסעודת שחרית ואחת יאכל בלילה ואחת יוליך עמו למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל ויבא ג"כ למחר לזמן הסעודה לעיר אחרת ויחזרו ויתנו לו שתי סעודות ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת יוליך עמו למחר וכן לעולם ואפילו כשאינו לן בעיר הזאת רק הולך לו לעיר אחרת ללון שם ואם כן יוליך מכאן עמו שתי סעודות מכל מקום כשיבא לעיר האחרת לעת הערב גם שם לא יתנו בלילה שום ככר ויצטרך ע"כ לאכול אחת מהשתים שבידו שהביא עמו ואחת ישאר בידו למחר עד זמן הסעודה והחלוקה ויתנו לו שנים ויהיו שלש עם אותה שכבר בידו ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וכן לעולם וק"ל:

ד"ה לא איזדקיק ליה וכו' ואמר ליה רב סמא אי מר לא איזדקיק ליה לתת מן הקופה כדי סעודה קטנה. ר"ל דבר מועט כל שכן שגם אחרים לא יתנו לו וכו' כן נ"ל שכצ"ל:

ט:

ד"ה מנין למצורע בימי סיפורו וכו' פשיטא לן דמטמא כדתנן וכו'. כתבו זה משום דקשה להו להתוס' מה בעי מנין מן התורה דמטמא משמע דפשיטא ליה דמטמא אלא דבעי מנין מן התורה לכך הוקשה להתוס' היכן תנן בשום מתניתין דמטמא אדם דפשיטא ליה דמטמא דבעי מנין ותירצו דפשיטא ליה דמטמא מכח ההיא מתניתין דכלים דתנן בה הרי אלו מטמאים אדם וכלים והדר קשה להו להתוס' דמדבעי בימי סיפורו מכלל דבימי חלוטו פשיטא ליה דמטמא אדם כמו שפרש"י מדאתקש למת א"כ מהיכי תיתי לן לומר דיהא נטהר מאותה טומאה ואם כן מאי בעי מנלן לכך כתבו התוס' דלכך בעי מנלן דמטמא משום דכתיב אחר הבאת השני צפרים ורחץ בשרו במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר ואם כן סברא לומר דלכל הפחות נטהר מטומאת אדם דהיא טומאה המורה שבכולן והא דחזר וכתב לאחר ימי הספורים ורחץ את בשרו במים היינו ללמוד דאז נטהר לגמרי מלטמאות אפילו טומאה קלה אלא שעדיין צריך לישב דלפי המסקנא דמטמא אדם אם כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא לאחד שילוח הצפרים ורחץ בשרו במים וטהר דממאי נטהר וצריך לומר דנטהר מלטמא באוהל ולענין שיבא אל המחנה וכמה דברים שמצינו שימי חלוטו חמור מימי ספורו כמו שכתבו התוס' אחר זה בד"ה מה כבוס בגדים וכו' וק"ל:

ד"ה דהא היסט נבילה וכו' דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני מרבה שמטמאה אפילו כלים אע"ג דלא שייך בהו לבישה כצ"ל:

בא"ד וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מבעיא ליה וכו'. ר"ל וכן בבגדים מטמא אפילו אותן שאינו לבוש אלא נוגע בבגדים אחרים מטמא אותם והראיה דלא קא מבעי' ליה אלא אי קא מטמא אדם אבל בגדים משמע שפשוט לו שמטמא:

ד"ה מה כבוס בגדים וכו' לפי שהן שוין וכו'. ר"ל אדם וכלים שוין בזה דאין מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון דמצינו דבימי סיפורו מטמא בגדים וכלים מכלל דהוי אב הטומאה סברא דיטמא ג"כ אדם ולכך מסתבר למילף ימי סיפורו מימי חלוטו מהיקשא שיטמא בימי סיפורו אדם כמו שמטמא בגדים אע"ג דלענין שאר מילי לא מקשינן להו וק"ל:

ד"ה חימה אינו כופה תימה דבפ' ארבע נדרים אמרינן דחימה משה הרגו. מקשין העולם הא קושיא כיוצא בה פריך התם הגמרא אמאן דאמר דחימה משה הרגו והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו וא"ד גונדא דחימה פירוש אבל חימה עצמה נהרג ויש שרוצין לפרש דהכי מקשו התוס' דהכא אף כופה חימה אינו כופה אלמא דחימה חזק יותר מאף ובפרק ד' נדרים אמרינן דמשה הרגו לחימה ואף נשאר קיים ולא היה יכול להרגו אלמא דאף חזק יותר מחימה אבל קשה לפירושם דלשנוייא דתרי חימה הוו לא מקשו התוס' מידי דשמא חימה הנשאר חי הוא חזק יותר מאף ואי קושיא זו של התוס' היא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה וסבירא להו להנך מפרשים דהתוס' סברי דכי היכי דאף הוא חזק יותר מחימה שהרי משה הרג לחימה ולא הרג לאף מסתמא ג"כ גונדא דחימה אינו חזק יותר מאף וכ"ש הוא ולכך מקשו התוס' כיון שאף כופה כ"ש שהוא כופה חימה ר"ל גונדא דחימה אם כן הוא אין אנו צריכין לפירוש זה דהא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה אתי קושיא התוס' דהכא כפשוטו והכי קא אמרי התוס' אף כופה חימה אינו כופה תימה הא אמרינן בנדרים דחימה משה הרגו ולחד שנוייא הוי פירוש דקרא דכי יגורתי מפני האף והחימה ר"ל גונדא דחימה וחימה עצמו נהרג א"כ מאי קאמר חימה אינו כופה וכן מה שאמר אע"פ ששוחד בחיק חימה עזה והלא חימה נהרג דלא מסתבר לומר דכל זה אמר על גונדא דחימה דאין זה סברא שיהא גונדא דחימה עזה יותר מאף עצמו על כן נראה עיקר שקושית התוס' היא לפי שנוייא בתרא דנדרים ואתו דברי התוספות כפשוטו כמו שכתבתי וק"ל:

י:

תוס' ד"ה עליונים למטה וכו' פירוש ר"ה דאמרו הגאונים וכו' היינו שראה שמואל וכו'. ויש לדקדק דלפי זה לא יתישב מה שאמר בתר הכי אמר ליה עולם ברור ראית וצ"ל דר"ל שהדבר אשר ראית הוא מצד הדין ומשפט צדק כי כל דרכיו משפט ואין עול ובודאי שיהיה שמואל ראוי לזה מצד העונש והשכר:

יא.

ד"ה ולא את השדה וכו' כדאמרינן בפ' האומר בקדושין אין לי אלא בית זרע חומר וכו' מנין לרבות סאה ותרקב וכו' כצ"ל והשאר הוא ט"ס:

שם במתניתין אין חולקין את החצר וכו' ולא את בית הבד וכו' ברש"י משמע דגרי' נמי ולא את בית השלחין אבל בהרי"ף ובהרא"ש ובסדר משניות של פירוש הרמב"ם אינו:

יא:

תוס' ד"ה אחד מבני מבוי וכו' ואף לחצרות יצטרכו ליכנס מרוב דוחק. ולפי פירוש התוס' הוי תיובתא לרב הונא מסיפא דברייתא דקתני נמצאת הפנימית משמשת לעצמה פירוש שאין אחרות משתמשות עמה וא"כ מן הדין יכולה לסתום כנגד פתח רוחב המבוי ואין בני מבוי יכולין לעכב עליה ותיובתא לרב הונא דאמר בני מבוי מעכבים על הפנימית אם בא לסתום:

יב.

גמ' בברייתא בית סתום וכו' פרץ פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אין מטמא. כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו כצ"ל והשאר ט"ס:

שם דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין וכו' כצ"ל והשאר הוא ט"ס:

יב:

תוס' ד"ה כגון זה כופין וכו' תימה אמאי אצטריך קרא בבכור וכו'. ר"ל דבפ' יש נוחלין ילפינן מקרא דיהבינן ליה מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכור לחלק פשוט כדמייתו התוס' לעיל מזה ד"ה חלק בכור וכו' פירוש כאילו הוי הכל חלק אחד ולמה לי קרא תיפוק ליה דכופין על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר הוא:

ד"ה מעלינן ליה כנכסי דבר מריון וכו' וד"ה ובתרתי ארעתי אתרי ניגרי וכו' הד"א. ומפרש ר"ת וכו' לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו וכו' עיין בהר"ן דביאר זה ביאור רחב:

בא"ד ותרתי ארעתי אתרי ניגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא וכו'. רוצה לומר משום דבהאי נמי שייך לומר מעלינן כנכסי דבר מריון ואמאי קאמר רב יוסף כגון דא כופין וכו' אלא ענין בפני עצמו הוא וכו' וכן יש לפרש תרתי ארעתי אחד נגרא שהנגר מפסיק ביניהם וכו' אפילו לא היה הנגר מפסיק ביניהם אלא בצד אחד של ב' השדות כגון שב' השדות עומדות לממזרח למערב ועובר הנהר במזרחה של שניהם אם יחלקו כל שדה לשנים אפילו ממזרח למערב דישאר לכל אחד הנהר העובר בצד שדותיו מכל מקום לא יהא לאחד מהן ב' חלקים במיצר אחד אלא שאם יפול הגורל אחד השני חצאי השדות הפנימיות יהיו שני חלקיו במיצר אחד ולא באופן אחר אבל כשהנהר מפסיק בין שני השדות אי אפשר לשום אחד שיהיה כל חלקו על חד מצרא לכך נקטי התוס' ופירשו כגון שהנגר מפסיק בין ב' השדות:

יג.

גמ' פליגא בקרנזולי. הציור המצויר בספרים אין בו ממש והציור הנכון לפרש"י הוא זה אע"ג שראובן שבמקצוע מערבית צפונית הוא יותר קרוב לנגרא שבצפון יותר משמעון שיש לו חלק בצדו במערבית דרומית וכן שמעון שבמקצוע דרומית מזרחית הוא יותר קרוב לנהר שבמזרח יותר מראובן שיש לו חלק בדרומית מערבית אין קפידא בזה כ"כ כיון שכל החלקים נוגעים ונמשכים עד המרכז שבאמצע ומשם קרוב לכל החלקים בשוה לנהר ולנגרא ואפשר שמטעם זה פירשו התוס' בשם ר"ת שמזרח וצפון נהרא ומערבא ודרומא אנגרא וק"ל:

תוס' ד"ה אית דינא דגוד או אגוד נראה לר"י וכו' ואין נראה לריצב"א דא"כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע"י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה. והלשון מגומגם ואי אפשר לישבו וחפשתי בכל הפוסקים והחבורים שנתחברו על שטת הגמרא ולא מצאתי בהם לשון ריצב"א שמביאים התוס' עד שיגעתי ומצאתי בספר אגודה בפרקין שכתב לשון זה הלכתא אית דינא דגוד או אגוד פירוש אפי' בדמים יקרים ואין נראה לריב"א דא"כ כל עשיר יסלק עני שותפו בדבר שאין בו דין חלוקה עכ"ל ובלתי ספק שהן הן הדברים שכתבו התוס' בדבור זה בשם הריצב"א וטעות נפל בספרים וצריך לגרוס בתוס' כלשון זה שכתוב בספר אגודה בשם ריב"א: