מגן אברהם על אורח חיים לב

סעיף א

(א) ופ' שמע: צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטני' (כתבי האר"י):

סעיף ג

(ב) מעשן עצים: לא ראיתי לא' מהגדולים שנהג כן, וכן ביורה דעה כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ משמע דלא קפדי' על עשן, והרמב"ם כתב מצוה לכתוב מדיו שנמחק, ובתשו' מהרי"ל ד"ה סי' קכ"ז כתב שדיו שלנו כמה רבוותא אכשרו לה ותמצא בהג"מ אמנם הואיל ור"ת פוסל עפצי' ורש"י פוסל אדרמינ"ט ויתר רבותינו פסלו גלוטשטיי"ן נכון להחמיר לצאת ידי כולן ולכתוב בשטופטינ"ט שהוא של קוצים או בדיו של עשבים כמ"ש המיימוני עכ"ל וע' פ"ב בשבת דמשמע שהיו עושין דיו מעשן שמני':

סעיף ד

(ג) שלא תדבק: אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק מ"מ ישאר צורת אות כשר (רד"ך בא"ח ל"ב) ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר (הרב המאירי) וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ועיין בב"י בד"ה וא"ת והיכי מכשרי וכו' (כ"ז בכ"ה) ונ"ל דגם בדין הראשון יש להחמיר עיין סימן ל"ו עסי"ח ובב"י שם דלא כע"ת ועמ"ש ס"ק ל"ה:

סעיף ה

(ד) בשמאל פסול: היינו בשולט בימין אבל שולט בב' ידיו אם כ' בשמאל כשר:

(ה) ואיטר כו': ואיטר שכתב בימין נמי פסול, כ' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים:

סעיף ו

(ו) אין לשרטט: פי' לפי שתפילין א"צ שירטוט והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ובמקצת ספרים כתוב כאן הג"ה א"צ לשרטט וכ"כ בב"ח שרמ"א הגיה מלת צריך והוא חלק עליו וכ' שאין לשרטט:

(ז) שטה עליונה: משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שטה עליונה דיו, והקשה בס' ברכת הזבח במנחות דף ל"ב א"כ למה שירטט מר זוטרא לכולהו פרשתא כדאיתא ספי"ב דיבמות עכ"ל, ול"נ שהטור והרא"ש נזהרו מזה שכתבו שסתם בני אדם יודעים לאמן ידם אחר שכתבו שטה עליונה ומר זוטרא לא היה בקי לאמן ידיו אחר שטה עליונ' לכן שירטט הכל ועוד דלישנ' דתלמוד' ה"פ מר זוטרא משרטט וכ' לכולה פ' י"ל שלא שרטט רק שטה עליונה וכ' לכל הפ' לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה:

ועוד הק' על מ"ש הרא"ש ביבמות שם הא דכ' אביי בגט חליצה ואקרינוהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דהא ק"ל ג' כותבין עכ"ל, והקשה דהא הרא"ש גופיה כ' במגילה ב' כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבי' וכו' ע"ש, ול"נ דהרא"ש ס"ל דהא דלא כתב אביי הכל דס"ל כמר בר רב אשי דלא ניתן לכתוב אפילו בשירטוט ע"ש בגמרא ולזה הקשה הרא"ש דהא ק"ל ג' תיבות כותבין בשירטוט עכ"פ וא"כ למה לא כתב אביי לא חפצתי לקחת':

(ח) ואם אינו יודע וכו': ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עיין סימן תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב:

סעיף ח

(ט) צריך הקלף כו': יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציא' קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא [ב"ש]:

(י) או לשם ס"ת: ז"ל ב"י אם עבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמירא מקדוש' תפילין עכ"ל, וכתב הלבוש אף על גב דאסור לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש סי' מ"ב הכא שאני שאינו אלא הזמנה ומותר לשנותו לקדושה קלה אבל לדבר חול אסור לשנותו עכ"ל וכ"מ ריש סי' מ"ב שכתב מותר לעשות מתפילין חדשים של ראש לש"י אף על גב שנכתבו לשם ש"ר:

סעיף ט

(יא) וסייעו קצת: דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות [ ט"ז ביורה דעה סי' רע"א ] ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר [ש"כ ב"ח שם] ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה:

סעיף י

(יב) שנקל לעכו"ם לזייף: שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ נקבים כעין אותיות:

(יג) בטביעת עין: שנתן בסימנין [ב"י הג"מ] או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו [הג"מ פ"א] וצ"ע דביורה דעה סי' קי"ח ס"ג כתב שבמקום שמצוי מומרים היודעים לכתוב אין הכתב סי' אלא למי שמכיר הכתב ולא אמרינן דמירת' עכו"ם פן יכיר הכתב ואפשר לומר דגם התם לא החמיר אלא בשולח דבר לחבירו שיודע העכו"ם שלא יכיר הכתב א"נ יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי עיין ביורה דעה סי' ק"ל בב"י, כתב בהג"מ אם נותנו מתחלה בעבוד לשם קדושה מניח העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייעו עוד, ובס' ב"ש כתב שיכתוב בראש בפני' ולא יסמן במרצע:

סעיף יב

(יד) הטהורים: בתו' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה:

סעיף יג

(טו) דהיינו שלא וכו': ואז אפי' ניכר הנקב נגד השמש כשר [ב"ח] עסט"ו:

סעיף טו

(טז) אות קטנה: היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]:

סעיף טז

(יז) הפשוטות: כגון וכו' שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד א"כ נראית כיו"ד:

(יח) רגל האחד: וכיוצא בה [כ"ה הגי' הנכונה] וכ"ה בד"א, ובמ"ס כתב רגל האל"ף וט"ס הוא כמש"ל:

(יט) וא"צ לכסות: מהרי"ט ביורה דעה סי' ל"ב כ' דצריך לכסות מה שלפניו אבל מה שלאחריו א"צ לכסות:

(כ) שלא נשאר צורת: כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע שאין מועיל קריאת התינוק אלא באורך האות [ ב"י סימן ל"ו בשם מוהרי"ק ות"ה סימן מ"א ותשובת מהרי"ל סי' קכ"ז ועסכ"ה]:

(כא) ונפסק בו: אפי' בלא נקב [ב"ח] ור"י הלוי כתב בתשובה אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נרא' כאות חלוק' לשתים:

(כב) בלי היקף קלף: אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש ס"ד:

סעיף יז

(כג) ואינה נכרת האות: ואם היא מחסרה קוצ' של אות או שנראה כאלו היא גופה של אות אף על פי שהאות ניכרת להדיא פסול (רד"ך ב"א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד) (כ"ה) אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות על ידי כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות על ידי כתיבה (רד"ך) ע' ר"מ אלשקר סי' ה' ובכ"ה כתב נפל' טיפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה אבל הב"י באבן העזר סי' קכ"ה מכשיר וכ"פ רמ"א שם ס"ד וע"ש כמה דינים: אם נפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק (ב"י בה"ת):

ונ"ל דאם נטף שעוה וסילקה מותר עמ"ש סי' ש"מ ס"ג:

(כד) בי"ת במקום כ"ף: וה"ה איפכא (ר"מ אלשקר כ"ה) ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס כל זמן שלא כתב יותר (ב"י הרי"א וכך כתב הריב"ש סי' ז') וה"ה מבי"ת כ"ף:

סעיף יח

(כה) אין מועיל: ורא"מ ח"א סי' צ"ו כתב לגרור הדבק ור"מ אלשקר כתב לגרור כל המ"ם לכן יש לנהוג כש"ע וע' הרמ"ע סי' ל"ו (כ"ה) אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש כנ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל (לבוש ול"ח ה' ס"ת ספ"ב):

(כו) כחק תוכות: כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימ' ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כ"ה), כתב ר"מ גלאנטי בתשובו' סי' קכ"ד כ"ף פשוט' שעשאה למעל' כעין ד' ולא עגולה כשר' ואף שהרב"י סי' ל"ו כתב בשם הראי"ס דפסול ואין מועיל תיקון מ"מ כיון דהרב' קהלו' וסופרים מובהקים כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטי' דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד ע"כ ע"ש, אבל בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ג משמע דפסול וכתב שם סי' ק"ד צריך רגל הכ"ף להיות כפלים כגג שלא תדמה כרי"ש וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפי' במלת אלקיך יכול למחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כ"ה) ונ"ל שאם יכול למשוך הרגל שיהי' כפלים כמו הגג ש"ד וכתב רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות מותר לקלפו ולכתוב במקומו או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם עכ"ל אבל התו' בערכין דף ו' וכתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו עכ"ל:

(כז) והפריד' כשר: ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות וכ"מ בב"י ע"ש כ' הב"ח באבן העזר סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גריר' ואם נשתנ' צורת האות על ידי הדביקות הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך באח"ט כ"ה) אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד לא אמחה בידו (רלב"ח סי' נ"ז והרד"ך ב"א רל"א חולק בזה כ"ה) עמ"ש סוף סי' ל"ו וע' ביורה דעה ססי' רע"ו:

(כח) בגג האל"ף: דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו):

(כט) פסול: נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמ' באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמ"ש באבן העזר סי' קכ"ה סי"ו דהא אפי' בלא הקוצ' מקרי יו"ד ע"ס כ"ה ובמהרי"ו סי' קי"ז:

(ל) כל מה שנעשה בפיסול: היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה:

(לא) והפ"א אם נגעו כו': ה"ה רגלי התוי"ן (לבוש):

סעיף יט

(לב) ובתחלת הכתיב': כשיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבול הקולמוס טרם שיכתוב אות אחרונ' שלפני השם כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות א' טרם שיכתוב השם ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס אך צריך לקדש, ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם ואם שכח ולא הניח אות לפני השם אז יעיין אם ימצא אות או תג שצריכה דיו כדי לקדש בדיו קודם שיכתוב השם (ב"ש):

סעיף כ

(לג) חסר או יתר אות א' וכו': ויש להסתפק אם כתב מצות מלא ומחק הוי"ו אם מועיל אריכת הצד"י למטה או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אף על פי שנדבק' למטה וכן תיבת נתן. ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסול', (ב"י) וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ומשמע דאם בתחילת הכתיב' ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכ' כזה /במקור מופיע דוגמא/ מותר דהא הוי ממש תיב' א' וכ"מ בב"י סי' ל"ז אות ג' שכ' שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן ע"ש, ובכ"ה כתב בשם ראב"ח ח"ב סי' ע"ח דאם אות א' מובלע בחבירו כגון שאות א' נכנס לתוך הג' והנו"ן לכ"ע פסול וצ"ע עיין סכ"ח וכתב עוד שם כ' הרדב"ז ח"א פ"ב מצא ווי"ו או יו"ד יתיר' יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי האות ואם כתב תיבה אחת יתירה ימחקנה דאין לחוש לר"ת דס"ל דשיעור פרשה ג' אותיות אבל אין למשוך האות שלפניה כגון ה"א או קו"ף דהוי שלא כסדרן ע"כ ול"נ דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה [כ"ה] ול"נ דה"ק אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה /במקור מופיע דוגמא/ לא הוי תמונת ה"א דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה כמ"ש הב"ח סי' ל"ה בשם ספר ב"ש ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף ודאי הוי שלא כסדרן ומ"מ נ"ל דאם היה חלק כמו ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרש' ויפסלו התפילין לכן נ"ל דמות' למשוך הה"א אף על פי שלא יהי' רגל בסופ', וכתב עוד הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ולבי מגמגם אלא שאיני כדי לחלוק ע"ש סי' ק"ך, כ' לאבותינו מלא יכול לגרור ולמשוך הבי"ת:

סעיף כד

(לד) הגרר: מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח:

סעיף כה

(לה) רגל האל"ף: דאז צריך לגרר' כולה כמ"ש סי"ח:

(לו) יו"ד נו"ן וכו': ובכל הני אפי' תינוק יכול לקרות' פסול כיון שנראית כב' אותיות וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנ' דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו):

(לז) מותר להדביקם: דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה עסי"ח:

סעיף כז

(לח) שנמחקו קצת: אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן [ס' הזכרונות כ"ה]:

(לט) ולא הוי שלא כסדרן: כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי [ת"ה סי' מ"ח] וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן כנ"ל:

סעיף כח

(מ) יש ליזהר: ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול (רמ"א באבן העזר סי' קכ"ה ססי"ח וכ"כ הרי"ט חלק י"ד סי' ל"ב) וכתב בכ"ה שיש מכשירים לגמרי:

סעיף כט

(מא) שגורות בפיו: ואם מקצת הפ' שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ [ב"ח דלא כב"י]:

סעיף לא

(מב) אם אינו: משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דביורה דעה סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות ואפשר דעתו להקל בתפילין. מאחר דמגרס גריסן עיין סימן תרצ"א ס"ב:

סעיף לב

(מג) צריך להניח: וב"ח פסק דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד:

(מד) כמלא שיטה: ובש"ג ה' ס"ת ומהרי"ל סי' קמ"ט כתב דא"צ להניח אלא בס"ת (כ"ה) וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

(מה) בין פסוק לפסוק: צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו והוא לא כ' שם אלא שאם עשה כן לא פסל אבל לכתחל' אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כ"ה) וכנ"ל עיקר דהא אמרי' פ"ק דקידושין דאנן לא בקיאין בפסוקים וגם ארור הוי מה' דברים שאין להם הכרע ולדידן הוי תחלת פסוק לכן נ"ל דאין להניח חלק כלל ועיין ביורה דעה סוף סימן רע"ד בב"י:

סעיף לג

(מו) ג' אותיות: צ"ע דסתם כהרא"ש וביורה דעה סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדי' אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם:

סעיף לה

(מז) ולא יצא מהם כלל: כתב הב"ש מדנקט כפל לשון משמע אפילו בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאין נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דכתב מדנקט צריך משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש ומ"מ צ"ע דאשכחן טובא דצריך משמע לכתחלה כמ"ש הב"ח ועיין סימן רי"ט ופ"ק דגיטין, ועוד דהש"ך ביורה דעה סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל:

והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד:

סעיף לו

(מח) ובמדינות אלו וכו': וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]:

כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]:

(מט) סתומה לדעת הרמב"ם: אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע:

סעיף לז

(נ) ורשאי לעשות מקלף: ובס' ב"ש כתב שלא יעשה הבתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א שמעבדין בהן העורות ובהג"ה שם מכשיר מקלף וטוב להחמיר לכתחלה:

כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמ' ואח"כ עור נבילה עכ"ל:

(נא) היכא דאפשר: ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה [ב"ח] ול"נ דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך דגם רש"י ס"ל כוותי' דס"ל דרבא דאמר הזמנ' לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמ' והקשו התו' דהא אמרי' בגיטין דס"ת בעי עיבוד לשמה וכתבו שדוחק לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו אבל רש"י לא ס"ל לדוחק וכן הרמב"ם לכן כתב שא"צ עיבוד לשמה וכ"כ בנ"ץ ועמ"ש סי' מ"ב:

סעיף לח

(נב) מעור א': דלא כמשמע מסה"ת דאף בחתיכות תפורות יחד חשוב עור אחד דליתא [ב"ח] אבל באגוד' הוכיח ג"כ דחשיב כעור אחד וכ"כ התו' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים כמ"ש סוף סימן ל"ג:

סעיף לט

(נג) ותרי חומשי: אין החשבון מכוון כמ"ש התו' פ"ק דסוכה:

(נד) וגם הבתים: דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולות בראשיהן רק שמרבע התיתורא מלמטה [מרדכי]:

סעיף מ

(נה) עור הבתים כו': העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עיין סימן ל"ג ובב"י]:

סעיף מא

(נו) אין לו שיעור: ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים כרוחב שני אצבעות [ב"י ב"ח ל"ח] וכב"י בשם א"ח מנהג החכמים ואבות ב"ד לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגילוי אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך לגלות תפיליו בפניו מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפ' מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותם וכו' עכ"ל עיין סוף סי' כ"ז:

סעיף מב

(נז) מקמטי העור: ז"ל ד"מ בשם הג"ה בב"ש אין לשנות מנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור ומיהו אם עשאם בדפוס או כתבם בדיו על הבית לבן אין בידינו לפוסלן עכ"ל ובגיטין דף כ' משמע דכשדוחק בצד השני בדפוס מקרי חק ירכות וכשר וכ"ה באבן העזר סי' קכ"ה ס"ד וכן נהגו לעשות השיני"ן בדפוס מיהו י"ל דדוקא בטס של מתכות אבל עור שהוא רך נדחה גם סביביו וה"ל חק תוכות ומ"ע כתב בתשו' סי' צ"ג דבס"ת תפילין ומזוזות אפי' חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע"ש ול"נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא"א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה"ל שלא כסדרן, וט"ז ביורה דעה סי' רע"א כתב דאפי' גט לא יעשה בדפוס דדמי לחקיקה ובגיטין משמע בתוס' דילפינן מלוחות דחקיקה כשר בס"ת כדאשכחן בלוחות אך לכתחלה יש ליזהר וכן נהגו:

(נח) של ימין המניח: ונ"ל באטר אזלי' בתר ימין ושמאל דעלמא דהנקדן בסמ"ג כ' דשל ד' ראשים היא חשובה לפיכך עושין אותה בימין הקורא א"כ לא איכפת לן אם המניח הוא אטר:

(נט) ארבע ראשים: פי' הנקדן הטעם שיהא בכתיבה שוקע' שי"ן של ג' ראשים כמו שהיו בלוחות ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ודלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה עכ"ל הב"ח, ול"נ שאין לזוז ממנהג אבותינו שהנקדן המציא טעם מלבו ובזוהר פ' פנחס ע' תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ובסמ"ג ובשמוש' רבה כ' וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' ע"ש וכ"מ מלשון רמ"א סעיף מ"ג:

סעיף מד

(ס) וכורכם בקלף: ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים [ב"ח]:

(סא) קצת שער: כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים וז"ל זוהר פקודי ע' תכ"ה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעה חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחב' ההוא שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב עכ"ל וצ"ע דהא שערות אינן מטמאין אפי' הם הרבה, ועוד דפחות משעור' אפי' עצם אין מטמא וכ"ש בשר או שער, ונ"ל שכוון להא דשנינו פ"ג דאהלות כל מה שבמת טמא חוץ מן השער כו' ובשעת חבורן הכל טמא פי' כשהשער מחובר לזה וא"כ ה"ק דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחבר כו' דהיינו כשהשער מחובר לעצם כשעורה דאתעביד כשעורה פי' שס"ל שהשער מצטרף לעצם כשעורה כנ"ל וא"כ י"ל דלא איכפת לן אם השער יוצא חוץ לבתים יותר מכשעורה, כתב של"ה דף קי"ו י"א שהשער צריך לצאת מפרשת קדש ואני קבלתי מפ' והיה אם שמוע ונ"ל שטוב להניחם אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפ' קדש עכ"ל:

סעיף מה

(סב) זקופה: משמע דמצוה מן המובחר כך אבל אם א"א בע"א לא בעינן זקופים וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה אף על גב דא"א להעמידן זקופות [ב"י ר"י חביב ע"ש] ובדרכי משה תי' דבסמ"ז איירי שהיו כתובים בקלף אח' זה תחת זה ואז אפשר להעמידם זקופות וצ"ל דקדש והיה כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו של והיה סופו של שמע בסופו של והיה אם שמוע אבל רש"י לא פי' כן שהרי כתב שצריך לחתוך העור עד למטה משמע דבעינן זקופים ע"ש:

סעיף מז

(סג) של יד כותב כו': הע"ת לא עיין סל"ח:

(סד) דבק כשר: מבהמה טהורה עיין סי"ב:

סעיף מט

(סה) בגידי בהמה: לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן:

סעיף נ

(סו) אין לקנות וכו': ז"ל הב"י בשם האגור אין לקנות גידין מעכו"ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, מ"ש הע"ת ל"ל קבוע תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו י"ל דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משו' הגידים ונבילות וטריפות מעוטא נינהו, ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דה"ל קבוע אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש ביורה דעה רסי' פ"ו לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם והוא תלמוד ערוך בחולין ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דוקא בבתיהן אסור לקנות אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובה קפריש כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ד ע"ש והוא בכתובות ספ"ק וע"ל סי' תקי"ג בב"י ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו:

סעיף נא

(סז) יתפור: כ' מ"ע סי' ל"ח אם אין התפיר' בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול עכ"ל אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעי' תפירה תוך הבית רק סמוך לבית ע"ש:

(סח) בחוט א': ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי' שיהא חוט א' (ב"י בשם הריא"ס) וכ' הב"ח דוקא אם נפסק בחוט פסול דניכר שיפסק החוט עוד אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג עכ"ל:

סעיף נב

(סט) קשר כמין דלי"ת: ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ית נראה משני צדדין [ב"י] עמ"ש סי' כ"ז ס"י: