מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קכב:

גמ' וכ"ת קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח"כ מחלוקת היא וכו'. יש לדקדק מה בכך וכי לא מצינו בגמרא כמה וכמה סתם ואח"כ מחלוקת ומה שייך להקשות זה כלל והרשב"ם רצה לכלל זה במאי דפריך ועוד מאי אלא כאשר מבואר בדבריו אבל דוחק הוא דהא הקושיא דראשונה שמקשה סתם ואח"כ מחלוקת לא שייכא להקשות כלל ונראה דיש ליישב דהכי קאמר דסברת המקשה דמלשון התנא דנקיט אחד הבן ואחד הבת וכו' משמע דהבן בין הבנים פשיטא דיורש הכל אלא אפי' בת בין הבנות דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דבת שוה לבן וא"כ מלשון זה משמע דבבן היא הלכתא פשוטא משום דהכי קים לן ואם איתא דהכא סתם לן כר' יוחנן בן ברוקא אין הלכה כן משום דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וק"ל:

שם ברשב"ם ד"ה והבנות ניזונות בנכסים מועטים. יש לדקדק מפני מה מוקי לה דוקא בנכסים מועטים הא יכול לפרש דמיירי בין בנכסים מועטים בין בנכסים מרובים דבנים אין נוטלים משום מזונות כי אם משום ירושה וזה לשון הר"ן והבנות נזונות וכו' מיירי אף בנכסים מועטים כדתנן לקמן פרק מי שמת והניח בנים ובנות וכו':

בא"ד ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת מי שמת מי שמת והניח בנים ובנות וכו'. כצ"ל:

ד"ה הא נמי תנינא שהיה צלפחד בכור וכו' וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו א' הבן וא' הבת וכו' פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו. נ"ל דהא דכתב הרשב"ם וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה לא קאי אמתניתין דבנות צלפחד דאמתני' דבנות צלפחד לא שייך להקשות מה צריך להשמיענו דטובא השמיענו דא"י מוחזקת היא כדאיתא לעיל בגמרא דף קי"ט דאם לא כן היה ראוי דהא אפילו חפר המוריש עדיין לא זכה בארץ וא"כ אפילו היה צלפחד בחיים כשנכנסו לארץ לא היה נוטל חלק בכורה בנכסי חפר אביו ובמה דתנן ושהיה בכור נוטל שני חלקים אשמועינן דארץ ישראל מוחזקת היא ולעיל פריך ממתני' דצלפחד ארב נחמן דמשני הכי קאמר א' הבן וא' הבת נוטלין בראוי כבמוחזק רוצה לומר חלק פשיטות ופריך הא נמי תנינא בנות צלפחד וכו' פי' הרשב"ם ואע"ג דהוי ראוי גבי צלפחד אביהן דאפילו אם מת בחיי חפר קאמר וכו' דהא לא מפליג תנא דמתני' וכו' ולא דייק לה הרשב"ם דאיירי אפילו מת צלפחד בחיי חפר מטעם דאי איירי שמת חפר בחיי צלפחד לא היה צריך לאשמועינן דנטלו בנותיו חלקו של צלפחד בנכסי חפר משום דאפילו היכא שמת חפר קודם שמת צלפחד צריך שפיר להשמיענו דבת הבן היא כבן לירש עם האחים כמו שפירש לעיל הרשב"ם במתני' בדף קי"ז ומה שכתב הרשב"ם כאן וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו היינו אחר שכבר ידעי' דבת הבן היא כבן לירש עם האחין בחלק פשיטות אז פשיטא הוא גם כן דגומל חלק בכורה של אביו כשמת הזקן ואח"כ מת בנו הבכור אבל קודם דידעינן דין חלק הפשוט גם חלק בכורה אינו פשיטא וא"כ צריך לומר הא דמקשה הגמ' אשנוייא דרב פפא דמשני אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה על דרך פירוש רשב"ם דפירש דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי האב הא ממתני' דפריך הא נמי תנינא דבנות צלפחד דנטלו חלק בכורת אביהם בנכסי חפר על כרחך צריך לומר דדייק דאיירי אפילו היכא שמת צלפחד בחיי חפר מדלא מפליג תנא דמתני' מידי כמו שכתב הרשב"ם לעיל כדפריך אשנוייא דרב נחמן והא דכתב הרשב"ם הכא וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו אין רצונו לומר דמתני' דצלפחד לא היתה צריכה להשמיענו אלא רוצה לומר מתניתין דהכא אחד הבן ואחר הבת ובא הרשב"ם להוכיח משנויא דרב פפא דמשני דמתני' דאחד הבן ואחד הבת אשמועי' דנוטלין חלק בכורה דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי הזקן כמו שפירש לעיל דאי רוצה לומר דוקא היכא שמת הזקן בחיי הבכור זה לא היה צריך התנא דמתני' דאחד הבן ואחד הבת להשמיענו דנוטלין חלק בכורה דכיון דכבר ידעי' דנוטלין חלק פשיטות של אביהן דמה לי חלק פשיטות ומה לי חלק בכורה אבל ממתני' דבנות צלפחד אינו מוכרח דאפילו בהיכא דמת חפר בחיי צלפחד צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה אע"ג דחפר בעצמו לא זכה בארץ משום דארץ ישראל מוחזקת היא כדלעיל וק"ל:

תוס' ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת הוא וכו' אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד רוצה לומר והתם חשיב ר' שמעון כרבים לגבי רבי יהודה ולכך ודאי הלכה כר"ש והכא דרבים פליגי אר' יוחנן בן ברוקא וכיון דסתם הכא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם חשוב כרבים והוי כמו רבים כנגד רבים אם כן אינו ודאי דהלכה כמותו אבל מ"מ יכול להיות הלכה כמותו והגמרא קאמר ואין הלכה כסתם דמשמע דודאי הוא שאין הלכה כן:

קכג.

גמ' עליך אמר קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. נראה הא דלא הביא התנא מקרא זה היינו משום דמהאי קרא גופיה לא הוי ידעי' פי' דלענין ברכה מיירי אלא מדכתיב בתריה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי וכו' דלא מיירי אלא בבכורה שלקח מעשו בתפלתו ובקשתו והוא פירוש דקרא דלעיל מיניה דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי מזה ידעינן פירושו דקרא דכראובן ושמעון יהיו לי דרוצה לומר שיטול יוסף חלק כשני אחים דהיינו ראובן ושמעון ועל דרך זה צריך לפרש דברי הרשב"ם ויש לדקדק דקראי סותרים זה את זה דבקרא ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף משמע דבכורתו של ראובן נתנה ליוסף ובקרא ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ונו' משמע דבכורתו של עשו נתנה ליוסף וצריך לומר דזה וזה גרמה ומחמת שהיה ליעקב בכורתו של עשו בכללן אתה מוצא שבעים בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת ובפרשב"ם בפרטן כשהוא מונה אותן אחד אחד למעלה בפרשה אי אתה מוצא אלא ששים ותשע וכו' ומבני לאה חסר דכתיב בכלל דידה שלשים ושלש ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים מקשין העולם למה לה להגמרא להקשות בכללן אתה מוצא שבעים וכו' היה לה להקשות בני לאה גופה שבכללן כתיב ל"ג ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב ועוד היה לו להקשות דכתיב כל הנפש הבאה ליעקב וגו' כל נפש ששים ושש ואם כן אם יוסף ובניו שהיו במצרים הוי ששים ותשע וכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ולי נראה דאדרבה הגמרא פריך יותר בקיצור דאי הוה מקשה מבני לאה גופא דכתיב גבה בכללן ל"ג ובפרטן כשתמנה אותן אחד אחד תמצא ל"ב היה צריך למנותן אחד אחד אבל השתא פריך בפשיטות דבכללן כתיב שבעים נפש ובפרטן אינו ר"ל כשאתה מונה אותם אלא רוצה לומר הא דכתיב כל הנפש הבאה ליעקב וכו' כל נפש ששים ושש פירוש אותן שבאו למצרים ויוסף ושני בניו שהיו במצרים א"כ לא הוו כ"א ס"ט וק"ל:

תוס' ד"ה תיומת היתה עם בנימין ובעלמא אמרי' תיומת היתה עם כל השבטים. רוצה לומר איכא מאן דאמר דסבירא ליה הכי והא דאינו מונה אותן משום דמתו קודם שבאו למצרים אבל ר' חייא בר אבא לא סבירא ליה הכי דא"כ לא הוה משני מידי וגם אבא חליפא לא הוה פריך מידי מבנימין וק"ל:

קכג:

גמ' האי זרוע ולחיים היכי דמי אי דאתי לידי' פשיטא וכו' יש מקשין למה לה להגמרא לאוקמיה במכירי כהונה וכו' לוקמא כגון דאתי לידיה בטבלייהו עד שלא הורמו דהשתא לא קשה פשיטא דאשמועי' דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונ"ל דלא קשה מידי דברייתא משמע דאתי לאשמועי' דין בכור דנוטל מיניה פי שנים ולא מקרי ראוי ואי איירי דכבר אתי לידיה דאביהן בטבלייהו ובא לאשמועי' דזכי בהון אבוהון ולא יוכל הנותן לחזור בו דין זה אינו תלוי בבכור אלא בשל כהן דאתו מתנות כהונה לידיה בטבלייהו וכדאשמועי' בפרק הזרוע בחולין ויליף ליה התם מפסוק דוזה יהיה משפט הכהנים ע"ש:

תוס' ד"ה היתה מוחכרת וכו' ה"נ אי אמר וכו' ר"ל אלא דהכא מיירי שלא אומר להם הבכור מידי רק שאחר ששילם המחכיר או המשכיר להם את השכירות רוצה הבכור ליטול ממנו פי שנים לכך סבירא להו לרבנן דמקרי ראוי ואינו נוטל ממנו פי שנים ולרבי נוטל ממנו פי שנים אע"ג דלא אמר להו מידי אבל אין הכי נמי דלכ"ע יכול הבכור לומר תיכף ומיד תחלוקו עמי כדי שיהא עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים או אטול פי שנים:

בא"ד והא דלא נקיט חכרוה ושכרוה היתומים וכו'. נ"ל דהמשך דברי התוס' הם כך ורוצה לומר כיון שאמרנו שיש חילוק בין היכא דאמר הבכור או תחלוקו או אטול פי שנים להיכא דלא אמר דאז כשבאין לחלוק השכירות ולא אמר הבכור ולא מידי אין הבכור נוטל פי שנים בשכירות לרבנן א"כ ה"ה נמי היכא דחכרוהו ושכרוהו היתומים ולא אמר להן הבכור ולא מידי נמי אין נוטל הבכור פי שנים לרבנן כ"א אליבא דרבי אם כן למה נקט תנא דברייתא אליבא דרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ולא נקט חכרוה יתומין דהוי רבותא טפי דהוי כמו שבח שהשביחו יתומים דהיינו בנו בתים וכו' ולאשמועינן דאפילו הכי נוטל הבכור באותו שכירות פי שנים לרבי דבשלמא בלא סברא זו הוה סבירא לן הא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומים משום דהתם אפילו לרבנן נוטל הבכור פי שנים כדאמרינן בבכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ולכך נקט תנא דברייתא לרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת דבהא אין הבכור נוטל פי שנים לרבנן ולר' נוטל פי שנים דברייתא זו כר' אתיא ולכך הוי אתי לן שפיר אלא דהוי קשיא לן דאפילו בהיות מוחכרת ומושכרת ביד אחרים בחיי אביהן הוה לן למימר שיטול הבכור פי שנים אפילו לרבנן דומיא דהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה דעובד לזה יום א' ולזה כ' ימים ומחמת שלא יקשה לנו זה הוכרחנו לומר דמשום הכי אינו נוטל הבכור פי שנים בהיות מוחכרת לרבנן משום דלא אמר להן הבכור תחלוקו עמי וכו' והשתא כיון דאתית להכי כיון דבהא תליא מילתא א"כ גם היכא דחכרוה ושכרוה היתומין אינו נוטל פי שנים לרבנן כיון דלא אמר הבכור תחלוקו עמי בי אם לרבי נוטל פי שנים א"כ קשיא דהוי ליה לתנא דברייתא למנקט חכרוה ושכרוה היתומים דהוי רבותא טפי ותירצו התוס' דאדרבה היתה מוחכרת ומושכרת הוי טפי רבותא דאע"ג דהיתה הפרה חכורה ושכורה בחיי האב ולא היתה ברשותו בשעת מיתה והוה לן למימר דגם הפרה גופיה נחשבת ראוי ולא יטול ממנה הבכור פי שנים ואתי תנא דברייתא לאשמעי' דלא חשבינן לה ראוי ונוטל אפילו מן השבח פי שנים אליבא דרבי כן נראה לי לפרש המשך דברי התוס' אבל יש שרוצין לפרש דכונת דברי התוס' הוא דר"ל דקשיא להו למה ליה לתנא למנקט היתה מוחכרת או מושכרת דאינו נוטל פי שנים כ"א אליביה דרבי ולא לרבנן ולא נקט חכרוה ושכרוה היתומים דאז הוא נוטל פי שנים אפילו לרבנן ולפי ענ"ד א"א לפרש כן דאם כן מאי מקשו התוס' הא האי ברייתא כר' אתיא ולכך נקט דינא בכה"ג לאשמועי' דאע"ג דלרבנן אינו נוטל פי שנים דס"ל דהוי ראוי ואפילו הכי לרבי נוטל פי שנים דאליביה דרבי מיתניי' ברייתא זו וק"ל:

קכד.

ר"ש ד"ה אחד מיצרא וכו' ורבי איכא למימר דהך סברא נמי דחד מיצרא נפקא ליה מהיקשא ר"ל דמהיקשא יכול למילף כל מילי דאין היקש למחצה ולכל מילי איתקש חלק בכורה לחלק פשוט אבל לקמן בסמוך בד"ה שאם אמר איני נוטל וכו' שכתב ורבנן נמי תרתי שמעת מינה מדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא וכו' ומדכתיב לו דלא זבח בה בכור עד דאתא לידו התם איצטריך תרי לימודים משום דאין אנו יכולין ללמוד תרי מילי מחד יתורא אבל מהיקשא ילפינן שפיר תרי מילי וק"ל:

קכד:

תוס' ד"ה מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו וכו' ונראה לר"י דהכי מספקא ליה אי הלכה וכו' שפסקו בהדיא ר"ל דכ"ע מודו דאמרו הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו אלא דמספקא ליה לרבה בר חנה אם בהדיא אמרו דהלכה כחביריו או לא אלא שאמרו סתמא ולא מחביריו ואם כן יש להסתפק בפירושם א"כ מה רצו בזה שאמרו ולא מחביריו אי ר"ל שהלכה כחביריו ולא כרבי או ר"ל שבמקום שחולק ד' עם חבירו בודאי הלכה כר' ולא כחבירו כלל וכלל אבל במקום שחולק ר' עם חביריו יכול להיות גם כן דהלכה אפי' כחביריו ולכך אמר רבה בר חנה עשה כדברי ר' עשה עשה כדברי חכמים עשה ורב נחמן אמר רב ס"ל דבפי' אתמר דהלכה כחביריו ולכך אמר דאסור לעשות כרבי ורב נחמן דידיה ס"ל דסתמא אמרו ולא כחביריו ולא פירשו בהדיא שהלכה כחביריו וא"כ נוכל לומר כר' ונוכל לומר ג"כ דהלכה כחביריו ולכך אמר דמותר לעשות כדבי ורבא דאמר מטין אתמר דכי אמרו ולא כחביריו אז לא אמרו דהלכה כחביריו אלא אמרו מטין אחד דברי חביריו ולכך לכתחלה יש לעשות כדברי חכמים ולא כדבי אבל אם עשה ברבי עשוי:

ד"ה אין הבכור נוטל פי שנים במלוח וכו' דהא פשיטא דאחד שיחלוקו וכו' ר"ל אלא ודאי אין בשטר שום גוף אלא כולו שבח דאינו אלא נייר בעלמא ולכך ס"ל לרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים וק"ל:

ד"ה גבו מעות יש לו וכו' הא דאין הבעל יורש נזקי אשתו וכו' כצ"ל:

בא"ד ואין לפרש דהכי פריך ונוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע וכו' כצ"ל:

בא"ד למה ליה למנקט קרקע דגבו מעות נמי הוי ראוי וכו' אלא משום דלרב נחמן לא מצי למנקט אלא חדא וכו'. לפי המסקנא דהכא ופרש"י דלרב נחמן אית ליה בין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו אם כן לרב נחמן נמי הוי מצי למנקט תרתי וכמו שהקשו התוס' בדבור שאחד זה על פי' רשב"ם אלא שהשתא מקשו התוס' שאפילו את"ל השתא דהמקשה דהתם אינו רוצה להקשות לפי המסקנא דהכא לפי שלא רצה להאריך ולכך מקשה בפשיטות וכקיצור ממה שדברו רבה ורב נחמן בהדיא דהיינו קרקע לרב נחמן וכמו שתירצו התוס' בדבור שאחד זה מ"מ אי הוי טעמו של דב נחמן דאמר הכא גבו מעות יש לו כפי' רשב"ם דהיינו משום דמעות יהיב ומעות שקיל א"כ אפי' לפי מה שדבר רב נחמן השתא בהדיא הוי התם גבי נזקי אשתו גם אם גבה מעות ראוי א"כ לא הוי ליה להמקשה למנקט התם לרב נחמן קרקע אלא ג"כ מעות ואי ר"ל התם לרב נחמן אף בגבו קרקע א"כ הוי ליה למנקט לרבה בין גבו קרקע בין גבו מעות דלפי האמת ס"ל לרבה בגט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא אפילו גבו קרקע הוי ראוי אלא ודאי צריך לומר דלפי מה שדבר רב נחמן השתא הכא בהדיא גבו מעות יש לו לא הוי טעמו כפי' רש"י אלא טעמא אחרינא דשייך גם גבי נזקי אשתו דהוי גבה מעות מוחזק ולכך לא הוי מצי למנקט התם לרב נחמן לפי מה שדבר הכא בהדיא אלא חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא וא"כ על כרחך לא יתיישב טעמו דפרשב"ם דהכא ע"כ פירשו התוס' דטעמו של רב נחמן דאמר גבו מעות יש לו הוי משום דדרך בעלי חובות לפרוע בחובם מעות ולא קרקע וכו' וזח הטעם שייך ג"כ התם גבי נזקי אשתו ולכך אתי שפיר דנקט התם לרב נחמן בגבו קרקע משום דלא רצה להקשות התם אלא ממה שדבר רב נחמן בהדיא הכא כמו שתירצו בדבור שאחר זה:

קכה.

תד"ה לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן וכו' ועוד דבפ' שור שנגח ד' וה' ה"ל למפרך ולוקמה בין לרבה ובין לרב נחמן בין גבו מעות ובין גבי קרקע וכו' ויש לדקדק כיון דרצו התוס' השתא שיקשה המקשה דהתם לפי המסקנא מדהכא א"כ לפי מה שפירש ר"ת דלפי מסקנא אית ליה לרב נחמן בין גבו קרקע ובין גבו מעות יש לו ואם כן לפירושו קשה טפי מלפרשב"ם דלפר"ת קשה מאי פריך התם ולוקמה לרב נחמן כגון שגבו קרקע וצ"ל דאין ה"נ דגם לפי' ר"ת יקשה זה וגם לפי' ר"ת צריך לתרץ על דרך שתירצו התוס' בסמוך לרש"י דהמקשה דהתם לא רצה להאריך וגם לא רצה לדקדק איך ס"ל רבה ורב נחמן לפי האמת אליביה דנפשייהו לפי המסקנא דהכא ולא פריך אלא ממה שדברו רבה ורב נחמן הכא בהדיא דרב נחמן אמר קרקע אין לו ורבה אמר מעות אין לו אלא שבסמוך מיישבים התוס' דבמסקנא דהתם אמאי לא משני אליביה דרב נחמן צריך לאוקמי' בגרושה אפילו לרבנן:

בא"ד מ"מ היכא דלא מכר הוי מוחזק כיון שהיה משועבד לו בחובו. כן צ"ל וכן בא"ר בסמוך והשתא לפר"ת לרבנן נמי צריך לאוקמיה בגרושה הספרים שלפנינו חסרים הרבה חסרון הניכר וצריך להגיהם:

קכה:

תוס' ד"ה לירתי ולא לירתי ירתי וא"ת הא דאמרי' בפרקין וכו' הא אפילו לא היה שלישי אלא אמר נכסי לך דאחריך לפלוני ותו לא מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורש ראשון. ר"ל לא ליורשי שני דכי היכי דאמרי' הכא כשאמרה ובתרא לירתאי דהיינו בדהא ס"ל לרב ענן דדוקא ברתא אבל לא לבן ברתא ה"נ היכי דאמר ואחריך לפלוני דהיינו שני אם מת שני בחיי ראשון אין לבן שני כלום דלפלוני קאמר ולא לבנו. כן נראה שהיא כונת התוס' אבל דבריהם אינם מוכרחים דיש לחלק דהיכא דאמר לירתאי דמשמע יותר ולא לירתי ירתאי מהיכי דאמר לפלוני או נוכל לומר בהיפך דאפילו למ"ד לירתי ואפילו לירתי ירתאי אפ"ה היכי דאמר ואחריך לפלוני אם מת אותו פלוני בחיי ראשון אין לבנו כלום כיון דלא בא ליד אביו מעולם ולא אמרינן בכה"ג דקנאם השני בקבר והורישם לבנו וע"ל בתוס' דף קל"ו ע"ב ד"ה לא קנה לוקח וכו' וק"ל:

ד"ה אמר רב פפא וכו' ולהכי לא חשיב בעל במתני' פ' יש בכור וכו' משום דבעל יש לו שבח וכו' ר"ל דשם במתני' קתני בהדיא כלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולהכי לא קתני שם בעל דהא בעל נוטל בשבח ודו"ק ע"ש:

ד"ה ואין הבכור נוטל פי שנים וכו' דאפילו לרבנן הוי מלוה מוחזק וכו' כצ"ל:

בא"ד לגבי כתובת אשה חשובה מלוה המוחזקת וגובה אשה כתובתה ממלוה וכו'. ר"ל לר' טרפון אפילו קודם שגבו אם גבו ולר"ע לאחר שגבו קרקע ומטלטלין לאחר תקנת הגאונים והטעם דלא חשיבה מלוה ראוי משום דכיון שהאשה יש לה שטר חוב שהיא כתובתה והלוה היה משועבד גם להאשה בחיי אביהן מדרבי נתן וכמו שמסיימו התוס' בסוף דבור זה כדתנן בהכותב וכו' ינתנו לכושל שבהן ר"ל ומפרש שם בגמ' דהיינו כתובת אשה ועל זה קאי לישנא דהתוס' שכתבו אלמא אפילו לרבי עקיבא אי לא דצריכה שבועה היתה גובה וכו' ופרש"י שם במתני' אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לכתובת אשה ולא לב"ח הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מידו או מיד שהפקדון אצלו ונותנין לב"ה ולכתובה שנשתעבד בה המת מחיים עכ"ל:

בא"ד ואין לומר דההיא כרבי אתיא וכו' דליכא מאן דפליג אלא כולי עלמא אית להו מלוה מוחזקת וכו' כצ"ל: