מה שמצאת בס"ת אחד אויר מלא אות אחת בין פסוקא לפסוקא ברוב הספר ואמרת שקרוב בעיניך לפוסלו אע"פ שלא הוזכר פסול זה בהדיא שהרי אין בו תוספות ולא מגרעת גם אין שעור האויר הזה שעור פתיחת הפרשיות מ"מ כיון שמשונה ממצות ס"ת שדינו להיות כל הפרשה כפסוק א' בלא פסוק טעמים ופסוקים והסופר נתכוון לפסוק פסוקים הרי שנוי זה כשנוי גוף האותיות ושנוי סדר הכתיבה ופסול הוא וקרוב הוא להיות נקרא זה עשוי כשירה כיון שיש אויר כזה כי אין שיעור לאויר השירות כמה יהיה ובקשת להודיעך דעתי:

ואני אומר במסכת סופרים פ"ג הוזכר פסול פסוק הפסוקים ששנינו שם ספר שנקד ראשי הפסוקים שבו לא יקרא בו אע"פ שהר"ם ז"ל לא הביא פסול זה והרשב"א ז"ל כ"כ בתשובה שפסוק הפסוקים והנקוד פוסלין בס"ת אבל היה אפשר לומר דדוקא בפסוק שעשה נקודים בדיו כדרך שעושין בחומשין ובשאר ספרי הקדש אבל בהנחת אויר לבד אין זה פסוק גמור להפריד הפסוקים אלא להבין הקורא ואין לנו להרבות בפסולין אלא כמו שנזכר במס' סופרים ספר שנקדו וכו' וכיון שאין האויר כשעור פרשה אין לפוסלו מחמת אויר שהרי פעמים רבות מניח הסופר בסוף השטין אויר מפני שאין רוב תיבה יכולה ליכתב שם או אף באמצע השטה כפי שיזדמן לו וכל שאינו כשעור פרשה אין לחוש לו *( ב"י יו"ד סס"י רע"ד רמ"א שם ס"ז:) וגם אין זה עשוי כשירה שיהיה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח ובשירה ג"כ אין ספק אצלי שצריך להניח ריוח כשעור פרשה סתומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בצורת שירת האזינו כל שטה ושטה יש באמצעה ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה וכו' ונראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשטה שיש בה שני אוירין מניח שנוי הריוח בין שניהם וכ"כ הוא ז"ל בשירת הים ושאר השטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחד ואחת מניחין הריוח בשני מקומות וכו' ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שעור לו אלא שבאותה שטה חולק אותו לשני אוירין *( ב"י שם סי' רע"ה (ד' רכ"ב סע"א):) וכ"ת אם ריוח השירה כשעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תפוק ליה משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפסול דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דהוה אמינא דאע"ג דבאויר אחד כשעור פרשה פוסל כשעשה כצורת השירה עדיף טפי דנראה שאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי אצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה זהו מה שנ"ל בזה יצחק ב"ר ששת זלה"ה: