שולחן ערוך אורח חיים שמ ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות חייב:

הגה: אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק (מרדכי פרק כלל גדול)

מפרשים

ט"ז

המוחק דיו כו'. בטור כתוב המטשטש בדיו כו' והוא ט"ס וצ"ל המוחק טשטוש דיו על הקלף כמ"ש כאן. וכתב מו"ח ז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות א' ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל:


אסור לשבור עוגות כו'. במרדכי בשם מהר"מ כ' בזה אי משום מוחק ליכא איסורא דאוריית' אלא במוחק ע"מ לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש כו' דאין מצווין על הקטן רק דלא ספינן ליה בידים משמע דבגדול אסור ולא הבנתי זה דהא אפי' במקום שיש אב מלאכ' כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמש"ל וכן בטוחן כ"ש בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק ע"מ לכתוב וכל המקלקלי' פטורים למה יהיה אסור דרך אכיל' ואם האיסור משום שעושה תחיל' האותיות ויודע שישתברו בשעת האכילה אם זה היה איסור אף בקטן יש לאסור העשיי' כן דהוה ליה ספינן בידים וצ"ע ובלבוש כ' ור"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרו אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב דאפי' לפי סברתו פטור דהא אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים אלא על סגירת הספר מכוין ותו נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראי' ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אע"פ שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור הוא כן. ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו וקורבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא"א לעשות מהם חיבור א' אחר ששיברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות נשכרים וכ"מ עוד ממ"ש בפ' הבונה כת' אות א' והשלימו לספר חייב משמע דאלו נטל אות א' שהוא נכתב כבר וקירבו להספר דאין בו חיוב ואין לחלק דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות א' שיתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב זה אינו דכך לי אות א' שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין חיוב שבת בב' אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב כנלע"ד ושמעתי שרמ"א בתשו' מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא:

מגן אברהם

(ד) שעוה:    ואפילו נטף מעצמו על הספר (תוספתא ב"ח):

(ה) אסור לשבור וכו':    ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי) ואני הורגלתי לכתוב בדבש מעורב במעט מים דהוי מי פירות ולא הוי מוחק (אגוד') וצ"ע דעכ"פ רישומו ניכר:

(ו) כמין אותיות:    צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע:

באר היטב

(ד) שעוה:    וכתב הב"ח ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ד' תמה על זה דמה ענין מחיקה שייך בזה ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בה בית קיבול שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אא"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בציפורניו מותר ע"ש והסכים עמו היד אהרן ע"ש ועיין בשכנה"ג. ולענין הס"ת אם כשר לקרות בו אם נטף טיפה של שעוה עליו או אם אירע זה בשבת מה דינו כתבתי משפטו בסימן קמ"ג ס"ק ט' ע"ש מה שכתבתי. דיו שנפל על הספר אל ילחכנו בלשונו ולא ירחצנו שמוחק. ספר חסידים סימן תתצ"ו. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן משום ממחק. שכה"ג.

(ה) כמין אותיות:    צ"ע דא"כ אפי' כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. וכתב בתשובת רמ"א סי' קי"ט וספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפותחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך. ובלבוש כתב שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכנה"ג כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש הלוי סי' נ"ו וכן העלה הט"ז להתיר ע"ש. וכתב עוד הכנה"ג דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהן ציורים עכ"ל ע"ש וצ"ע. מ"א ועיין בחות יאיר סימן י"ו.


משנה ברורה

(ט) המוחק דיו וכו' - וכ"ש אם הוא מוחק ב' אותיות שנכתבו שלא כהוגן ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן דחייב דזהו עיקר אב מלאכה דמוחק:

(י) שעל הקלף - בזמנם היו רגילין לכתוב על הקלף וה"ה כל כיוצא בזה וכמו שנכתוב לקמן ואפילו על עצים יש כתיבה ומחיקה שכן היה במשכן בקרשים כדי לזווגן ועיין בבה"ל שביארנו דהמחבר מיירי שלא במקום האותיות ומוחק כדי לכתוב במקום זה ועיין בב"ח דה"ה דיש ליזהר כשנופל דיו על האותיות או שנטף שעוה שלא למחוק הטשטוש דע"י מחיקתו מנכר האותיות והוי כמוחק ע"מ לכתוב וחייב ואפילו אם היה הטשטוש על אות אחד יש ליזהר דיש איסור עכ"פ והביאו הע"ש וט"ז והא"ר גם במ"א משמע דהוא סובר דבשעוה שעל ספר יש בו משום מחיקה וה"ה בנטיפת חלב ועיין בה"ל. ואם נמצא כן באמצע הקריאה אף דאסור לסלק השעוה והחלב מ"מ אין להוציא אחרת עבור זה ויקרא אותו התיבה בע"פ [פמ"ג וכ"כ בח"א בהלכות קה"ת ובדה"ח כתב דאם נמצא כן בין גברא לגברא יש להוציא אחרת אם אין האותיות נכרין והעתקתיו לעיל בסימן ל"ב בבה"ל ע"ש]:

(יא) שעוה שעל הפנקס - היינו שדרכן היה לטוח דפי פנקסיהן בשעוה כדי לרשום עליו ואם נפל איזה טשטוש שעוה על הדף ומחק השעוה העליונה כדי שיוכל לרשום על השעוה כדרכו חייב משום מוחק:

(יב) ב' אותיות - ועל פחות מכן ג"כ יש איסור אלא דנ"מ לענין חיוב חטאת וכנ"ל:

(יג) חייב - והוא שכוונתו בעת המחיקה שיהא ראוי אימת שירצה לכתוב ב' אותיות ולא בעינן שיתכוין לכתוב בשבת וכן בסותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור. נפל דיו או שאר דבר לח על ספר אל ילחכנו בלשונו ואל ירחצנו במים מפני שמוחק. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן במקום שרוצה לעיין בה למחר מפני חשש מירוח [אחרונים]:

(יד) אסור לשבר - ומותר ליתנו לתינוק:

(טו) שכתב עליה - ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר:

(טז) כמין אותיות - ויש מחמירין אפילו בציורים:

(יז) דהוי מוחק - ואף דאינו ע"מ לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא ואף שאינו מכוין למחוק פ"ר הוא ואסור אף בדרבנן וכדמוכח בסימן שי"ו ס"ד ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה. וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:

ביאור הלכה

(*) המוחק דיו וכו':    הנה עיקר אב מלאכה דמוחק הוא כשמוחק ב' אותיות ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן שכל מלאכות דשבת ילפינן ממשכן ובמשכן היה בענין זה שכתבו לפעמים במשכן טעות בקרשים שהיו כותבין עליהן לסימן כדי לזווגן זה לזה ומוחק כדי לכתוב אחרות במקומן [ואף דבמשכן נפל לפעמים טעות באות אחד ס"ל לחז"ל דלא חשיב מוחק מכותב ובעינן דוקא ב' אותיות ג"כ] ומ"מ ילפינן מזה דה"ה למוחק דיו או שאר טשטוש כה"ג כדי לכתוב ב' אותיות במקום זה דחייב דהאות שנכתב מתחלה בטעות כמאן דליתא דמי ועיקר החיוב של המחיקה הוא בשביל שחשב לכתוב על מקום זה הלכך חייב אפילו על מחיקת טשטוש דיו [הרא"ש והובא בב"י]. כתב הפמ"ג דכמו דאמרינן בגמרא דאם הגיה אות אחת להשלים הספר חייב משום דשם חשיבא אפילו אות אחת ה"ה אם מחק אות מקולקל כדי לכתוב אחרת במקומה ובזה יושלם הספר חייב משום מוחק ע"ש וא"כ לפ"ז לפי מה שביארנו לקמן מרש"י והריא"ז דאפילו אם הגיה אות אחת באמצע הספר חייב משום כותב ממילא ה"ה כשמוחק באופן זה כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק וא"כ לפ"ז מה שכתב המחבר דבעינן שיהיה במקום מחיקת הדיו כדי לכתוב ב' אותיות דוקא ע"כ מיירי דהדיו נפל שלא במקום האותיות ולפיכך בעינן שיהיה המקום ראוי לכתוב עליו שתי אותיות אבל אם נפל דיו על איזה אות ונתקלקל ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק באות זה לבד. והואיל דאיירינן בדיני מחיקה ראיתי להעתיק מה שמצדד הפמ"ג בזה והוא דאם בהמחיקה לבד היה שום תיקון כגון שהיה כתוב שם איזה ענין שהיה הוא חייב לחברו או חברו לו וכה"ג ונצטרך עתה למחקו חייב משום המחיקה לבד אע"פ שלא היה ע"מ לכתוב ודוקא במוחק טשטוש וכדומה בעינן שיהיה כונתו ע"מ לכתוב ב' אותיות או כשאותו הכתב לא היה מעלה ולא מוריד משא"כ בזה שהמחיקה גופא הוא תיקון ונ"ל להביא כמה ראיות לדבריו. והוא. דכמו דאיתא במשנה בקורע ע"מ לתפור משום שכן היה במשכן כדאיתא בגמרא ואפ"ה ידוע הוא דאפילו שלא ע"מ לתפור כל שיש תיקון בקריעתו חייב דכע"מ לתפור דמי וכמו שביררנו בסוף הסימן כן ה"ה במוחק אף דאיתא במשנה מוחק ע"מ לכתוב והטעם משום שכן היה במשכן שמחקו איזה אות שטעו בה כדי לכתוב אחרת במקומה מ"מ היכא שבהמחיקה גופא יש תיקון נראה דכע"מ לכתוב דמי ועוד יש ראיה מתוספתא פי"ב הלכה ז' דז"ל שם אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא ה"ז חייב ועיין ברמב"ם פ"י הט"ו דכתב דבסותר בעינן שיהיה ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור משמע דאם היה שלא בדרך השחתה כ"א לאיזה צורך כע"מ לבנות דמי כיון שהיה לצורך איזה תיקון יצא מכלל מקלקל וה"נ בעניננו לענין מחיקה דהרמב"ם כלל לסותר ולמוחק בחדא מחתא כדמוכח בפ"א דין י"ח ע"ש:.

(*) שעל הקלף:    עיין במ"ב שהעתקתי שם לדינא דברי הב"ח וסייעתו ואף דבתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ד' פליג ע"ז דהסרת השעוה מהקלף אינו בכלל מוחק כ"א בכלל ממחק כשממרחו בידו או בצפרניו על הקלף והנייר [ופנקס שאני שהיה מנהגם לטוח הדפין בשעוה כדי לרשום על השעוה וכדפירש"י וע"כ כשנטף עוד שעוה ע"ז הדף מתדבק זה בזה וע"כ כשמוחק השעוה העליונה כדי שישאר לו מקום לכתוב עליו הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב משא"כ כששעוה נוטף על קלף או נייר אין מתדבק כ"כ והוי הכתב בתוכו כמאן דמונח בקופסא והעד לזה דבתפלין אין נפסל מחמת שלא כסדרן כשסילק השעוה וכדלעיל בסימן ל"ב סקכ"ג במגן אברהם ע"כ כשגורר ומסיר השעוה אינו בכלל מוחק כ"א כמסיר הכיסוי מלמעלה] וע"כ כתב דאם הוא רוצה להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו כגון שנתייבש השעוה ויכול להסירו כלאחר יד להקפיל הגויל של הספר באותו מקום ועי"כ תפול השעוה מאליו שרי לעשות כן מ"מ למעשה אין להורות להקל נגד הב"ח וכל הני רבוותא הנ"ל שסוברים כמותו וסברת הב"ח וכל הנ"ל הוא כיון דמכ"מ הכתב לע"ע מטושטש ע"י השעוה וע"י הסרתו יתגלה הכתב הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב ואף דגבי תפילין ס"ל דע"י נטיפת שעוה שלמעלה לא נתבטל האותיות שתחת השעוה שיפסל אח"כ משום שלא כסדרן מ"מ לענין שבת כיון דמתחלה לא היו יכולים לקרותו ועכשיו כשמסיר השעוה מתקן האותיות שיהיו יכולים לקראו הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן וכמ"ש למעלה שוב מצאתי בנ"א שהקשה ג"כ על דברי הב"ח הנ"ל מהאי דינא דתפלין וכנ"ל ולפע"ד נראה לתרץ כמו שכתבתי דמ"מ הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן. ועיין בזה בחידושי רע"א בסי' ל"ב שדעתו כהשבות יעקב בעצם הדין דאין מוחק לענין שעוה ומ"מ הסכים לדינא ג"כ לכל הני רבוותא דאין לסלק השעוה מעל אותיות הספר בשבת משום מתקן מנא דמתקן בזה את הספר ע"ש. ודעת הפמ"ג באשל אברהם משמע ג"כ דס"ל כהב"ח דבשעוה על הקלף והנייר יש בו משום מחיקה ולא כהשבו"י שלא זכרו כלל אלא דמצדד לומר דדוקא שלא במקום האותיות אז חיב משום מוחק כשכונתו כדי לכתוב במקום הזה אבל במקום האותיות אין בו משום מוחק ולא כותב דכתב התחתון ממילא איתא אלא איסור טלטול בשעוה יש ע"ש ומ"מ לא מלאו לבו להורות כן למעשה דכתב דלגרור שעוה משני אותיות ע"י עו"ג צ"ע ואות אחד התיר לגרור ע"י עו"ג ובספר ברכי יוסף משמע ג"כ דמצדד לדינא כהב"ח. ודע דלדברי הב"ח וסייעתו ה"ה כשנדבקו בשעוה הדפין להדדי במקום האותיות יש ליזהר שלא לפרקן מזו לזו [פמ"ג]. ודע עוד דדברי השבות יעקב הוא דוקא לענין שעוה אבל לענין דיו שנתדבק על איזה אות גם הוא מודה דיש בזה משום מוחק דבזה לא הוי הדיו ככיסוי מלמעלה דהלא נתבטל האות מתחלה עי"ז וכנ"ל בסימן ל"ב סי"ז וע"י מחיקתו את הדיו נתהוה אות מחדש ואף דהוי חק תוכות אין נ"מ בזה לענין שבת כמו שכתב הר"ן וש"פ ס"פ הבונה ודעת הרשב"א שסובר דגם לענין שבת שייך חק תוכות יחידאה הוא וכמו שכתב בחידושי רע"א בסימן ל"ב ע"ש [אך לפ"ז יהיה חיובו משום כותב כמו שם בגמרא לענין ניטל גגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן ומהב"ח משמע קצת דחיובו הוא משום מוחק וכן איתא בעו"ש ובא"ר וצ"ע]. והנה לפי מה שברר בחידושי רע"א בסימן ל"ב דדבק דינו כמו דיו ע"ש לפ"ז כשנדבקו הדפין להדדי בדבק במקום האותיות יש בזה איסור דאורייתא שלא לפרקן מהדדי לכו"ע ואפילו אם תדחוק ותאמר דבאותיות שיקלף הדבק מהם גם להגרע"א כמו שעוה דמי עכ"פ להב"ח וסייעתו יש בזה איסור דאורייתא:.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש